האם אנו מסוגלים לעשות את תפקידנו?
הנשיא פרס החליט לסיים את תפקידו הממלכתי בתפילה בין דתית לשלום. כאשר ראיתי אותו צועד עם מחמוד עבאס והאפיפיור, נזכרתי בדברים שכתב "אלוף החינוך" ז'אן ז'אק רוסו על מפגש מסוג זה [1] באוניברסיטת סורבון אין כל ספק, שהנבואות על המשיח מתייחסות ליש"ו. גם ברור באותה מידה של וודאות לרבני אמסטרדם, שאין להן כל קשר אליו. [1] נראה לי שלעולם לא נדע מה באמת טוענים היהודים, כל עוד אין להם מדינה חופשית, בתי מדרש ואוניברסיטאות שבהן יוכלו לדבר ולדון ללא סכנה. רק אז נוכל לדעת מה בפיהם!" ["Emil" על החינוך, ספר רביעי] בתמצית דבריו ברור שאין יכולת אמתית לשתי האמונות גם יחד! או שהנוצרים צודקים בקריאת התנ"ך ואז עם ישראל אינו "פונקציה" בעולם. או שעם ישראל קורא נכון את התנ"ך [מה שהוברר כאמת עם חזרתנו ארצה כמובא בתנ"ך...] ומתברר שהנוצרים טעו בפרשנותו לאורך ההיסטוריה. אבקש לציין ערך משמעותי נוסף המבדיל בין התפיסה הנוצרית [מערבית] לבין ההבנה של האומה הישראלית, ערך זה מסתתר במשפט השני שכתב רוסו, הלוא הוא ערך המסוגלות, היכולת שיש לכל אחד לקום ולעשות מעשה ולגלות בפועל את הכיוון העצמאי הייחודי שלו. לחבר בין החלום, החזון והמעשה. בעולם הנוצרי, יש נתק בין הרעיון והמעשה. יש אצלם פתגם כזה, "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים!" הפרדה בין עולם החיים, הממלכה שבה שולט הקיסר, לבין עולם האמונה, עולמו של אלוהים. אין קשר מעשי בין האמונה למעשה היום יומי. רוצים דוגמא? אפילו רוסו, שכתב ספר על חינוך שעקרונותיו נלמדים עד היום, לא גידל את ילדיו באופן אישי אלא שלח אותם מיד עם לידתם לבתי אימוץ לילדים יתומים!!! מעשה בלתי מוסרי בעליל שלא הוריד מערכו בעולם ומאימוץ דעותיו בחינוך…. ובמחשבה לעומקם של דברים, איך אפשר לחנך ל"מסוגלות" אמתית כאשר יש נתק בין עולם הרוח, האידאלי, לבין עולם המעשה?! אצלנו, עם ישראל, "לא המדרש עיקר אלא המעשה" [משנה אבות א/יז]. ומעבר לצורך לבטא את האמונה באופן מעשי אנו מבינים כי מסוגלות זו יכולה לבוא לידי ביטויי מלא רק [ובזה אנו מודים לדברי רוסו,] כאשר יש חופש, כאשר אנו מסוגלים להשתחרר מן השלשלאות ולהביע את דעתנו ללא פחד – ולאותו חופש יש להוסיף גם את האופטימיות, שהיא "האמונה המביאה להישגים" כדברי הלן קלר. אלו הם יסודות החינוך אותו אנו מעבירים באומה הישראלית מדורי דורות. |
