כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 12/2007

    42 תגובות   יום שישי , 28/12/07, 03:45

    "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים: עת ללדת ועת למות עת לטעת  ועת לעקור נטוע עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ  ועת לבנות עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד עת להשליך אבנים  ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחוק מחבק עת לבקש ועת לאבדעת לשמור  ועת להשליך עת לקרוע ועת לתפור עת  לחשות ועת לדבר עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום מה יתרון העושה באשר הוא עמל "...החכם באדם/שלמה המלך


            "המעשים הטובים הם המעשים השוים הממוצעים בין שתי קצוות " (רמב"ם)


    (רקע: רובין שארמה כתב את "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" כי הוא הודי שבתפיסתם הם מתנזרים  מהעולם הזה להבדיל מהיהדות שסוברת שצריך לקדש את החומר...)


    הנזיר שקנה את הפרארי

    סיפור המגשר בין  הניגודים שבעולמנו אל שביל הזהב



    הקדמה
     בכנס של ארגון האקדמאים, בהרצאת אימון שאלתי את הנוכחים על הניגודים שבעולמנו -הכנס היה במקום הנמוך שבעולם בים המלח- ולכן המתכנסים התעלו על עצמם*,  והם מנו מנו וספרו כמעט עד האינסוף את: השחור ולבן, חיים ומוות, רוח וגוף, יפה ומכוער, מכניזם ואנושיות, טהור וטמא, צדיק ורשע, אמונה וכפירה, בחירה והרגל, חול וקודש, אהבה ושנאה, זכר ונקבה,חיים ומוות, עשיר ועני, גבוה ונמוך, רזה ושמן, עצוב ושמח, רעב ושבע, תמים וחכם, שלם ושבור, חכם וטיפש, יום ולילה, לח ויבש, מחוספס וחלק, יצר הטוב והרע,נזיר וגרגרן, צהוב וסגול, כחול ואדום, עצל וחרוץ, גאוותן וצנוע, גבר ואשה, חי ודומם, מדבר ואילם, מלך ועבד, קצין וטירון, מורה ותלמיד, נותן ולוקח, שקיאה וזריחה, יעקב ועשיו, נטעיה ועקירה,פשטות ומורכבות, בדידות וחברה, לידה ומיתה, לטעת ולעקור, לחבק ולדחות, להדליק ולכבות, קידמה ופרימיטיביות... ולמה אני מדגיש בדרכי את הניגודים? כדי לעורר את האדם מתרדמת ההרגל ולסלול לו את הדרך לשביל הזהב העובר כגשר צר והעיקר לא לפחד כלל...
     

    *הצמיחה באה ממקום נמוך כתוב "כי נפול תיפול כנסת ישראל" שתי נפילות הנותנות לנו יתרון לצמיחה, כי כוח הצמיחה בא מתחת לפני הקרקע. כי זרע שנופל על פני הקרקע לא נובט...

    בשם המהר"ל מפרג

     

     

     
     
    מקרא המסע: כל ההדגשים מדגישים את הקשר לשורש ולתוכן


    הרקע למצב צבירה של קצוות 

    שנים חי דוד ביסורי מצפון – מושג המצביע על מצפן מקולקל – מה שהוביל אותו בהפלגה למחוזות של המזרח כמערב ולתפיסות עולם שעל פיהן האור והחושך כמשל לטוב ולרע המשמשים בערבוב מה. בכלל, המונח ערבוב הזכיר לו את השבתות עם ניגודים של  שמש ותמהיל של צינה ובו בזמן וברקע – פיגוע, שקרע את השקט בשקט מצמרר, כמו שהערב מכיל בתוכו את היום והלילה בערבוביה. הוא חי את הניגודים בקצב של לד זפאלין בשירם STAIRWAY TO HEAVEN  , שיר שמצד אחד מתחיל בגיטרה  אקוסטית,   שנמשכת לאורך ורוחב  זמן      וצלילה מנופץ  באחת בגיטרה חשמלית, ברוק מצמרר. זה הניע אותו  למחשבות ולשאלות   רוחניות על המינון  של  האיזון הרצוי בעולמו. עולמו שנעלם ב"קול המונה של רומי", מושג ששיקף את המולת העיר, שהקיפה אותו בלהט העשייה ובקור הרוח, למרות החמסינים התכופים שתקפו אותו בחיי השעה. הוא בילה והתבלה בחוגים שנעו כחוגה (מעצם מהותם) סביב ציר, שהיה עשוי מחומרים אציליים, נדירים כלפי חוץ, לכאורה, אבל שהיה זקוק לשימון ותחזוקה בעזרת גורמים אינטרסנטיים, שלא ידעו שובע, למרות הדיאטות שהקיפו אותם.

    שנים היו לו חלומות על מטרות,שחמש דקות לאחר שהשיגן, בזכות חתירה בלתי נלאית, שכח את ההישג כדי להסתער על המטרה הבאה. "עוד ניגוד", ציין לעצמו ביומן של החיים.


     

    סדר יום שלא יכול לקרות בלילה כי חשוך שם. 

    סדר היום שלו היה בנוי ממערבולת ספירלית שהייתה מורכבת (ולא פשוטה) השקמה  ע"י מלכה המזכירה שהייתה מבשרת לו על עוד חוזה חתום, כשברקע החדשות מבשרות על ירידת המעו"ף שלא עף, עם תחזית ליום יפה יותר.

    חלונו השקיף לחצר רגועה כאילו שלא קרה כלום במאה השנים האחרונות למרות שבפנימיות שלו הוא חש בנקודת הרתיחה של החיים. במשרדו הוא שלט על שתי פקידות שקיבלו פקודות, שני עורכי דין שערכו את הלימוד זכות - ולא את הדין,  נהג שנהג להעדר, וסבל שסבל בשקט את הקריז שהכתיב הקצב של המשרד.


    השלם את החסר כערך 

    תמיד הוא התלוצץ עם עובדיו על האבסורד שבחיים  וציין "בכל מקום שתראו שוטר יהיה פקק, ואזור שנמצא אלוף בצבא מאובטח מרוב פרנויה כמו הדוגמא של הווארד יוז, ובקרב הפסיכולוגים תמצאו חוסר יציבות נפשית, באנשי הדת תמצאו לעיתים חוסר תמימות ובטחון באלוהים ומכאן נובעות תופעות ההשתדלות יתר, היפנים המאופקים סובלים מיציאות של קריז בקרב מגע, עורכי הדין שמייצגים אתכם סובלים מחוסר אמון בכם ומחתימים אתכם על הסכמים שסך התביעה תעבור אליהם,  אנשי השיווק לוקים בקמצנות בלתי מובנת ואילו העיתונאים הם חסרי תקשורת מינימלית עם בני שיחם, שלא לדבר (אז למה אתה מדבר? - חשב בליבו) על מי שמכר לי את הפרארי, שנוסע בגרוטאת-טרנטע", מה שנקרא הפוסל במומו פוסל. זה תמיד מזכיר, את התפיסה של המורה עליזה בשיעורי דקדוק בקטע של "השלם את החסר". כי החסרון יוצר כוח רצון שרץ להשלמה. במצב של שלמות היינו נשארים תמיד במצב צבירה של ישיבה , אבל ההשלמה של החסך ממריצה אותנו לקום לעבר העתיד שאמור להשלים...


    הארה  שבתאונה

    התאונה התרחשה בהיסח הדעת, כדרכם של הדברים הטובים וגם הרעים, חשב. מצד אחד ניתן למצוא מציאה של מיליון דולר מבלי משים - ומצד שני גם המוות שמשול לרע עלול (ולא עשוי) להפתיע. ואולי זה הצל של הריגוש שבחיים המשתקף בהיסח דעת שמפתיע וגורם לשבירה ובמילא לריגוש. כי כשראש ממשלה מחליק על ריצפה חלקה זה מצחיק יותר מהחלקה של ילד כי השבירה של מערכת הציפיות צופה להמשך הליכתו של הראש.

     להבדיל מבכי, שהוא חזק יותר בשעה שצעיר מת בפיגוע לא צפוי – מאשר ביחס לגוסס הדועך לאיטו...התאונה האמורה התרחשה, בשעה שהיה בדרך למסיבת סיום, ולכן הוא חשב, שזה הסוף על פי תפיסת עולמו במערכת המושגים של "בת קול". (בכלל למה היא בת, ולא בן - או לחילופין קול נטו - ערער בקול על תפיסת עולמו הוא)...

    הוא נכנס לצומת באדום, תוך רצון לפנות שמאלה, כאשר הרכב שבא ממולו נמעך אל מול פגושו. הכריות התנפחו וצבען הלבן נתן לו תחושה שהוא בעולם שכולו אור...למרות חטאיו שגרמו לו להחטיא את מטרותיו האישיות. הנהג הנפגע יצא מרכבו מנפנף בידיו בתנועות מאיימות, כשמפיו הוא פולט קרינה רדיו-אקטיבית ולא פסיבית ודרישה להצגת הרישיון ,ארץ, עיר, חי וצומח....וכשדוד אמר לו סטופ! הוא נעצר באות זין. מיותר לציין שהרכב נהרס כליל (למה מיותר? כי זה לא סיפור שנועד רק למוסכניקים. אולי גם, אבל לא רק....)

    הגרר גרר, המשטרה שיטרה והנוסעים נסעו לביתם ולא למחוז חפצם, כי החפץ התרחק במימד הזמן של החיים.

    דוד עם יד כפופה, מכה בראש וביטוח שמקיף את הנזקים הפיזיים ולא הרוחניים, חזר אבל וחפוי לביתו, שהיווה קונטרסט לנפילתו, בגלל - או בזכות - יופיו.

    ביתו היה מוקף בעצים מוריקים בירוק עם דקלים מתנשאים בקטע הפיזי מדשאות מלפנים ומאחור  רימון באדום שבלט על רקע השקד הירוק וגויבה צהובה שריחה הזכיר לו את חלוף העונות.כל עונה "נדלק" פרי אחר כעין איתות לקראת העונה הצפויה ורק הלימון החמיץ פרותיו. דוד טען הסבר טעון שבגלל שהוא היה נוהג לחלוף על פניו של העץ מבלי משים וקונה את הלימון  במכולת של מזל, העץ נפגע (לא אישית, כי הוא דומם, אבל מנטלית). כי הפרי התלוי היה מכביד על הענפים והענפים על הגזע – וכך עד לשורש ולמהות, עד שלא יכול היה לשאת ולסבול זאת עוד ולכן הגיב בחדלון.


     

     "גדולה היא הדעה שהיא ממוצעת בין שתי הזכרות, שנאמר: כי א-ל דעות השם " (ירושלמי, ברכות ח' ב'). 


    הנעורות כערך מעורר 

    בכלל תפיסת הניגודים ליוותה אותו עוד משחר ילדותו עם ציוני דרך הבאים הבנויים כרשימה:

     בשעה שהיו מצננים את גופו שלהט מ-39 מעלות בבית ולא בצל, באמבטיה קרה עם קוביות קרח, ששטו בקצב גופו המפרפר בן קור לחום. כפיצוי היו נושאים אותו עטוף במגבת למיטת חוליו.

    בשנות נעוריו - כשישב על הברזלים הקרים שבקרנות הרחוב, בימים לוהטים ובבגרותו - כשבימים מושלגים בהה באורות הברקס הלוהטים מאודם, ברכבים שחלפו על פניו מבלי שוב...

    תפיסת החינוך של הוריו היוותה מצע לתפיסת הניגודים שלו: שליטה שקטה ביד רמה וללא מילים, בשעת הידרדרות באמצעות אטימת כל החושים, למרות שמטבעם פורצים החוצה.

     הרקע המוזיקלי בביתו היה של  ג'ו קוקר, שקולו המשופשף כמו ג'ינס הזכיר לו את החספוס שבעולם. הוא דאג לציין בפני מי שהיה מוכן להקשיב שמה שבנה את ג'ו קוקר זה הרקע ! זמרות הרקע ברכותן היוו בשיריו הצרודים קונטרסט לחספוסו.

     הוא גדל על רקע  ציוריו של לדני האיטלקי שצייר סוריאליזם נקי ברקע - ובמרכז צייר בטרוף את המושא של הציור. "שוב ניגוד בין טהרה לטרוף", לחש לקהל מאזיניו.

    בכלל באמנות נחרת בו מהבית  סגנון נאיבי על גבול התמימות עם מסגרת נוקשה עשויה מזהב בוהק, ברמה של גורמט ארסי.

     באוכל, עוד כילד, העדיף שטרודלים חמים עם גלידה קרה, ששטה מעל בנחת - בלי קשר לטמפרטורה שמתחת,  וקפה לוהט עם קצף קר, שמשמש כגורם הפתעה לחום שמבעבע מתחת.

    הניגודים בלבלו אותו וגרמו לו לקבל החלטות סותרות. ביום הוא חשב על הערב וכשהוא לבש שחור, הוא חשב שדווקא היום היה יותר מתאים לו, בגלל האווירה הזחוחה, לאור הצלחתו המסחרית ללכת בלבן .

     לבית ספר נעטף לו  סנדוויץ', שהיה מורכב מלחם יבש ביחס לתרכובת העסיסית של רטבים, נקניקים וחסה.

    המחברות שלו - כריכתן הייתה מנייר נטול עץ, מחוספס עד כדי צמרמורת, עם דפים שהיו עשויים מכרומו מבריק, נעים למגע. עמוד השער היה אצלו בדרך כלל מופע יצירתי וקריאטיבי, אבל עמ' 2 נכתב כבר בחוסר שליטה, שלא לדבר שמעמ' 6 ומעלה כבר קשה היה לזהות את צורת האות.

    הילקוט היה אמנם בסטייל Heavy Metal   – אבל  ריק .

    למרות, או בגלל, שישב בשורה הראשונה בכיתה, לא הקשיב – וגם לא נאלץ להעמיד פני מקשיב - כי מבטי המורים דילגו מעליו אל השורות האחרונות.

    הוא נבחר לוועד הכיתה בגלל יופיו, אבל לעיתים החרימו אותו.

     החבר שלו, שישב לצידו, לא נתן לו - במובן הרחב שהוא הצר של המילה. הוא לא היה רשאי לחצות את אמצע השולחן והוא אף סימן בעיפרון קו גבול . הוא נהג להתגרות בו – "אתה רע - מלשון רעוע ביחסים איתי? או ידיד - ברמה של יד ליד, או שמא חבר מלשון חיבור?"

     הילדים הגדולים בגובה, שהוא גרם להם להראות נמוכים בתפיסת עולמם, איימו עליו מנטלית, כי היה נמוך, למרות החלומות שהמריצו אותו להישגיות - בעיקר בשיעורי הספורט. תמיד הוא התנחם בכך שנפוליאון ואינשטיין היו נמוכים. אולי זה מדרבן אותך להוכיח את מהותך, כשם שכלבים קטנים - נבחנים יותר. צחקו עליו.

     הוא חי בבועה במעין אינקובטור, שהגן עליו מציניות מתנשאת.

     מדי פעם היה מי שדקר אותו עם סיכה ואז היה יוצא לו האוויר (מהבועה) וזה היה משפיע עליו, כמו בלון שדפנותיו המתוחות הן קונטרסט לפתח המחט שננעצת בו - וגורמת לבלון לטוס בלי כיוון, עם פליק פלאק לאחור בטרוף עד לרגע הרגיעה.

     הוא היה יוצא לאספות כיתה בקפה פינתי, למרות שלא שכן בפינה. באספות היו אמנם נאספים אבל חילוקי הדעות גרמו לתחושה של פיזור דעת. מצד אחד חבורת הבנות ומנגד הבנים .
     ביומית  הם צפו בסרטי מתח שנישבר ע"י צעקות מהקהל תיזהר בשעה שגיבור הסרט (שהיה חלש) היה עלול להיות מופתע מאחור ע"י הרע שהפך את הרוע (במילה וגם במציאות) לערנות שיש בה מן החיוב.

     הוא אהב לצפות בסרטים מצעדים, שהדגישו בצעידתם את ה"שמאל ימין" ולראות את יד ימין מונפת במקביל לרגל שמאל וההיפך ברגל ימין. או אז הוא קיבל הארה בחושך, אשר הקיף אותו בבית קולנוע, שהקונטרסט יוצר את האיזון, כשם שהרוכב מכה בסוסו בצד ימין כשהוא רוצה שסוסו יפנה לשמאל. הוא קרה לתופעה - "ניגודים שבמיטבם יוצרים יושרה".


     

     "אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה" שלמה המלך

    תעבדו על הברקסים ולא רק של הרכב... 

    לפני זמן, לאחר התאונה שהיוותה ניגוד לנסיעה, הוא החליט לשים ברקס (ברמה של חרקה) לחיים שלו ובחר במהלך של נזירות. זו כללה: התנתקות מעולם המערבי ומחשבה על טיסה לחלק המזרחי של העולם, עם ניחוחות של מאכלים, שכללו הרבה קמון ועם מושגים שבדולר ליום אתה פותח וסוגר את היומית. הוא גידל שיער במימדים של הסרט "שיער". הוא התנזר כהכנה למסעו למזרח מבירות בפרט ואלכוהול בכלל, קנה גלביה הודית, גידל זקן, ניתק מגעים סקסיסטיים עם הסובבות אותו. בנוסף, הוא סגר את העסק המכניס שלו, שהכניס לו רמת חיים עם רמה ומכר את הפרארי שלו, שהיוותה רקע למפגשים חברתיים. הוא נהג להתלוצץ, כמי שהכל שלו ובשבילו עם חבריו, שהחמיאו  לו חדשות לבקרים (למה החדשות צמודות לבקרים? כי בבוקר ניתן לבקר את החדשות, להבדיל מהלילה, שבו החושך שולט ולכן קשה להבחין בפני הדברים).

    הוא התחיל לחצות את העיר בקו 4. עם נוסעים מהמעמד הבינוני פלוס. תמיד נראה לו תמוה שהם  חיפשו את היעד שלהם בתחנת אוטובוס, מוקפת בתפיסה פלקטית, בלי תוכן.

    לכן, הוא תמיד נשאר במקומו עד לתחנה הסופית, כי לסוף לפחות יש אמירה .

    כשנהג האוטובוס היה קורא "תחנה סופית", המושג חדר  למחשבתו של דוד על החיים

    הוא חשב  שהנה גם לדברים הטובים יש סוף - ואז? הכל מתחיל מחדש, במעין לידה! או שמא הסוף של הדבר האחרון - הוא רק המשך ברצף התחנות וציוני הדרך שבחיים.


        "מזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה"

    (זבחים נ"ח:).


    עשה-אל כמשל למהות הבנויה  מקצוות של עשיה פיזית ואל=רוח 

    ביום מן הימים, כשבהה לנוכח הסוף שבתחנה, נתקלו עיניו במורה להבעה (של החיים ) עשה-אל, איש שבשל צניעותו היה בור סיד שאינו מאבד טיפה.

    שנים לאחר פרדתו מעשה-אל, דוד נהג לספר שהוא כמו חור שחור, שיש בו חלל, בלי טיפה של גאווה ולכן הכל נמשכים אליו. גם הידיעות. הוא סיפר לעשה-אל את הקורות אותו, שהיו בנויות מסולמות, שבהם ניתן לעלות ולרדת, כמו בסולמות המותקנים מסביב לבניינים. הוא הדגיש את הרצון שלו לצאת ממעגל ההרגלים. 

    המורה שלו להבעה אחז בידו הימנית בכוח פיזי והעביר לו תעצומה  שיש כאן תחת השמש, שילוב עם שלבים, כעין מבנה של קפיץ, שבו העיגולים נראים אמנם חוזרים על עצמם, אבל עולים במעט האחד על השני. כמו צורת המדרגות הלולייניות בבית אל על. כי אמנם יש רוטינות בחיים, עם חזרה במימדים של הרגלים- מלשון רגליים, שנושאות אותך למקומות לא צפויים מבחינה מחשבתית - אבל במקביל, ניתן להתגבר על שלב ההרגל, כדי שתחיה את המודעות שכל רגע חדש הוא בריאה שלא הייתה ולא תהיה שוב מבחינת לוח השנה וכנקודה בזמן.

    או אז, עם תוכן כזה של מודעות, תוכל לשבור הרגלים, שהם ברמה של קימה וצחצוח שיניים ולא תזדקק לנסיעות למזרח הרחוק והקרוב, שבסך הכל גורמות לשבירת ההרגל באשר הוא.... אגב אם אנחנו במזרח התיכון, הייתי שמח אם מישהו היה מצביע לי על נקודת התיכון המדויקת שהייתה יכולה להוות דוגמא ומשל, כי אני חובב אמצע ומיצוע.


     

    "הדעות הישרות... והם הדעות הממוצעות הבינוניות" (עקנין, ספר מוסר א י"א). 


    מוסר שאוסר וקושר והשכל שבא בעקבות

    זה מזכיר לי, המשיך המורה להבעה, שלפני זמן הוזמנתי לסיעור מוחות במשרד פרסום, שרצה להרים קמפיין תחת הכותרת "מעל לממוצע" למהלך שיווקי - לא חשוב מאיזו עדה.

    בחדרו של אסטרטג המשרד נפתח דיון פילוסופי-שיווקי, האם מעל לממוצע זה השיא, או שמא הממוצע עצמו הוא השיא?

    לאחר דין ודברים, כשהלקוח יושב מהצד כמי שעוקב אחרי טורניר הטניס בוימבלדון, הארט-דיירקטור התוודה שהוא תמיד שאף לבית שהוא הכי...,  למכונית הכי..., למערכת הסטריאו הכי... מאחר וחשתי מאוים, הצעתי להביט במילון א. בן שושן במונח ממוצע.

    למרבה הפלא, אבן- שושן הגדיר מונח זה כדרך האמצע, או "שביל הזהב", בלשון הרמב"ם.

     גם חנה התפללה על בנה שמואל שלא יהיה גבוה ולא נמוך לא שחור ולא לבן ולא טיפש ולא חכם! פשוט ממוצע.

    אם נטמיע עובדה פשוטה זו, שהממוצע הוא השיא, נקבל משוואה העשויה לגשר ולקשר בין הפערים היוצרים חלל וריק, שאליו נשאבים טענות ומענות של היחיד אל השלטון וחוזר חלילה בגלל  הטענות החוזרות (למה חלילה? כי החזרה היא הרגל מגונה). הפערים פוערים תהום חברתית, העלולה להפיל לתוכה את האדם,  את משפחתו ואף מדינה שלמה, בגלל הריק שנוצר בין הקצוות.

    הפערים מדגישים את חוסר האיזון החברתי-תרבותי שבין השפל לגאה, בין העשיר לעני, בין היהודי לערבי, בין השחור ללבן ובין המינים השונים.

    חוסר הבלאנס יוצר  קצוות מנוגדים בתפיסת העולם של הפרט - ובכלל...

    הפערים גורמים לחוסר תקשורת, ותקשורת היא הבסיס המתבקש של כל חברה.

    חוסר האיזון גורם להיווצרותם של מעמדות, שהעמידה שלהם מוטלת בספק מאחר והיא מלווה ברקע של מרירות וקנאה, העלולה להצמיח תופעות לוואי  של פשע מאורגן ו/או מבולגן, הנובע ממקורות אפלים -   או גילויים של התנשאות גאה המנותקת מהמציאות (ראה אחוזתו של מייקל ג'קסון – נברלנד).

    הפערים עלולים להעמיד בניסיון את העשיר, שספון מאחורי וילונות אטומים,(ראה את המשאל האחרון של הליכוד) החוצצים בינו לבין הנמצא, עם תפיסת עולם המנותקת מהשוטף  וממחזרת לו את האני, אני, אני. ואילו העני, מביט בעיניים כלות על העשיר ו"מחכה לו בסיבוב", עם טענה ו/או גניבה של דעת, או חומר, על מנת לצמצם את מידת הקנאה שמבעבעת בנפשו ובגופו.

    האיזון המתבקש עשוי להתהוות  דווקא במערכת  החינוך ולא על ידי משרד האוצר, שהרי הפערים הם בעיה המלווה את האדם משחר בריאתו וכנראה שלא ניתן לבטל אותה. הציליוויזציה ניסתה לעשות את זה בדרכים מגוונות, שכללו את הקומוניזם, הסוציאליזם והקיבוץ הארצי/המאוחד/והאיחוד...

    התפיסה הקיומית אמורה להטמיע בנו את העובדה, שהניסיון הוא חלק ממהותו של האדם באשר הוא. וכשהאדם עומד בניסיון זה סוג של נס (ולא רק בגלל העיצור העברי המשותף).

    צמצום הפערים עשוי לבוא לידי ביטוי, בשעה שהעשיר ימתן את ניתוקו ויגדיל את מעורבותו החברתית אל מול שכניו, בני ארצו ועולמו - ואילו העני ימתן את קנאתו ותאוותו מתוך מודעות, שניסיונו של העשיר קשה יותר, שהרי ניסיונו קשור לגאווה, שהיא מהלך רוחני בלתי נשלט, היכול לתקוף אותו 24 שעות ביממה - כולל שבתות וחגים (להבדיל מגניבה, שהיא מהלך פיזי, הזקוק לתנאים חיצוניים, סביבתיים להשלמת המשימה).

    אם אתה מחפש את הטרוף של החיים, הוא מצוי באמצע של הממוצע, כי כולם נוטים לקצה זה, או אחר. מעטים אלה שהצליחו לחיות את האיזון המתבקש.

    שלושה מרחיקים מאיתנו מידה מצוינת זו: השוטף שבחיי השעה, הציניות הישראלית לדורותיה, וחיבור לחברה רעה.

    השאיפה לחזון משותף, הבנוי מאיזון בין הקצוות, עשוי להוות ציון דרך אישי וחברתי לעתיד טוב יותר תחת השמש.

    ובכלל, האתגר הוא דווקא לקנות – ולא למכור – את הפרארי ולהטמיע בקניה הזאת תוכן ואמירה, להבדיל מתפיסת העולם הקוראת להתנזרות ולהתנכרות לכל היופי שמקיף אותנו - כאן ועכשיו.


    סוף דבר(מלשון גשמי) שיש בו גם מן הרוח  

    דוד נשמע מרוצה מהבנת הנמצא בתפיסת הממוצע כערך- וצלצל כהרגלו (כמי שמצלצל בנייד מבלי לתת דעתו) לסוכן הנסיעות לבטל את נסיעתו הצפויה למזרח הרחוק (חדשנות  שאינה מקובלת במחוזותינו).

    "זה היה שילוב של מהלך של הרגל - עם חדשנות יצירתית", החריש עשה-אל לעצמו.



    "המעשים הטובים הם המעשים השוים הממוצעים בין שתי קצוות "

     (רמב"ם, שמונה פרקים, ד').

     

     
     

     תם ולא נשלם כי אין שלמות בעולם כלל...


     

    © 2004, כל הזכויות שמורות לעפר אלוני - מאמן לקו התקווה

    דרג את התוכן:
      7 תגובות   יום חמישי, 27/12/07, 20:32

      סדר הדורות באשר הם...

      לפני זמן קמתי מהשנה כשזעה מחסה את דעתי... קמתי לכותרת חדשה: הדור השלישי.מישהו באיזה משרד (נראה לי שחלונותיו מוגפים) גלגל מנטרה שהגיעה לפתח ביתי...

      הגדרת מושג דור הגדרת הדור (ע"פ המלבי"ם) הזמן שבו יחיה האדם. כלומר לכל אדם יש זמן המקיף אותו הקף מיוחד וברגע פטירתו של האדם סר ממנו מהלך זמן זה כקליפה המקיפה את הפרי.ואולי זה קשור למציאות שלכל אדם יש ייחודיות האמורה להשתלב עם הכלל.עד היום שמעתי על סדר הדורות שהתחיל בבריאת האדם, על דור אנוש שחיו בטעות כי הם העמידו את הנהגת העולם על כוכבים ומזלות (ראה ערך גב' רייגן), דור ההפלגה שבנו את מגדל בבל על מנת להוריד את השפע מהשמיים דרך המגדל (עיין ערך קניון) דור המדבר ועוד... . היו שהעזו  בסדר הדורות וקבעו את ספירת הזמן של הדורות ע"פ כת יהודית משיחית שהתערבבה עם תפיסות פילוסופיות ומזרחיות, שהנהיג ישו שסדר הספירה 2004 נספר מלידתו. המספר 2004 שמלווה אותי בכל תכתובת מזכיר לי תמיד את האבסורד שניתן  לשכתב ולכוף היסטוריה כי מה הקשר שלי לאותו "מטיף בשער" שבגלל משנתו רדפו את אבותיי?

      דור חפוז המניע המודגש שבדור השלישי הוא המהירות. לא במקרה שאת פריצת הדרך של הדור השלישי יצרה חברה יפנית בשם דוקומו שהשיקה את הדור שלנו. היפנים ידועים כאחוזי תזזית בכל מה שקשור למכניזים,טכנולוגיה ולקרטה.מה שמאפיין את הדור השלישי זאת צורת חיים הקשורה להרבה לועזית כגון: UMTS,EDGE ,EVDO."יש אנשים שבמקום לדבר עברית, מדקלמים כל הזמן מתוך איזה מילון לועזי עברי, רק כדי להיות "אין". מעניין מה עושים דוברי הלועזית? איך הם מפגינים את ה"איניות" שלהם? "מנפנפים באידיש כנראה"... (מתוך ספרי נקודת אחיזה בהבנת  הנמצא, ע.א)בכלל אם ננתח את הגדרת הדור השלישי נוכל לקבל את ההשתקפות שלנו בד בבד עם הניסיונות הצפויים לנו בהמשך...מצד אחד אנחנו מצפים לחפוז ומצד שני לאהבה כמשנת סלקום.פלאפון הלכה על יצפאן שבאמת משקף את צורת וקומת האדם שלנו לכן זה מצחיק.ופרטנר-אורנג', "האח הגדול" (ע"פ סיפרו של ג'ורג' אורוול 1984 )קבעה שזאת חוויה בעוצמה שלא הכרת.

      להשקות עציץ בסוללר בליל הנתונים שיעברו אלינו יציפו אותנו בויז'אל וצלצולים העלולים (ולא עשויים) להטריד את מנוחת השכנים בין שתיים לארבע. כבר קרה לי בדור הראשון או השני (אני כבר לא זוכר) שישבתי עם חברים כשלפתע צלצל למישהו הנייד שענה בגאון ביחס להשפלה שלנו שלא זכינו ובאחת הוא התנתק משיחתנו ומחברתנו ועבר לדבר עם עולמות רחוקים..."השקת את העציץ? הורדת את הכלב"? מה תהיה המשוואה בדור השלישי? אותו אדם יקבל צלצול בליווי תמונה שתנתק אותו גם ממחוזותינו ומסביבתו הטבעית ותיתן לו תחושת עליונות נוספת?האם הדור השלישי זוכר בכלל שהוא נשען על הדורות הקודמים או שמע הוא יחידה עצמאית שנולדה בתוך חלל וריק?האם סוף סוף ילמדו בשיעורי היסטוריה רק על שלוש דורות ונצטרך לזכור רק שלושה תאריכים? וסוף סוף נקבל ציון עובר.האם הדור השלישי יתקדם לרביעי אחרי קמפיינים כל כך יקרים או שמע האסטרטגים השיווקים יחליטו על דיפ פריז של סדר הדורות.תמיד חשדתי בסרטים שיש להם מספור כגון: רמבו 2 ושלוש, זה נראה לי כחסך ביצירתיות. בכלל המספר ככותרת יוצר מכניזים ומנתק אותנו מהוויה האנושית.אין לדור שלנו הגדרה קצת יותר חברתית-תרבותית? נתקענו במציאות של 3 אחרי כל מה שעברנו?האם הדור השלישי בתפיסה העסקית משפחתית לא מועד לפורענות?

      גמד על ראש ענק והייתי מסיים בתפיסת עולם שאנחנו בעצם, גמדים העומדים על ראש של ענקים אז אמנם מצד אחד אנחנו משקיפים ממקום קצת יותר גבוה (כי אנחנו על ראשם) אבל אנחנו גמדים ולא בגובה אלא בתפיסת עולם שלנו שזה חמור יותר... 

        

      ©כל הזכויות שמורות לעפר אלוני 

      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום רביעי, 26/12/07, 23:08

        לפני זמן הזמנתי בייגלה קר! בצומת רמלה, המוכרת חיממה לי אותו ולשמע בקשתי השניה, להכניסו לשקית נייר ולא ניילון קראה לעברי: אתה יודע שאתה נודניק!!! לפני עוברים וגם שבים. מיותר לציין, שהבייגלה החם נשאר בידה עד עצם היום הזה...


        ההתפוררות הכלכלית שלנו ובכלל נובעת מחסך במושג כבוד האדם באשר הוא...בעברית למילים כבוד וכובד שורש משותף, כי לבעל הכבוד יש משקל סגולי הפורץ לעולם החיצון. ככל שיהיה האדם טוב, מחונן ומוכשר הוא לא יעורר כבוד אם לא יצליח לממש את כשרונותיו ואת ייעודו באמצעות מחווה לקהילה. הכבוד לאדם לחברה ולעסק מתגשם במחווה חיצונית המסייעת לאישיותו הפנימית לפרוץ לעולם החיצון.

         איש הבשורה אמור לפתח דרכי תקשורת עם שכניו, מכריו ולהתקשר עמם בדו-שיח של דברים המוליכים למעשים עם תמהיל של אמון. הכבוד קשור לפרסום. אין הכבוד שרוי בעילום שם.


          הכלכלה העולמית ובכלל לא נשענת על משאבים חומריים כגון: נפט, יהלומים ובייגלה...

          כבר ראינו  מדינות-כגון אוקראינה- עם נהרות שזורמים ע"י הבתים, אבל בבתים לא היו ברזים.


        הבידול החברתי וחוסר מכנה משותף החברתי-תרבותי השאיר את החברה-כלכלה שם בבונקר.

         מהות הכלכלה היא התפיסה החברתית-תרבותית של קבוצת אנשים הרוצה להצליח לצלוח את החיים. ככלל הכלכלה נועדה לכלכל את מעשיו של האדם ברוח ובחומר.לולא חיי הכלכלה כל אדם היה נשאר בביתו עם העז והחסה והיה נמנע ממנו הקשר החברתי המתבקש עם אנשים ועולמות חדשים.


        רובינסון קרוזו לא יכול היה להצליח הוא יכול היה רק לשרוד ברמה של ארוחת בוקר, צהרים ודרינק... ההצלחה יכולה לצאת מהכוח לפועל רק ע"י אחדות של הפרטים ויצירת תאגיד שיפרוש את מוטות ענפיו שיצלו ויתנו פרי לנו ולדורות הבאים...


        על מנת להצליח לצלוח על פני המים הסוערים של החיים, יש לבנות במשותף מערכת גשרים וקשרים עם יסודות חברתיים המושתתים על אמון. ההוכחה: הציוויליזציה שווה לסכום המאמצים הקהילתיים של אלפי דורות.  לכן, יש לתת עדיפות עליונה (ולא תחתונה:) לבניית חברה המושתת על ערך חברי היוצר חיבור (וזה לא רק שורש של  מילה).


        הציניות הישראלית לדורותיה בנתה דורות של חספוס של התנשאות, שמרחיקה אותנו מקשר חברי. החיבור נוצר בשעה שהאדם כובש ושם ברקסים על היציאות שלו.


        במסלולי המרוצים בפריז מלמדים את הנהגים על הברקסים ולא על דוושת הגז. זה הסוד של המרוץ של החיים! כיצד להאט בסיבוב של החיים, כיצד להתאפק ולא לפלוט את הקרינה שלך ברשות הרבים. כיצד לעצור את הדורסנות הכוחנית למרות שיש לך את זה! (ובינינו אין לנו את זה).


        האדם אמור לכבוש את הטבע שלו! רק האדם שיכבוש את עצמו יזכה לפרסום ולכבוד.הגאה והיהיר דוחה ונדחה! הצנוע ותמים מושך ולראיה: הריק הוא הכוח החזק שבטבע-ראה את החור השחור או הוואקום שנוצר מחוסר אוויר וריק.  האחדות שלנו כעם תגרום לכלכלה לצמוח וללבלב. רק שיתוף פעולה, הבא לידי ביטוי מדיבור ועד לחתימה בין היחיד לקהילה, יכול להצמיח הצלחה.


        האמון והתרבות החברתית האירופאית היא הבסיס של כלכלתה, אם האמון זה יעלם  גם השוק המשותף יקרוס .

        חופש הביטוי וכבוד האדם באשר הוא זאת התשתית האמריקאית. לא שמענו על אסקימוסי מתבודד שהצליח כמו בייל גייטס, שבנה תאגיד שמאגד ומאחד.


        יש לזכור! שלמרות החיבור החברתי, יש להגן על האנושיות של הפרט. למרות הערכיות החברתית  אל לה, לאחדות המאוחדת, לטשטש את ה"אני" של הפרט.חשיפת האנושיות, הנדירות שבה ובדידות הפרט אמורה לפתח אמפטיה והבנה למורכבות החיים הבנויים מקצוות סותרים: בדידות וחברה, מכניזם ואנושיות, מלחמה ושלום. 


        האתר הרשמי: www.dc4u.net 

         

         

        ''

           ©    כל הזכיות שמורות לעפר אלוני   

         

        דרג את התוכן:
          5 תגובות   יום חמישי, 13/12/07, 00:10

          בצילומים : השר דיכטר ובוגי שמים  פס לאלימות... 

           

          לכל אדם  יש ייחודיות האמורה להשתלב עם הכלל

          הרקע לאלימות:

          האלים חש: לא רצוי, מנוצל, פגום, חסר ערך הגורמים לתחושות אלו: חוסר התענינות בו וחוסר קירבה רגשית. האלימות הפיזית נובעת מהאלימות הפסיכולוגית ומתחושת ריקנות ואפסות היוצרת תחושה של אובדן דרך ובדידות.כשהאדם חש שהוא מוקף במיליארדי אנשים (וזה נכון)  והביטוי האישי שלו נמחק הוא מוצא לנכון להביע את אישיותו בפרץ אלים.

          הדרך: אם ניתן לכל אדם  לבטא את ייחודו התורמת והמשתלבת עם הכלל,  נוכיח לו שהוא רצוי ואף חיוני לפסיפס החברתי המקיף אותנו בחיי השעה.מטרתנו ליצור גירוי לאינטלגנציה הרגשית שע"פ מחקרים עשויה לבנות בגרות שתשלב את האדם עם סביבתו.

          מבוא  לשיטת הקמפיין הדינמי: הקמפיין הדינמי היא שיטה המשתפת קבוצה גדולה של משתתפים לחזון אחד. הרעיון נשען על מספר עובדות: א. כל משתתף יש לו חלק ביצירה ב. כשמשתתף בקמפיין הדינמי יוצר הוא בעצם מטמיע מעצמו על גבי היצירה ולכן הוא קשור למסר ביתר שאת ג. כיום אנחנו חשופים לכ-7 אלף מסרים פרסומיים ביום(!) העשיה נותנת משנה תוקף ליצירתיות ד. המשתתף יחפש את החלק היצירתי שלו על גבי הקמפיין לאורך זמן ממושך דבר זה יקשור אותו ביתר שאת למסר ה. נוצרת יצירה משותפת בעל ערך אמנותי להבדיל ממהלך פלקטי שנזרק לאחר זמן ו. הגדרת הקידמה-הצליויזציה נשענת על סך המאמצים הקהילתיים המשותפים של אלפי דורות.

          הטכניקה  של הקמפיין הדינמי: גודל הקמפיין הדינמי  (בגודל שלט חוצות) מודפס על בד קנוואס. הדרך של ה"קמפיין הדינמי" היא שיתוף של  קבוצה של אנשים הנרתמים לחזון משותף . כל משתתף יקבל הדרכה דינמית , מכחול וצבע, שבעזרתו הם יביעו את הרצון המשותף. בסופו של יום תיחשף יצירה  משותפות, שלכל משתתף יהיה חלק דינמי בה .

           

           2006c כל הזכויות שמורות לעפר aloni

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום רביעי, 5/12/07, 13:07

            האדם מורכב משתי קצוות: בדידות- ייחודו וחברה- הכוללת את הפרטים לתאגיד... והשאלה איך מאזנים את שני הניגודים, שהרי מצד אחד קיים הצורך להצליח שהפועל היוצא שלו לחבר את הפרטים לחזון משותף ומאידך קיים חשש שההצלחה  תרמוס את האני הבודד...

            מה הדרך לדעתך? 

            דרג את התוכן:
              6 תגובות   יום שבת, 1/12/07, 23:11

              הציור מתוך סיפרי "בין אור לחושך- מפגש התובנות שבין החכם היהודי לחכם הסיני" יצא לאור בסין-באנגלית וסינית

              פרשת השבוע היא וישב. אומרים חכמנו: "כל מקום שנאמר וישב לאחריו נאמר לשון צער". לדוגמא "וישב יעקב" התחיל הסיפור הקשה עם יוסף..."וישב העם" התחילה מגפה בעם ישראל... והשאלה מה הקשר בין ישיבת האדם לצער? האדם הוא מהלך האמור להשלים את חסרונו... ברגע שהאדם אומר גמרתי ו/או סיימתי שזה הסימבול לישיבה, תמיד ניתן להצביע על חיסרון כלשהו... גם פיקאסו אמר "מעולם לא סיימתי אף ציור". מסביר המהר"ל מפראג שכל דבר שמגיע לשלמות בעולמנו דבק בו העדר-החיסרון. לדוגמא כתוב "לפתח חטאת רובץ" והכוונה מתי דבק החיסרון-יצר הרע- בתינוק שבמעי אמו? ברגע שהוא הגיע לשלמות שניה לפני צאתו לאוויר העולם, כלומר סיבת דבקות החיסרון בתינוק היא שלמותו כי כל דבר שמגיע לשלמות דבק בו החיסרון...אז תמשיכו ללכת ... לקראת עולם טוב יותר תחת השמש...

                 

              דרג את התוכן:

                תגובות אחרונות

                code2hope

                מעורר ומורד בכח המשיכה, לעבר התקווה

                פרופיל

                הקו א-ל התקווה
                1. שלח הודעה
                2. אוף ליין
                3. אוף ליין

                ארכיון

                פיד RSS