לאחר החלת חוק הבריאות, הלכאורה שוויוני, השתנו כללי מתן השירות לילדים בעלי קשיים התפתחותיים היחידות ובמכונים להתפתחות הילד. (בהסתייגות - לא מדובר בילדים שהגדרו "סומאטיים" למשל סובלים מנכות מתמשכת או מחלה אלא בעלי קשיים התפתחותיים כגון קשיי התארגנות, צרכים רגשיים שונים ועוד.)

הדבר גרע מכמות הטיפולים, הגביל את גיל המטופלים ולמעשה אילץ את המטפלים לדבוק בתאוריות מתפתחות שהגיעו מקנדה בעיקר ועיקרן צמצום כלכלי- או התייעלות.

 את המחיר  משלמים כמובן אותם הלקוחות של השירות הציבורי שאינם יודעים מה מגיע להם, או אינם מבינים מה מהות הטיפול, או אינם מסוגלים מסיבות כאלו ואחרות לדאוג לאינטרסים שלהם.

יתר על כן, החוק הגדיר מיהם הילדים הזכאים לטיפול ובאיזה גיל, כך שטיפול משמעותי כגון בלקויות למידה- שהוא כמובן תחת החלק ההתפתחותי, או בהפרעות קשב וריכוז שכל כך מעוררות גלים כיום- לא נכנסים תחת כנפי החוק לאחר גיל מסויים שהוא דווקא גיל בית הספר בו הם באים הקשיים בעיקר לידי  ביטוי.

למען ההגינות אציין רק כי חוק חינוך מיוחד אמור לדאוג לחלק מאוכלוסיית הילדים אך בשל משחקי האוצר אין אפשרות כמובן לדאוג לכלל האוכלוסייה ומי שאכן מטופל דרך משרד החינוך הם בעיקר ילדים ב"מקרי הקיצון" ולא אלו שנחשבים מקרי ביניים. כך שמאוכלוסייה שלמה שני הגופים- משרד הבריאות ומשרד החינוך- מתעלמים וסומכים על ההורים.

לעומתם, שכבת האוכלוסייה שיכולה לדאוג לעצמה מגיעה למכונים פרטיים ונהנית מעולם שכולו טוב. הטיפול מותאם למטופל לא בשל תיאוריה כלכלית ואילוץ ממשלתי אלא עומד על שיקול דעתו של המטפל. (בהנתן כמובן שהמטפל אינו שרלטן רודף בצע אלא איש מקצוע הגון).

כמי שעובדת הן במערכת הציבורית והן בפרטית, אני חשה כי המצב מתסכל- ואולי אותי יותר מאשר את ההורים שרואים "רק" את המקרה הפרטי שלהם ולא את חתך האוכלוסייה לאורך זמן.

לצערי, מתוך הכרות עם המערכת, אין מקום רב לשינוי. למקבלי ההחלטות יש נושאים חשובים בהרבה מילדינו-ילדיהם. גם אם ילדיהם מקבלים טיפול דרך מערכת הבריאות הציבורית, הרי שלמקבלי ההחלטות אין כל קושי לקבל תמיכה והעשרה נוספת כאשר יחליטו, ושוב נשארים אותם ילדים מעוטי יכולת (לאו דווקא כלכלית אלא שהוריהם "הדיוטות" לגבי זכויותיהם או צרכיהם) -זנוחים.

שרון