"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ -לֹא תִכְבֶּה. "

פרשת צו מלשון צו השעה שמשמעותו זירוז. כלומר הצורך של האדם לזרז את מידת ההשתוקקות שלו למציאות הרגשת האור העליון בתוכו. ידוע שאין אור בלי כלי (כלי משמעותו: רצון/חיסרון).

על האדם לזרז ולהכשיר את הרצון שלו שיהיה כשיר, כשר לקבל את השפע לתוכו.
לכן פרשת צו מגיעה לפני חג הפסח, שבו אנו מכשירים את הכלים ומנקים את החמץ, שמשמעותו מציאות האנוכיות/האגואיזם בתוכנו.



אנו מדברים על תהליך התפתחות של מצבים שמסמלים לנו בפנימיות את התהליך הנדרש להתפתחות הנשמה, התורה לא באה לספר לנו סיפורים על העבר של אבותינו , אלא היא באה להסביר לנו את המשל מהתורה , שהוא "הפשט" (מופשט מהפנימיות שלו) . הסיפור, או המשל , הם תמיד החיצוניות של הדבר והנמשל הוא הפנימיות של הדבר


"וידבר יהוה אל משה לאמור צו את אהרון ואת בניו" . משה כידוע מסמל בפנימיות התורה את מדרגת האמונה שבאדם.

אהרון ובניו מתייחס למידת החסד, הנתינה, ההשפעה שבאדם. בנים הוא עניין של הבנות שהאדם מפתח בו את המודעות הגבוהה לפעולת הצורך בנתינה/בהשפעה של האדם כלפי האחר.

"זאת תורת העולה" - עולה הוא עניין הקרבת הקורבן. מדובר בקורבן שהאדם צריך להקריב או לצורך של האדם להקריב על המזבח את רצונותיו האנוכיים .

קורבן מלשון התקרבות לבורא. אם האדם רוצה להתקרב לבורא (משמעותו היא הרגשת האור האלוקי בתוכו) הוא חייב להקריב את רצונותיו האנוכיים, שהם אלה שמפרידים אותו מהאור העליון.

על האדם לדעת שההשגחה של הבורא מתקיימת באופן פרטי עם כל אדם ואדם. ההשגחה לא פועלת באופן כללי על כל המציאות, אלא היא מלובשת בתוך פנימיותו, בתוך נפשו ומוחו של האדם באשר הוא.

הנשמה מלובשת במוח דהיינו בתוך המודעות שלנו ,שאנו רק צריכים לגלות אותה ,על ידי זה שנכשיר את הרצון המתאים לגילוי האלוקות בתוכנו.

עניין ההכשרה וההתקרבות לבורא, זה עניין שהאדם מוכן לזבוח/להקריב "קורבן עולה" את הרצון לקבל לעצמו, לטובת הזולת. אם האדם מקריב את הרצון לקבל , זה מה שמעלה אותו למדרגת הבורא.

האדם צריך לוותר על רשותו שלו כדי לגלות את רשותו של הקדוש ברוך הוא. ביטול רשות עצמנו זה נקרא "קורבן עולה". קורבן/וויתור שאנו עושים בכדי לעלות אותנו מתוך זוהמת האגו שנקראת קליפת מצריים ששולטת על האדם ולא מאפשרת לו לראות את מציאות הבורא .

רק אם האדם מסכים, כמובן בתהליך הדרגתי של פיתוח המודעות להבין שאהבת הזולת משמעותה - גילוי האלוקות שנוכחת באחר כפי שהיא קיימת בתוכי... מכיוון שהבורא ברא נשמה אחת שלימה, שמסיבת חטא האדם הראשון התפצלה הנשמה להרבה חלקים וכל אחד מאיתנו מהווה חלק מהנשמה הכללית.

האדם שנמצא בחוסר מודעות באשר למי זה האחר , צריך לפתח את המודעות הזו על ידי האמונה שהמצב הוא באמת כך. כי לאדם נדמה שהוא שלם בפני עצמו וזו אשליה.


כתוב "זאת תורת העולה" : המילה "זאת" מרמזת את בחינת מלכות שמיים, שהיא בחינת האמונה שבאדם שעולה למדרגת הבורא , מעצם זה שהאדם מקריב את מה שמפריד בינינו. בדומה למסך שחוצץ בינינו ובין האחר. אם אנו אומרים שהבורא מלובש באחר כפי שהוא מלובש בי, אז מה שמאחד אותי ואת הזולת הוא בחינת האלוקות שמשותפת לכולנו כאחד. לכן הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מביא את האדם לצורך התייחסות והסתכלות על האחר, כמו בצילום רנטגן, שמזהה את הפנימיות של האדם ולא החיצוניות שלו. כפי שאמרנו שהבורא מלובש בפנימיותו של כל אחד ואחד. דרך ביטול האגו/האהבה העצמית אנו בעצם מבטלים את מציאות ההסתרה .

ככל שההכרה והמודעות הזו מתפתחת באדם כך גם היכולת שלו לפעול לטובת הזולת באהבה, במסירות, בחסד - לדון את האחר לכף זכות. כך בעצם אני דן את עצמי לכף זכות . ככל שאני מרשיע את האחר כך אני גורם נזק למערכת הגוף הכללית שנקראת נשמת האדם הראשון שכולנו חלקים מהשלם הזה.


לסיכום:

על האדם להבין שהמציאות של האחר קיימת בתוכו כפי שהמציאות שלי קיימת באחר וזאת מתוך הבנת המציאות האמיתית שאנו נמצאים בה. כי הבורא ברא רק נשמה אחת כללית שמאחדת את כולנו ומה שמפריע לנו לראות את האמת הזו היא עצם היותנו נשלטים על ידי הכוח האגואיסטי שנקרא "פרעה" מלשון פה- רע, כלומר שאדם מדבר רע על האחר . בזה אנו רואים את האפשרות שלנו להיחלץ ולצאת ממצריים (מלשון מייצר - צרות הנתינה והאהבה) ולהפוך אותו למרחב ענק של אהבה ונתינה כפי שברור לנו שאנו צריכים לדאוג לכל האיברים בגופינו ולא רק לאיבר אחד.


לכן פרשת "צו" מלשון צו השעה ההכרחי להזדרז ולעורר את המודעות הנכונה שלנו על מנת לצאת ממצריים הפנימית שבתוכנו ,שמייצרת עבורנו רק צער ומכאוב. כי בעצם זה שאני פוגע באחר אני בעצם פוגע בעצמי .זה רק עניין של מודעות והתפתחות לראות את האמת הזאת שהיא אמת של מלכות שמים, שהשליטה של האדם תהייה מודעות של שמיים שמבטאת מציאות של אהבה והשפעה ולא מציאות של שליטת האגו שהורס ומכלה כל חלק טוב.

שבת שלום והכשרה נעימה !


צחי חרמון בן דוד

המורה הרוחני של מרכז מלכות- המרכז להתפתחות פנימית דרך הקבלה ביפו העתיקה

רחוב לואי פסטר 7,יפו העתיקה

077-5566103

www.malchut.co.il