להפסיק את האלימות נגד ילדות ונשים: חבר/י את הנקודות

1 תגובות   יום שני, 22/11/10, 19:13

לפוגג את האלימות:  חבר/י את הנקודות

 

הקדמה:


בשנים האחרונות אנו מזדעזעים על כל מקרה נפרד של אלימות נגד נשים:  עוד ילדה או אישה נאנסה, עוד אישה נרצחה, שוב ילדים הירשו לעצמם להתעלל מינית או רגשית בילדה שהם מכירים מביה"ס או מהיישוב.  אנו חשים חוסר אונים אל מול כל מקרה נפרד כזה, תוהים אם אפשר היה למנוע אותו, אם אפשר למנוע מקרה עתידי.  האם חלילה מישהי שאנחנו מכירים נמצאת בסכנה. 

 

תחושת חוסר האונים מוצדקת, כל עוד אנו מסתכלים/ות על כל מקרה בנפרד.  הפיתרון האמיתי לבעיית האלימות נגד נשים יתאפשר רק כשנבין שאלימות זו היא חלק קטן מפאזל גדול הרבה יותר.  חלק משרשרת של חשיבה מוטעית, חינוך מוטעה ומטעה, המובילים ליחס מזלזל כלפי בנות ונשים. רובנו חלילה לא מזלזלים באופן מודע בנשים. אנחנו רק קצת, ככה עמוק בלב, קצת פחות מתייחסים אליהן (ואל עצמנו, הנשים) ברצינות.  כמו בחוות החיות של ג'ורג' אורוול: כולנו שווים/ות, אך גברים שווים טיפה יותר.  רוב המסרים המוטעים נטועים בתת מודע שלנו מגיל צעיר מאד, ומסתתרים שם היטב.  דווקא משום כך קשה יותר לשים לב אליהם, לראות אותם, להכיר בהם ולהתחיל לשנות אותם ואת תוצאותיהם הרות האסון. 

 

לפני זמן מה כתבתי הסבר מפורט בנושא זה, והרי הוא לפניכם/ן. מוזמנים/ות להעביר הלאה, כחומר למחשבה:

 

ילד יושב מול דף נייר, ועל הנייר נקודות.  הנקודות צפופות, וכל מבוגר יודע:  אם רק יקח הילד עיפרון, או עט, או צבע, ויחבר את הנקודות, יראה לפניו ציור ברור מאד.  במבט אחד, המבוגר כבר רואה את התמונה השלמה: פרח, כדור, בית.

 

כך אנחנו, כל החברה הישראלית (וכנראה גם חברות אחרות בעולם), אל מול נושאים הקשורים לאלימות נגד נשים: כל הנקודות על הדף מולנו, אך אנו לא עושים את הצעד הפשוט, של חיבור הנקודות.  הרבה יותר נוח לא לראות את התמונה השלמה. 

 

הנקודות הראשונות על הדף, הן היחס השונה שלנו כלפי בנים ובנות מגיל ינקות.  הדברים מוכרים וידועים.  אנו מצפים מהפעוטה שתהיה חמודה, לבושה שמלות, חייכנית ומתוקה.  שתשחק בבובות.   מותר לה גם לעשות דברים נוספים, אך היא יודעת מה הציפייה האמיתית ממנה, ולכן מעטות יחרגו מהציפייה.   נקודה אל נקודה. 

 

אנו מצפים מהתינוק שיהיה פעיל, שיתרוצץ בגינה, שיתעניין בכדור. מותר לו גם לעשות דברים נוספים.  אך הוא יודע מה הציפייה האמיתית ממנו, ולכן מעטים יחרגו מהציפייה.    עוד נקודה.  בבית ספר, אנו סלחנים כלפי דחיפות קלות של בנים.  ברור, הרי הם בנים.  בנות יחפשו לפשר, ילמדו לוותר.  ילמדו להיות בוגרות.  כשהילדים והילדות ממש קטנים/ות הם/ן עוד יפעלו לפעמים באינסטינקט טבעי, לא לפי ציווי מגדרי.  אך ככל שיגדלו, הם/ן יפנימו את המסר החברתי ויצייתו. נקודה אל נקודה.

 

רגע, מי שלא נעים לו/ה לקרוא את הדברים, נא לא לקפוץ עדיין.  אנחנו לא ניתקע כאן בשלב הוויכוח על מי צודק.  אתם תביאו טענות כאילו אני טועה, וכיום זה אחרת, או זה ככה ביולוגית.  אני אביא הוכחות שבנות מצליחות יותר מבנים בלימודים עד גיל מסוים, ואז הן נסוגות, משאירות את הבמה לבנים.  והוכחות שרוב המורים/ות מתייחסים יותר ברצינות לבנים.  אגב, כ-ו-ל-נ-ו חוטאים/ות בכך לפעמים, אפילו אני.  כן, גם אני גדלתי באותה החברה כמו כולנו, וגם אני למדתי שגברים שווים יותר --- באוטומט, בלי שיצטרכו לעשות או להוכיח משהו.  הם פשוט שווים יותר, בלי קשר לכלום.  כמו שאם נלך ברחוב, האיש המהודר שנכנס למרצדס ייתפס בעיני התת-מודע שלנו כשווה יותר ממנקה הרחובות שעומד לידו ומטאטא.  במחשבה שנייה או שלישית, מודעת יותר, אולי ננער את עצמנו ונשנה את דעתנו, כי המהודר נראה פחות נחמד, או כי לא נעים לנו מעצמנו שהחשיבה שלנו מעמדית.  אך בשנייה הראשונה, באוטומט, כולנו גדלנו בחברה שמקדשת מעמד כלכלי.  וגם, כולנו גדלנו בחברה שמקדשת מעמד של גברים.  והמעמד של גברים, הבלתי-כתוב אך ברור בתת מודע של כולנו, חזק הרבה יותר ממעמדן של נשים.  נקודה.

 

ושאר הנקודות כבר מתחברות מעצמן, על הדף ובחיים, בין אם נרצה ובין אם לא.  הרצף קיים מעצמו, קשה מאד לקטוע אותו באמצע הדרך, ואנחנו בדרך כלל מנסים לקטוע אותו רק כשהוא כבר בשלבים מאד מתקדמים.  ושם כבר קשה לקטוע, השורשים עמוקים וחזקים מדי. 

הרי כבר בגיל צעיר, ילדים יודעים כמה "שווים" בנים אל מול בנות.  תקשיבו לשיח של בנים, ותשמעו בעצמכם. 

 

ברגע שילדים מפנימים את היחס החברתי המזלזל --  קצת פחות או קצת יותר  -- בילדות סביבן, המרחק קטן עד לנקודות הבאות: התעללות בילדות בפייסבוק.  ציפיות מיניות מילדות.  ילדות לא יודעות להגיד לא.  ילדות לא מבינות שזכותן, וחובתן, להגן על עצמן.  ילדות רק יודעות ש"לא נעים" להגיד לא.  לא מלמדים ילדות אסרטיביות (לא מדברת כאן על מקרים קיצוניים של הורים נאורים, שאולי אולי אולי מצליחים קצת לפוגג את השפעת הסביבה על ילדתן, אך רק קצת).  לא מלמדים אסרטיביות, כי "ילדות לא מתנהגות ככה".  הן אמורות להיות עדינות, לוותר, לא להתעקש, לא "לעשות עניין". אצל בת, "לעמוד על שלך" נחשב לתוקפנות, התנהגות לא מתאימה לילדה. אצל נשים בוגרות, זו התנהגות "ביצ'ית", או של לסבית.  כך או כך, זו התנהגות ה"זוכה" לגנאי חברתי.

 

אז ברחוב, או בים, או בצבא --  סתם גברים, או מפקדים, או חיילים אחרים מעירים הערות.  טוב, נו, זה "בקטנה".  מה, מכל שטות צריך לעשות עניין?  אלא שזו גם עוד נקודה ברצף.  בחור/חייל/מפקד אחד רק אומר.  גבר אחר רק נוגע.  גבר אחר כבר תוקף.  אונס.  הרצף קיים.  וכך גם במקום העבודה.  קראתם/ן בעיתונים על העובדת בבר אילן? על העובדת במשטרה? במשרד לביטחון פנים? תשאלו את בנותיכם/חברותיכם/נשותיכם, כמה מהן סבלו לפחות פעם אחת בחייהן מהערה בעלת אופי מיני כלפיהן. הערה שהרגישה להן די לא נעים.  פעם אחת???  רוב הילדות/בנות/נשים "זוכות" להטרדה כזו או אחרת המון פעמים בחייהן.  מצד גברים ברחוב, מצד עובדים ומכרים, מצד רופאים.  אז די להתעלמות, המובנת, של כולנו:  אלו לא סתם נקודות בודדות.  זה חלק מהרצף.

 

ואז אנחנו עדים למקרים כה רבים של אלימות במשפחה.  רובנו שומעים רק על המקרים הבודדים שמגיעים עד כדי רצח, ועד העיתונות.  אז דעו לכם/ן, שאלימות במשפחה קיימת במידה גבוהה הרבה הרבה הרבה יותר ממה שאתם/ן בכלל מסוגלים/ות לדמיין.  אלימות רגשית, נפשית, כלכלית, מינית.  גברים לומדים מגיל צעיר שאפשר להתייחס כך לנשים.   זמר פונה בשיר אל חברתו, עליה הוא כנראה כועס, ושואל "רוצה מכות?".  גם אריק ברמן כותב שירים המפגינים זלזול בנשים. ואנחנו לומדות לקבל את ההתנהגות הזו כלפינו כמובנת מאליה.  משום ש"ככה זה". 

 

חברו את כל הנקודות, והתמונה ברורה.  כל זמן שהמסר החברתי של כולנו הוא שילדות ונשים שוות פחות, ההמשך ברור ובלתי נמנע.  בקצה העדין של המשוואה, נשים סובלות יותר כי לא כיף להיות אזרח סוג ב ; כי אנחנו האחראיות האולטימטיביות על הבית והילדים --  גם אם התחתנו עם גבר נאור ש"עוזר"; כי אנחנו מרוויחות פחות כסף על אותה עבודה ; וכו' וכו' וכו'.  ובקצה הקשה יותר של המשוואה, נמצאות התוצאות הקשות יותר של התרת כבודן ודמן של נשים:   הטרדות מיניות, אונס, רצח של ילדות ונשים.

 

הנקודות מתחברות,על הדף ובחיים האמיתיים, בין אם אנחנו נרים את העט ונחבר אותן, ובין אם לא.

 

אפשר לכעוס ולהתקומם על העוול הנמצא בכל נקודה, בכל מקרה נפרד.  אך עד שלא נחבר את כל הנקודות ונראה את התמונה השלמה, בעיני הבוגר/ת האחראי/ת הדמיוני/ת שעומד/ת לידנו אנחנו נראים בדיוק כמו אותו הילד, שיושב מול תמונה ברורה, אך לא מחבר את הנקודות בעצמו.

 

בהצלחה לכולנו.

דרג את התוכן: