והנה בפעם הכל כך חוזרת, אני שוב מתחילה לכתוב יומן... אבל הפעם יומני היקר, אני מקלידה, לא רושמת. לא עוד יושבת באיזה פינה מרוחקת, אוחזת ביד אחת את העט וביד השניה את הדפים המלוכלכים מדיו, בידיים מזיעות מהתרגשות... הפעם אני יושבת מול מסך שמקרין עליי עשרות אלפי פיקסלים ציבעוניים שמתחברים לתמונה מלאה באותיות שמישהו אחר עיצב בשבילי... ((+: איזה כיף לחיות בתקופה שהכל דינמי, הכל הפתוח, הכל כמעט אפשרי... טוב אולי בעצם זה גם מפחיד... הכל כל כך פרוץ וחסר כל גבול... יש לי תחושה שהכל כל כך סוער ומרגש שבקרוב זה עומד להתפוצץ... ממש להתפוצץ... כמו כל החוקים בטבע - כשיש אנרגיה דחוסה יש פיצוץ... פאף! גם בכל מיתוסים, בכל הדתות, בכל הזמנים. אצל כולם מפה לאוזן, אלפי שנים... אסור לאבד צלם אנוש אסור לנסות להיות אלוהים... אני מתפללת שהאחים והאחיות שלי יהיו בריאים. שידעו לשמור על עצמם מפני הפיתויים הרבים בעולם הזה. שידעו להבחין בין טוב לרע. שיאהבו את עצמם יותר מכל וכך יוכלו לאהוב את זולתם.
אני ג'ולייטה, יומני היקר, נעים מאוד... אני צריכה לחשוב על שם בשבילך... אולי משה? לא זה המוני מידי...
טוב, אז נתראה, לא?