"ויהי בשלח פרעה את העם ולא ניחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים

ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה."... "ויוגד למלך מצריים כי ברח העם ויהפך

לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו..." "ויחזק ה',

את לב פרעה מלך מצריים וירדוף אחריהם וישיגו אותם חונים על הים כל סוס פרעה". "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצריים נוסע אחריהם ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'..."

פרשת בשלח מתארת לנו את מצב יציאת בני ישראל ממצרים, אחרי שפרעה הסכים לשחררם.

זאת לאחר שקיבל עשר מכות עד מכת בכורות.

הנה לאחר שכבר מסכים פרעה לשלוח את בני ישראל, כמו ירד לו האסימון והוא פתאום מתחרט

ורודף אחרי בני ישראל להחזירם חזרה למצריים. זהו הסיפור.

מה זה אומר לנו בפנימיות?
קיימת תופעה נפשית באדם שנקראת פרעה, שהוא האגואיזם. מולה קיימת נקודה נפשית,

 פנימית שנקראת משה, שהיא הרצון להשפעה ואהבה ללא תנאי.

האדם (שמציאותו נפעלת משני מצבים עיקריים אלה) כאשר מגיע למסקנה שלא טוב לו

 האגואיזם, כלומר, שרואה את "מכות פרעה" שבו, שהוא מקבל בחיים: החוסר תכליתיות

והריקנות שפעל להשיג כסף וכבוד ובית גדול ומכונית יקרה וכאילו חברים וכו' ..

פתאום, יום בהיר אחד מסתבר לו , שהשקיע את כל חייו על מנת לבסס אך ורק את

 נקודת פרעה שבתוכו. הוא מגלה שנשאר בריקנות , בחוסר כל מבחינת הרגשתו.

למרות שהתחתן , הוא מסוכסך עם האישה.... גידל ילדים ובקושי רואה אותם, כי הוא

עסוק בלעבוד עד שעות מאוחרות, כדי לממן את הבית והאוטו ועוד ועוד.... בסופו של

דבר משאיר את האוטו, הבית והילדים לאישה והולך לו...

אלו דוגמאות קטנות מן החיים, מן המציאות שלנו....
אז מתעוררת הבנה באדם - שלא כדאי להיות אגואיסט, פרעה שבנו מגיע למסקנה

שכדאי לאהוב את האחר..

פרעה, כביכול, מאפשר לנקודת משה להנהיג אותו , כי הוא מרגיש את הרע ומסכים

לשחרר את העם ממצריים לטובת עבודת הבורא, כלומר, האדם מסכים לשנות את דרכו

 בחיים ולפעול בדרך התורה .

ואז, הרצון לקבל שבאדם, שהרגיש קצת טוב, שהסכנה של פרעה, כאילו חלפה לה,

חוזר לסורו. הוא מתחרט ורוצה להנהיג את הפרעה שבו, שלא מוכן לוותר לטובת חירות

נקודת משה שבתוכו וממשיך לרדוף אחרי ישראל שבו.

אלו מצבים שעובר האדם, כשכבר רוצה באמת לצאת מהמצבים הצרים, שבהם הוא היה

 חי ואז יצרו הרע רודף אחריו ,כדי להחזיר אותו למצבו הקודם והישן .

מצב זה יוצר לאדם קושי גדול: מצד אחד הוא רוצה לברוח ממצריים ומפרעה שבו ומצד

 שני פרעה מנסה להחזיר אותו.

בשלב זה על האדם לבקש את תמיכת הבורא, לאפס את עצמו כלפי חשיבות המטרה

שהציב לעצמו להשיג חירות ולא להיכנע למצב פרעה, שמתקרב אליו כדי להחזירו לעבדות.

משה הוא הרצון להשפיע שבאדם. פרעה הוא הרצון לקבל שבאדם (שאותו האדם לא מבטל)

 כפי שבסיפור: פרעה לא מת, אלא בסופו של דבר פרעה שנכנס לרדוף בתוך הים אחרי

בני ישראל נכנע ומכיר בערך ובצורך לפעול תחת נקודת משה .

כלומר, הרצון לקבל שבאדם מיתקן מאגואיזם לאלטרואיזם, מאהבה עצמית לאהבת האחר.

"ולא ניחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם

מלחמה ושבו מצרימה"...

פסוק זה מתכוון לזה שתהליך ההתפתחות של האדם נעשה בשלבים, האדם צריך קודם לפתח

את נקודת ההשפעה שבתוכו ואחר כך לתקן את נקודת האגואיזם שבו (שנקראת פלישתים). אם

האדם היה פוגש מיד במלחמה, בעימות מול גודל האגואיזם שבו אז הוא היה נבהל או מתחרט

והיה רוצה לחזור בו מן הדרך אל חירותו. לכן הבורא סיבב לעם ישראל דרך יותר ארוכה

שתאפשר לאדם לתקן את האגואיזם שבו, כי אי אפשר לתקן את האגואיזם בבת אחת, יש

צורך לעשות זאת בשלבים.

לסיכום, פרשת בשלח מראה לנו את התהליך ביציאה שלנו מהעבדות של מצריים

(שבנו) אל החירות של ישראל (שבתוכנו) גם אם האגואיזם מפריע ורודף אחרינו,

 כמו פרעה עלינו להאמין בכל זאת שאנו יכולים לו.. כמו שאנו למדים מן הסיפור .

שבוע טוב וחג חירות שמח

צחי חרמון בן דוד
המורה הרוחני של מרכז "מלכות" המרכז להתפתחות פנימית עפ"י הקבלה ביפו העתיקה