מאת: צילה לייפר

מדינת ישראל היא כור היתוך עם מגוון רחב של תרבויות.
כבר מהשנים הראשונות למדינה, לא חסרו הבעיות שליוו את
מערכת החינוך. לא תמיד הפתרונות קלים.
המדינה מתיימרת לגלות סימני פלורליזם ולהגיע לפתרונות אולטימטיבים,
אך לא תמיד הדבר צולח בידה. 

מערכת החינוך מנצלת את הפלורליזם עד תום, בעודה מחליטה מי זכאי לגשת לבגרות ומי איננו זכאי.
מהלך זה מנוגד למה שקורה בחינוך האקסטרני, שם כולם ניגשים לבגרות ורק הרציניים
באמת מצליחים ועוברים אותה. בתי הספר האקסטרנים אינם משתתפים במרוץ המטורף אחר
התואר הנכסף, בית הספר בעל האחוזים הגבוהים ביותר של זכאים לבגרות. החברה הישראלית
היא הטרוגנית, המדינה היא קיבוץ גלויות. כל קבוצה הביאה עימה מנהגים שונים,
צבע שונה אוכל וכו’. היות שהחברה היא כזו, היא למדה גם להיות פלורליסטית,
שנותנת מרחב פעולה לכל קבוצה.

בשני העשורים האחרונים,ישנה התייחסות והתפתחות במערכת החינוך על כל
מרכיביה. המערכת תומכת בתהליכים אשר עוברים על החברה הישראלית,
טיפוח הילדים על פי הריבוד החברתי בהנחה כי זו הדרך להשתלבותו של
הילד בכלל החברה. ישומו של פלורליזם תרבותי במערכת החינוך עולה
בקנה אחד עם הרעיון של שוויון הזדמנויות ואינטגרציה. עם ההבנה של
הפלורליזם עדיין עולה השאלה: האם וכיצד ניתן ליישם את הפלורליזם התרבותי ב
מערכת החינוך? ישנן שלוש אפשרויות:

ניתן לראות בשילוב התהליך, הענקת אפשרות שווה לכל ילד. להעניק לילד את
חופש פיתוח האישיות והכישורים, כל עוד לא מפר הילד את המוסר והצדק.
הענקת שוויון הזדמנויות בחינוך עולה בקנה אחד עם עיקרון הפלורליזם.
בעיקרון הפלורליזם טמונה ההסללה במערכת החינוך.

בנוסף, ניתן לראות בפלורליזם בחינוך דווקא התייחסות אל הכלל ולא הפרט.
ניתן להבין כי באמצעות הפלורליזם מייחדים קבוצות תרבותיות שונות. הפלורליזם
מכשיר את המערכת לקבל את הביטויים השונים של קבוצות תרבות ואלו מקבלים
על ידי כך ביטוי ומעמד שווים. כלומר, כל זרם תרבותי יחנך על פי ערכיו. לדוגמא,
החינוך הדתי. כאן ניתן לסמן את החינוך של כל תרבות לפי הפלורליזם,
פלורליזם פוליטי. ניתן להגיד כי הפלורליזם הפוליטי מתאר את היחס
בין זרמי החינוך השונים בחברה הישראלית. ההוכחה לכך היא ההקצבה
של מערכת החינוך, אשר אינה מחולקת באופן שווה.

על סמך שתי הפרשנויות הקודמות נבנתה הפרשנות הבאה.
על הפלורליזם בחינוך לבוא לידי ביטוי בתכנים השונים בחינוך,
ולא רק לבטא ריבוי התפיסות של הטוב, אלא גם להציג את התפיסות
המייצגות קשת רחבה של זרמים תרבותיים הקיימים בחברה.
מכאן עולה כי אין להציג את התפיסות כתפיסות תרבותיות גרידא, לימודי מורשת.

מערכת החינוך יוצרת פערים והסיבה העיקרית לפערים אלו היא התקציב. התיקצוב,
שאינו ממש שווה בכל המקומות בארץ, יוצר סדר ריבודי נוקשה. קבוצה אחת
מעל האחרת וכך תמיד אחת הקבוצות "הולכת לאיבוד" בדרך. ישנם מספר
קריטריונים לתקצוב כזה או אחר במערכת החינוך החל מבחינה פיזית,
התאמה של מקום הלימוד למספר הלומדים, וכלה בתנאי העסקת המורים.
דבר זה כמובן לא הוגן ופוגע בהוראה עצמה. צמצום הפערים במערכת אינו יעד.
משרד החינוך לא מצא לנכון להכין תוכנית פעולה אשר מטרתה תהייה הקטנת
הפערים. טענה רווחת בקרב הציבור הינה תירוץ משכנע לכך שאין הרבה מה לעשות
עם צמצום הפערים. עידן הגלובליזציה מחליש את מעמד המדינה ועימו היוזמה
לרפורמות לא מספיק חזקה.

במערכת החינוך ניתן לראות את ההסללה כבר מגיל היסודי. המערכת היא
זו שמחליטה למי מהילדים להעניק יתרונות על פני האחרים. ברור לכל,
כי עיקרון ההסללה הינו חינוך לא שוויוני. הרעיון בא מהכלכלה הקפיטליסטית.
כמו במשנתו של מרקס, כשהקימו בתי ספר לילדי מעמד הפועלים, רק כדי
לשעתק את חיי ההורים ולא ממש כדי להקנות ידע. כך נוהגים גם כיום.
מערכת החינוך כביכול באה לקראת התלמידים המחוננים, אך בדרך מאבדת את כלל התלמידים.

בית הספר הופך להיות יחידה פדגוגית, המספקת את עצמה בעיקר ושומרת על
הזיקה למטרות העל של החינוך, האצלת מטרות מלמעלה כלפי מטה.
בתי הספר מבדילים בין התלמידים על פי הישגים ועל ידי מבחני יכולות שונים.
כך בית הספר מרשה לעצמו להציב את התלמיד במסלולי לימוד דיפרנציאלים ובכך
קובע גבול יכולת לכל תלמיד. מצב זה עלול להשפיע על הילד בהיותו מבוגר אשר
מנסה להשתלב בלימודים גבוהים או במעגל העבודה. בית הספר מאתר את
המוכשרים יותר מבין התלמידים, מציבם במסלולי לימוד גבוהים,
במטרה להכשיר את התלמידים לתפקידים חשובים בחברה.

אם כל המוזכר קודם נכון, אז אין יישום של עיקרון שוויון ההזדמנויות בחינוך.
אף על פי כן, התירוץ הנוח של פלורליזם בחינוך מחייב הטלת הגבלות אשר
מושתתות על הצדק החברתי. בית הספר בא לקראת התלמידים וקובע עבורם
לאיזה מסלול עליהם להרשם, כי רק שם יצליחו לממש את עצמם. דבר זה
יוצר אשליה של שיוויון  הזדמנויות, היות שמערכת החינוך משמשת כמראה
לחברה כולה. הבעיה היא שאם החינוך פועל על פי אידיאולוגיה מסוימת
כגון ההסללה, הדבר יגרום ללומדים לקונפורמיות יתר ואי חשיבה ביקורתית.
המצב האופטימלי הוא מציאת איזון בין צמיחה אישית של התלמיד ובין
חינוך לערכים. כפי הנראה רק כך ההסללה לא תפגע בתלמידים האחרים.

את ההסללה במערכת החינוך ניתן לראות גם כחוסר שיוויון הזדמנויות,
שעלול להגביר את האיבה בין קבוצות אוכלוסיה שונות,
משום ששלטון המנוהל על ידי אנשים שנבחרו בזכות
כישוריהם ימשיך באותה הדרך לבחור את התלמידים בואתה השיטה.
בכך בתי הספר יגדילו את הפער על רקע עדתי ותרבותי במקום להקטין אותו.