ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
המסע הכי ארוך לפני שבוע וחצי הלכה לעולמה הפסיכולוגית ד"ר אליס מילר, והיא בת 87 במותה. אני מתרגם כאן, לזכרה, מאמר שלה משנת 2005, שנקרא "המסע הכי ארוך". המאמר מופיע באנגלית באתר האינטרנט שלה. המסע הכי ארוך, או: למה אנחנו יכולים לצפות מפסיכותרפיה? אליס מילר, יום שישי 20 במאי 2005 המסע הכי ארוך שלי היה המסע לתוך עצמי. איני יודעת אם אני יוצאת מהכלל בעניין הזה, או שיש עוד אנשים שחוו דבר דומה. מה שבטוח הוא שזאת לא חוויה אוניברסאלית: יש אנשים שהתמזל מזלם ומרגע לידתם הוריהם קיבלו אותם כמו שהם, עם כל רגשותיהם וצרכיהם. מההתחלה ממש, הייתה להם גישה בלתי-מוגבלת לרגשות ולצרכים הללו. הם לא היו צריכים להכחיש אותם, או לצאת למסעות ארוכים כדי למצוא משהו שנמנע מהם כשהם היו זקוקים לו ביותר. החוויה שלי הייתה אחרת. חיים שלמים היו נחוצים לי כדי להרשות לעצמי להיות מה שאני, ולהקשיב למה שהעצמי הפנימי שלי אומר לי, באופן ישיר ובלי לחכות לאישור מאחרים או לחפש אישור מאנשים שסימלו בשבילי את ההורים. לעתים קרובות נשאלתי, מה מהווה לדעתי טיפול מוצלח. האמת היא שעניתי על השאלה הזאת בעקיפין ברבים מספרַי. אבל אחרי ההקדמה הקצרה הזאת, אוכל אולי לנסח זאת בצורה יותר פשוטה: טיפול מוצלח צריך לקצר את המסע הארוך הזה. הוא צריך לשחרר אותנו מאסטרטגיות ההסתגלות המוטבעות בנו, ולעזור לנו ללמוד לבטוח ברגשותינו – דבר-מה שהורינו הפכו עבורנו למשימה קשה, אם לא בלתי אפשרית. מכיוון שזה היה אסור, ולכן מפחיד, כבר מההתחלה, קשה לאנשים רבים לצאת למסע מסוג כזה. מאוחר יותר, את התפקיד ששיחקו הורינו בתחילה, משחקים מורים, רבנים, החברה, קודים מוסריים – כולם חוברים יחדיו לקבע את הפחד ולאטום אותו. חומרי קיבוע ואיטום, כידוע לנו, קשה מאוד לרכך. יש הרבה ספרי עזרה-עצמית שעוסקים בתקשורת לא-אלימה; הם מכילים עצות טובות וחכמות, כמו אלה של תומס גורדון ומרשל רוזנברג, למשל. עצות כאלה הן מועילות, ללא ספק, אם משתמשים בהן אנשים שהרשו להם בילדותם להם להביע את רגשותיהם בלי לפחד מביקורת חריפה; אנשים שגדלו בחברת מבוגרים שהיו שלמים עם עצמם ושימשו להם בכך מודלים לחיקוי. אבל ילדים עם פגיעה קשה בתחושת הזהות שלהם לא יודעים מאוחר יותר מה הם מרגישים ומה הם באמת צריכים. הם צריכים לגלות זאת בטיפול, כשהם חוזרים ומיישמים את מה שהם למדו בניסיונות חדשים, ומשיגים בדרך זו את תחושת הביטחון שאומרת להם שהם לא טועים. כילדיהם של הורים חסרי בגרות רגשית או מבולבלים, הם נאלצו להאמין שרגשותיהם וצרכיהם הם משהו אסור, מוטעה. לו הם היו טובים ומותרים, כך הם מאמינים, ההורים לא היו מסרבים ליצור איתם תקשורת אמיתית. הדרמה של הילד המחונן: הילד נמצא שָם בשביל המבוגר, המבוגר לא שָם בשביל הילד. (אליס מילר, שמן על בד.) למיטב הבנתי, שום טיפול לא יכול למלא את המשאלה שקיימת כנראה אצל רבים: המשאלה לפתור, סוף סוף, את כל הבעיות שהם התמודדו איתן עד כה. זה בלתי-אפשרי, כי החיים מזמנים לנו בעיות חדשות השכם והערב; בעיות שיכולות לעורר בנו מחדש זכרונות כואבים המאוחסנים בתוך גופנו. אבל טיפול כן יכול, וגם צריך, לפתוח לנו פתח, דרך-גישה לרגשותינו האמיתיים: לילד הפצוע חייבים לתת זכות דיבור, והמבוגר שבנו צריך ללמוד להבין את מה שיש לילד להגיד, ולהיכנס איתו ועם עצמו לדיאלוג על זה. אם המטפל אכן יכול לשמש כעד נאור ולא כמחנך, המטופל יוכל ללמוד להודות ברגשותיו, להבין את עוצמתם ולהפוך אותם בהדרגה לרגשות מודעים ומובנים, המותירים אחריהם עקבות-זיכרון חדשים. כמובן, כמו כל אדם, המטופל יצטרך תמיד גם חברים לחלוק איתם את דאגותיו, בעיותיו, שאלותיו. אבל התקשורת איתם תלבש בהדרגה צורה יותר בוגרת, נקייה מכל סוג של ניצול, כי שני הצדדים כבר הבחינו בניצול שהתרחש ונחווה בילדותם. ההבנה הרגשית של הילדה שהייתי פעם, מעניקה לי מושג ברור יותר על הביוגרפיה של אותה ילדה. בהתאם לכך, יש לי גישה מסוג אחר לעצמי האמיתי שלי. זה גם נותן לי את הכוח להתמודד עם בעיות שיש לי בהווה באופן רציונלי ויעיל יותר מבעבר. אין טעם לצפות לחיים נטולי-כאב או חוויות קשות: דברים כאלה קורים רק באגדות. אבל אם אני כבר לא משהו מסתורי בשביל עצמי, אני יכולה לפעול ולחשוב בצורה מודעת, אני יכולה לתת לרגשותי את המקום שהם צריכים כדי להתפתח. וזה מפני שאני מבינה אותם. ומהרגע שאני מבינה אותם, הם כבר לא יפחידו אותי כל כך כמו בעבר. בדרך זו הדברים מתחילים לזוז, אני רוכשת משאבים שאני יכולה להשתמש בהם אם וכאשר דיכאון, או סימפטומים גופניים, יצוצו בעתיד. אני אדע שהמצבים הפיזיים או הנפשיים הללו באים להודיע לי על משהו, מנסים אולי להעלות רגש מודחק אל פני השטח. ואז, אני אוכל לתת לרגש להגיע, ולהודות בו. אליס מילר, שמן על בד המסע אל תוך עצמנו הוא מסע-חיים; לכן, לא נגיע לסופו בסוף הטיפול. אך טיפול מוצלח יעזור לנו לגלות את הצרכים האמיתיים שלנו, לחוש בהם, וללמוד איך לספק אותם. זה בדיוק מה שאנשים שנפגעו בראשית ילדותם לא יכלו אף פעם לעשות. אחרי הטיפול, אם כך, הנקודה עדיין תהיה לספק את הצרכים, צרכים שעכשיו מצהירים על קיומם בגלוי, בקול רם ובבהירות רבה יותר מבעבר. סיפוק הצרכים הללו ילבש את הצורה המיוחדת לכל אחד, ובדרך שלא תגרום לאחרים שום נזק. לא תמיד נוכל למחוק את השרידים של חינוכנו המוקדם. אולם ברגע שתפסנו אותם בצורה מודעת וראינו אותם כמו שהם, נוכל להשתמש בהם בצורה בונה, פעילה ויצירתית, במקום לסבול מהם בדרך פסיבית ועם הרס-עצמי. לדוגמה: אנשים ששרדו את שנות ילדותם הראשונות רק באמצעות מתן שירות להוריהם, יוכלו כמבוגרים להפסיק להקריב את צרכיהם בשירות האחרים, כפי שהם אולצו לעשות כילדים. ואז הם יוכלו לחפש דרכים להשתמש בכישורים שהם רכשו בגיל צעיר כל כך כדי להבין אחרים ולעזור להם, והפעם בלי לוותר על צרכיהם-הם בתהליך. הם יוכלו, למשל, להפוך למטפלים, ולספק בכך, בין היתר, את סקרנותם. אם כך הם יעשו, הם לא ישתמשו במעמדם המקצועי כדי להוכיח את כוחם. מהרגע שהם חוו את חוסר-האונים של ילדותם, לא יהיה להם עוד צורך בכאלה הוכחות. אנשים כאלה יוכלו להפוך לעדים נאורים, שעוזרים למטופליהם בכך שהם מתייצבים לצד הילד שבמטופל. דבר זה צריך להתרחש במרחב נקי מכל לחץ מוסרי, מרחב שבו המטופל (לעתים קרובות בפעם הראשונה בכל חייו), יכול לחוות איך זה להיות מודע לעצמי האמיתי שלו. המטפל יוכל לתת למטופל מרחב כזה להשתמש בו, אם הוא עבר בעצמו תהליך דומה. אז הוא יוכל סוף סוף להניח לקביים של המוסריות ושל ההכשרה המקצועית (סלחנות, "חשיבה חיובית", וכו'). בכל אלה לא יהיה עוד צורך, כי מטפלים כאלה יידעו, שגם להם וגם למטופליהם יש עכשיו רגליים בריאות לעמוד בעזרתן על קרקע יציבה. וכשהם יהיו מוכנים להסתכל בעיניים על המציאות של ילדותם, אף אחד מהם לא ימצא בקביים אלה שום שימוש.  אליס מילר, 1923-2010
|
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
| ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה על שהבאת.
צר לי על אליס מילר ז"ל.
אדם מיוחד מאד.
השאירה לנו ספרות,
שיש בה תובנות ונגיעות
לעזרת כולנו במסענו זה.