"ויקרא אל משה וידבר יהוה אליו מאוהל מועד לאמור : דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם ליהוה מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם אם עולה קורבנו מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם : אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני יהוה"

פרשת ויקרא היא שלב התקדמות נוסף בקשר של משה עם הבורא , זו עליית מדרגה נוספת.

"השם ויקרא אל משה" לעומת "וידבר אליו מן ההר" (הר - מלשון הרהורים).

משה הוא המדרגה הגבוהה בנפש האדם, שמושכת אותו לעלות לרוחניות, שמעל לגשמיות. הדרך של האדם רצופת מדרגות. האדם מתפתח בהדרגה ובכל מדרגה המשה שבו עולה מדרגה, בקשר שלו עם הבורא, עם האור.
קשר עם האור ,זה הרגשת הטוב והשלמות של האדם.

בגשמיות האדם לא יכול לעולם למצוא סיפוק. הוא תמיד יישאר רעב. ברוחניות האדם יכול להתמלא ולהוסיף על מה שהשיג כי רוחניות - זה להרגיש. כל מה שהאדם רוצה בחייו זה להרגיש.

כל מה שקיים בעולם - מטרתו לשרת את הרגשת האדם.

לכן, "ויקרא " מרמז על קריאה ישירה של הבורא, ש...מזמין את משה להיוועדות במקום שנקרא "אוהל מועד"

"אוהל" הוא מלשון אהיל ,כלומר, מסתיר כמו אוהל, שלשם מוזמן רק משה לבדו.

"מועד " מלשון היוועדות" ׁ(פגישה).

מה חדש במצב הזה?! הרי היו גם לפני כן דיבורים.

"מן ההר", "מן הסנה ", "מן העשן" וכו'...כל המפגשים הקודמים מעידים על מפגשים, כמו מאחורי המסכים. וכאן ,בפרשה זו ,מדובר על פגישה ישירה, ללא הסתרה כל שהיא, שמעידה על עליית מדרגה של מצב משה באדם, בדרך להשגת מדרגת הבורא ,שהיא עצם האור והתענוג, כי את הבורא מרגישים כטוב, כמדרגת תענוג..

נשאלת השאלה: מי זה שקרא אל משה? כי כתוב "ויקרא אל משה" ולא כתוב "יהוה".

המילה "ויקרא " האות א' שבסוף המילה, מרמזת על "אלופו של עולם." של מלך העולם, שהוא הבורא. משכן ההיוועדות הוא כמובן בתוך פנימיותו של האדם .


עניין העלאת הקורבנות:

"אדם כי יקריב מכם ליהוה מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם "

מה הן קורבנות בפנימיות?! כוונת הקורבנות היא בזה שהאדם יהיה מוכן להקריב, כלומר, לוותר על האני הכוזב שבו , לעומת האני האמיתי שלו . דהיינו ,שהאדם יקריב את האנוכיות שבו, שהאנוכיות משולה למדרגת הבהמה שבאדם, לעומת מדרגת האדם שבו.

על מנת שהאדם ישיג מדרגה זו עליו להקריב את הרוע שבו, כי "קורבן" מלשון "קרוב".


האדם מקריב את המצב האנוכי שבו, דהיינו, שהוא צריך לשחוט את מדרגת הבהמתיות שבו לטובת מדרגת האדם שבו.

האדם ,שנולד לגשמיות, חושב שההתחלה שלו זה מפגש של טיפת זרע וביצית, כמו שגם הבהמה נולדת. זוהי מידת ההכרה של האדם ביחס לתחילת הסיפור שלו ולכן ההקרבה היא במובן הנפשי של העניין.

על האדם להקריב את התפיסה הגשמית שלו, לעומת התפיסה הרוחנית שלו- שרוחניות היא תפיסה של אדם וגשמיות היא תפיסה של מדרגת הבהמה, שאותה מקריבים בבית המקדש. בית מקדש זהו הפנימיות הנבדלת של האדם מהגשמיות .

מציאות האדם היא נפש ולא חומר: עצמות ,בשר, גידים ועור... זוהי רק תלבושת. האני של האדם חבוי אך ורק בתודעה שלו ולכן האדם צריך את מי שיגלה לו את המצב האמיתי שלו ואת יחוסו האמיתי ורק כאשר הוא מוכן לוותר על תפיסת המציאות הגשמית- הוא מגלה כמה שהוא גבוה מעל מצב זה.

לסיכום:

פרשת ויקרא מסמלת את המצב שבו האדם עשה את הדרך להיוועדות שלו עם מדרגתו הגבוהה של עצמו שמתגלה לו בדרך חיפוש הקשר שלו עם הבורא. השגת הבורא מצריכה הקרבת קורבן. בגשמיות הקרבת הקורבן באה לביטוי בדמות בעלי חיים, אבל עניין שחיטת בעלי החיים ושרפתם על המזבח מתכוון כמובן ל...עניין הקרבת התודעה הגשמית לטובת התודעה הרוחנית .



שבת שלום ומבורך !

צחי חרמון בן דוד

המורה הרוחני של מרכז מלכות-המרכז להתפתחות פנימית עפ"י הקבלה ביפו העתיקה

רחוב לואי פסטר 7,יפו העתיקה

www.malchut.co.il