מתפרסמת היום במעריב כתבה - כפרומו לכתבת סופשבוע - על הסופרת אורלי קסטל בלום. הכותרת שלה: "אני לא רוצה לגמור כמו דוד אבידן". במהלך הכתבה מאפשר לה הכתב, שי גולדן, להתבכיין לאורך ולרוחב. "די, אני לא יכולה יותר, התעייפתי..." היא אומרת. "אי אפשר להתפרנס מתמלוגים"... "צריך לחוקק חוק, שבו, נגיד, אסור שמחיר ספר יירד מתחת ל-54 שקל....צריך להקים קרן (לסופרים - הערה שלי), שהמדינה תעזור להם... ואם זה לא חשוב לאף אחד, אז שיגידו, אנחנו לא רוצים סופרים בישראל ולא רוצים אמנים. שיגידו, שיגידו, כדי שנדע ללכת מכאן... אני דורשת שיקמו קרן כזאת כדי שלא אצטרך להיות קבצנית".

אני קוראת ולא מאמינה. בחרת במקצוע (במקרה הזה זה גם תחביב), שלא מביא לך פרנסה, לכי לעבוד. כמה פשוט. אז מה? אם אני מגשרת מוסמכת ואין מספיק גישורים לפרנסה? עכשיו אני אבקש מהמדינה קרן לתמיכה במגשרים? גם אני מעת לעת מתעייפת, כותבת בלוג, נחה רגע וחוזרת למציאות. איך לעזאזל נותנים כזו במה לבכיינות למי שהתנהלה לא נכון והפסידה את כספה? זה לא שתשובה הכניס לה יד לכיס (כמו אצלנו).

אם מישהו שם שומע אותי - אני צועקת. צועקת כי הכתבה הזו זיעזעה אותי ולא מהסיבות שהיא התכוונה אליהן.