מהרגע ששמעתי על הנטוורקינג ועד שהחלטתי להרשם עברה שנה. כעת, אחרי שבוע שאני בפנים אני עדיין מחכה לגלות את העניין הגדול ברשת החברתית. אנחנו אנשים עסוקים. עסוקים מאד. מגדלים ילדים ומעורבים בחייהם, עובדים ומנהלים קריירה קדתחנית, מנהלים זוגיות ורשת חברתית אמיתית , מתקשרים להורים בכל ערב, מעורבים בפעילויות בית הספר, מסתובבבים בחו\"ל ועוד ועוד...האם יש בנו באמת צורך בהיכרויות חדשות? האם יש בנו יכולת להכיל כל כך הרבה שמות, רעיונות...אנשים חדשים?
גדלתי בקיבוץ 18 שנה ו18 שנה שאני כבר כעירונית לכל דבר. במקום בו גדלתי חיו 600 איש שהכירו זה את זה, התחתנו,התגרשו,עבדו,ילדו,גידלו וחיו ביחד. הם שמחו בשבילהם. אני הרגשתי צר - ועפתי..ב 18 שנה הבאות הכרתי אלפי אנשים. אלפי שמות, פרצופים, לבבות שגורלי פגשם. את כולם הכרתי כי או בגלל או בזכות רגע מכונן בחיי - עבודה/שכונה/לימודים..אני מודה. אין מקום בחיי לעוד עשרות. תהיה תחלופה מעטה בודאי ותוספות קלות במהלך השנים הקרובות. אבל אין בי צורך ממשי באלפי האנשים שניבטים אלי מהנט. לרבים יש כאן רעיונות נפלאים, חלקם כנראה יכלו להיות חברים ממש טובים שלי ורבים בודאי יכלו להעשירני אבל עמוס לי מאד. אני רוצה זמן רב יותר ואיכותי עם מקורבי ופחות זמן שטחי עם זרים...
אם כן, מדוע אני בכל זאת כאן עדיין? אדע בקרוב