בפרוץ אירועי אוקטובר חגגנו שלושה חודשים למעבר ממגורים ביבנה שבדרום הארץ למצפה אבי"ב .

היה זה קיץ מלא פעילות, כניסה לבית חדש, סידור הבית שמטבע הדברים הצריך רכישות רבות של מוצרים לבית שאת רובן עשינו בשפרעם ובאעבלין, ונסיעות רבות בכבישי הגליל למקומות העבודה ומהם.

את פנינו הקבילו בני המקום יהודים וערבים כאחד, במאור פנים חוויה שהותירה בנו, בכל פעם מחדש תחושה שעשינו את הדבר הנכון כשהעתקנו את מגורנו לגליל.

היה זה יום שבת, כאשר חזרנו מסיור תיירותי בנצרת, עם אורח מארה"ב , נתקלנו במחסום הראשון שסימן את הבאות. למחרת המהומות התלקחו והימים שלאחר מכן הפכו ליותר ויותר "חמים" . במהלך השבוע זכיתי להגיע הביתה למצפה אבי"ב בדרכים עוקפות ופעם אחת אפילו מחסום משטרתי חסם את דרכי להגיע הביתה כי "זורקים אבנים בדרך" הדבר קומם אותי מאד ואף התבטאתי "מה אנחנו בשטחים"??? ותוך כדי דין ודברים עם השוטרים, ניגש אלי מהעומדים במחסום ושאל אותי "אתה ממצפה אבי"ב?, אני מאעבלין, שכן שלך, בוא אקח אותך דרך הכפר (אעבלין) ונצא מצידו השני סמוך לכניסה לישוב שלך". מייד הסכמתי, הנסיעה לא ארכה יותר משבע דקות ועד מהרה, ללא כל אירועים חריגים, היינו אכן בצידו השני של הכפר דרך רחובות שעדיין באותו זמן לא הכרתי. הכרתי לו תודה והבטחנו לעצמנו להיפגש שוב "על כוס  קפה" בקרוב. כפי שאכן קרה.

שרשרת האירועים של אותו שבוע גרמה לנו טלטלה עזה. הגענו לגליל בעקבות חלום, ל"פרובאנס", והנה מתגלה לנו מציאות שונה  לחלוטין ויש לתת את הדעת על עתידנו במקום.

ההתלבטויות הללו מצאו אותי מבקר ומשתתף פעיל ב "אוהל ההידברות" שהוקם בשערי סח'נין בו ישבנו יהודים וערבים, תושבי האזור – שכנים, לדון בחיינו המשותפים, בסיבות להתקוממות ומה עושים הלאה כדי שהחיים באזור יהיו "משהו אחר".

כאיש מקצוע תכנון אסטרטגי הטרידה אותי השאלה: יופי, יש אוהל ומדברים אבל מה יקרה אחרי שהמבקרים, איש איש ילכו לביתם והאוהל יפורק ? איך ניצוק תוכן ומשמעות לתוצאות ההידברות?

ואז באה ההצעה שכל אחד ירשום על לוח , מה הוא רוצה לעשות בהמשך ועם מי. כך נולדו קבוצות מעורבות וגם לא מעורבות שפעלו כהמשך לשיחות באוהל, חלקן אף הקימו עמותות מתנדבים  וחלקן פועל עד היום.

עמותת "שכנים לפיתוח משותף בגליל"  קמה כקבוצה מתוך אוהל ההידברות יהודים וערבים אנשי תכנון ואדריכלות ומטרתה להביא לשינוי מהותי באופן שבו מתכננים את האזור וחלקיו השונים ולכונן שיח תכנוני שמתחשב בכל המרכיבים שחיים ופועלים באזור. להפוך גבולות בין ישובים להזדמנות במקום למוקד קונפליקט. הזדמנות לפתח שיתופי פעולה תוך איגום משאבים ומינופם.

כמעט שנתיים אחרי פרוץ המהומות, בעיצומה של האינטיפדה השנייה נהרג בננו עמרי בפיגוע מחבל מתאבד בצמת מירון, יחד עם עוד 8 קורבנות: יהודים ערבים, דרוזים, פליפינים – מדגם מייצג של עם ישראל... האירועים שקרו לאחר מכן, ההלוויה, השבעה, השיחות אל תוך הלילה – יהודים וערבים יחד חיזקו אצלנו את הדחיפות והצורך החיוני בפעולה שתוריד את הגדרות בין הקהילות ותיצוק שותפות ושכנות טובה. "בוסתן נוף משותף" על שם עמרי ז"ל,  כרם זיתים, שנטענו לפני שלוש שנים בתוך החורש הטבעי, מהווה עבורנו הגשמת חלום – לתת משמעות למושג, מרחב ששייך לכולם ללא הבדל דת, גזע או מין ושכולם יחושו בשהותם במקום תחושת בית ושייכות.

אמירם גולדין