כותרות TheMarker >
    ';

    code2hope

    מעורר ומורד בכח המשיכה, לעבר התקווה

    code2hope

    מעורר ומורד בכח המשיכה, לעבר התקווה

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום רביעי, 15/7/15, 12:15

    Prof. Matityahu Mintz, on Sarenka’s highly important role in the Warsaw Ghetto Uprising

    http://www.youtube.com/watch?v=X6cwDNdf1jA&list=UUcjynGj7Mhcz9m2Ss9vNm6Q

     

    עפר: שלום מר מינץ, פרופ' מינץ, זה עפר, מה נשמע?

    Ofer: Shalom, Mr. Mintz, Professor Mintz, it’s Ofer, how are you?

     

    פרופ' מינץ: כן

    Prof. Mintz:  Hello, yes.

     

    עפר: אז שלחתי לך סרטון, עם המייל, של עליזה ויטיס שומרון, שהיא אומרת שפעם ראשונה שהיא שמעה עם כל הקבוצה על רצח שיטתי, ושהיא הייתה בהלם מזה, זה משרנקה

    Ofer:  So I sent you a clip, by mail, of Aliza Vitis Shomron, where she says for the first time that she heard, together with all the group, about the genocide, and how horrified she was by hearing about it, from Sarenka.

     

    פרופ' מינץ: טוב, בסדר, אני מקבל את זה, אני מקבל את זה, אתה אומר שגם אריה וילנר היה במנזר וגם שרנקה הייתה במנזר, זהו, ואריה וילנר חזר, אז אני מסכים איתך שבוורשה קיבלו באמת את האינפורמציה הזאת אבל הם איפשהו קיבלו גם את הדעה, או נטו לקבל את הדעה שבפולין הדברים היו שונים

    Prof. Mintz:  Yes, fine, I accept that, I accept it, and you say that Aryeh Vilner was in the monastery as well as Sarenka, indeed, and that Aryeh Vilner went back, and I agree with you that in Warsaw they indeed received this information but at some point they also accepted the view, or tended to accept the view, that in Poland things were different

     

    עפר: נכון, היא אומרת את זה, עליזה אומרת את זה, חזרתי הבית, ההורים שלי אמרו לי "מה את מקשיבה לה? היא משיגנע, מה נראה לך שבוורשה, בעיר

    Ofer:  Yes, she says as much, Aliza says this, “I went home, and my parents said to me, ‘Why do you listen to her?  She’s crazy.  What do you think, that in the city of Warsaw

     

    פרופ' מינץ: בסדר, בסדר, כלומר, הם הסתגלו לרעיון הזה (הרצח השיטתי שהחל בוילנה, בפונאר) כן? די מאוחר, די מאוחר, שלמעשה לא היה להם מספיק נשק וכו' וכו'

    Prof. Mintz:  Yes, yes, that is, they adapted to this idea (of genocide that commenced in Vilna, in Punar), yes?  Fairly late, fairly late, and in fact they had insufficient weapons and so on

     

    עפר: נכון, וזה הספר, וזה משתלב עם הספר שאתה נתת לו הסכמה, "שמלצובניק" (בהוצאת יד יערי!) שאומר שהיא צועקת על מרדכי אנילביץ' הרי הוא היה מאוד קרוב שלה, משה קופיטו (בעלה של שרנקה) היה החבר הכי טוב שלו

    Ofer:  Yes, and that’s the book, and that integrates with the book to which you gave approbation, “Shmeltzovnik” (Published by the Yaari Foundation) which states that she shouted at Mordechai Anilewicz, after all, he was very close to her, Moshe Kopito (Sarenka’s husband) was his best friend.

     

    פרופ' מינץ: נכון נכון

    Prof. Mintz:  Yes, true.

     

    עפר: והיא צועקת שנה

    Ofer: and she was screaming this for a year

     

    פרופ' מינץ: בהחלט בהחלט

    Prof. Mintz:  Absolutely, of course.

     

    עפר: נו, אז למה אני צריך

    Ofer:  Well, so why do I need

     

    פרופ' מינץ: אתה מבין? מה שקרה פה, אתה צריך להבין איך זה קרה, שפה בארץ, לא ידעו להעלות את משקלה של שרנקה, זה נובע מזה שאנשים שעבדו ביד ושם, מסיבה שלא להזכיר אותה, אינני מבין שמישהו יכול היה להתעלם מזה, היה לו עניין להתעלם, אז זאת הבעיה

    Prof. Mintz:  You see?  What’s happened here, you need to understand what’s happened, that here in Israel, they didn’t know how to appreciate Sarenka’s value, it derives from people who worked in Yad Vashem, this not mentioning her, and I can't understand how anyone could ignore it, or had an interest in ignoring it, so that’s a problem.

     

    עפר: אוקי, אני יכול להמשיך רגע את מה שאתה אומר? אני שואל אותך אחרי שאני גיליתי את זה לפני שנה וארבעה חודשים

    Ofer:  OK, so can I continue, for a moment, what you're saying?  I ask you this after I revealed it a year and four months ago.

     

    פרופ' מינץ: אז אתה צריך, תשמע, כתוב רשימה, כתוב רשימה, ותשתדל לפרסם אותה בעיתון, זהו

    Prof. Mintz:  So you need… listen… write a list, make a list, and try to publicize it in the newspaper, that’s it

     

    עפר: לך זה נראה זהו, ואני מסביר לך שאני מצונזר, וכל הסיפור הזה מצונזר

    Ofer:  To you it seems like “that’s it” and I'm explaining to you that I'm being censored, the entire story is being censored

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום רביעי, 15/7/15, 11:20

       Aliza Vitis Shomron: Sarenka brachte uns diesen Slogan

      http://www.youtube.com/watch?v=L0sAKgV7_Xw

       

      אבל שרנקה, זכרתי אותה טוב, בערב סגרירי אחד בחורף, שאמרו לנו לבוא לריכוז, שהיה ברחוב נלבקי 23, זה היה מקום של שמה, מקום כאילו בית של השומר הצעיר, השומר הצעיר הייתה תנועה גדולה, הכי גדולה בוורשה, ושם היה גם קיבוץ מהשומר הצעיר שהיה צריך כבר לעלות ארצה, והוא לא הספיק.

      גרמנית:.

      Aber Sarenka, ich erinnere mich gut an sie. An einem kalten, stürmischen Winterabend holte man uns zu einem Treffen. Es fand im „Hashomer Hatzair“ Zentrum in der Nablenki 23 statt. Eine riesige Organisation, die grösste in Warschau. Eine etwas grössere Gruppe war schon zu einem Kibbutz organisiert, und alle warteten darauf endlich nach Israel aufzubrechen. Die haben es aber nie geschafft

       

      והיה שמה אולם שכולנו היינו נפגשים שם, לכל מיני הרצאות, וספרייה, אמרו אפילו שרדיו מחתרתי ישנו שם מוחבא איפשהו, ככה התלחשו, אני לא יודעת.

      גרמנית:

      Drinnen befand sich eine Halle wo der Unterricht stattfand. Es wurde geflüstert, dass sich irgendwo da unten ein illegales Radio befand

       

      אז ישבנו על הרצפה, ומולנו ישבה ככה באור מעומעם מאד, ישבה אישה צעירה, ואני זוכרת עיניים כבויות כאלה, לא הייתה שמחה ועליזה בכלל כפי שהיא נראית פה, בצילום הזה, היה לה איזה פס, קצת שיער שיבה, שמאוד היה משונה לי, אישה צעירה.

      גרמנית:

       

      Nun sassen wir alle auf den Boden. Vor uns hockte eine junge Frau und schaute uns an. Ich erinnere mich, dass ihre Augen ganz matt, ohne Freude, nicht so wie auf dem Foto, uns ansahen. In ihrem Haar befand sich so eine graue Strähne, was mir so seltsam vorkam, weil sie noch so jung war

       

       

      והיא סיפרה לנו על גטו וילנה, היא סיפרה על פונאר, היא סיפרה על הרצח וגירוש של כל היהודים, והם היו הראשונים שהחליטו להילחם, שהם הביאו את הרעיון הזה שאנחנו לא נלך כצאן לטבח. זו הייתה סיסמא,

      גרמנית:

      Und Sie erzählte uns vom Vilnauer Ghetto. Über Punar. Sie erzählte von den zahllosen Morden und die Zwangsausweisung der Juden, und das diese es waren, die sich zu allererst entschieden haben zu kämpfen. Die hatten die Idee, dass sie nicht einfach wie ein Haufen Schafe zum Schlachter geführt würden! Und das war das Schlagwort

       

       

      שאול: "מאיפה באה הסיסמא הזאת?"

      גרמנית:

      "?Shaul: „Wo kam dieses Schlagwort her

       

      הסיסמא הזאת מאבא קובנר, הוא כתב, הוא היה משורר, והוא ידע להלביש, לבטא במילים מעטות הרבה מאוד, למרות שהמילה הזו, שהמשפט הזה קצת צורב, הוא צורב אותי, וניצולי שואה אחרים, צורב אותם,

      גרמנית:

       

      Das erfand Abba Kovner, der Dichter, der das niederschrieb, der mit wenigen Worten sehr viel sagen konnte. Also dieser Satz, der brannte, der brannte durch  mich hindurch und durch die anderen Shoa Überlebenden...es wurde in uns hineingebrannt

       

      אבל זאת הייתה אמת, אנחנו הלכנו, הלכנו, בשלב הראשוני, הלכנו, עד שאנשים התעוררו והתחילו להסתתר, והתחילו לעשות כל מיני פעולות נגד,

       

      אז היא הביאה, שרנקה, את הכרוז הזה, נצטוותה להביא את זה לוורשה (עליזה אומרת פעמיים) ולספר מה קורה בוילנה, ואז כבר, היו כבר לא רק הגירושים היו שם, הם כבר התגוננו, הם היו כבר האירגון היהודי הלוחם, חלק מהם כבר היו בצד הארי, וחלק מהם התחילו ללכת קבוצות קבוצות לפרטיזנקה.

      גרמנית:

       

      Und das war genau so. Wir gingen und gingen, immer nur nach vorn, bis die anderen erwachten, und beim Versuch sich zu verstecken in den Kampf mitaufgesogen wurden!

      Also brachte uns Sarenka dieses Schlagwort mit, ja, man sagte ihr „Bring es nach Warschau!“ und „erzähle allen was in Vilna passiert ist!“ Und zu der Zeit gab es dann nicht nur die Ausweisung, sondern sie fingen an sich zu wehren –  sie waren schon die Zydowska Organizacja Bojowa - Jüdische Kampf Gruppe

       

      שאול: מה זה עשה לכם שהיא הקריאה את הפתק?

      גרמנית:

      ?Shaul: „Wie habt ihr euch gefühlt als sie diesen Zettel vorlass

       

      את הכרוז. כשהיא הקריאה את זה וסיפרה מה שעושים שמה, אנחנו פשוט ישבנו מאובנים, מזועזעים, זה היה בלתי נתפס, והיא אמרה לנו שהגורל הזה מחכה גם בוורשה.

      גרמנית:

       

      Also sie las den vor, las und erzählte uns was da vor sich ging. Wir sassen da wie angewurzelt, vollkommen entsetzt, wir konnten es nicht fassen! Und sie sagte uns, dass dieses Schicksal auch Warschau bevorstand

       

      שאול: עדות חיה.

      גרמנית:

      ?Shaul: „Sie war also ein lebendiger Zeuge

       

      פתאום עדות חיה, שבא מישהו ומספר, ואמרו לנו אח"כ: "לכו ספרו את זה".

      גרמנית:

       

      Ja, urplötzlich ist da ein überlebender Zeuge, einer der aus Warschau kam und später sagte man uns, „Erzählt allen davon!“n

       

      הלכתי הביתה, וסיפרתי להורים מה ששמעתי, וההורים הסתכלו עלי ואמרו לי:

      גרמנית:

       

      Ich ging nach Hause, und erzählte meinen Eltern davon – sie schauten auf mich und sagten

       

       " את מדמיינת, זה לא יכול להיות, באה איזו פרובוקאטורית להמריד אתכם, ושתעשו פה בעיות? מה את מתארת לעצמך, שבעיר בירה גדולה, עם יהדות של 350,000 איש, יכולים לעשות דברים כאלה? בוורשה זה לא יקרה?"

      גרמנית:

       

      Du fantasierst. Das kann einfach nicht sein! Sie ist eine Provokantin, will dich aufwiegeln!“ und „Was? Willst du hier Ärger machen? Was glaubst du eigentlich?! Das die in einer so grossen Stadt mit 350.000 Juden so etwas machen können?  - In Warschau kann das nicht passieren!n

       

      אני לא נרגעתי, והמשכנו לספר לאנשים בסודי סודות, כי באמת פחדנו, כי התגובה הייתה, בדר"כ התגובה הייתה מאד שלילית, תפסיקו להפיץ חרדה, אל תדברו דברים כאלה.

      גרמנית:

       

      Das hat mich natürlich kein bisschen beruhigt und ich erzählte natürlich immer weiter, unter der Hand, da ich Angst hatte vor den Reaktionen, die meistens sehr Negativ waren - „Hör damit auf den Leuten Angst zu machen, sag sowas nicht!n

       

      אבל המפגש הזה הוא בלתי נשכח ואני כותבת עליו בספר שלי "נעורים באש" ואת הציטטה מהספר הזה עפר אלוני הוציא, וכתב פה:

      גרמנית:

       

      Aber dieses Treffen konnte ich auf keinen Fall vergessen und ich schreibe darüber in meinem Buch“Jugend unter Beschuss“, und Ofer zitierte daraus:n

       

      "לא נלך כצאן לטבח, החלטנו שכאשר יבוא עלינו הקץ, לא נמות בלי להתגונן, ואם יחסר הנשק, נירק להם בפרצוף, לפחות נראה להם את הבוז שאנו רוחשים להם, וכך ניפול, אבל מעשינו לא ישכחו".

      גרמנית:

       

      Wir lassen uns nicht wie Schafe zum Schlachter führen. Wir haben entschieden, wenn das Ende naht, wir nicht ohne Kampf in den Tod gehen. Auch ohne Waffen – spucken wir denen in die Fresse! Wenigstens zeigen wir denen unsere Verachtung: und so werden wir einer nach dem anderen fallen. Wenigstens werden unsere Taten am Ende niemals vergessen!i

       

      זה ציטוט מהספר שלי, זה אני זכרתי את זה מהזיכרון.

       

      אז אמרתי: "אני מכירה אותה, אני מכירה אותה". כן, זאתי שרנקה.

       

      גרמנית:

       

      Das ist ein Auszug aus meinem Buch, dass ich aus dem Gedächtnis hervorrufe 

      Ich sage, „Oh, ich kenne sie! Ich kenne sie! Es ist Sarenka!i

       

       

      And actually, I also knew Moshe Domb, and Sarenka, and Aviva.  All were members of the “Front” Unit, and some fled, left, with others who left at the start of the war in 1939, going East.

      But Sarenka… I remembered her well.  One stormy winter evening we were told to come to a meeting.  It was in Nablenki 23, where the “Hashomer Hatzair” youth movement center was.  It was a huge organization, the largest in Warsaw.  A large group of the movement’s members was already organized as a kibbutz, waiting to go Israel, but never managed to

      Inside was a hall where we met for lectures, a library.  I also heard there was an underground radio hidden there somewhere, so the whispers went

      So we sat on the floor.  Facing us in the fading light sat a young woman, and I remember her eyes were dulled, there was no joy, as you see in this photograph.  She had a kind of stripe, of grey hair, which was so odd to me, since she was young

      And she told us about the Vilna Ghetto.  She told us about Punar.  She told us about the murder and expulsion of all the Jews, and that they were the first to decide to fight.  They presented this idea that we would not go like a flock to the slaughter.

      It was a slogan

      "?Shaul, “Where is this slogan from

      It’s from Abba Kovner, the poet, who wrote it, and could capture a great deal in few words.  So this phrase, it burns, it burned through me, and other Holocaust survivors… it burns through us

      But it was the truth.  We just went, we went, initially with just went, until people began rousing themselves, trying to hide, and do acts of opposition

      So Sarenka brought us this slogan, yes, she was told to bring it to Warsaw and talk about what happened in Vilna.  And by then there were not only expulsions, but they started defending themselves, they were already the Zydowska Organizacja Bojowa (Jewish Fighting Organization).  Some were already on the Aryan side, and some began moving in groups into the Underground

      ?Shaul:  How did you feel when she read the note

      When she read it, and told us what’s happening there, we simply sat like stone, horrified, it was impossible to grasp, and she told us that this is the fate awaiting Warsaw too

      Shaul:  So she is a living witness.

      Yes, suddenly there is a living witness, someone who’s come from Warsaw, and later we were told, “Tell everyone about it

      I went home, and told my parents and they looked at me and said, “You're imagining.  It can't be.  She’s a provocateur wanting to cause you to rebel.  Will you make trouble here?  What do you think?  That in the large capital city, with 350,000 Jews, they can do such a thing?  In Warsaw such things don’t happen

      I wasn’t comforted by that and continued telling people on the quiet, because I really was afraid of reactions, which were usually very negative: “Stop spreading fear, don’t say such things

      But this meeting is inforgettable, and I write about it in my book “Youth Under Fire”, and Ofer quoted from it

      “We will not go as sheep to the slaughter.  We have decided that when our end comes, we will not die without defending ourselves.  And if we will have no weapons, we will spit in their faces.  At least we will show them the derision we hold for them: and that is how we will fall.  But at least our actions will not go unremembered

       

      :It’s a quote from my book, which I recall from memory

      I say,”Oh, I know her! I know her!  It’s Sarenka 

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שלישי, 7/7/15, 17:26

        שלום, שמי ​עפר, ואני קרוי על שם דודתי שרנקה (בפולנית - Sarenka = עפרה) - מעוררת ​ומורדת  מרד ​גטו ורשה, בפברואר 2012 מצאתי מציאה שפרופ'  גוטמן הגדירה כנדירה וייחודית "כי אין תיעוד"... אנשי הלב התפעלו ממנה ברמה של "וואו", אך אי שם בחדרים האפלים של משטרת הזיכרון החליטו לצנזר את מציאתי  ואותי ואת שהיה לפני 70 שנה במרד גטו וורשה – היסוד לדמוקרטיה העכשווית, למה? מה לחש לי פרופ'  גוטמן?

         

         

        My name is Ofer (Hebrew for ‘deer’).  I am named for my aunt Sarenka (Polish for ‘deer’), who roused the Warsaw Ghetto Uprising.  In February 2012 I discovered something which Prof. Israel Gutman defined as rare and unique, “because there is no other documentation”, key persons were wowed by it, but somewhere in the gloomy corridors of the ‘Memory Police’ a decision was made: to censor my findings, along with me too, and what really happened 70 years ago at the Warsaw Ghetto Uprising, a rebellion which is the foundation of current democracy.  And why was this material, and I, censored

         

         

         

        מנכ"ל של הוצאה ידועה, חשק בספר, אך אבנר לא אישר לו...טעות אסטרטגית, ככל שהנושא יצונזר יותר הוא ימתח כקשת היורה את החץ רחוק יותר...

         

        הספר מכיל את התיעוד הייחידי והבלעדי 

        "Prof. Gutman To Ofer: "You have truly rare materials" 

        הקשור למרד האזרחי הראשון בעולם, כנגד הנאצים, שהרי אין תיעוד, כי הכל נשרף במרד...מטעם אבנר ביקשו את החומר, אך הוא בעונש חינוכי:)


         

        פרופ' ישראל גוטמן מעודד את עפר לכתוב את ספרו "צופן התקווה"

        ספר על הרומנטיקה בצל השואה, כי בלי השחור לא נראה את הלבן...

         

        Prof. Gutman encourages Ofer to write his book, “the code to Hope”

        https://www.youtube.com/watch?v=x2W1MlyHBQ8

        פרופ' גוטמן: הלו

        Prof. Gutman:  Hello

         

        עפר: שלום פרופ' גוטמן, שנה טובה

        Ofer: Shalom Professor Gutman, Happy New Year

         

        פרופ' גוטמן: שנה טובה

        Prof. Gutman: Happy New Year

         

        עפר: זה עפר

        Ofer:  It’s Ofer.

         

        פרופ' גוטמן: כן, אני מכיר את קולך

        Prof. Gutman:  Yes, I recognize your voice

         

        עפר: אוקי, יופי, מה נשמע

        ?Ofer:  OK, great.  How are you

         

        פרופ' גוטמן: אה, בסדר, ואיך אתה מתקדם עם הכתיבה של הספר

        Prof. Gutman: Ah, fine.  And how are you progressing with your writing  of the book

         

        עפר: מאד, אתה מלמד אותי בלי שאתה יודע שאתה מלמד אותי

        Ofer:  Very well.  You're teaching me without even realizing you're teaching

         

        פרופ' גוטמן: אתה יודע, אני לא צריך ללמד אותך

        Prof. Gutman: You already know, I don’t need to teach you

         

        עפר: אותי, אמרתי לך, מעניינת הנקודה של החיבור החברתי, זה מה שמעניין אותי

        Ofer:  As I said to you, I'm interested in this point of social connection, that’s what interests you

         

        פרופ' גוטמן: החיבור הוא בלתי רגיל, כן, והחיבור הוא גם כזה שהוא מיועד לא להם כחיבור, אלא לחברה

        Prof. Gutman:  The connection is outstanding, and the connection is the kind that’s not meant for them but for society.

         

        עפר: נכון, נכון, נכון, זה מה שמרתק אותי, שהיה פעם דבר כזה, היום לא רואים את זה

        Ofer:  Yes, yes, that’s what fascinates me, that this once existed, but today we don’t see it

         

        פרופ' גוטמן: נכון, נכון

        Prof. Gutman:  Yes, yes

         

         

        כריכה אחורית של הספר צופן התקווה

        Back cover for the book code 2 Hope

         

         

        בפברואר 2012, בת"א, נמצא "צופן התקווה", אוצר היסטורי, אישי - חברתי, אשר שכן כאבן שאין לה הופכין במשך 69 שנים, בתיבה מתכתית ישנה שחוקה ואדומה "מסומק ההיסטוריה המבישה", מתקופת מלחמת העולם השנייה... האוצר כלל תוכן מצמרר של מכתבים וצילומים הקשורים בתקווה, שהיא היסוד לקיומנו. "אדם בלי תקווה חשוב כמת". מוצא האוצר הוא סופר ויוצר, שעוסק, ללא מודע, בנושא התקווה כל חייו, ואולי זה מסביר את עצם העובדה שהמוצא* קרוי ע"ש דודתו, כותבת המכתבים והמצולמת שם בצילום נדיר ובלעדי עם מרדכי אנילביץ' – מפקד מרד גטו וורשה- ההשראה לקיומי, קיומך וזה לא סותר...

         

        In February 2012, in Tel Aviv, “the code 2 Hope” was found. 

        It is a treasure chest of the personal, the social and the historical; and it slumbered, a stone unturned, for 69 years in a worn tin box.  Its red paint seemed to blush at history’s shame, for its contents held news of WWII, chilling accounts in hand written letters and photographs that all deal with hope – and hope is the foundation of our existence, for a person without hope is likened to the dead.

        The finder of this box is an author and artist who has spent his entire life exploring hope.  Perhaps this focus came to him by being named for his aunt who penned those letters and is captured smiling in the rare photograph with Mordechai Anilewicz, thought to be the commander of the Warsaw Ghetto Uprising, a rebellion that is the inspiration for my, and your, existence

         

         

        איפה היה אלוהים בשואה? והוא היה...

        Where was God in the Holocaust?  Incredibly, He was there

         

        האם מרד גטו וורשה היה היסוד למושג "מרד הנעורים" בעולם, וההשראה לדמוקרטיה העכשווית? כן...

        Was the Warsaw Ghetto Uprising the basis for the concept of “rebellion of the youth” in the world, and the inspiration behind modern democracy?  Absolutely

         

        האם סכנתנו גדולה מערב מלחמת העולם השנייה, שהרי הנאצים הושפעו מהמהפכה התעשייתית, ואנחנו בדור הווב!? אנחנו מושפעים יותר, כי האייפון שלי בכיס השמאלי של חולצתי מכסה על הלב במכניזם...

        Are we in an even more dangerous position than we were just prior to the outbreak of WWII?  Nazism was influenced by the industrial revolution, but we are in the web generation, and impacted even more, as we carry our cellphones in our shirt or jacket pocket, covering our hearts with mechanism

         

        מי מצא תקווה על רקע השואה? ואם הם מצאו, אנחנו לא?! מצאנו אבל שכחנו בגלל ההרגלים המורידים אותנו ביגון שאולה

        Who discovered hope against the backdrop of the Holocaust?  If it could be found then, can’t we find it

        now?  We did, but have forgotten about it because of habits that bog us down

         

        האם אישה עוררה את מרד גטו וורשה - המרד האזרחי הראשון בעולם כנגד הנאצים, וההשראה לדמוקרטיה העכשווית?!! כנראה וכנמצא תמיד אשה עומדת מאחור (וגם בספר זה) אך למה ה"גברים"| מנסים למחוק  עובדה זאת?

        Did a woman rouse the Warsaw Ghetto Uprising, rebelling against Nazism, that first civil rebellion in

        the world which inspired modern democracy?  It’s certainly looking that way.  As happens so often, a woman is there behind the scenes (and in this book, too) – so why do men try to erase this fact?

         

        מי ראה? מי שמע? על מאיה בת המורדים שנמסרה לצורך המרד, במעמד "עקדת יצחק נשית"? אני לא. ואת/ה?!

        Who has seen?  and who has heard? of Maya, the rebel’s daughter, handed into care for the sake of ?

        this rebellion, much like a- female binding of Isaac

         

        עקדת יצחק נשית ב y-net 

         

         

        http://cafe.themarker.com/image/2591617/
        הצילום שממנו רפופורט קיבל את ההשראה לפסלו "בדמי חיי"

         

         אחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה האנדרטה של הפסל נתן רפפורט בוורשה- "בדמיי חיי", אשר נחצבה באבן שתכנן אדולף היטלר לפסל בה את האדרת ניצחונו. בחזית, מרדכי אנילביץ' ומאחוריו אישה האוחזת תינוקת המפנה מבט לעבר התקווה, האם זהו סיפורה של שרנקה, דודתי שאני קרוי על שמה, שנתן השראה לפסל?

         

         One of the familiar symbols of the Holocaust heritage: sculptor Nathan Rappaport’s monument in Warsaw, cut from the stone that Hitler had earmarked for his victory arch.  In front, Mordechai Anilewicz.  Behind him, a young woman holding her infant, her gaze turned back, to hope.  Is she Sarenka, pivot of this story, my aunt for whom I am named, and the inspiration for this sculpture?

         

         

         

         

        ''

        https://www.youtube.com/watch?v=U3edqgJDpW8

         

        ''

         

         

        ''

         

         

         

         

        ''

         

        ''

         

         

        ''

         

         

        http://cafe.themarker.com/image/3231610/

         

         

         

         

        http://cafe.themarker.com/image/3231389/

         

         

        http://cafe.themarker.com/image/3026346/

         

        מה זה מרד גטו וורשה?

         

        ''

         

        המלצתי, ​נסו ללכת אחרי טביעת האצבעות של עברכם – משפחתכם, למרות או בגלל כל החומות...

        ו/או  אז תתחברו ל DNA​ של ה"אני" שלכם, ותחשפו להווייתכם העכשווית, שהרי עברנו  הוא היסוד לעתידנו​...

         

        I recommend you start tracking the fingerprints of your history – your families – despite, or because of, all the walls you’ll come up against

        Then you'll be linking to the DNA of your personal “self”, and be exposed to your current existence in all its force, for our past is the foundation of our future

        דרג את התוכן:
          2 תגובות   יום שישי , 6/12/13, 08:45

          תודה לכתב הנמרץ, עופר אדרת  מעתון הארץ, המתנתי לחשיפת שרנקה ומאיה 70 שנה (!) למרות שאני בן 16...

           

          לכתבה באתר הארץ:

          http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2182463#

           

          ''

           

           

          ''

           

          ''

           

           

          ''

           

          ''

          מכתבים אבודים שהתגלו שופכים אור על חייה של אחת מגיבורות מרד גטו ורשה

          קופסת מתכת שמצא עפר אלוני מתל אביב בבוידעם של אביו חשפה אותו לסיפורה הנשכח של דודה שרנקה. המכתבים והתמונות שמצא שם סייעו לו לשרטט מחדש את קורות חייה של הצעירה מפולין, שמסרה את בתה התינוקת לאימוץ לפני שנכנסה לגטו הנצור, שם נהרגה לצד מפקד המרד, מרדכי אנילביץ’

           

           

          ב־19 באפריל 1948, במלאת חמש שנים למרד גטו ורשה, נחנכה בבירת פולין האנדרטה לזכר המרד, שנוצרה בידי האמן נתן רפפורט. אלפי בני נוער, פרטיזנים וניצולי שואה, לצד נציגי העם היהודי וממשלת פולין ומשלחות מכל העולם, צעדו במפגן לאורך רחובות העיר החרבה אל המקום שבו פרצה אש המרד.

          מול האנדרטה התקהלו אלפים. רבנים עטופי טליתות נשאו ארון קודש ובו טליתות שנאספו באושוויץ. נציגים מפולין, מיהדות העולם ומארץ ישראל נאמו. רגע השיא נרשם כששר החינוך הפולני הסיר את הלוט מעל המצבה לצלילי תזמורת הצבא וחשף לעיני העולם את האנדרטה, שהפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם זיכרון השואה, ועוד יותר מכך עם זיכרון הגבורה.

          הפסל של רפפורט מורכב משבע דמויות חסונות, שפורצות מתוך להבות. הדמות במרכז הפסל היא ככל הנראה מרדכי אנילביץ’, מנהיג המרד. שאר הדמויות נותרו אנונימיות בקרב הציבור הרחב, בכללן האשה חשופת החזה, המחזיקה בידיה תינוק, שניצבת מאחורי אנילביץ’. דמותה מזכירה את האשה בציור המפורסם של הצייר הצרפתי אז’ן דלקרואה, “החירות מובילה את העם” ‏(1830‏). בציור הצרפתי האשה מחזיקה בדגל צרפת; בפסל של רפפורט - היא אוחזת בתינוק.

           

           

          65 שנה לאחר מכן, בחודש אפריל האחרון, במלאת 70 שנה למרד, שוב התכנסו אלפים ברחבת האנדרטה. גם הפעם באו למקום נציגים מישראל, מהעולם היהודי ונכבדים מפולין. אדם אחד לא הורשה להיכנס למתחם והורחק בידי המשטרה, ככל הנראה מחשש שיפר את הסדר הציבורי בעת הטקס. היה זה עפר אלוני, יוצר רב־תחומי משכונת פלורנטין בתל אביב, שביקש, לדבריו, “להאיר את כל לוחמי מרד גטו ורשה שצונזרו”. אלוני טוען כי הוא יודע את שמם וסיפורם של האשה והתינוק שהונצחו באנדרטה של רפפורט.

          אם השערתו של אלוני נכונה, הרי שרפפורט הנציח בפסל את דודתו, רחל זילברברג, המכונה “שרנקה”, ואת בתה התינוקת מאיה, שאותה מסרה לאימוץ לפני שנכנסה לגטו הנצור כדי לחבור למורדים וללחום לצדם עד מותה. עפר קרוי על שם דודתו. שרנקה, בפולנית, היא איילה, עפרה.

          המפנה בחייו של אלוני אירע בפברואר 2012, לאחר שאביו עבר דירה מכיכר המדינה בתל אביב לשכונת רמת אביב בצפון העיר. בעת העברת החפצים נמצאה בדירתו הישנה קופסת מתכת. “פתחנו אותה ויצא משם אוצר", אומר אלוני. "במשך שנים ידעתי שאני קרוי על שם דודתי שרנקה, אחותה של אמי רות, שנפטרה לפני 28 שנה. אבל רק לאחרונה נחשפתי לסיפור שלה”.

          בקופסה הוא מצא מכתבים בפולנית שכתבה דודתו לאמו, לצד תמונות ישנות שתיעדו את השתיים. “הם היו מונחים בתיבה שהיתה כאבן שאין לה הופכין במשך 69 שנים. זה אוצר היסטורי, אישי וחברתי, שהונח בתיבה מתכתית ישנה ושחוקה שנמצאה בתל אביב”, אמר. “צופן התקווה” הוא קרא לתגלית שלו. “אוצר, שהכיל תוכן מצמרר של מכתבים וצילומים, הקשורים בתקווה”.

          לדברי אלוני, אחת התמונות בתיבה היתה ממצא נדיר של ממש: המקור של הצילום המפורסם, שצולם בל”ג בעומר 1937 בוורשה, שבו נראים אנילביץ’, שרנקה, משה דומב ואחרים (בעמוד משמאל). אלוני אומר כי אמו, רות, נתנה את הצילום הזה לפסל רפפורט, ובהשראתו יצר את האנדרטה המפורסמת בוורשה. אם נכון הדבר, ייתכן שהאשה בפסל היא אמנם דודתו שרנקה, והתינוקת - בת דודתו, מאיה, שאותה הוא מחפש.

          רוח הפולניות

          מאז שמצא את הקופסה הנשכחת אלוני מסרב להירגע. המסע שלו בעקבות התגלית לקח אותו לספרים, למוזיאונים ולארכיונים בישראל, בוורשה וברחבי העולם, והפגיש אותו עם אנשים ששמעו על שרנקה, הכירו אותה או פגשו בה. לאחר שאסף חומר רב על הדודה האבודה, הוא החל לחפש גם את בת דודתו, מאיה. “מצאתי מציאה, והתברר שיש לי בת דודה. זה לא סתם סיפור להתענג עליו - יש פה משהו מאוד מעשי. היא צריכה להיות בת 72. זה ריאלי למצוא אותה”, הוא אומר.

          בינתיים, בעזרת הגניאולוג עו”ד רוני גולן, הוא הצליח לאתר את תעודת הלידה של מאיה, ובסיוע עוזרת המחקר, מיכל ברמן, הוא הופך כל אבן בניסיון לאתר את בת הדודה האבודה. “אין יום שאנחנו לא עובדים על זה”, הוא מעיד.

          התחקיר של אלוני איפשר לו לספר מחדש סיפור שנדחק לשולי ההיסטוריה - סיפורה של רחל זילברברג. היא נולדה ב–5 בינואר 1920 בוורשה, לאלכסנדר ‏(סנדר‏) ומאשה, יהודים דתיים בעלי חנות מכולת ברחוב נובוליפי 34. כינוי החיבה שדבק בה, “שרנקה”, ניתן לה בשל היותה קטנה ומלאת חיים.

          היא היתה צעירה ספורטיבית ואידיאליסטית, שלמדה בגימנסיה “יהודיה” והצטרפה ל”שומר הצעיר”, שם היתה מדריכה אהובה וחברה בגדוד “בחזית” לצד מרדכי אנילביץ’. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא עברה לליטא בעקבות פעילותה בתנועה. בחלק מהזמן הסתתרה במנזר “האחיות הקטנות” ביער, המרוחק כשישה קילומטרים מווילנה. היא שהתה עם קבוצה של כ–20 חברים שהחליטו למרוד, בהם אבא קובנר, שקרא משם: “לא נלך כצאן לטבח”.

          המכתבים ששלחה שרנקה לאחותה רות, אמו של אלוני, שהצליחה לעלות לארץ ישראל, הם עדות היסטורית מרתקת לחייה של צעירה יהודייה מפולין של לפני המרד. קריאה בהם נעה בין אופטימיות לפסימיות.

           

           

           

          כך, ב–10 ביוני 1940, היא כותבת לה: “אצלנו החיים זורמים, איך לומר, בניחותא. אנחנו עובדים, לפעמים בבית, לפעמים בעיר. נעים כאן מאוד. האווירה השתנתה, אפילו אני מרגישה שהחיים כאן לגמרי נסבלים, ומיום ליום המצב משתפר. כך או כך חיים, וזה בכלל לא טרגי. נו, מתרחצים בנחל או באגם, משתזפים, מתפעלים מיפי הטבע במלוא הדרו. אי אפשר שלא להתפעל משקיעה נהדרת או מרשרוש המים השקט בנחל. זה בלתי אפשרי בכלל שהמקום פה לא ימצא חן בעיני מישהו”.

          בהמשך המכתב היא חולקת עם אחותה את געגועיה לפולין, וחושפת את הנפש הקרועה בין היותה יהודייה ציונית לבין חיבתה למולדת. “לפעמים אני מתגעגעת לפולין, לשפת האם המוכרת, לשיחה בפולנית הקרובה ללבי. חוץ מזה, אותן מסיבות ביום א’, עם מוזיקה וריקודים בשדה הפתוח. את יודעת... אני מתגעגעת לרוח הפולניות. היא חסרה לי, אני חיה בה ואוהבת אותה. אני מרגישה סנטימנט לשיר הפולני ולשפה הזאת, שכאן מתייחסים אליה בעוינות מופגנת. הם לא אוהבים לשמוע פולנית, למרות שכולם כאן יודעים את השפה. ואילו אני, בכל רגע כזה מתמרדת ורוצה דווקא לדבר ולשיר בפולנית. אני אוהבת את פולין, למרות שאני שונאת את מה שהיה. ומה שהיה, זה הרי לא היה העם הפולני, זה היה חלק אחר ואסור להאשים בכך את העם. אני כועסת. כועסת שמחייבים אותי לאבד את הפולניות שבה אני חיה ושבה עדיין לא הפסקתי לחשוב את מחשבותי”.

          האווירה משתנה מקצה לקצה במכתב אחר, שמתוארך ל–20 במאי ‏(השנה לא מצוינת‏). “אני מודאגת בגלל השתיקה של קרובינו מוורשה וחוששת לשלומם. כתבתי להם גלויה היום. עבר כבר חודש ללא סימן חיים. עד עכשיו הרי היו כותבים לעתים קרובות מאוד. כפי שאת רואה, המצב בעולם נעשה גרוע מיום ליום. הגרמנים מנצחים”, כותבת שרנקה לאחותה. “כל הזמן נעשה לי עצוב יותר... חבל לי על פולין... במציאות הרי אין הבדל, אם אדם נהרג בחזית או נופל כקורבן של פוגרומים. אני מתכוונת אלינו, היהודים. ובכל זאת, עלינו להחזיק מעמד. תפקידנו ההיסטורי עדיין לא נגמר...”.

          בת המורדים

          בן זוגה של שרנקה היה משה קופיטו, חברו הטוב של אנילביץ’. ב–20 בפברואר 1941 נולדה לשניים בת בעיר וילנה. שמה היה מאיה. שמה הפולני היה ידוויגה סוגק. זוהי בת הדודה האבודה של אלוני. שבועיים לאחר הלידה שלחה שרנקה מכתב לאחותה רות, שבסופו בישרה לה על הולדת בתה: “חבל שאת לא יכולה לראותה. היא יפהפייה וכל כך מתוקה, שאפשר למות”, כתבה שרנקה. “שמה מאיה. האם השם מוצא חן בעינייך? עכשיו היא ישנה לה, אבל בלילה היא מופיעה לנו בקונצרטים ולא נותנת לישון... הילדונת שלנו היא מתוקה ללא סוף... היי בריאה וכתבי הכי מהר והכי הרבה שאפשר. ואל תשכחי גם למסור דרישת שלום ממני לכולם. דרישת שלום ממשה וממאיה הקטנטנה שלנו, שרנקה שלך”.

          קופיטו, בן הזוג של שרנקה, נרצח בידי הגרמנים כשיצא לקנות חלב למאיה התינוקת. לאחר מכן מסרה אותה שרנקה לבית יתומים. “מאז נעלמו עקבותיה של מאיה, בת המורדים”, אומר אלוני.

          בהמשך נקראה שרנקה על ידי הנהגת התנועה לשוב לפעילות בוורשה. חייקה גרוסמן, חברת המחתרת ולימים חברת כנסת בישראל, נשלחה להחזירה. שרנקה התחפשה לבתה, אף שהיתה מבוגרת ממנה. “הפעם באתי לוורשה לא בגפי. באתי עם שרנקה. את שרנקה היה עלי להעביר מווילנה לוורשה, אחרי האסון שאירע למשה קופיטו, החבר שלה. החלטנו להעבירה למשפחתה בוורשה ולצרפה שם לפעולה”, כתבה גרוסמן בספרה האוטוביוגרפי “אנשי המחתרת”, שיצא לאור ב–1950 ("ספריית הפועלים").

          בינואר 1942 נכנסה שרנקה לגטו ורשה מצוידת בשתי משימות: לספר לתושבי הגטו את מה שראו עיניה בפונאר ליד וילנה, שם נרצחו יהודים באופן שיטתי, ולעורר ולהניע את המרד בנאצים מתוך הגטו. “יום אחד נקראנו לאסיפת הגדוד, לפגישה עם שליחה שהגיעה מגטו וילנה. אני חושבת ששמה היה שרנקה ‏(או אולי רחל?‏). כולנו ישבנו על הרצפה ולפנינו אשה צעירה, כבת עשרים ושתיים, שבשערותיה זרקה כבר שיבה. באור הדמדומים נראתה יפה ואצילה, ובעיניה מבט כבוי”, כך תיארה חברת השומר הצעיר מגטו ורשה, עליזה ויטיס שומרון, את הפגישה עם שרנקה.

          לפי עדותה של ויטיס שומרון, הכותבת על כך בספרה “נעורים באש” ‏(הוצאת מורשת, 2002‏), שרנקה הפיצה בגטו את בשורת המרד. “באתי לספר לכם ולהזהיר אתכם. יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גטאות בכל מזרח פולין, באוקראינה ובליטא”, אמרה להם. “אנו החלטנו להתגונן, הנוער שנותר בגטו החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתנו יישארו בגטו, והשאר ינסו לפרוץ דרך אל הפרטיזנים”.

          משה דומב, חבר השומר הצעיר מפולין, שהיה בגדוד יחד עם אנילביץ’ ושרנקה, סיפר בהרחבה על חלקה של שרנקה בהתנעת המרד בספרו “שמלצובניק”, שיצא לאור ב–2000 בהוצאת מורשת. בספר העלילתי הוא תיאר את נאומי התוכחה שנשאה בפני חבריה לתנועה: “’במה אתם עוסקים, מה קורה איתכם’?! התפרצה בחמת זעם בפגישה הראשונה במעון התנועה. ‘אתם שרויים בעולם של דמיונות’? - התריסה בחריפות. ‘העם מושמד והולך, ואתם משחקים במשחקי נדמה־לי, מסיחים דעתכם מהמציאות’?... היטלר זומם להכחיד את יהודי אירופה, והגרמנים מבצעים זאת בצורה שיטתית ומתוחכמת. גם תורה של ווארשה יגיע! האם לא חודר לתודעתכם שצריך להתכונן להתנגדות ולמות בכבוד על ידי מאבק כלשהו? אתם חיים בגן עדן של כסילים, עוצמים עיניים ומשלים עצמכם כמו כל אלה המצליחים לחמוק זמנית מהתופת ומשכנעים עצמם: לנו זה לא יקרה’...”.

          בספר מתאר דומב חילופי דברים קשים בין שרנקה לאנילביץ’. “כשהוא העלה את נושא האידיאולוגיה ודרכי החינוך בתנועה, היא התעוררה ופרצה במלוא חרון לבה והתריסה כנגדו: ‘אתה מרדים את הנוער ומונע ממנו לראות את המציאות ובסופו של דבר יובל כצאן לטבח יחד עם היהודים המשלים עצמם ש’לנו זה לא יקרה’... ‘נמות! נמות! נמות!’ - זעמה. ‘אך השאלה היא איך נמות. האם נמות ללא כבוד, ללא התגוננות? נשאיר מאחורינו בושה וכלימה? האם נמיט חרפה על עצמנו ועל הדורות הבאים? ההיסטוריה תדון אותנו לדיראון עולם!’”

          שרנקה בזה לפוליטיקה, למשחקי הכוח ולמאבקים בין הארגונים והתנועות היהודיים השונים שפעלו בוורשה. לבסוף, כשהוחלט לצאת למרד, הסבירה: “אנחנו, קומץ צעירים, החלטנו נחושה: הגרמנים ישלמו בדמם בעד דמנו וחיינו. יהודים לא יילכו עוד לקרונות בלי התנגדות, ננקום את כבודנו הנרמס!” כפי שצוטטה בספרו של דומב.

           

           

          אפליה פוליטית

          המרד פרץ ב–19 באפריל 1943, ערב פסח, לאחר שהחלה אקציית החיסול של הגטו. הוא נחשב להתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה בידי הנאצים ולהתקוממות הגדולה ביותר שביצעו יהודים בשואה. במרד השתתפו חברי אי”ל ‏(ארגון יהודי לוחם‏) בפיקודו של מרדכי אנילביץ’, שחבריו השתייכו לתנועות הנוער של השמאל, ואצ”י ‏(ארגון צבאי יהודי‏) בפיקודו של פאוול פרנקל, איש בית”ר.

          באתר “יד ושם” מתואר המרד במילים הבאות: “הגרמנים הופתעו מגילויי ההתנגדות של הלוחמים ושל תושבי הגטו שהתבצרו בבונקרים ובמקומות מחבוא. עמדות הארגון היהודי הלוחם היו פרושות בכל שטח הגטו, ואילו אנשי האיגוד הצבאי היהודי ריכזו את לחימתם בכיכר מורנובסקה ובלמו את ניסיונותיהם של הגרמנים לפרוץ פנימה. לאחר חמישה ימי לחימה החלו הגרמנים בהצתה שיטתית של בתי הגטו והוא הפך למלכודת אש ליושביו. כחודש ימים ויותר נאבקו יהודי הגטו בגבורה”.

          שרנקה נפלה בבונקר מתחת לבית ברחוב מילא 18 ב–8 במאי 1943. כפי שמתואר בספר “שואת יהודי אירופה” בעריכת פרופ’ ישראל גוטמן, הגרמנים הקיפו את המקלט הראשי של הארגון הלוחם ברחוב מילא 18 על כל חמשת מבואותיו. כמאה לוחמים וכמאתיים אזרחים שהו שם. רוב חברי הארגון נפלו במחבוא זה, ובראשם המפקד מרדכי אנילביץ’. חלקם התאבדו. אחרים נפגעו מהמוקש ומהרימונים שהשליכו הגרמנים.

          שרנקה “נפלה ונשקה בידה”, כתב מלך ניישטט בספר “חורבן ומרד של יהודי וארשה” שיצא לאור כבר ב–1946 (הוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י). שמה של שרנקה חקוק ברשימת 51 משתתפי המרד שמונצחים על מצבה קטנה שנקבעה במקום.

          אלוני, האחיין של שרנקה, סבור שנעשה עוול לדודתו ולאחרים שהשתתפו במרד כמוה ולא זכו לתהילת עולם. הוא ודאי אינו היחיד שחש כך. גם אחרי 70 שנה, סיפור מרד גטו ורשה ממשיך לעורר רגשות עזים של כעס, קנאה ויריבות בקרב רבים וטובים ששמותיהם נקשרו בו.

          בשנים האחרונות פועל שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, לתיקון “עוול היסטורי”, כדבריו, שנקשר במרד. הוא חורש את הארץ במסע הרצאות שמבוסס על ספרו, “דגלים מעל הגטו” ‏(“ידיעות אחרונות”, 2009‏), ומסביר לכל מי שרוצה לשמוע, כי גם פאוול פרנקל ואנשיו נדחקו מחוץ לספרי ההיסטוריה ממניעים פוליטיים - משום שהיו בצד הימני של המפה.

          “זהו העיקרון הבולשביקי ששלט בארץ כאשר השמאל היה בשלטון. עשו מניפולציה של ההיסטוריה, העלימו את מעשיו של פאוול פרנקל על אף חשיבותם”, אמר בחודש שעבר בהרצאה בשדמה שבגוש עציון. “גם האקדמאים, שמהם ניתן היה לצפות שיחקרו ויגיעו למסקנות הנכונות, היו קשורים לממסד. לא היתה להם נכונות להגיע אל האמת והפעילות האקדמית שלהם תאמה זאת”.

          לדבריו, לוחמי המרד, “צביה לובטקין, אנטק צוקרמן ועוד עשרות אחרים, נמלטו דרך תעלות הביוב, הגיעו ארצה, כתבו ספרים וסיפרו את מחצית הסיפור. לא נותר מי שיספר את הסיפור המלא”.

          פועלו של ארנס נושא פרי. בשנה שעברה, בשיתוף פעולה בין ממשלת ישראל וממשלת פולין, הוצב בוורשה שלט הנצחה לפרנקל. השנה הונפק בישראל בול לזכרו, שמתאר את הקרב שבו נהרג, לאחר שהוא ואנשיו הניפו את הדגל הציוני ואת דגל פולין בכיכר מורנובסקי.

          לא רק חלקם של אנשי בית”ר במרד גטו ורשה הודחק במשך שנים רבות בישראל. גם משתתפים אחרים במרד מצאו את עצמם מחוץ למגרש - במיוחד אלה שלא היו ציונים, כמו אנשי הבונד והקומוניסטים. מארק אדלמן, לדוגמה, נחשב “גיבור לאומי” בפולין, אך בישראל נותר כמעט אלמוני, ודאי בקרב הדור הצעיר. אלה לא שמעו עליו בבית הספר, כנראה כיוון שהיה אנטי ציוני, שבחר להישאר בפולין ולא עלה לישראל.

          ואם שמו של אדלמן דווקא מצלצל מוכר לכמה ישראלים, ספק אם יותר מקומץ אנשים שמע על פנחס קארטין, מפקד המחתרת הקומוניסטית בגטו. קארטין הוצנח בפולין וחדר לגטו כדי להנהיג את הכוח המזוין של המפלגה הקומוניסטית. תחת השם אנדז’יי שמידט הוא הפך למפקד הארגון הצבאי של הגוש האנטי־פאשיסטי. ואולם במאי 1942, בעקבות הלשנה של סוכן גסטאפו שחדר לשורות התנועה הקומוניסטית, הוא נעצר ונרצח. רק לאחר מכן הוקם אי”ל, ואנילביץ’, שלפי פרסומים רבים היה סגנו של קארטין, מונה למפקדו.

          אלוני, שמסרב לחשוף את גילו, נולד ברמת גן וגר היום בשכונת פלורנטין בתל אביב. הוא גרוש, אב לילדים ומגדיר את עצמו “יוצר רב תחומי”, שעוסק בציור, כתיבה, שיווק, פרסום ופיתוח אפליקציות. מאז גילה את תיבת המכתבים והתמונות הוסיף לשמו את השם “שרנקה”, וברשת הוא מכנה את עצמו Ofer Sarenka. כעת הוא מתרכז במשימה אחת, שאותה הוא מגדיר: “הארת מרד גטו ורשה כפי שלא סופר מעולם, כדי למצוא את מאיה”, בת דודתו האבודה.

          תת הפרק שמוקדש לשרנקה בספרו של ניישטט מסתיים במילים הבאות: “ילדתה מאיה ניצלה ונמצאת בווילנה”. קמפיין אינטרנטי שמוביל אלוני ביוטיוב, בפייסבוק ובאתר שהקים ‏(http://exit2hope.org‏), הוא התקווה האחרונה שלו למצוא אותה. בימים אלה הוא אף מסיים את כתיבתו של ספר בנושא, בשם “צופן התקווה”.

          “ארגוני חינוך ומוזיאונים מצנזרים את שרנקה וחבריה בד בבד עם פרסומו של מרדכי אנילביץ’”, הוא מאשים. “ההיסטוריה שלנו נשענת על אינטרסים ונגיעות אישיות. כמו שהיטיב לבטא זאת ג’ורג’ אורוול - ‘מי ששולט על ההווה שולט על העבר’. האבסורד הוא, שבמקום להעלות על נס את הצד של שיתוף הפעולה והחיבור החברתי שהיה במרד, שמות הלוחמים האחרים לא מוזכרים - אולי מחשש לפגיעה בכבודו או בתפקידו החשוב של מנהיג המרד אנילביץ’”.

           

           

           

           

           

          ''

          דרג את התוכן:
            7 תגובות   יום שלישי, 3/9/13, 08:30

            אם הייתי צריך לבחור ולמקד את כל הברכות לשנה הבאה במילה אחת, כפי שנהוג בדיסק און קיי:) הייתי בוחר במילה "אמון" - ומשם יצמחו לנו ענפים, החל מהמתקת סוד (שלא דולף), דרך עמידה במילה (גם בלו"ז),  וכלה בתקווה, שהיא תיקונו של עולם...עפר, ע"ש שרנקה, מעוררת מרד גטו וורשה, בשם ולעבר התקווה... 
            ''

            דרג את התוכן:
              8 תגובות   יום שני, 1/7/13, 10:06

              ה"אני" המכתיב לי שורות אלו עם תחושה כשל מי שמחכה לאהובתו בשביל ודרך  ההשתוקקות, ולא למען המגע בבואה - שזאת כאותה התקווה שלא ניתנת למימוש פיזי... 

               

              "אם אני* כאן – הכל כאן" (בית הלל) וההסבר: רוצה רייטינג? תתחבר ל"אני" הנדיר שבך, אל תזגזג ואז יבואו כולם...

               

              אפילו החומר משתוקק לצורה ואת/ה לא?! החומר הראשוני בעולם היה "היולי" - "תוהו ובוהו" ומאז לא ראינו חומר ללא צורה, אבל אנשים כן?!

               

              אושר מלשון אישור, כשהאדם מקבל אישור למעשיו זה ניצוץ מהאושר הגדול...

               

              גיל וכסף זה לא מספר, זאת מנטליות...

               

              ההפך מתם זה מת (בהיפוך אותיות)...

               

              בוקר מלשון ביקר להבדיל מהלילה שלא, כי חשוך שם...

               

              מי שאטום ב"עין צרה" מקריב את ליבו הרחב...

               

              הגאון מוילנה : "מי שיודע לא אומר ומי שאומר לא יודע"

               

              לכולנו ישנה תמימות רק היא מכוסה, בשכלתנות טיפשית, מעצם העובדה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים...

               

              למה אומרים עמק השווה? ולא הר? כי הר זה אגו ולמפגש כל צד צריך להנמיך את עצמו, לעבר העמק...

               

              ולמה אומרים "להמתיק סוד"? מה מתוק בסוד? כי זה אינטימי ורק  בין שניים (אינטימיות)...

               

              "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מהעין" כי העין צרה והברכה לא...

               

              דרכי: לא באתי לחדש לך דבר רק להזכירך את ששכחת... כי בעצם ובמהות כולם יודעים, הם רק שכחו...ולכן הזיכרון מעורר יותר מהחידוש

               

              אמירתי: "אם אני* כאן – הכל כאן" (בית הלל)  הסברי: כשנפשך תתחבר ל"אני" – הקו הנדיר שבך, כולנו נצטרף אליך לעבר התקווה, שהיא צורך נפשי קיומי שלנו, כי רק "בקבץ קוויך מארבע כנפות הארץ יכירו וידעו..."

               

              במדינת הקומבינות שכחו מהי תקווה - צורך נפשי שלא ניתן למימוש פיזי, להבדיל מלייחל...

               

              כשאתה אומר ״תודה״, ועונים לך ״אין על מה״ אני מורד, כי תמיד יש על מה להודות, שזה היסוד לקומת האדם...

               

              הסיפורים הכי מעוררים, הם אלו שאתה לא מבין בדעת אך חש בלב...

               

              ולמה אומרים "מקרב לב" ולא שכל? כי השכל לא מקרב, הוא רק מרחיק בגלל הקומבינה וחוסר התמימות...

               

              הגטו המנטלי חמור מגטו פיזי. לגטו המנטלי אתה לא מודע, ולגטו הפיזי - רעב אתה מודע ויכול לבחור למרוד...

               

              האם לא אמור ההיסטוריון לנהוג כמו ארכיאולוג? כפי שפיסת חרס יכולה לתת תפנית חדשה להיסטוריה, כל שכן עדה, ספרים, מכתבים וצילומים? 

               

              רצונך כבודך אבל גם רצוני, אז שניפגש באמצע?

               

              צריך ללמד זכות כי זה לא מובן מאליו


              "השמעני את קולך מחגווי הסלע"  של חיי השעה האטומים לנצחנצחים ועוד והרבה...


              צריך להכיר בטוב אחרת שוקעים ברע


              התקווה היא התנועה אחרת היינו שוקעים בייאוש ולא זזים מטר

               

              "שתקי ותהיא יפה" כי  השכל שלנו לא משהו, אז מה שנשאר בעולם הוא יופייך...

               

              והמענה לשאלה מה זה הקו א-ל התקווה? להטמיע תקווה באישי, חברתי, שיווקי, מדיני

              1. כי התקווה היא הקמפיין על של כל הקמפיינים, היא הדרייב, המניע והאדם הוא הלך שמשתוקק ללכת...
              2. כי הקו (האישי) שלך, הוא חלק מתקוותנו (המשותפת)

               

               

              ''


              דרג את התוכן:
                28 תגובות   יום רביעי, 17/10/12, 22:13

                התנועה מעל לכל כי החומר משתוקק לצורה, והצורה לצבעה, והעוצמה שמניעה את הכל היא התקווה, שהיא הקו אל האחד הנעלם....

                 

                ואם יש לך תשוקה, תבחר, כי אז העולם שתק ועכשיו את/ה?!

                 

                עפר, מעצב על ותת


                לחומר הראשוני שלפני בריאת העולם קראו תוהו בבאו - רש"י מסביר,  שהאדם היה תוהה ומשתומם לראותו (את החומר בלי הצורה) ואני מוסיף גם בוהה (חולם),  היוונים קראו לו היולי, והמדהים שבחומר זה הוטמעה, תשוקה ולכן מעולם לא ראינו חומר בלי צורה.

                הצורה היא הרוח של החומר, מלשון יצירה, כלומר לעץ יש צורה של כסא וצבעו זאת העשייה...

                 

                מתוך החוג בהבנת הנמצא: www.dc4u.net

                 

                 


                 

                http://cafe.themarker.com/image/2752396/

                 

                 לאתר הבית http://www.dc4u.net/

                דרג את התוכן:
                  16 תגובות   יום שישי , 12/10/12, 15:49

                  התנועה היא המניעה את האדם מחיסרון להשלמה, והיא גם השורש לחיבור החברתי. הלחם והדיור הם רק ענפים.

                  וכדי להבין מסר רוחני כ"כ גבוה, ראו מעמד הר סיני - "כאיש אחד בלב אחד", או מרד גטו וורשה (הקרוב לתקופתנו וההשראה למדינתנו) בשעה שהמורדים עזבו הכל, כולל את משפחותיהם וילדיהם! וחברו לחיבור חברתי שבלב, שהשכל לא יכול להבינו, כי ישנן שתי רשויות, השכל והלב, והחיבור יכול להתקיים רק בלב. "כמים הפנים לפנים, כך לב האדם לאדם" - "באהבה שאינה תלויה בדבר".

                  אז הגיע הזמן להטמעת התוכן במודעות, ובעיקר בלב שמחבר ללא תנאי או קומבינה.


                  תערוכה בנושא בסטודיו המרד

                  אז העולם שתק ועכשיו את/ה?!


                  http://cafe.themarker.com/image/2591617/

                  דרג את התוכן:
                    120 תגובות   יום שלישי, 7/6/11, 18:15

                    (מתוך הקדמת הספר הקו א-ל התקווה)


                    הקו א-ל התקווה

                     

                    "אם אני כאן – הכל כאן" (בית הלל)

                    *אני – אחד משמותיו של האחד הנעלם

                    כשנפשך תתחבר ל"אני" – הקו הנדיר שבך,

                    כולנו נצטרף אליך לעבר התקווה, שהיא

                    צורך נפשי קיומי שלנו, כי רק "בקבץ קוויך

                    מארבע כנפות הארץ יכירו וידעו..." עפר

                     


                    האמנה היוצרת אמון

                    הקו האישי שלך א-ל התקווה המשותפת שלנו

                     ספר זה נועד  לגשר ולקשר בין הנוכחים, כאן תחת השמש - לעתיד, שמוטמעים בו מודעות והכרה לכבוד האדם, מתוך רצון משותף לחשוף ולכבוש את ההוד של נזר הבריאה, למרות הקשיים והמכשולים המקיפים אותנו בחיי השעה.

                     

                    רק שיתוף פעולה, הבא לידי ביטוי מדיבור ועד לחתימה בין היחיד לקהילה יכול להצמיח הצלחה. ההצלחה יכולה לנבוע כמעיין מתגבר מתוך האחדות של הפרטים ויצירת תאגיד שיפרוש כעץ את מוטות ענפיו שיצלו ויתנו פרי לנו ולדורות הבאים...

                     

                    האדם המתבודד יכול לשרוד כבודד, אך לא להצליח!

                     

                    על מנת להצליח לצלוח על פני המים הסוערים של החיים יש לבנות במשותף מערכת גשרים עם יסודות של קשרים חברתיים תרבותיים.

                     

                    ההוכחה: הציוויליזציה שווה לסכום המאמצים הקהילתיים המשותפים של אלפי דורות.

                     

                    לכן עלינו  לתת את ידנו לבניית חברה המושתתת על ערך חברי היוצר חיבור (וזה לא רק שורש של מילה). כשהאדם הוא בן-אדם הוא זוכה לכבוד ובעקבות זאת ולפרסום.

                     

                    למרות ערכה החברתי והתרבותי הרב יש לזכור שאל לה לאחדות הרבים המאוחדת לטשטש את ה"אני".

                     

                    חשיפת האנושיות, הנדירות שבה ובדידות הפרט אמורות לפתח אמפטיה של איש לרעהו והבנה למורכבות החיים הבנויים מקצוות סותרים: האמת (שהדבקות בה מעוררת מחלוקת) והשלום, הרוח והחומר, היום והלילה, בדידות וחיי חברה, מכניזם והשקפה...

                     

                    הבנת הנמצא בקו האישי של האדם אל עבר התקווה א-ל האחד הנעלם, תגשר בין הקצוות ותאיר את הדרך המוליכה אל החיים כערך ואל כבוד האדם באשר הוא... 


                    (מתוך הספר הקו א-ל התקווה / כתב ועיצב עפר אלוני)

                     

                    קישור להמלצתו של סבר פלוצקר על הספר, הקו א-ל התקווה


                    עוד על הספר

                    http://www.dc4u.net/


                     


                    ''

                    עטיפת הספר

                     


                     

                    ''

                    ''


                     

                    סיכום הספר 

                     

                     



                    © 2011, כל הזכויות שמורות לעפר אלוני כל התוכן והקשור בו שייך  לע. אלוני . חל איסור מוחלט לפגוע בזכויות היוצרים והקניין הרוחני הכלולים בתוכן זה ו/או בכל עותק שלו וכן אסור להעבירו במייל לצד ג'. אינני מרשה  לשנות את התוכן, במלואו או בחלקו, בכל דרך ו/או צורה. חל איסור מוחלט להעתיק ו/או לשכפל ו/או לצטט ו/או להפיץ ו/או להעבירו לאחר ו/או לפרסם ו/או להציגו לאחרים ו/או ליצור ממנו ניגזרות ללא אישור מראש ובכתב. במידה והחותם יפר זכויות יוצרים אלו  הוא ישלם 50 אלף דולר לא כולל הנזקים.כל תוכן הניתן להורדה הינו לעיונו האישי בלבד של המעין  ואסור לכל מטרה מסחרית או אחרת. השימוש בתוכן זה  הוא לכל מטרה שאינה איסור, וכל שימוש בלתי מורשה מהווה עבירה על חוק זכויות יוצרים ואחרים.

                    דרג את התוכן:
                      41 תגובות   יום ראשון, 1/11/09, 05:18

                      אם מנתחים ניתוח גרפי את מבנה צלב הקרס, מגלים שיש בו נקודה מרכזית מוחשית ממשית,  שאליה הקווים מתנקזים, להבדיל ממגן הדוד,  שאמנם גם לו יש נקודה מרכזית אך שלא נראית, המזכירה את נקודת המגוז (מצורף סרטון) והסיבה מצביעה על תפיסת עולם השונה במהות.

                       כידוע, בראש המפלגה הנאצית עמד היטלר, סמל לבשר ודם עם תמהיל של גאווה שלא ידעה שובע - "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" עם דורסנות של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה". ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, במגן דוד יש נקודה מרכזית המעידה על האחד הנעלם מעיני בשר ודם. האחד הנעלם משקף תפיסת עולם האומרת שהאדם יצעד תמיד, בדרך לשלמות מבלי להשלימה,  כי השלמות לא כאן בנמצא אך היא מהווה גורם ממריץ ומניע,  ומכאן התנגדותו של שמואל הנביא למינוי מלך ואם כן מוטלים עליו האיסורים "לא ירבה לו סוסים...   ולא ירבה לו נשים...   ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא  ירבה לו מאד"

                       

                       הנאציזם העמידו בנקודה ובשאיפה המרכזית את האדם - המנהיג - היטלר, למרות הנאמר "מה אנוש כי תזכרנו?" ה"על אדם" שימש להם השראה,  ושם בעצם הם כרתו את הכרת של שורש התקווה שהיא ניסתרת. 

                       

                       האדם מוגדר כהלך שהולך מחיסרון להשלמה, ובאופק שלו חייבת להיות תקווה שהיא צורך נפשי שלא ניתן למימוש פיזי להבדיל מלייחל. התקווה היא הדרייב, הממריץ את האדם לעבר השלמות "והלכת בדרכיו" שהיא מעבר להשגת ידנו, אך יוצרת חיות אפילו בנימי גופנו, ומשמשת כגורם ממריץ לקומת האדם, לעבר החיבור האישי אינטימי שלו עם סביבתו החברתית, על מנת ליצור את ההצלחה שהיא הזריחה של החיים, הקשורה בקשר ישיר לחיבור החברתי במימדים אינסופיים...

                       

                       עפר, הקרוי ע"ש מורדת גטו ורשה 

                       


                      ההרצאה באוניברסיטת חיפה על האסטרטגיה אל נקודת המגוז

                      ''

                      פרק 1) ההרצאה מלווה בקמפיין דינמי- הקו אל התקווה, לפרק 2)

                       

                      ''

                       

                       

                      © 2009, כל הזכויות שמורות  לעפר אלוני

                      דרג את התוכן:
                        110 תגובות   יום חמישי, 7/5/09, 21:57

                        ''
                         

                        להלן ציטוט מכתבתו הנ"ל של סבר פלוצקר: מושג יסוד בתורת השיווק - אולי המושג ב "ה" הידיעה -  הוא קהל היעד. מומחים  , יועצים ופרופסורים לשיווק משקיעים את מיטב שנות חייהם בהגדרת קהל היעד, באיפיונו  , חשיפתו, בילוש אחריו והבנת צרכיו. כל רעיון חדש בענפי הייצור והשירות נתקל מייד   בשאלה למי זה מיועד? מי קהל היעד שאפשר יהיה לשווק לו את הדבר הזה? המרדף אחרי קהל   היעד היה לאובססיה של אנשי השיווק. ככל שנדע עליו יותר, ככל שתכונותיו יהיו מונחות   בפנינו כספר פתוח, כך נוכל למכור לו ביתר קלות את מה שאנחנו משוכנעים שהוא יקנה  . סוד הקסם השיווקי, טוענים אנשי השיווק לסוגיהם, מצוי בכישרון "לדבר אל קהל היעד   בשפתו". פענוח הקוד הגנטי של "קהל היעד". אלא שהמציאות לא מתיישבת עם התפיסה של קהל   היעד  

                        .

                         כשהומצא   המחשב האישי  , פסקו ראשי תעשיית המחשוב שאין לו קהל   יעד: לכל היותר ימצאו כמה אלפי משוגעים לטכנולוגיה שירצו לשלם כסף כדי להכניס   לבתיהם את המוצר המכוער הזה, מחשב אישי, ששימושיותו לא ברורה  .

                        כשהומצא   הטלפון הנייד  , פסקו המומחים לתקשורת שקהל היעד של  הצעצוע הזה מוגבל ביותר: חקלאים, נהגי משאיות ואנשים הנוסעים לפחות שעה ורבע לעבודה במכוניתם הפרטית. בישראל נמצא גם מומחה שקבע נחרצות, בהכירו את קהל היעד הישראלי, כי "לא נראה כאן אנשים היושבים בבתי-קפה ומדברים בפלאפון". המחברת של "הארי פוטר" מספרת בראיונותיה שלרגע לא חשבה, כשהתיישבה לכתוב את ספרה הראשון, על אפשרות שתגיע למאות-מיליוני קוראים בעולם. לא היה לה מושג למי ישווק הספר, אם בכלל

                        .

                        פיטר דרוקר, הסבא המייסד של ניהול עסקים מדעי, אמר כי "להמצאות הכי גדולות בהיסטוריה לא היה קהל יעד. לרוב, גם לא לקטנות". לעתים החיפוש אחר קהל יעד מוביל לתחזיות גורפות מדי. כשנכנסה לשימוש "ויאגרה", גלולה נגד אין-אונות גברית, הוערך קהל היעד שלה במאות-מיליונים. בפועל, הפוטנציאל לא מומש. היום נמכרים רק כ-20% עד 25% מכדורי הוויאגרה שהיו אמורים להימכר על-פי הנוסחה של קהל היעד. הקהל אולי ישנו, אבל "ויאגרה" לא מעניינת אותו. ואין מנוס מלהזכיר כאן גם את חברות הבועה של סוף שנות ה-90, שהתבססו על קהל יעד אינסופי של גולשי האינטרנט. התבססות שהתבררה כהרת-אסון עיסקי

                        .

                        עופר אלוני, יוצר רב-תחומי המנהל ברחובות סטודיו לפרסום ושיווק, אומר לי שאפשר לוותר על כל הדיבורים על קהל היעד: "יש בדיבורים האלה יסוד של התנשאות, אפילו של פטישיזם. קהל היעד, בתפיסת השיווק המסורתית, הוא משהו שכדי להגיע אליו צריך לרדת לרמתו, לדבר בשפתו. מן שפה רדודה וירודה שאינה שפתו העילית של המשווק עצמו". כל בני האדם נולדו שווים, אומר אלוני, והשיווק צריך להתבסס על השקפת העולם הזו. הוא צריך להיות "שירות אנושי". הקהל איננו אי-שם למטה, הוא ברמה האנושית שלך, בדיוק

                        .

                        אלוני, אדם יוצא דופן, רך דיבור, מעמיק מחשבה, מנסה לשרוד בשיח השיווקי הישראלי, המצטיין בתקופות יוצאת-דופן, שכיום כבר אין לו אח ורע בעולם.

                         אלוני משך את תשומת-לבי כשהציג בפתחה של אחת מתערוכות העסקים לפני כשנה קיר בד לבן והזמין את העוברים והשבים לטבול מכחול בצבע האהוב עליהם ולעשות בו משיכה על הבד. התוצאה היתה קשת רחבה, פסיפס רב-צבעים, שרבים תרמו לו את כושר היצירתיות הפרטי שלהם. אחר-כך ביקרתי בסטודיו שלו, המעוצב כשילוב של בר וגלריה (ונקרא על שמו של האומן הצרפתי פול גוגן, בן המאה ה-19, צייר גן העדן האבוד של טהיטי). ראיתי את עבודותיו ונשבתי בקיסמן. מנהל שיווק, אומר אלוני, צריך לאהוב את החיים. הוא לא חייב לאהוב את עבודת השיווק - פועל בבית חרושת לשוקולד יתקשה להתלהב משוקולד - אבל הוא חייב לאהוב את האנשים שאליהם מכוונת עבודתו.

                        עופר אלוני מקפיד לדבר על אנשים ולא על צרכנים. על בני-אדם ולא על לקוחות. על התוכן של המסר הפרסומי ולא על צורתו. הוא מתקומם נגד "עולם השיווק הקר והמתנשא".  בשנים האחרונות הפכה האלימות השיווקית, הגלויה והמסוות, למקדם מכירות עיקרי במקומותינו. אני צועק, לכן אני קיים. ישראלים עדיני-מבע נזרקים החוצה.

                         העברית של אלוני, כמו יצירותיו השיווקיות, בנויה על הקשרים מפתיעים, בלתי-שגרתיים. היא מצלצלת כניגוד גמור לעברית הסופר-שחוקה והפסדו-צעירה של מסעי הפרסום הישראליים הגדולים. "המסעים הללו", אומר אלוני, "מזהמים את האוויר החברתי. הם חזיונות תעתועים. אני מדבר בשבח התמימות בשיווק, בזכות היסוד האמנותי הנעדר תכלית מעשית. הערך האינטימי של השיווק, לפי תפיסתי, היכול לבוא לידי ביטוי באמצעים מינימליים של נגיעת מכחול, נזילת צבע". טכנולוגיה המקשרת לכאורה בין בני האדם מנכרת ביניהם למעשה. שני אנשים שהתכתבו זמן רב באמצעות צ'טים באינטרנט, כותב עופר אלוני ב"מניפסט תרבותי שיווקי" שחיבר, יתקשו לדבר זה לזה כשיימצאו פנים מול פנים, מבט מול מבט. גולשים המכורים לאינטרנט פשוט לא יודעים איך לנהל שיחה אנושית בסיסית". אליהם פונה השיווק הלא-אנושי, שממנו חרד עופר אלוני

                        .

                        השיווק הלא-אנושי הזה נכשל עד כה. אני מספר לאלוני על מיליארדי הדולרים שהושקעו בחמש השנים האחרונות בהקמת מאגרי מידע על הגולשים באתרי האינטרנט, על הקונים והמוכרים ומתעניינים ברשת - ולחינם הושקעו. כמעט שום דבר מועיל לעסקים לא הופק מזה. המידע הגולמי הציף וסתם את זכרונות המחשבים והשרתים. התוכנות העיסקיות המתוחכמות ביותר לא הצליחו להרכיב ממנו פרופיל של לקוח שיהיה די אמין ומספיק משכנע כדי להשתמש בו בשיווק אישי. אנשים מצאו דרך להגן על פרטיותם היחסית.

                         אלוני לא נמנה על מתנגדי הכלכלה והשוק. הוא הקים, בין היתר, את הביתן של קוואסאקי בתערוכת הרכב "אוטומוטור" ואת ביתן קופת-חולים לאומית בתערכת המשפחה. הוא לא מדקלם מכתבי הקודש של השמאל האנטי-כלכלי. "אלמלא חיי הכלכלה", אומר אלוני, "כל אדם היה נשאר בביתו עם העז והחסה והיה נמנע ממנו הקשר החברתי עם אנשים חדשים ועולמות חדשים". בלי כלכלה אין חברה, אין קהיליה, יש רק אוטופיה ריקה, ארכיפלג של איים בודדים. צריך כלכלה, אבל עופר אלוני מחפש בה את השותפות, את היצירתיות. הוא מאמין בשיווק בעל פני אנוש, חיה נרדפת בג'ונגל הדורסני הישראלי.

                         

                         8/8/03, יום ו', במגזין ממון,  ידיעות אחרונות

                         

                        * סבר פלוצקר נחשב מבכירי העיתונאים הכלכליים בישראל. הוא זוכה פרס סוקולוב לעיתונאות כתובה לשנת 1998, ובפרס העורך הכלכלי המצטיין לשנת 1987. (מתוך ויקיפדיה)


                         

                        דרג את התוכן:
                          62 תגובות   יום שישי , 30/1/09, 09:58

                          בציור לעיל מ-2006, אני מסכם את דברי ג'וזף שטיגליץ - חתן פרס נובל לכלכלה, ב-cnn אתמול , בדאבוס  "הדרך היחידה לנהל כלכלה היא לאזן בין שווקים לבין הממשלה, איבדנו את האיזון הזה, וכשזה קורה - אלה התוצאות שמקבלים".


                           ולשיטתי, החברה האזרחית מצויה מטבע הדברים בקצה המנוגד למגזר העסקי, העלול לרמוס את המשאבים החברתיים האנושיים. מאידך לא ניתן לקיים חברה ללא הדינמיקה הכלכלית- עסקית. לכן על הממשלה לסלול את שביל הזהב המאזן בין שתי הקצוות שסותרות (בכל כביש ניתן למצוא את הרמז בקו ההפרדה הזהוב - ראו תרשים) בד בבד יש לצייר באופק את נקודת המגוז/העלמות שהיא התקווה. התקווה היא צורך נפשי שלא ניתן למימוש להבדיל מלייחל. התקווה היא המניע הנפשי, של מהות האדם הקרוי מהלך שנע מחסרון להשלמה...

                           

                           

                          אז לא מגיע לי כוכב? :)  שהוא  אישור מלשון אושר - האישור למעשה האדם הוא ניצוץ מהאושר  הגדול


                          עוד קישורים למאמרים שלי בנושא:
                          על הכלכלה הישראלית ובכלל- 2003
                          הנזיר שקנה פרארי - 2004

                          בלוג- התשובה למשבר המניות- 3/1/09  


                           


                          © 2008, כל הזכויות שמורות לעפר אלוני


                          כל התוכן והקשור בו שייך  לעפר  אלוני . חל איסור מוחלט לפגוע בזכויות היוצרים והקניין הרוחני הכלולים בתוכן זה ו/או בכל עותק שלו. אינני מרשה  לשנות את התוכן, במלואו או בחלקו, בכל דרך ו/או צורה. חל איסור מוחלט להעתיק ו/או לשכפל ו/או לצטט ו/או להפיץ ו/או להעבירו לאחר ו/או לפרסם ו/או להציגו לאחרים ו/או ליצור ממנו ניגזרות ללא אישור מראש ובכתב. כל תוכן הניתן להורדה הינו לעיונו האישי בלבד של ההמעין  ואסור לכל מטרה מסחרית או אחרת. השימוש בתוכן זה  הוא לכל מטרה שאינה איסור, וכל שימוש בלתי מורשה מהווה עבירה על חוק זכויות יוצרים ואחרים. 



                           



                           



                           

                           

                           

                           

                          דרג את התוכן:

                            תגובות אחרונות

                            code2hope

                            מעורר ומורד בכח המשיכה, לעבר התקווה

                            פרופיל

                            הקו א-ל התקווה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS