כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 11/2007

    3 תגובות   יום שבת, 24/11/07, 17:29

    סרט.

    עוד סרט על רצח פוליטי.

    עוד רצח של איש חזון.

    עוד אלימות.

    יוני 1968. ארצות הברית. קליפורניה. 

    ("בובי", במאי ותסריטאי : אמיליו אסטבז ,2006)

     

    ובסוף הסרט קבלתי סטירת תזכורת חזקה,

    ההיסטוריה לא מאכזבת, היא חוזרת על עצמה בנאמנות וברשעות.

    ואנחנו , המין האנושי, לאן נוביל עצמנו לבסוף... האם יש יעד, האם יש תוכנית עסקית אלוהית... 

     

    לא היו לי ציפיות מהסרט, לא התעמקתי רבות בתוכנו לפני הצפייה. פשוט חשבתי להעביר בכייף שעה בשבת בבוקר (מה לעשות אני קמה תמיד מוקדם). סרט מוצף כוכבים הוליוודיים, אז אמרתי לעצמי  How wrong can you get.

    לכאורה שלוו, אין ממש אקשן, בימאי שלא מתיימר להציג סרט היסטורי או תיעודי.

    עלילה שלא דוקרת אותך ולא מציקה.אך לאט ,מבלי לאיים עליך , אתה נתפס חזק בלב.

    העלילה מציגה את מלון אמבסדור המפואר. שיקוף תקופה, שיקוף אוירה, סיפורים קטנים ועדינים המייצגים פסיפס אנושי שאפיין נקודת זמן זו בהיסטוריה של ארה"ב. דילמות המאפיינות תקופה:להתחתן בשביל לקבל פטור ממלחמת ויאטנם, גזענות, בגידה, סמים, כוכבת דועכת שיכורה. שיחזור נאמן של מאורעות אותם ימים (הציצו בסרטונים המקוריים ב- UTUBE) .הכול מוביל לסיום הצפוי אך עדיין קורע אותך משלוותך .רצח בובי קנדי.

    ומעל תמונות המהומה בדקות שלאחר הירייה נישא,מהדהד, נאומו של בובי אשר נשא לאומה לאחר רצח מרתין לותר קינד כנגד האלימות האנושית(כמה אירוני).

    ראוי שיהדהד לעד וישמע באזני כל.

    בעבור נאום זה כתבתי את ההקדמה עד כה.

    מומלץ לקרוא , מומלץ להפנים.

    פיסת הסטוריה /הווה / עתיד כואבים.

    http://www.angelfire.com/pa4/kennedy2/vil.html  אודיו של הנאום

    http://he.wikipedia.org/wiki/רוברט קנדי 

    City Club of Cleveland, Cleveland, Ohio April 5, 1968
    Mr Chairmen,Ladies And Gentlemen
    This is a time of shame and sorrow. It is not a day for politics. I have saved this one opportunity, my only event of today, to speak briefly to you about the mindless menace of violence in America which again stains our land and every one of our lives.
    It is not the concern of any one race. The victims of the violence are black and white, rich and poor, young and old, famous and unknown. They are, most important of all, human beings whom other human beings loved and needed. No one - no matter where he lives or what he does - can be certain who will suffer from some senseless act of bloodshed. And yet it goes on and on and on in this country of ours.
    Why? What has violence ever accomplished? What has it ever created? No martyr's cause has ever been stilled by an assassin's bullet.
    No wrongs have ever been righted by riots and civil disorders. A sniper is only a coward, not a hero; and an uncontrolled, uncontrollable mob is only the voice of madness, not the voice of reason.
    Whenever any American's life is taken by another American unnecessarily - whether it is done in the name of the law or in the defiance of the law, by one man or a gang, in cold blood or in passion, in an attack of violence or in response to violence - whenever we tear at the fabric of the life which another man has painfully and clumsily woven for himself and his children, the whole nation is degraded.
     "Among free men," said Abraham Lincoln, "there can be no successful appeal from the ballot to the bullet; and those who take such appeal are sure to lost their cause and pay the costs."  
    Yet we seemingly tolerate a rising level of violence that ignores our common humanity and our claims to civilization alike. We calmly accept newspaper reports of civilian slaughter in far-off lands. We glorify killing on movie and television screens and call it entertainment. We make it easy for men of all shades of sanity to acquire whatever weapons and ammunition they desire.  
    Too often we honor swagger and bluster and wielders of force; too often we excuse those who are willing to build their own lives on the shattered dreams of others. Some Americans who preach non-violence abroad fail to practice it here at home. Some who accuse others of inciting riots have by their own conduct invited them.
    Some look for scapegoats, others look for conspiracies, but this much is clear: violence breeds violence, repression brings retaliation, and only a cleansing of our whole society can remove this sickness from our soul.
    For there is another kind of violence, slower but just as deadly destructive as the shot or the bomb in the night. This is the violence of institutions; indifference and inaction and slow decay. This is the violence that afflicts the poor, that poisons relations between men because their skin has different colors. This is the slow destruction of a child by hunger, and schools without books and homes without heat in the winter.
    This is the breaking of a man's spirit by denying him the chance to stand as a father and as a man among other men. And this too afflicts us all.
    I have not come here to propose a set of specific remedies nor is there a single set. For a broad and adequate outline we know what must be done. When you teach a man to hate and fear his brother, when you teach that he is a lesser man because of his color or his beliefs or the policies he pursues, when you teach that those who differ from you threaten your freedom or your job or your family, then you also learn to confront others not as fellow citizens but as enemies, to be met not with cooperation but with conquest; to be subjugated and mastered.
    We learn, at the last, to look at our brothers as aliens, men with whom we share a city, but not a community; men bound to us in common dwelling, but not in common effort.
    We learn to share only a common fear, only a common desire to retreat from each other, only a common impulse to meet disagreement with force. For all this, there are no final answers.
    Yet we know what we must do. It is to achieve true justice among our fellow citizens. The question is not what programs we should seek to enact. The question is whether we can find in our own midst and in our own hearts that leadership of humane purpose that will recognize the terrible truths of our existence.
    We must admit the vanity of our false distinctions among men and learn to find our own advancement in the search for the advancement of others. We must admit in ourselves that our own children's future cannot be built on the misfortunes of others. We must recognize that this short life can neither be ennobled or enriched by hatred or revenge.
    Our lives on this planet are too short and the work to be done too great to let this spirit flourish any longer in our land. Of course we cannot vanquish it with a program, nor with a resolution.
    But we can perhaps remember, if only for a time, that those who live with us are our brothers, that they share with us the same short moment of life; that they seek, as do we, nothing but the chance to live out their lives in purpose and in happiness, winning what satisfaction and fulfillment they can.  
    Surely, this bond of common faith, this bond of common goal, can begin to teach us something. Surely, we can learn, at least, to look at those around us as fellow men, and surely we can begin to work a little harder to bind up the wounds among us and to become in our own hearts brothers and countrymen once again.

    דרג את התוכן:

      אהבה

      1

        

      5 תגובות   יום שישי , 23/11/07, 08:44

      ואם היא קיימת- האם הבנתי אותה ?

      האם ראיתי מראותיה אין קיץ ?

      הנגעתי ברחשיה...

      רטט הוויתה ?

       

      ההיו אלה

      חלק ממחשבתי ?

      מראי,

      רחשיי

      הוויתי ?

      האם הבנתי אותה עד תום- באם היא קיימת...?
      דרג את התוכן:

        נחל אכזב

        1

          

        8 תגובות   יום שישי , 23/11/07, 08:30

        מראות בסחרחרת

        מימי עברי

        כשהייתי

        שם

        והייתי

        איתך

        והגעת אלי

        ומצאת בי

        אותי-

        מתוכך.  

         

         

        עכשיו, חיה על שוליים.

        לא מרגישה פעימות בעורקיי

        לא יודעת רגשות-

        דבר לא זורם בנחליי

        והם אכזב-

        ועכשיו, יבש. 

         

        דרג את התוכן:
          3 תגובות   יום רביעי, 21/11/07, 09:00

          היא הרוך והעדנה

          שאליהם שאפת לשוב

           היא החסד והאהבה

          שחיפשת בליבות אנשים.

          עורג לידייה הלוטפות,

          חום שדייה בהניח ראשך.

          מקשיב לזו האישה

          חובקה בעיניך.

           וידעת,

          סוף סוף הבנת,

          שמצאת ,

          שלך לעד

           

          דרג את התוכן:
            6 תגובות   יום רביעי, 21/11/07, 08:50

            חיפשתי אותך

             בחדר שלי

            חיכיתי, שתידלק עם האור

            אנני יודעת מדוע

            הרי לא היית כאן מעולם

             

            אבל משהו בי

             נתן לי לחוש אותך

             להאמין שחיכית לי

            בדידות אופטימית

            בתוכי.

             

            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום רביעי, 21/11/07, 08:21

                ***המשך פוסט קודם***

              3. קורות החיים שלך שווים כסף בעבור חברת הגיוס . לכן, אל תיתן לאף חברה להתייחס אליך בשוויון נפש. בקש התייחסות ראויה. הם צריכים אותך כמו שאתה צריך אותם. יחד עם זאת, באומרי דברים אלו, אסייג את עצמי, ואציין שפרט זה רלוונטי עבור בעלי קורות החיים ה"נוצצים" שבניכם (אוניברסיטה מובילה, ציונים מצטיינים,מקצוע נדרש, ניסיון מחברה מוכרת ו"סקסית"). אלו בניכם שחסרים זאת בצעו חשיבה מכוונת דוגמת מה השוק אשר עבורו אתם "נוצצים" ופנו אליו. אל תנסו בכח להכנס לתבנית שלא תתאים לכם.

              4. אל תפיצו קורות חיים בלי הכרה- בסופו של דבר הכול מתנקז לאותה נקודה.רכזת הגיוס אשר בחברה ההייטק X מקבלת את קורות החיים שלך מעשרים הספקים עימם היא עובדת ובעוד חודש כשתפיץ שוב , היא תקבל מחזור נוסף. ישנם המפיצים כל שלושה חודשים ב- Runner וזה משדר: ייאוש . התייחסו לקורות החיים שלכם בכבוד, שימרו על יוקרתיות מסוימת(על אחת כמה וכמה אם אתם בדרגות ניהול). די והותר לעבוד עם כ-3 חברות גיוס מובילות בשוק אשר אליו אתם מכוונים (בידקו היטב מי הרלוונטיות) ,  זה אמור לכסות היטב פלח שוק נדרש. בנוסף ,העבירו דרך חברים או נסו רשתות חברתיות.רשמו לאן הפנתם את קורות החיים ועיקבו אחריהם.

              5. כשמתקשר מעסיק לזמנך לראיון, שאל איך הגיע אליך(אף חברה לא תסרב לענות). אם הגיע אליך דרך חבר , זה הזמן להכיר לו תודה ! אך אם הגיע דרך חברת גיוס, דע כי חברת גיוס טובה יכולה לשמש משענת חזקה מאד במהלך החיפוש: עדכונים שוטפים,יעוץ ,פידבקים, קידום תהליכים עבורך בקרב המעסיק. בסס קשר חם עם המראיינת בחברת הגיוס, עדכן אותה לאחר כל ראיון ששלחה אותך איך עבר הראיון, מה דעתך על החברה אליה נשלחת ,נהל עימה דו-שיח גלוי. מראיינת טובה תדע לקחת פרטים אילו ולכוונן את התהליך שלך לפי צרכיך האמיתיים.

                ***המשך יבוא***

              ***השימוש בלשון זכר הינו לצרכי נוחות בלבד***

              דרג את התוכן:
                1 תגובות   יום שני, 19/11/07, 22:55

                כמגייסת בעלת וותק של שנים כל פעם הצלחתי למצוא עצמי מופתעת מחדש לנוכח תמימותם/חוסר הידע של מחפשי העבודה על מה שבאמת מתרחש מאחורי הקלעים.אז בואו ונפרוס להלן  מספר עובדות בסיסיות שיעזרו לכם לצלוח בשלום את התהליך.

                אתם וחברת הגיוס

                1. אתר RUNNER – חבר'ה ,הוא לא דיסקרטי. ל-א   ד-י-ס-ק-ר-ט-י. הקוריוז האולטימטיבי הוא לקבל קורות חיים ממועמד ששולח דרך האתר הנ"ל ומציין בהדגשה "דיסקרטי". לאלו בינכם שלא מכירים: האתר הנ"ל מפיץ קורות חיים לכל "בית בישראל". אין חברת השמה שלא מקבלת אותו, ויש הרבה חברות השמה ללא מצפון שיעבירו את קורות החיים הלאה, מבלי אפילו לעדכן אותך/ לשאול , זאת מתוך הנחה שאם כבר "הפצת" אז מה ישנה עוד מקום אחד או חמישה נוספים. יחד עם זאת , אם הכוונה היא אכן לבצע תפוצת נטו ויהי-מה, האתר מומלץ ביותר.

                2. ראיון פרונטאלי בחברת הגיוס- יש חברות גיוס שיראיינו אותך פרונטאלית ויש כאלו שלא. לידיעתך: הראיון הפרונטאלי חשוב עבורך. הוא מאפשר למראיין להתרשם ממך באופן בלתי אמצעי (ולא בשיחה של 10 דקות בטלפון) ואם יש ערך מוסף באישיותך מעבר לקובץ קורות החיים, הרווח שלך כאן הוא מלא. הפגישה בחברת הגיוס עוזרת לבסס אותך בזיכרון המראיין ובעת הצורך וכשתגיע המשרה המתאימה הוא יידע טוב יותר לשלוף אותך עבורה .הפגישה האישית נותנת , כמו-כן, כלים בעזרתם יוכל המראיין להמליץ עליך למעסיק, שכן, איזו המלצה כבר יוכל הוא לתת אם רק שוחח עימך טלפונית.

                 ***המשך יבוא******השימוש בלשון זכר הינו לצרכי נוחות בלבד***
                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום שישי , 16/11/07, 11:45
                  התעשייה אימצה את רעיון מיקור החוץ. ארגונים שלמים מבוססים על עובדי מיקור חוץ, ובמקביל התפתחו חברות המספקות שרותי מיקור חוץ מתמחה. בניגוד לחברות משאבי האנוש המוכרות מן העבר, אשר היו מספקות עובד זמני הכפוף לארגון ה"מארח", חברות מיקור החוץ מתחייבות לאחריות גדולה יותר כלפי המועסק בנושאים כגון : ריווחת העובד, קשרי תעשייה, בונוסים.שימוש במיקור חוץ מאפשר לארגון גמישות רבה ומשחרר אותו להתמקד בלב עיסוקה של החברה(פיתוח לדוגמא) ולא להוציא משאבים מיותרים(זמן, אדמינ') בעבור ניהול המשאב האנושי.מיקור החוץ מעלה כמובן את השאלות של :
                  • למי נתונה נאמנות העובד
                  • מה/מי אחראי למוטיבציית העובד
                  • שביעות רצון העובד מהתפקיד
                  • הכשרתו ופיתוחו של העובד על מי מוטלת ואם בכלל
                  הגלובליזציה, תנועתו המהירה של השוק ומכאן התחרות החזקה, אלו ועוד מביאים את הארגונים כיום לצורך גבוה  יותר בצמצום עלויות, "יציאה" מהירה לשוק ועבודה לעיתים על מתח רווחים נמוך.על מנת להתמודד עם פקטורים אלו, ארגונים נעים כלפי סגנון עבודה מבוסס פרויקטים, שיחודו הוא יכולת התמרון הרחבה לארגון. פרויקט יורכב מליבה של "עובדי ארגון" אשר אליהם חוברים קבלני משנה ועובדים ייעודיים מתמחים.העובד במיקור חוץ נדרש להיות גמיש יותר, בעל אוריינטציה פרויקטאלית, בעל כישורים רבים ומקצוען ביותר טכנולוגיות. לא יהיה זמן רב בידו ליצר הכרות עם המטלה , עליו לצלול מהר לעומק ולצאת לפי דרישה. 
                  דרג את התוכן:

                    פרופיל

                    גילה גדעון
                    1. שלח הודעה
                    2. אוף ליין
                    3. אוף ליין

                    ארכיון

                    פיד RSS

                    אפקטיבה | "מדיה חברתית" "מנהל סחר אלקטרוני"

                    אפקטיבה | "מדיה חברתית" "מנהל סחר אלקטרוני"

                    IsraelLifeStyle.com

                    מתוך הבלוג "מדיה חברתית"

                    מתוך בלוג מסחר אלקטרוני