כותרות TheMarker >
    ';

    תכנים אחרונים

    6 תגובות   יום שלישי, 26/8/08, 00:13

    ביום אחד* אנו חשופים  ל:889 קרב יריות, 362 מכות, 273 דחיפות, 272 איום בנשק, 224 סטירות לחי ו-128  הרס מכוון של רכוש זאת החשיפה האלימה שמקיפה אותנו בחיי השעה, ביום אחד*.  האם ניתן להתמודד עם סביבה כזאת מבלי לאבד את השפיות? האם יש נקודת אחיזה שבעזרתה נוכל להפוך מציאות זאת להוויה חיובית? איפה בכלל נימצא הטוב שיהווה משקל נגד? התובנה לפיתרון בעיית האלימות קשורה במהותה בהגדרת הטוב והרע החושך והאור ... אנחנו קובעים את דעותינו ועמדותינו תוך השוואה בלתי פוסקת בין דברים שווים ונבדלים, בהבדל דק, או עבה - וחשיפת המשותף והשונה. מדוע אנחנו מתאמצים לערוך את ההשוואה/ההבדלה הזאת?לא רק בהבדלה, אלא אף בהשוואה, אנחנו יוצרים איזו מחיצה בין הדברים המושווים, ומציבים אותם זה לצד זה. המחיצה שיצרנו אינה נותנת לנו לערבב בין הדברים, מבליטה את הייחוד של כל אחד ואחד מהם ומסייעת לנו להבין טוב יותר את פשרם. מחלת ההרגל מקהה את עינינו ומטשטשת את ראיית הניגודים וגילויי הייחודיות  הקיימים בעולם הסובב אותנו.הטשטוש הזה הוא סם שינה, המפיל תרדמה על הבנתנו. לכן תיקנו חז"ל לאזכר במוצאי שבת, בברכת חונן הדעת, את ההבדלה שבין האור לחושך. כי אם אין דעת – הבדלה מניין?! כשהחושים מתקהים, רק החריג ויוצא הדופן מצליח לחדור אל תודעתנו. רק הקיצוניות - בהבדלים, בניגודים - עוברת את מסך האטימות שירד עלינו. לא במקרה מכנה העברית בשם נער את האדם בצעירותו, בשנים שבהן ערנות מוגברת היא התכונה המאפיינת אותו (נערי וערני הן אותה מילה עצמה, בשינוי סדר האותיות).תקוותי היא שהקריאה בספר זה, על מתכונתו המיוחדת, תהיה עבור הקורא לאירוע אשר יעיר אותו מתרדמת ההרגל ויפקח את עיניו לראות את האור, דווקא מתוך  החושך המקיף ארץ.  *הרשימה הבאה מכילה את מספר הסצינות האלימות ששודרו בטלוויזיה האמריקנית במשך יום שידורים אחד (משש בבוקר עד חצות) בשנת 92 אז מה קורה היום? מקרא: קצב דפי הספר רקע שחור על הרע, רקע לבן על הטוב, ורקע אפור על מה שבינהם 

     (עמ' ברקע אפור)האור והחושך, היום והלילה, הלבן והשחור - אינם אלא משלים לרז, שאליו ננסה להגיע במסע שיתקיים בין דפיו של הספר הזה. למה "רז"? כי בחוכמת המספרים של הגימטריה - היא הנומרולוגיה העברית -רז שווה אור (=207). ואין זה דבר של מה בכך, שאור ורז שווים. שהרי באור - הדברים גלויים וברורים וברז - הם סתומים ונסתרים.

    (עמ' ברקע לבן)אפשר להאיר חדר בשתי דרכים שונות: על ידי הצבת מקור של אור - בתוכו,או על ידי פתיחת חלון באחד מקירותיו. בפרשת נח, בספר בראשית, כתוב:  "צהר תעשה לתיבה". רש"י מביא בפירושו שתי דעות: הראשונה - שכוונת הכתוב היא לחלון הנפתח אל העולם החיצון ושואב ממנו את אורו.השניה – שאין הצהר אלא אבן יקרה, הזורחת בחשיכה. החלון איננו מקור האור. הוא רק נותן לאור לעבור דרכו  ולהאיר לנו. האבן הטובה היא עצמה מקור של אור. 

    (עמ' ברקע שחור)מי העומדים נגד האור? החושך, הענן, הערפל. החושך הוא העדר האור - ומניעתו. הענן אינו מבטל את האור. הוא רק מכסה אותו, מסתיר אותו מאיתנו, מפריע לו להגיע אלינו.והערפל? הערפל מטשטש את האור, גורם לו להתפזר, לאבד את מיקודו ואת עוצמתו. 

    (עמ' ברקע אפור)שמעתי משל של חכמים: מעשה במלך שהיו לו שני שרים. האחד - שר האור, השני - שר החושך. ורבו שני שרים ביניהם. אמר שר האור: "אני אשלוט ביום, אתה  – שר החושך - תשלוט בלילה".אמר שר החושך: "לא, כי אני אשלוט גם בלילה וגם ביום. כל היממה תהיה שלי". קרא להם המלך. אמר המלך לשר האור: "יהי כדברך. היום יהיה תחומך". ולשר החושך אמר: "תחומך יהיה הלילה – ואת גבולו לא תעבור".מלחמת החושך באור משל הוא למלחמת הרע בטוב.הרע מבקש מאז ומתמיד להשתלט על הכל, להשחית כל חלקה טובה.הוא מנהל, ללא לאות, מלחמת חורמה בכל גילוי של חסד, מנסה לחסל כל קרן אור. כמוהו כשר החושך, המבקש להחשיך את היממה כולה, להשליט אפי?לה על העולם.  

    (עמ' ברקע לבן)מתוק האור – אומר קוהלת – וטוב לעיניים. החיוב שבאור גלוי לעין:הוא מאיר את דרכנו, מרחיק ספקות מליבנו, שכן בזכותו הכל הופך ברור ופשוט.  האור מחמם את ליבנו - והוא גם ביטוי לתחושה הטובה המציפה אותנו בשעת שמחה, שבה "אורו פנינו".לא במקרה היה האור – הביטוי התמציתי של כל הטוב שבעולם – הדבר הראשון שברא אלוהים אחרי בריאת השמיים והארץ: "יהי אור" 

    (עמ' ברקע שחור)החושך לא רק שאינו מסייע לנו בדרכנו, הוא מנסה להכשיל אותנו על כל צעד ושעל. הוא מעוור את עינינו, המאבדות בגללו את כושר הראיה. ומה שחמור עוד יותר,  הוא מטעה ומבלבל:בחושך אנו רואים צל הרים כהרים והדימיונות האלה מבהילים, מולידים פחדים, עצב וקדרות. לכן "יקחו אופל" הוא לשון של קללה, כי האופל, החושך, הוא משל לרוע. 

    (עמ' ברקע אפור)החכם באדם  סיפר לי על עיר קטנה ואנשים בה מעט. יום אחד בא אל העיר מלך גדול וטיפש, הקיף אותה בחומה ובנה עליה מבצרים גדולים. והיה באותה עיר קטנה  ילד קטן ומסכן, אך חכם - והוא – הילד הקטן – הציל את העיר ואת אנשיה מצרת המלך הגדול והטיפש. והכל - בהארת שכלו, הלא היא חוכמתוכשם שהאור מאיר לנו את אשר לפנינו,  כך החוכמה מאירה את חיינו ומורה לנו את הדרך שבה עלינו ללכת. זהו יתרון האור על החושך. אם נדליק נר קטן באולם אפל,  מעט האור ידחה הרבה מן החושך.כך די בחוכמה מועטה לגבור על טפשות ובורות רבה. 

    (עמ' רקע לבן)השמש אינה מקפחת אף אחד: היא מאירה לכל וחודרת לכל פינה במידה שווה, אם רק אין מתחבאים מפניה. אז איך זה שיש, בכל זאת, בתים שחדריהם מוארים יותר, וכאלה שחדריהם מוארים פחות?!במה זה תלוי?בניקיון החלונות! ככל שהחלונות צחים יותר, כך רב יותר האור החודר דרכם. גם אור הגנוז – האור של בורא עולם – מאיר לכל אדם במידה שווה. אם ננקה את חלונות ליבנו, ייכנס בהם האור הזה, מזון הנשמה - ונאיר את פנינו לכל. 

    (עמ' רקע שחור)אוי לאוטמים את חלונות ליבם,  והאור אינו מוצא מסילות אל נפשם פנימה.לא רק שאת דרך הישר אין הם מסוגלים לראות, הם קוראים לרע - טוב, ולטוב- רע, לחושך- אור,  ולאור- חושך. בפיהם המתוק יכונה מר, והמר- מתוק. קורים של עכביש, קורים של הזנחה ועזובה  הולכים ומתעבים על חלונות נפשם, וככל שנמשכת אריגת הקורים האלה פחות ופחות שמש חודרת פנימה,פחות ופחות אור, והחשיכה בפנים הולכת ומעמיקה 

    (עמ' רקע אפור)שיכור המגשש את דרכו בחשכת הלילה  אינו מביט לאחוריו. הוא נועץ עיניים במה שלפניו. דומה השיכור לכסיל ההולך במסלול חייו ואינו טורח להביט לאחור, לבחון את עברו וללמוד ממנו. כמאמר המלך שלמה, החכם באדם:"והכסיל בחושך הולך" לעומתו, החכם - עיניו בראשו. הוא בודק את שהיה  ומפיק ממנו לקח טוב על שעתיד להתרחש. ראשו, הגבוה באיבריו, הוא מגדלור המאיר לו את דרכו. 

    ויש המשך...

     הספר יצא לאור בסין במסגרת עיצוב פנים שלי למרכז מבקרים של מדינת ישראל שבו עברו כ-40 מיליון איש 

    © כל הזכויות שמורות לעפר אלוני

    דרג את התוכן:
      26 תגובות   יום שישי , 15/8/08, 01:30

      אני ישנה ולבי ער- כי ההרגלים מכהים את חושייך  אבל למזלי  ליבך ממשיך לפעום בקצב חיי למרות תרדמתך... ואז בהסח הדעת כדרכן של מציאות את שומעת את קול דודי דופק- עם הסיסמא של הניצחיות : אחותי רעיתי יונתי תמתי.

       שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה- שהרי אני לילה שלם סופג את רסיסי הטל כל הדרך לחדרך...ואת על מה את מתחשבנת אתי? בפרטים שוליים ביחס לניצחיות שלנו: פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי אינכה אטנפם. 

       דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו- אני מתבונן בך דרך חור המנעול ואני חש את ריגושך שהרי מעי המו עלי... 

       קמתי אני לפתוח לדודי- מתי פתחת? אחרי שהשארת אותי בלילה אפל וקר בבדידות מקפיאה? איך יכולת לאכזב את שאהבה נפשי, שהרי לא התחברת אלי ברגע הדפיקה על דלתך,  מתי תביני שה"אהבה מכסה על הכול" כולל על עצלותך. תשוקתך היתה בנויה עם תמהיל של עצלות  ונהנתנות שהרי העדת על עצמך ש: וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול- ולכן  פתחת  לי באיחור שנבע מכובד גופך  ודודי חמק עבר- כי נמאס לו ואז נזכרת? נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני. כי החטא הוא סוג של  החטאה שגרמה לך לשנות במשך שנים את  שחיפשנו... שלא לדבר על ההשפלות כפי שכתבת לי בהמשך:  מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות"

       

      והטקסט ברצף:

      "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה. פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי אינכה אטנפם. דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו. קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות".החכם באדם (שיר השירים).


      דרג את התוכן:
        78 תגובות   יום שני, 11/8/08, 19:15

        מפגש התובנות שבין החכם הסיני לחכם היהודי הייתה ההפקה שלי  של  בסין כמרכז המבקרים של מדינת ישראל, בחנגצ'ו-עיר התיירות המובילה בסין,  בקניון הגדול ביותר בעולם שעוצב כוונציה. במרכז המבקרים עברו במשך חצי שנה כ-40 מיליון איש. ההפקה כללה ספר שכתבתי (אני לא מאמין בפרוספקטים) ריצוף, תיקרה, בניית בר, באנרים עם אמירה של מפגש התובנות, פלזמות ומחשבים. מרכז המבקרים חשף את מדינת ישראל ע"י משרד החוץ, התמ"ת, ומשרד התיירות ו13- חברות מסחריות. על מנת למקד את המבקר במרכז המבקרים ביחס ל-100  מרכזי המבקרים של המדינות השונות בתערוכת EXPO בחרתי בקונספט בשורש של שתי התרבויות העתיקות בעולם (התרבות הסינית ויהודית) ומשם יצאו "הענפים" לחברות המסחריות השונות, שהרי הכל נשען בסופו של יום על החוכמה...להלן הקונספט שהודפס שם בסינית:

         

        קמפיין דינמי צייר לי כוכב* 

        *חזון המכנה המשותף המואר של סין וישראל

         ביתן   dno5בתערוכת expo 2006  בסיןיחשוף בפנייך את התובנות של חכמי סין  וחכמי ישראללאחר שקיעת החמה, מתגלה לעינינו עולם אחר - עולם הכוכבים. העולם הזה, הנחשף לעינינו רק עם בוא החשיכה, נמצא איתנו גם בשעות היום, אלא שאז הוא סמוי מן העין ולכן אין אנו ערים לקיומו. עם הופעתו בשעת לילה, מקבל עולמנו מימד חדש - מימד של כוכבים ומזלות. בקמפיין דינמי, שנערך בסין בעיר Hangzhou- בביתן הישראלי DN05 אנו מזמינים אותך ואת יתר 40 מיליון המבקרים בביתן, לצייר כוכב זורח, המסמל את החזון המשותף של סין, ישראל . בעת הביקור בביתן, נחשף המבקר למהלך דינמי תוך קבלת "הארה" – על פי חכמי ישראל וסין- על הניגודים המשלימים המרכיבים את עולמנו: אור וחושך, אדמה ושמיים, ישראל וסין**....

        **סין היא הגדולה שבמדינות העולם מבחינת מספר התושבים והשניה בגודל השטח.ישראל היא מהקטנות שבמדינות העולם, הן בשטח והן במספר התושבים.

        על הביתן הישראלי

        בסיסה של התרבות הסינית הוא בחוכמה הסינית העתיקה, לדורותיה.ואילו ישראל היא ארץ התנ"ך, הבסט סלר האמוני והאינטלקטואלי של כל הזמנים.הביקור בביתן הישראלי מזמן מסע כלכלי- רוחני ותרבותי, החושף בפני המבקר שתי תרבויות שונות מאוד, הרחוקות זו מזו כמרחק מזרח מן המערב, אך הנשענות שתיהן על חוכמה עתיקת יומין, שהיא היסוד לקיומנו גם בעולמנו המודרני.

        על קונספט הביתן - בין אור לחושך

        ההשוואה אינה שונה מהותית מן ההבדלה. בשני המקרים, המשווה/המבדיל בונה מחיצה בין הדברים המושווים/המובדלים, מחיצה המדגישה את ייחודו של כל אחד מן הדברים המושווים/מובדלים. בדרך זו, אנחנו מבינים טוב יותר את פשר הדברים.הבלטת הייחודיות – והניגודים שבין הדברים – הם הבסיס ללימוד ולהבנה.  מחלת ההרגל מטשטשתאת הניגודים שבעולמנו וההבנה לוקה בתרדמה. לכן תיקנו חכמי ישראל את המושג הבדלה במטבע התפילה של "אתה חונן לאדם דעת"

        על שיתוף הקהלים ביצירת חזון משותף

        הביתן הישראלי מציג "קמפיין דינמי- צייר לי כוכב", שהוא חזון המכנה המשותף המואר של סין  וישראל, תוך שיתוף פעיל של קהלים שונים בציור כוכב (בדרך הפשוטה והרגילה – ואו תוך ניצול טכנולוגיה מתקדמת) ביצירה אחת, משותפת לכל.

        הכוכב הוא המכנה המשותף המואר המופיע בדגל סין ובדגל ישראל הביקור בביתן, על מתכונתו הייחודית , יעיר את המבקר מתרדמת ההרגל ויאיר את עיניו באשר לניגודים שמשלימים המאפיינים את עולמנו...

         

          © 2006 כל הזכויות שמורות לעפר אלוני- יוצר רב תחומי

        דרג את התוכן:
          55 תגובות   יום שבת, 9/8/08, 22:27

          קונספט סיפורי למהלך שיווקי:

          הנסיך הגדול* ומלחמתו למען החיים כערך עליון.

          * הנסיך הגדול הוא חידוש, שהרי ברור שנסיך הוא קטן לפחות ביחס לאביו המלך

          הנסיך הגדול היא דמות אשר נולדה באחד השבילים המוליכים אל החיים... עוד בילדותו הגיע הנסיך להכרה שהרצון המרכזי מעבר לרצון של'היות טייס, נהג רכבת או ברוקר הוא הרצון לחיים כערך עליון.לכן הוא הקדיש את חייו לחיים כפועל וכמושג. כלומר הכשרת המצע (הקרקע) אשר עליו יגדל הילד- המייצג את החיים ובמלחמה בגורמים אשר עלולים להפריע להתפתחותו. באחד מטיוליו בשדות המוריקים, הוא הבין כי הקרקע חייבת להיות דשנה ופוריה על מנת שהזרע ינבוט. כידוע בכל זרע טמון הרצון לנבוט והקוד המכיל את יעודו ותכלית העץ. ועל דרך הנמשל בכל ילד טמון הרצון המרכזי שהוא החיים והשאיפה למימוש הרצונות המשניים כגון: מקצוע, תחביבים ורולר בליידס. לפעמים המטרות הן סמויות ובלתי נראות, למרות שהן קיימות, כמשל לאחר שקיעת החמה, מתגלה לעינינו עולם חדש- עולם הכוכבים, וידוע שהעולם ה"חדש" הזה אשר מתגלה אלינו רק עם חשכה, הוא איתנו גם בשעות היום, אלא שאז הוא סמוי מעינינו ולכן אין אנו ערים לקיומו. עם הופעתו בלילה- מקבל עולמנו מימד חדש מימד של כוכבים ומזלות.גם הרצונות שלנו קיימים, אך נחשפים רק בבגרותנו-ולכן לנער קוראים עלם כי רצונותיו נעלמים- וכנגד קיימים גם מכשולים וסכנות אשר סובבים אותנו מבלי שנהיה ערים לקיומם, כגון: חיידקים, מחלות ומיני מרעין בישין.ולכן אם אתם מזדהים עם הנסיך הגדול ומלחמתו למען החיים, אתם מוזמנים כאן ועכשיו, למבוך של החיים שם תפגשו חייזרים, כי את המפלצות כבר ביטלו (ייתכן שביטלו את המפלצות ועברו לחייזרים בגלל ערכים סוציו-אוקונומים הקשורים לדור ההיי-טק?) החייזרים מייצגים את המחלות אשר מקיפות ולעיתים אף מתקיפות אותנו. המבוך יביך אותך (המושג מחייב) באופן חיובי, בשלבים הראשונים שלו, אבל אם תעזרו ברופאים או באחיות, תוכלו לחצות את המבוך ולהשאר עם רשמי על החיים כערך עליון ועל המחלות והמלחמות, שיעזרו לנו כאנשים לחצות את המציאות באיכות חיים. אם אתם מאמינים שיש מחלות, תאמינו שיש להן תרופות! וזהוא בעצם האיזון בין הטוב לרע בעולמנו. המבוך מחולק לשלושה חלקים (כמו כל דבר בצבא, שהרי מדובר במלחמה): כוחות האופל (ברקע שחור) המלחמה למען החיים (רקע אדום) רפואה מונעת- מחר תזרח השמש (רקע ירוק). לאחר חציית המבוך של קופ"ח, תשכילו בנוגע למחלות והדרכים למניעתן, מאחר ורפואה מונעת חיונית יותר, וכן תגלו כי החיים הם באמת ערך עליון אותו יש לשמר ע"י מלחמה בלתי מתפשרת בכל הגורמים המונעים אותם...

           

          אז לחיים ולא רק...עפר אלוני

          בצילומים מראה המבוך וציור של אחד החיידקים

           

          www.dc4u.net


          © 2000, כל הזכויות שמורות לעפר אלוני

          דרג את התוכן:
            41 תגובות   יום חמישי, 7/8/08, 01:49

            ''
             

            הסיפור השיוקי לאופנועים

            בספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע"  מציין המחבר, כי בעולם קייימים שני אבות-טיפוס, שאם שניהם היו נוסעים באותה רכבת, הרומניטקן היה מסתכל על הנוף ואילו השני, הטכנוקרט היה רץ לקטר לראות איך הרכבת מתנהלת מבחינה טכנית. אחת הדילמות של המחבר היא איך מפגישים שני טיפוסים שונים כל כך, כאשר האחד מייצג את המכניזם והשני את הרומנטיקה?  את התשובה תמצאו בביתן 20 בתערוכת אוטומוטור."
            בתערוכה גישרנו בין שני קצוות מנוגדים, קצה טכני, תוך הדגשים לפן הטכנולוגי ומנגד מופיע קצה רומנטי  הבא לידי ביטוי באמנות אימפרסיוניסטית."

              

             השבירה והמעבר החד בין שתי הקצוות עורר את הקהלים השונים, מתרדמת ההרגל של חיי השעה ויצר גירוי לרכישה...

             

             

            הביקורת של גיל מלמד, במעריב על התערוכה 

             מאחר ואני לא מאמין בפליירים ופרוספקטים הנשאים ברוח של כ- 20  אלף מסרים פרסומיים שאנו חשופים אליהם ביום! וכדי לבדל  את לקוחותיי ממהלכים שיווקים פרסומיים שיטחיים הנשענים על עיצוב וגרפיקה בלבד המשולים לזיקוק מרשים בשיאו  שכבה כלא היה, לאחר שניה... בניתי קונספט  של סיפור שיווקי.

            להלן תמצית הסיפור השיוקי, שמכר את אופנועי קוואסקי וחולק לבאי התערוכה שנפרשה על כ- 700  מ"ר.

             

             

             

             

            דרג את התוכן:
              30 תגובות   יום שני, 28/7/08, 16:18

              המחבר של "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" הוא ממוצא הודי שבתפיסתו הוא מתנזר מהעולם הזה לעבר הבא... ואילו אני יהודי החולק עליו במהות, כי אני  סובר  שיש להעלות  את החומר ולא להתנזר ממנו ולכן לשיטתי הנזיר אמור לקנות פרארי ולא למכור אותה...

               

               הניגודים בעולמנו:

              "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים: עת ללדת ועת למות עת לטעת  ועת לעקור נטוע עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ  ועת לבנות עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד עת להשליך אבנים  ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחוק מחבק עת לבקש ועת לאבדעת לשמור  ועת להשליך עת לקרוע ועת לתפור עת  לחשות ועת לדבר עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום מה יתרון העושה באשר הוא עמל "...החכם באדם

               

              הקדמה: בכנס של ארגון האקדמאים, בחוג רב תחומי שערכתי שם, שאלתי את הנוכחים על הניגודים שבעולמנו -הכנס היה במקום הנמוך בעולם בים המלח- ולכן המתכנסים התעלו על עצמם*,  והם מנו מנו וספרו כמעט עד האינסוף את: השחור ולבן, חיים ומוות, רוח וגוף, יפה ומכוער, מכניזם ואנושיות, טהור וטמא, צדיק ורשע, אמונה וכפירה, בחירה והרגל, חול וקודש, אהבה ושנאה, זכר ונקבה,חיים ומוות, עשיר ועני, גבוה ונמוך, רזה ושמן, עצוב ושמח, רעב ושבע, תמים וחכם, שלם ושבור, חכם וטיפש, יום ולילה, לח ויבש, מחוספס וחלק, יצר הטוב והרע,נזיר וגרגרן, צהוב וסגול, כחול ואדום, עצל וחרוץ, גאוותן וצנוע, גבר ואשה, חי ודומם, מדבר ואילם, מלך ועבד, קצין וטירון, מורה ותלמיד, נותן ולוקח, שקיאה וזריחה, יעקב ועשיו, נטעיה ועקירה,פשטות ומורכבות, בדידות וחברה, לידה ומיתה, לטעת ולעקור, לחבק ולדחות, להדליק ולכבות, קידמה ופרימיטיביות... ולמה אני מדגיש בדרכי את הניגודים? כדי לעורר את האדם מתרדמת ההרגל ולסלול לו את הדרך לשביל הזהב העובר כגשר צר והעיקר לא לפחד כלל...

              *הצמיחה באה ממקום נמוך כתוב "כי נפול תיפול כנסת ישראל" שתי נפילות הנותנות לנו יתרון לצמיחה, כי כוח הצמיחה בא מתחת לפני הקרקע. זרע שנופל על פני הקרקע לא נובט...

              הנזיר שקנה פרארי

              מאת: עפר אלוני

              החיים כגשר שמקשר
              סיפור המגשר בין  הניגודים שבעולמנו
              מסע אל הממוצע שהוא השיא המתבקש
                

              מקרא הסיפור: כל ההדגשים מדגישים את הקשר לשורש ולתוכן 
              הרקע למצב צבירה של קצוות
              שנים חי דוד ביסורי מצפון – מושג המצביע על מצפן מקולקל – מה שהוביל אותו בהפלגה למחוזות של המזרח כמערב ולתפיסות עולם שעל פיהן האור והחושך כמשל לטוב ולרע המשמשים בערבוב מה.
              בכלל, המונח ערבוב הזכיר לו את השבתות עם ניגודים של  שמש עם תמהיל של צינה ובו בזמן ברקע – פיגוע, שקרע את השקט בשקט מצמרר, כמו שהערב מכיל בתוכו את היום והלילה בערבוביה. הוא חי את הניגודים בקצב של לד זפאלין בשירם STAIRWAY TO HEAVEN , שיר שמצד אחד מתחיל בגיטרה  אקוסטית,שנמשכת לאורך ורוחב זמן וצלילה מנופץ באחת בגיטרה חשמלית ברוק מצמרר. זה הניע אותו למחשבות ושאלות
               רוחניות על המינון  של  האיזון הרצוי בעולמו. עולמו שנעלם ב"קול המונה של רומי", מושג ששיקף את המולת העיר, שהקיפה אותו בלהט העשייה ובקור הרוח, למרות החמסינים התכופים שתקפו אותו בחיי השעה.
              הוא בילה והתבלה בחוגים שנעו כחוגה (מעצם מהותם) סביב ציר, שהיה עשוי מחומרים אציליים, נדירים כלפי חוץ, לכאורה, אבל שהיה זקוק לשימון ותחזוקה בעזרת גורמים אינטרסנטיים, שלא ידעו שובע -"אוהב כסף לא ישבע כסף"- למרות הדיאטות שהקיפו אותם בחיי השעה. שנים היו לו חלומות על מטרות, שחמש דקות לאחר שהשיגן, בזכות חתירה בלתי נלאת, שכח את ההישג כדי להסתער על המטרה הבאה. "עוד ניגוד", ציין לעצמו ביומן של  החיים.
               סדר יום שלא יכול לקרות בלילה כי חשוך שם
              סדר היום שלו היה בנוי ממערבולת ספירלית שהייתה מורכבת (ולא פשוטה) השקמה  ע"י מלכה המזכירה שהייתה מבשרת לו על עוד חוזה חתום, כשברקע החדשות מבשרות על ירידת המעו"ף שלא עף, עם תחזית ליום יפה יותר.חלונו השקיף לחצר רגועה כאילו שלא קרה כלום במאה השנים האחרונות למרות שבפנימיות שלו הוא חש בנקודת הרתיחה של החיים.
              במשרדו הוא שלט על שתי פקידות שקיבלו פקודות, שני עורכי דין שערכו את הלימוד זכות - ולא את הדין,  נהג שנהג להעדר, וסבל שסבל בשקט את הקריז שהכתיב הקצב של המשרד.
                "הדעות הישרות... והם הדעות הממוצעות הבינוניות"
              (עקנין)
              השלם את החסר כערך כי אין שלמות בעולמנו
               תמיד הוא התלוצץ עם עובדיו על האבסורד שבחיים  וציין "בכל מקום שתראו שוטר יהיה פקק, ואזור שנמצא אלוף בצבא מאובטח מרוב פרנויה כמו הדוגמא של הווארד יוז, ובקרב הפסיכולוגים תמצאו חוסר יציבות נפשית, באנשי הדת תמצאו לעיתים חוסר תמימות ובטחון באלוהים ומכאן נובעות תופעות ההשתדלות יתר, היפנים המאופקים סובלים מיציאות של קריז בקרב מגע, עורכי הדין שמייצגים אתכם סובלים מחוסר אמון בכם ומחתימים אתכם על הסכמים שסך התביעה תעבור אליהם,  אנשי השיווק לוקים בקמצנות בלתי מובנת ואילו העיתונאים הם חסרי תקשורת מינימלית עם בני שיחם, שלא לדבר (אז למה אתה מדבר? - חשב בליבו) על מי שמכר לי את הפרארי, שנוסע בגרוטאת-טרנטע", מה שנקרא הפוסל במומו פוסל.
              זה תמיד מזכיר, את התפיסה של המורה עליזה בשיעורי דקדוק בקטע של "השלם את החסר". כי החסרון יוצר כוח רצון שרץ להשלמה. במצב של שלמות היינו נשארים תמיד במצב צבירה של ישיבה , אבל ההשלמה של החסך ממריצה אותנו לקום לעבר העתיד שאמור להשלים...

               

              הארה  שבתאונה
               התאונה התרחשה בהיסח הדעת, כדרכם של הדברים הטובים וגם הרעים, חשב. מצד אחד ניתן למצוא מציאה של מיליון דולר מבלי משים - ומצד שני גם המוות שמשול לרע עלול (ולא עשוי) להפתיע. ואולי זה הצל של הריגוש שבחיים המשתקף בהיסח דעת שמפתיע וגורם לשבירה ובמילא לריגוש. כי כשראש ממשלה מחליק על ריצפה חלקה זה מצחיק יותר מהחלקה של ילד כי השבירה של מערכת הציפיות צופה להמשך הליכתו של הראש. להבדיל מבכי, שהוא חזק יותר בשעה שצעיר מת בפיגוע לא צפוי – מאשר ביחס לגוסס הדועך לאיטו... התאונה האמורה התרחשה, בשעה שהיה בדרך למסיבת סיום, ולכן הוא חשב, שזה הסוף על פי תפיסת עולמו במערכת המושגים של "בת קול". (בכלל למה היא בת, ולא בן - או לחילופין קול נטו - ערער בקול על תפיסת עולמו הוא)... הוא נכנס לצומת באדום, תוך רצון לפנות שמאלה, כאשר הרכב שבא ממולו נמעך אל מול פגושו. הכריות התנפחו וצבען הלבן נתן לו תחושה שהוא בעולם שכולו אור...למרות חטאיו שגרמו לו להחטיא את מטרותיו האישיות. הנהג הנפגע יצא מרכבו מנפנף בידיו בתנועות מאיימות, כשמפיו הוא פולט קרינה רדיו-אקטיבית ולא פסיבית ודרישה להצגת הרישיון ,ארץ, עיר, חי וצומח....וכשדוד אמר לו סטופ! הוא נעצר באות זין. מיותר לציין שהרכב נהרס כליל (למה מיותר? כי זה לא סיפור שנועד רק למוסכניקים. אולי גם, אבל לא רק....)הגרר גרר, המשטרה שיטרה והנוסעים נסעו לביתם ולא למחוז חפצם, כי החפץ התרחק במימד הזמן של החיים.דוד עם יד כפופה, מכה בראש וביטוח המקיף את הנזקים הפיזיים ולא הרוחניים, חזר אבל וחפוי לביתו, שהיווה קונטרסט לנפילתו, בגלל - או בזכות – הביתיות שבו. ביתו היה מוקף בעצים מוריקים בירוק עם דקלים מתנשאים בקטע הפיזי מדשאות מלפנים ומאחור  רימון באדום שבלט על רקע השקד הירוק וגויבה צהובה שריחה הזכיר לו את חלוף העונות.כל עונה "נדלק" פרי אחר כעין איתות לקראת העונה הצפויה ורק הלימון החמיץ פרותיו. דוד טען הסבר טעון שבגלל שהוא היה נוהג לחלוף על פניו של העץ מבלי משים וקונה את הלימון  במכולת של מזל, העץ נפגע (לא אישית, כי הוא דומם, אבל מנטלית). כי הפרי התלוי היה מכביד על הענפים והענפים על הגזע – וכך עד לשורש ולמהות, עד שלא יכול היה לשאת ולסבול זאת עוד ולכן הגיב בחדלון.

               "גדולה היא הדעה שהיא ממוצעת בין שתי הזכרות, שנאמר: כי אל דעות ה' "

              (ירושלמי, ברכות ח' ב')

              הנעורות כערך מעורר

              בכלל תפיסת הניגודים ליוותה אותו עוד משחר ילדותו עם ציוני דרך הבאים הבנויים כרשימה: בשעה שהיו מצננים את גופו שלהט מ-39 מעלות בבית ולא בצל,באמבטיה קרה עם קוביות קרח, ששטו בקצב גופו המפרפר בן קור לחום. כפיצוי היו נושאים אותו עטוף במגבת למיטת חוליו. בשנות נעוריו - כשישב על הברזלים הקרים שבקרנות הרחוב, בימים לוהטים ובבגרותו - כשבימים מושלגים בהה באורות הברקס הלוהטים מאודם, ברכבים שחלפו על פניו מבלי שוב...תפיסת החינוך של הוריו היוותה מצע לתפיסת הניגודים שלו: שליטה שקטה ביד רמה וללא מילים, בשעת הידרדרות באמצעות אטימת כל החושים, למרות שמטבעם פורצים החוצה. הרקע המוזיקלי בביתו היה של  ג'ו קוקר, שקולו המשופשף כמו ג'ינס הזכיר לו את החספוס שבעולם. הוא דאג לציין בפני מי שהיה מוכן להקשיב שמה שבנה את ג'ו קוקר זה הרקע ! זמרות הרקע ברכותן היוו בשיריו הצרודים קונטרסט לחספוסו.הוא גדל על רקע  ציוריו של לדני האיטלקי שצייר סוריאליזם נקי ברקע - ובמרכז צייר בטרוף את המושא של הציור. "שוב ניגוד בין טהרה לטרוף", לחש לקהל מאזיניו.בכלל באמנות נחרת בו מהבית  סגנון נאיבי על גבול התמימות עם מסגרת נוקשה עשויה מזהב בוהק, ברמה של גורמט ארסי.באוכל, עוד כילד, העדיף שטרודלים חמים עם גלידה קרה, ששטה מעל בנחת - בלי קשר לטמפרטורה שמתחת,  וקפה לוהט עם קצף קר, שמשמש כגורם הפתעה לחום שמבעבע מתחת.הניגודים בלבלו אותו וגרמו לו לקבל החלטות סותרות. ביום הוא חשב על הערב וכשהוא לבש שחור, הוא חשב שדווקא היום היה יותר מתאים לו, בגלל האווירה הזחוחה, לאור הצלחתו המסחרית ללכת בלבן .לבית ספר נעטף לו  סנדוויץ', שהיה מורכב מלחם יבש ביחס לתרכובת העסיסית של רטבים, נקניקים וחסה.המחברות שלו - כריכתן הייתה מנייר נטול עץ, מחוספס עד כדי צמרמורת, עם דפים שהיו עשויים מכרומו מבריק, נעים למגע. עמוד השער היה אצלו בדרך כלל מופע יצירתי וקריאטיבי, אבל עמ' 2 נכתב כבר בחוסר שליטה, שלא לדבר שמעמ' 6 ומעלה כבר קשה היה לזהות את צורת האות. הילקוט היה אמנם בסטייל Heavy Metal – אבל  ריק. למרות, או בגלל, שישב בשורה הראשונה בכיתה, לא הקשיב – וגם לא נאלץ להעמיד פני מקשיב - כי מבטי המורים דילגו מעליו אל השורות האחרונות.הוא נבחר לוועד הכיתה בגלל יופיו, אבל לעיתים החרימו אותו. החבר שלו, שישב לצידו, לא נתן לו - במובן הרחב שהוא הצר של המילה. הוא לא היה רשאי לחצות את אמצע השולחן והוא אף סימן בעיפרון קו גבול . הוא נהג להתגרות בו – "אתה רע - מלשון רעוע ביחסים איתי? או ידיד - ברמה של יד ליד, או שמא חבר מלשון חיבור?" הילדים הגדולים בגובה, שהוא גרם להם להראות נמוכים בתפיסת עולמם, איימו עליו מנטלית, כי היה נמוך, למרות החלומות שהמריצו אותו להישגיות - בעיקר בשיעורי הספורט. תמיד הוא התנחם בכך שנפוליאון ואינשטיין היו נמוכים. אולי זה מדרבן אותך להוכיח את מהותך, כשם שכלבים קטנים - נבחנים יותר, צחקו עליו.הוא חי בבועה במעין אינקובטור, שהגן עליו מציניות מתנשאת. מדי פעם היה מי שדקר אותו עם סיכה ואז היה יוצא לו האוויר (מהבועה) וזה היה משפיע עליו, כמו בלון שדפנותיו המתוחות הן קונטרסט לפתח המחט שננעצת בו - וגורמת לבלון לטוס בלי כיוון, עם פליק פלאק לאחור בטרוף עד לרגע הרגיעה. הוא היה יוצא לאספות כיתה בקפה פינתי, למרות שלא שכן בפינה. באספות היו אמנם נאספים אבל חילוקי הדעות גרמו לתחושה של פיזור דעת. מצד אחד חבורת הבנות ומנגד הבנים .
              ביומית  הם צפו בסרטי מתח שנישבר ע"י צעקות מהקהל תיזהר בשעה שגיבור הסרט (שהיה חלש) היה עלול להיות מופתע מאחור ע"י הרע שהפך את הרוע (במילה וגם במציאות) לערנות שיש בה מן החיוב. הוא אהב לצפות בסרטים מצעדים, שהדגישו בצעידתם את ה"שמאל ימין" ולראות את יד ימין מונפת במקביל לרגל שמאל וההיפך ברגל ימין. או אז הוא קיבל הארה בחושך, אשר הקיף אותו בבית קולנוע, שהקונטרסט יוצר את האיזון, כשם שהרוכב מכה בסוסו בצד ימין כשהוא רוצה שסוסו יפנה לשמאל. הוא קרה לתופעה - "ניגודים שבמיטבם יוצרים יושרה".

               

              "אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה" החכם באדם

               

               

              תעבדו על הברקסים ולא רק של הרכב...

              לפני זמן, לאחר התאונה שהיוותה ניגוד לנסיעה, הוא החליט לשים ברקס (ברמה של חרקה) לחיים שלו ובחר במהלך של נזירות. זו כללה: התנתקות מעולם המערבי ומחשבה על טיסה לחלק המזרחי של העולם, עם ניחוחות של מאכלים, שכללו הרבה קמון ועם מושגים שבדולר ליום אתה פותח וסוגר את היומית. הוא גידל שיער במימדים של הסרט "שיער". הוא התנזר כהכנה למסעו למזרח מבירות בפרט ואלכוהול בכלל, קנה גלביה הודית, גידל זקן, ניתק מגעים סקסיסטיים עם הסובבות אותו. בנוסף, הוא סגר את העסק המכניס שלו, שהכניס לו רמת חיים עם רמה ומכר את הפרארי שלו, שהיוותה רקע למפגשים חברתיים. הוא נהג להתלוצץ, כמי שהכל שלו ובשבילו עם חבריו, שהחמיאו  לו חדשות לבקרים (למה החדשות צמודות לבקרים? כי בבוקר ניתן לבקר את החדשות, להבדיל מהלילה, שבו החושך שולט ולכן קשה להבחין בפני הדברים).
              הוא התחיל לחצות את העיר בקו 4. עם נוסעים מהמעמד הבינוני פלוס. תמיד נראה לו תמוה שהם  חיפשו את היעד שלהם בתחנת אוטובוס, מוקפת בתפיסה פלקטית, בלי תוכן.
              לכן, הוא תמיד נשאר במקומו עד לתחנה הסופית, כי לסוף לפחות יש אמירה .כשנהג האוטובוס היה קורא "תחנה סופית", המושג חדר  למחשבתו של דוד על החיים  הוא חשב  שהנה גם לדברים הטובים יש סוף - ואז? הכל מתחיל מחדש, במעין לידה! או שמא הסוף של הדבר האחרון - הוא רק המשך ברצף התחנות וציוני הדרך שבחיים.
              עשהאל כמשל למהות הבנויה  מקצוות של עשיה פיזית ואל=רוח
              ביום מן הימים, כשבהה לנוכח הסוף שבתחנה, נתקלו עיניו במורה להבעה (של החיים) עשה-אל, איש שבשל צניעותו היה בור סיד שאינו מאבד טיפה.
              שנים לאחר פרדתו מעשה-אל, דוד נהג לספר שהוא כמו חור שחור, שיש בו חלל, בלי טיפה של גאווה ולכן הכל נמשכים אליו. גם הידיעות. הוא סיפר לעשה-אל את הקורות אותו, שהיו בנויות מסולמות, שבהם ניתן לעלות ולרדת, כמו בסולמות המותקנים מסביב לבניינים. הוא הדגיש את הרצון שלו לצאת ממעגל ההרגלים.  דוד לא יכול היה לשכוח את אחד השעורים של עשהאל שכותרתו הייתה "לחכות לו בסיבוב" עוד מושג המאיר את דרכו המוזרה של האדם הבאה לידי ביטוי בביטוי "ככלב השב על קיאו". הוא הביא דוגמא לסוחר גדול שיכול היה לצפות את המהלך הבא של מתחרהו כי הוא כבר "היה בסרט הזה". השיעור לווה בעשרות דוגמאות של אנשים ההולכים במעגלים ולכן יש מי שמחכה להם בסיבוב ואז ההולכים משלמים את המחיר של חוסר התקדמות כי העורב במערב  שיקלל את צעדיו של הקורבן של עצמו ולא רק... ובמילא הוא קיבל את ליטרת הצידה שלה הוא חיכה. טבע האדם הוא די טכני ואם לא נוסיף לו תמהיל של חזון ורוח נקבל דרך מעגלית הנסגרת באמירה כבר הייתי כאן.
              מקרן הפינה של הכיתה העלה אחד ממשתתפי השיעור את הרעיון להקים את המוזאון של החיים שיהיה בנוי בצורת קפיץ כדוגמאת מוזאון גוגנאיים שבנו יורק. הוא כתב קונספט כעבודת גמר שהיא רק התחלה לתפיסה מוזאונית חדשה המשתפת את המבקר בתצוגה.
              במיסד של המוזאון שהיה מתחת לקרקע הכיל את הצרכים הטבעים של האדם כגון: מסעדות , שרותי נשים וגברים , מקומות לינה ... הפיתול הראשוני של הלוליניות הקפיצי  של הבנין דיבר על לידת האדם ומצבו ברחם שמרחם על העובר ומביאו לשלמות רגע לפני הצעקה הראשונה בצאתו לאויר העולם.לאחר שלב זה  המסע של המוזאון התחיל בפסוק "לפתח חטאת רובץ" שפירושו שברגע שהתינוק מגיע לשלמות ומאחר ואין שלמות בעולמנו דבק בו העדר החיסרון ו/או אז מתחיל המאבק של הרע בטוב באדם. לאחר שלב הילדות בגיל 13 הציג המוזאון את הבחירה כערך של מהות האדם. בחלק זה בכל גרם לוליאני ניתן למבקר לבחור במספר אפשרויות הקשורות לצומת של החיים. לאחר שלב הנעורות מלשון ערנות מגיע שלב הבגרות כאשר השכלתנות נאבק בתמימות בגלל "השכנה ממול" ....
              המורה שלו להבעה של החיים אחז בידו הימנית בכוח פיזי והעביר לו תעצומה רוחנית והיא שיש כאן תחת השמש, שילוב עם שלבים, כעין מבנה של קפיץ, שבו העיגולים נראים אמנם חוזרים על עצמם, אבל עולים במעט האחד על השני. כמו צורת מוזאון גוגנאים שבניורק. כי אמנם יש רוטינות בחיים, עם חזרה במימדים של הרגלים- מלשון רגליים, שנושאות אותך למקומות לא צפויים מבחינה מחשבתית - אבל במקביל, ניתן להתגבר על שלב ההרגל, כדי שתחיה את המודעות שכל רגע חדש הוא בריאה שלא הייתה ולא תהיה שוב מבחינת לוח השנה וכנקודה בזמן.או אז, עם תוכן כזה של מודעות, תוכל לשבור הרגלים, שהם ברמה של קימה וצחצוח שיניים ולא תזדקק לנסיעות למזרח הרחוק והקרוב, שבסך הכל גורמות לשבירת ההרגל באשר הוא.... אגב אם אנחנו במזרח התיכון, הייתי שמח אם מישהו היה מצביע לי על נקודת התיכון המדויקת שהייתה יכולה להוות דוגמא ומשל, כי אני חובב אמצע ומיצוע . 
              "מזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה" (זבחים)
              מוסר שאוסר וקושר והשכל שבא בעקבות
              זה מזכיר לי, המשיך המורה להבעה של החיים, שלפני זמן הוזמנתי לסיעור מוחות במשרד פרסום, שרצה להרים קמפיין תחת הכותרת "מעל לממוצע" למהלך שיווקי - לא חשוב מאיזו עדה.בחדרו של אסטרטג המשרד נפתח דיון פילוסופי-שיווקי, האם מעל לממוצע זה השיא, או שמא הממוצע עצמו הוא השיא? לאחר דין ודברים, כשהלקוח יושב מהצד כמי שעוקב אחרי טורניר הטניס בוימבלדון, הארט-דיירקטור התוודה שהוא תמיד שאף לבית שהוא הכי...,  למכונית הכי..., למערכת הסטריאו הכי... מאחר וחשתי מאוים, הצעתי להביט במילון  במונח ממוצע. למרבה הפלא, אבן- שושן הגדיר מונ
              דרג את התוכן:
                ביקורת על המושג ביקורת

                עפר אלוני מעביר ביקורת על הביקורת

                7

                ספרים  

                13 תגובות   יום ראשון, 27/7/08, 03:57

                 הטיית המילה ביקורת היא מבוקר שאז ניתן לראות  להבדיל מהלילה שלא...

                אנשים מפחדים מביקורת ומנסים לעדן את המושג בביקורת טובה, גם למושג מבקר המדינה יש קונטציה מאיימת לכאורה ומי שדבק בו המושג ביקורתי עלול להיות דחוי ולא רצוי בחברתנו ובכלל...

                אך  אם מנתחים את המושג ביקורת נמצא שהוא  הטיית המילה של המוגש החיובי- בוקר, כי אז בבוקר הכל מואר וניתן להבחנה  להבדיל מהלילה שלא...

                אז מי אמר שביקורת זה דבר שלילי, מי?

                 

                דרג את התוכן:
                  67 תגובות   יום ראשון, 20/7/08, 10:25

                   גלעד - שמו מעיד על מהותו ובהשאלה, גל  של החיים הנושא את העדות על מאמצנו לדורות הבאים...עמידה בניסיון שלנו יהפוך לנס-דגל שהרי ההצלחה שווה לסך המאמצים הקהילתיים המשותפים של אלפי דורות. המקרה של גלעד זה עוד ציון בדרך הארוכה והמשותפת שלנו לעבר הנצחת הנצח של העם היהודי ...  גלעד נתן ממרצו לבטחוננו ואנו חייבים לו מצד הכרת הטוב, שהיא מידת יסוד בקומת האדם בשעה שהוא רוצה להקים חברה מלשון חיבור...

                  אוי לרשע ואוי לשכנו- העלול להדבק במעשי הרשע 

                  אל לנו להכנס  לתחרות שבין החמאס לחיזבאללה, על אליפות העולם בשיפלות, שהזוכה באליפת   יקבל את פיתחו של הגהנום. איסמעיל הניה התלהם לפני זמן כ"כלב השב על קיאו" שהרי "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". הניה יעלה  את מחיר השחרור של גלעד כדי לזכות בתחרות האמורה, אז מה? ההפקה של החיזבלה בנושא קונטאר היה בה תמהיל של נציזם והגבירה לו את התאבון? אל לנו לשחק את המשחק שלהם ולהשתתף בחפלה שלהם (ראו ערך מרדכי היהודי) כדי שלא ידבק בנו רבב מתפיסת עולמם כי אנחנו פשוט לא שם.

                  סור מרע ועשה טוב

                  גדול הדור הגרש"ז זצ"ל ומחשובי פוסקי ההלכה במאה ה-20, פסק על שאלה בנושא  גביר ותורם שתרם לישיבות ועוד...  ומאידך גרם לעוולות כלכליות  מצד  האחר. על כך השיב הגרש"ז שלצדקות של הגביר  אין כל ערך, עד שיסור מהרע ויחזיר את שחייב שהרי כתוב "סור מרע ועשה טוב" נמצא שאם נלך בדרך  לא דרך, יקח לנו זמן להשתחרר מהרע שידבק בנו. נקודת המבט שלנו צריכה להיות רחבה במימדים של נצח ישראל לא ישקר ולא נקודתית במשא ומתן עם איזה פושע עלוב, ולכן עלינו לחתור לשחרורו של גלעד ללא סכרים של איך נראה בעיני הצד האפל של הירח... 

                   כמובן שזה לא סותר את העובדה ש"הטוב שבנחשים רצוץ ראשו" מהסיבה שלא להדבק ממנו אפילו לא לשעה

                  על האסטרטגיה היהודית  שהיא ערכית להבדיל מהחיזבאללה שלא...  בפוסט עם:471 צפיות,99 תגובות,32כוכבים ב:  http://cafe.themarker.com/view.php?t=530186  

                   
                  דרג את התוכן:
                    99 תגובות   יום חמישי, 17/7/08, 05:52
                     לפני זמן  היה אסטרטג, שטען שהפסדנו במערכה (אם זה, מלשון ערך אז איך הפסדנו?) כי נאסרללה משתמש בלוחמה פסיכולוגית ועלינו להשתמש באותם כלים כדי להתמודד מולו. אז לידעתך מר אסטרטג:

                    א. אני לא חושב שזה מתאים לנו להתחרות בפשעים.

                    ב. האסטרטגיה שלנו היא- היה רך כקנה ולא קשה כארז, כדי שאם תבוא רוח חזקה, הקנה-סוף אמנם מתכופף לשעה, אך בחלוף הרוח  הוא מתיישר לקומתו הטבעית ואילו הארז נעקר בגלל יהירותו, זקיפותו ועקשנותו.

                    ג. הניצחון הוא מלשון נצח וכך הוא נמדד ולא בתפיסה של מציאות נקודתית.

                    ד. נאבד לדעת את ייחודנו... 

                    ולעצם החילוק בתפיסת העולם שלנו ביחס לחיזבאלה

                    כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע.

                    עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו.

                    עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.

                    מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?

                    תלמידיו של אברהם אבינו, אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר (משלי ח'): 'להנחיל אהבי יש, ואצרתיהם אמלא'.

                    אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר (תהלים נ"ה): 'ואתה אלהים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך'

                    רש"י: עין טובה: שאין לו קנאה על חבירו שחביב עליו כבוד חבירו ככבודו. רוח נמוכה: עניו ושפל רוח.  נפש שפלה: שמשפיל עצמו בין אנשים ומעורב בינהם. אבל בלעם הרשע הייתה בו עין רעה. שנאמר וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. רוח גבוהה. שנאמר מאן ה' לתתי להלוך עמכם אלא עם אחרים נכבדים מכם. נפש רחבה: שנאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב.

                    אברהם אבינו היה ראש לאומה הישראלית ובלעם היה הראש שכנגד לפי שהיה נביא לאומות וכידוע הכל הולך אחר הראש כדאמרי אינשי  בא נתפוס ראש ולא רגל. אברהם ובלעם  מייצגים את מהות תפיסת העולם החושפת את ההמשך ולכן במשנה האמורה מדובר בתלמידים...

                    המידות של אברהם נוטות אל הנפש ואילו בלעם מידותיו נמשכות אחרי החומר .תלמידי בלעם שהם נאסרללה, קונטאר ושות' הם אנשי דמים הרוצים לבלוע אחרים והכל מפני העדר והחסרון שדבק בהם ולכן נקראו בעלי מרמה כי המרמה היא יציאה מהתמימות שהיא מדת היושר השייכת לעמנו. אברהם היה אב המון גויים שנתן את המציאות גם לשאר האומות ואילו בלעם הפך מזה מלשון בולע עם.

                    מדהים לראות את החילוק שבין שתי האומות  דווקא בשבוע שבו קראנו את פרשת בלק שבה מוזכר בלעם כמי שרצה לקלל את ישראל (כי הוא ידע את הסוד שקיימת שניה שבה השם זועם) ויצא מברך.

                     

                    פרקי אבות ע"פ רש"י והמהר"ל

                    הצילום: עתון הארץ 17 ביולי 08

                     

                    מתוך שיעור של החוג הרב- תחומי, לפרטים: 052-8576401

                    דרג את התוכן:
                      26 תגובות   יום רביעי, 16/7/08, 04:08

                      היום הרת עולם היום יעמיד במשפט אותנו  יצורי עולמים המצוי בהעלם .

                       

                      אם כבנים רחם, על עמנו כרחם אב על בנים

                      ואם כעבדים עיננו לך תלויות עד שתעננו ותוציא כאור משפטנו איום וקדוש.

                       

                      ארשת שפתינו יבשה מתפילה ומנגד עיננו לחה מדמעה אל רם ונישא.

                      קבל ברחמים וברצון סדר זכרונותנו  החרושים והמוטמעים בדם ויזע אל עבר תקוותנו.

                        

                      כי כה אמרת, מנעי קולך מבכי, ועינייך, מדמעה:

                      כי יש שכר לפעולתך נאום-יהוה, ושבו מארץ אויב. ויש-תקווה לאחריתך, נאום-יהוה;

                      ושבו בנים, לגבולם.

                           ע"פ תפילת ראש השנה וירמיהו הנביא  

                      דרג את התוכן:
                        71 תגובות   יום שני, 14/7/08, 20:53

                        "הפרסום אצלכם פרימיטיבי" פסק גורו הפרסום מאמריקה, בוב גארפילד.

                        מי שאמור למרוד בפרימיטיביות זאת הייחודיות שלך! ויפה שעה אחת קודם! כדי שהשחיקה בצלם האדם לא תשחוק אותך את ילדייך ושכנייך...התאגיד שרומס ומתיימר לתרום לחברה לאחר  הקמפיין הדורסני שלו בשיטת שטיפת מוח , הוא מטעה  כי אין למי לתרום אחרי מוח ששטוף באקונומיקה שצורבת לך את המוח. התשובה של הפרסום העתידי באינטרנט  ובכלל היא החיבור בין האנשים! נגמרו הימים שפינטזו  שאיזה גאון מתבודד יוביל בלי שת"פ... ככה קמה האינצקלופדיה וויקיפדיה וזאת הנוסחה  של הצלוויזציה השווה לסך המאמצים הקהילתיים המשותפים של אלפי דורות.

                         

                         מהו סוד הצלחתה של חברה  אם לא יכולתה לאתר מראש – ראשונה - את נקודת המפגש של רצונות רבים ושונים?! 

                        בעתיד הקרוב שום עורך בודד של עיתון לא יחליט על כתבה על סמך אינטרס זה או אחר... לפני זמן  משרד הפרסום,  באומן בר רבנאי  העתיק ממני קמפיין למאזדה  והגשתי  על כך תביעה בסך  4 מיליון ש"ח -מעניין מאיפה הביטוי סך למרות המספר הגדול העשוי (ולא עלול) לבוא אחריו, אולי בגלל מציאות הנצח, שהכל מתגמד בייחס אליה?- הקמפיין שלי נשא את הכותרת העוצמה שבזרימה,  קמפיין שערכתי לפני כארבע שנים לאופנועי קוואסקי...הקמפיין האמור  נשלח למיקי בר במייל ישיר, לפני שנים (תשמרו איי- מיילים לנצח...) כדוגמית ליכולת שלי או שלא,  על מנת ליצור שת"פ עם משרדו באומן בר ריבנאי, - להלן ציטוט מדחייתו של מיקי בר שנשלח אלי במייל : "אני מעריך את כשרונותיך, מכיר חלק מעשייתך, ובטח מכיר את הדרישות מאנשי הקריאייטיב אצלנו לכן אני יודע בוודאות שאינך מתאים לעבודה במחלקה הקריאייטיבית פה – שגילה הממוצע הוא חצי משלנו..." מיקי בר מנכ"ל ושותף בבאומן בר ריבאי-

                        לאחר שהזדקנתי בארבע שנים מאז פניתי אליהם , שזה דור  בפוסט מודרניזם 

                           .הם העתיקו על שעמלתי, תוך מחיקת זכויות היוצרים המיצגים את רוח האדם וייחודו

                        "... השוק הישראלי יש בו סוכנויות פרסום אוליגרכיות ששולטות בשוק..." בוב גארפילד

                         אחד העיתונים של המדינה  החליט  לפרסם את עצם התביעה שלי והכתבת לעיניני משפט (שמה שמור במייל ולא במערכת, כי אין לי)  שלחה לי על כך  תכתובת  באי-מייל אך כנראה שעצם הפרסום נמוג בקונספט של המפגש שבין הלקוח לעיתון ועל זה שילם קורא העיתון...כי הקורא היה יכול להתענג בקריאה של הגרסה האולטרא מודרנית של המלחמה של הקטן (שזה אני) אל מול גוליית  , במקום זה סיפרו לו סיפור על כוכב נולד 6 (לא כולל מע"מ) עם רקע של קצפת שאין לו קשר למציאות החדשותית... אך תמיד יש את הניצוץ והפעם זה היה  Nfc שהגיב ישירות באינטרנט בלי שיקולים של זרים ומערכת העלולה להכביד על החדשות העצמאיות ואולי זאת הסיבה  שלעיתון  באינטרנט יש עתיד  כי אין זמן לפוליטיקות של מי אמר למי ולמה...

                         

                         "אנשים צמאים לחדשות עצמאיות ונטולות אינטרסים אישיים, זה טבען של החדשות... " מוסיף הגורו  בוב גארפילד 

                         "האנשים לא השתנו , הם תמיד היו ככה . פשוט רשתות הטלויזיה הגדולות נכנעות להם, כי הן היסטריות. לפני מספר שנים, כשהרשתות הבינו שגם שידור חדשות יכול להיות רווחי, הן עיוותו את כל כללי העיתונות" "והתוצאה שגם הטיימס והוושינגטון פוסט במצב של יאוש כלכלי." 

                         

                         אויי לקוראים לאור לילה ולרע טוב בפרסום ובכלל... 

                        הייאוש של העיתונות לא  נובע מהטכנולוגיה העתידנית  אלא מחוסר תכנים  יצירתיים. בעלי העתון והעורכים  חייבים להבין ששם המשחק הוא יצירתיות עם תמהיל של תוכן המעוררת מתרדמת ההרגל (במציאות חשיפתית של 17 אלף פרסומים ליום)   אני מצוי שנים, בעולם הפרסום והשיווק ונתקלתי בתופעות אוליגרכיות שלא קשורות ליצירתיות, אלא לקשרים ומטבעם של קשרים שהם סבוכים, צפופים, אפלים וחסרי מעוף בדיוק ההפך מהמושג  של היצירתיות האמורה. לכן קיים המונח, יצא לאור ולא לחושך. ההשאלה ליצירתיות בעולם הוא האור "יוצר אור ובורא חושך" לא בכדי האור משול לטוב והחושך לרע,  אך מה לעשות  שיש המכנים את האור כחושך ולחושך אור, כפי שהטיב להגדיר זאת הרמב"ם. 

                         

                        האתגר

                        קמפיין חברתי תרבותי שיווקי

                         

                         אז מה עושים?

                        ולשאלת הקורא הסביר- אז מה עושים? עושים, מגיבים מדברים כי בכל דיבור יש ממשות של דבר וזה לא רק שורש של מילה...

                         

                        * גם הכוכב הבודד יכול להאיר את עולמנו האפל

                         

                         הציטוטים  של בוב גארפילד, הגורו מתוך כתבתו לאור רודריגז- גרסיא בראיון מאלף בגלובס
                        דרג את התוכן:
                          70 תגובות   יום חמישי, 10/7/08, 19:32

                          להלן דבר תורה, לע"נ  אמי רות בת ר' אלכסנדר זכרונה לברכה,  שביום שבת הקרוב ט' בתמוז יהיה  יום פטירתה.

                          הקדמה

                          מאחר ואמי מורתי ז"ל, הייתה זריזה במעשי החסד שלה לכן,  אני מקדיש לה את דברי התורה המתייחסים לעשיה...

                          חז"ל מגלים לנו  יסוד בתורה ובחיים, האומר  שכל מקום שנאמר "וישב"  לאחר מכן נוצרת מציאות של צער לדוגמא  בפר' השבוע בלק: "וישב ישראל בשיטים...ויחר אף השם בישראל". "וישב יעקב" התחיל הסיפור  של מכירת יוסף בנ ועוד...והשאלה מה הקשר של ישיבה לצער? מסביר המהר"ל  מפראג, שהעמל והעשיה מעידה על חסרונו של האדם אבל כשהאדם יושב הוא מעיד על עצמו שהשלים את מלאכתו (האדם קרוי מהלך כי הוא הולך להשלים את חסרונו) ואין  שלמות בעולמנו שלא דבק בה החיסרון...לכן כתוב "לפתח חטאת רובץ" ומסבירה הגמרא מתי דבק החיסרון/יצר הרע באדם? בשעה שהתינוק מגיע לשלמות בזמן היציאה ואז דבק בו היסוד שכל דבר המגיע לשלמות  דבק בו החיסרון...כלל הדבר שלחיסרון אין כח להידבק  להויה ההולכת אל ההשלמה... על-כן, עצתי תמיד תגידו לבוס שלכם עוד לא סיימתי, כי ברגע שתגידו שגמרתם  את עבודתכם, יוכלו להצביע לכם על החיסרון שבה...תמיד תהיו בדרך להשלמה...  

                          פיקאסו ביטא את הרעיון לעיל באמירה "מעולם לא סיימתי אף ציור"

                          עוד קו של חסד לדמותה

                          אמי ז"ל הייתה מסוג האנשים שנותן שלא על מנת לקבל...לדוגמא בגסיסתה שהייתה מלווה בייסורים היא מצאה זמן ללכת עם המנקה שלה, יהודית ברחובות העיר כדי למצוא לה שמלה לחתונת ביתה. ביום פטרתה

                           מצאנו שתי מתנות (כרגיל) שהיו מיועדות לחברי אילן על לידת בנו. תשאלו למה שתי מתנות? אחת בשמה והשניה, כדי שלא יווצר מצב, שאתן מתנה בשמה ואני לא... היא הייתה בעלת אנרגיה של עשיה,

                          שבאה לידי ביטוי בשיפוץ ביתה בשביל אבי למרות  גסיסתה,מבלי שתהיה לה הנאה מכך לאחר מותה...

                          תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים


                          דרג את התוכן:

                            תגובות אחרונות

                            code2hope

                            מעורר ומורד בכח המשיכה, לעבר התקווה

                            פרופיל

                            הקו א-ל התקווה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS