ג' 9 באב תשע"א.  

יפה טוען ליאור דטל בכתבתו היום שיש להשקיע יותר משאבים בחינוך. השגת צדק חברתי דורשת אכן להשקיע יותר גם בחינוך. אך הרבה לפני העיסוק בתקציבים היה כדאי לעסוק בחינוך לא?

ממשלות ישראל לדורותיהם, ושרי חינוך במהלך של כחמישים שנה עסקו בשינויים, שיפורים, השקעות, שינוי סדרי עדיפויות, חידושים והמצאות לטובת החינוך. כל שר ושר (חינוך) בממשלות ישראל מאז שנות השישים, יוכל לספר ולהעיד בגאווה על התרומה הייחודית שלו והחשובה מפז למערכת החינוך. כך יעשה גם כל מנכ"ל משרד החינוך מאז שנות השישים.

וראה זה פלא: חמישים שנות שיפורים חידושים והמצאות לא הביאו אלא למערכת חינוך מתדרדרת באופן מתמיד וללא הפסקה לתהומות חדשים בכל פעם. על כך יעידו התלמידים, ההורים, המורים, המנהלים, המפקחים, ה- OECD  -ים, האקדמיה שחוקרת את החינוך, וכל מי שיד ורגל לו בחינוך. ולא שאין גם הישגים. יש. אך העיקר - מעציב.

אז מה בעצם קורה פה?

פשוט מאד: כל הממשלות מאז שנות השישים עוסקות בחינוך דרך הפריזמה של התקציב ומנסות להשיג יותר בפחות.

פחות הם אכן השיגו. בכל גזרות החינוך. איכות המורים, שכר המורים, רמת ההוראה, ההישגים, הערכים, גידול בניכור, חנק היצירתיות, כיבוי הסקרנות ותאוות הדעת, אלימות גואה, כיתות גדולות מידי, עליה מהירה ומואצת של בתי ספר פרטיים, גנים פרטיים וחינוך אפור אחר, הגדלת הפערים בחינוך, אי שביעות רצון ותסכול גובר של כל העוסקים בחינוך.... והמצב העגום ממשיך ומחמיר, ושרי החינוך לדורותיהם ממשיכים להופיע במסיבות עיתונאים שמבשרות חדשות לבקרים על השינויים, התוספות, החידושים וההמצאות, מה שמאפשר להם להצטלם בתקשורת לדקת התהילה של תרבות הרייטינג המפוקפקת והפתטית.

עלוב ועצוב. הבדיחה הזו היא על חשבוננו. המצב הוא לא פחות מסכנה קיומית למדינה. וזו לא רק דעתי. זה ציטוט מהפתיח של דו"ח דוברת ומדוחות של מדינות אחרות שנענו לאתגר של חינוך מתדרדר. גם הם העריכו שחינוך רע הוא סכנה קיומית למדינתם.

קצרה כאן היריעה מלכתוב מה הוא אם כן הנכון. מה בפועל צריך לעשות. את זה אעשה בפוסט/ים אחרים.

בינתיים, זו היא הקריאה:

נא להתעורר.

די לשיפורים.

דרושה מהפיכה.