כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון : 7/2015

    0 תגובות   יום ראשון, 26/7/15, 15:20

    Humane Marketing

    A fundamental term in marketing theory, perhaps the most basic of all marketing catch words, is target population.  Experts, consultants and professors of marketing invest the best years of their lives in defining the target population, its characterization, how to expose and track it, and how to understand its needs.  Every new idea in the fields of production and services immediately encounter the question: for whom is the product intended?  To whom can the particular item or service be marketed?  The pursuit of a target population has become an obsession among marketers.  The more we know about the target population, the more its characteristics are displayed before us like an open book, the more easily we can try to target it to buying what we are convinced it must have.  The secret of marketing magic, claim various marketers, is in the ability to “speak to the target population in its own language”.  Cracking the genetic “target population” code is a problem since reality does not sit well with the “target population” concept.

    When the personal computer was invented, the leaders of the computer industry stated that it has no target population: at the most, several thousand people crazy about technologies will be willing to pay good money to bring this ugly product called “personal computer”, with its somewhat unclear usages,

    into their homes

     

    But when the mobile cellular phone was invented, communications experts stated that the target population for this ‘toy’ was highly limited: farmers, truck drivers, and people who travel a minimum of some 75 minutes to work, and back, in their private cars.  In Israel, at least one expert further declared, emphatically, based on his knowledge of the Israeli target population, that “in Israel we won't be seeing people sitting in cafes talking on cellphones.”  The author of the Harry Potter series, JK Rowling, has noted in interviews that she never believed, when she sat to write the first book, that she would reach billions of readers worldwide.  She had no idea to whom the book would be marketed, if at all!

    Peter Drucker, the founding father of scientific business management, claimed that “the greatest inventions in history had not target population; generally, nor did the slightest inventions.” Seeking a target population can, on occasion, lead to an over-reaching forecast.  When Viagra, the erectile dysfunction pill for men, came into use, its target population was estimated at billions.  In actuality, that potential was not realized.  Currently, only some 20 to 25 percent of Viagra sales is to the original target population.  Perhaps the population exists, but Viagra does not interest it.  Nor can we overlook the high-tech bubble of the late 1990s, based on an infinite target population of internet users, a prediction that ended in widespread business catastrophe.

    Ofer Aloni, multidisciplinary artist who manages an advertising and marketing studio in Rehovot, tells me that it’s definitely possible to forego all talk of target populations.  “All this talk of target populations is founded on a patronizing, even fetishist, approach.  To attain the target population according to traditional marketing principles, it is necessary to go down to that population’s level, to talk in its language, a shallow low-level language which is not the elitist language of the marketers themselves.” All people are born equal, says Aloni, and marketing needs to be based on this outlook.  It needs to be a “human service”.  The population is not ‘somewhere down below’ but is at precisely the same human level as yourself.”

    Aloni is an extraordinary person, softly spoken, deeply thoughtful who, surviving in the current Israeli marketing discourse , excels in extraordinary times.  He is comparable to none.

    Aloni drew my attention with his presentation at the opening of a business exposition a year ago.  Passers-by were invited to dip a brush in their favorite color and paint a line on a wall-size white canvas.  The result was a spectrum, a mosaic of many colors, contributed to by many individuals.  Later I visited his studio, styled as a mix between a bar and gallery (and named for the 19th century French artist Paul Gaugin, who painted the lost eden of Tahiti).  I looked at Aloni’s works and was captured by their charm.  “Managers of marketing,” Aloni says, “must love life.  They don’t need to love the work of marketing – after all, a laborer in a chocolate factory is hardly expected to be continue being thrilled about chocolate – but that laborer does need to love the people for whom her or his work is designated.”

    Ofer Aloni is careful to talk about people rather than clients or customers, and about the content of the advertising message rather than its form.  He riles against “the cold, patronizing world of marketing”.  In recent years, marketing aggression, subversive and blatant, have become the main sales tool in our lives: “I scream therefore I exist.”  Israelis of a more refined nature are tossed aside.

    The Hebrew spoken by Aloni, like his creative marketing work, is based on surprising and unexpected connections.  His Hebrew lilts, in complete opposition to the uber eroded pseudo-cool Hebrew of broad-spectrum Israeli advertising campaigns.  “These campaigns,” says Aloni, “pollute our social air.  They are illusional distortions.  I praise innocence in marketing, that artistic foundation missing from practical objectives.  The intimate value of marketing, according to my perception, can be manifested through minimal means such as the touch of a brush, the drip of color.”   Technology which seemingly connects people actually causes them to distance.  Two people who have conducted a lengthy internet chat, writes Ofer Aloni in “A cultural marketing manifest”, may easily find difficulty in chatting with each other face to face, eye to eye.  internet-addicted surfers simply do not know how to conduct a basic, human conversation.”  They are the people to whom inhuman marketing, which Ofer Aloni finds highly disturbing, is directed.

    To date, the style of inhuman marketing has failed.  I tell Aloni about the billions of dollars invested over the past five years in establishing data bases on internet surfers, on buyers and sellers and anyone showing interest in the web: all of it wasted investment.  Almost nothing useful to business has come of all that money.  The raw data has flooded and blocked server and computer memories.  Business software of the smartest kinds have not succeeded in structuring the profile of a reliable customer, nor have the programs shown themselves convincing enough to be applied to personal marketing.  People have found ways to protect their privacy.

    Aloni does not oppose economics and the market.  He established the Kawasaki exhibition for the Automotor expo, and the Leumit Health Fund display at the Family Health Exhibition.  Nor does he rattle off, rote, the left’s anti-economy views.  “If not for economics,” Aloni says, “each of us would stay at home, with our goat and our lettuce, and would be prevented from having social interactions with new people and worlds.” Without an economy there is no society, no community, just an empty utopian ideal, and archipelago of isolated islands.  The economy is vital, but Ofer Aloni seeks within it partnership, creativity, and believes that marketing can adopt a human face, even if it survives as a pursued creature in the predatory Israeli jungle.

    This article appeared in Yediot Aharonot, Israel’s leading newspaper, in the Friday Economics Magazine “Mammon”, 8 August 2003.

     

    Sever Plotzker is one of Israel’s senior financial commentators, recipient of the 1998 Sokolov Written Journalism Award and the 1987 Outstanding Financial Editor Award (Wikipedia – Hebrew entry). 

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/274091/

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום ראשון, 26/7/15, 07:13

      בפברואר 2012, בת"א, נמצא "צופן התקווה", אוצר היסטורי, אישי - חברתי, אשר שכן כאבן שאין לה הופכין במשך 69 שנים, בתיבה מתכתית ישנה שחוקה ואדומה "מסומק ההיסטוריה המבישה", מתקופת מלחמת העולם השנייה... האוצר כלל תוכן מצמרר של מכתבים וצילומים הקשורים בתקווה, שהיא היסוד לקיומנו. "אדם בלי תקווה חשוב כמת". מוצא האוצר הוא סופר ויוצר, שעוסק, ללא מודע, בנושא התקווה כל חייו, ואולי זה מסביר את עצם העובדה שהמוצא* קרוי ע"ש דודתו, כותבת המכתבים והמצולמת שם בצילום נדיר ובלעדי עם מרדכי אנילביץ' – מפקד מרד גטו וורשה- ההשראה לקיומי, קיומך וזה לא סותר...

       .In February 2012, in Tel Aviv, “the code 2 Hope” was found

      It is a treasure chest of the personal, the social and the historical; and it slumbered, a stone unturned, for 69 years in a worn tin box.  Its red paint seemed to blush at history’s shame, for its contents held news of WWII, chilling accounts in hand written letters and photographs that all deal with hope – and hope is the foundation of our existence, for a person without hope is likened to the dead

      The finder of this box is an author and artist who has spent his entire life exploring hope.  Perhaps this focus came to him by being named for his aunt who penned those letters and is captured smiling in the rare photograph with Mordechai Anilewicz, thought to be the commander of the Warsaw Ghetto Uprising, a rebellion that is the inspiration for my, and your, existence

       

       

      איפה היה אלוהים בשואה? והוא היה...

      ...Where was God in the Holocaust?  Incredibly, He was there

       

      האם מרד גטו וורשה היה היסוד למושג "מרד הנעורים" בעולם, וההשראה לדמוקרטיה העכשווית? כן...

      Was the Warsaw Ghetto Uprising the basis for the concept of “rebellion of the youth” in the world, and the inspiration behind modern democracy?  Absolutely

       

      האם סכנתנו גדולה מערב מלחמת העולם השנייה, שהרי הנאצים הושפעו מהמהפכה התעשייתית, ואנחנו בדור הווב!? אנחנו מושפעים יותר, כי האייפון שלי בכיס השמאלי של חולצתי מכסה על הלב במכניזם...

      Are we in an even more dangerous position than we were just prior to the outbreak of WWII?  Nazism was influenced by the industrial revolution, but we are in the web generation, and impacted even more, as we carry our cellphones in our shirt or jacket pocket, covering our hearts with mechanism

       

      מי מצא תקווה על רקע השואה? ואם הם מצאו, אנחנו לא?! מצאנו אבל שכחנו בגלל ההרגלים המורידים אותנו ביגון שאולה

      Who discovered hope against the backdrop of the Holocaust?  If it could be found then, can’t we find it now?  We did, but have forgotten about it because of habits that bog us down

      המשפט השני ממש לא מתאים לתרגום באנגלית.  נשמע כמו כמרים סגפניים כאלה.  כתבתי שאנחנו שקענו בבוץ של הרגלים.  אם לא מתאים אז תכתוב לי משפט חלופי או תוותר.

       

      האם אישה עוררה את מרד גטו וורשה - המרד האזרחי הראשון בעולם כנגד הנאצים, וההשראה לדמוקרטיה העכשווית?!! כנראה וכנמצא תמיד אשה עומדת מאחור (וגם בספר זה) אך למה ה"גברים"| מנסים למחוק  עובדה זאת?

      Did a woman rouse the Warsaw Ghetto Uprising, rebelling against Nazism, that first civil rebellion in the world which inspired modern democracy?  It’s certainly looking that way.  As happens so often, a woman is there behind the scenes (and in this book, too) – so why do men try to erase this fact

       

      מי ראה? מי שמע? על מאיה בת המורדים שנמסרה לצורך המרד, במעמד "עקדת יצחק נשית"? אני לא. ואת/ה?!

      Who has seen?  and who has heard? of Maya, the rebel’s daughter, handed into care for the sake of this rebellion, much like a “female binding of Isaac” 

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שישי , 17/7/15, 09:16

        תמליל שיחת טלפון של עפר עם פרופ' ישראל גוטמן, 28 מרץ 2013

        https://www.youtube.com/watch?v=P68T1hiUkY0

         

        עפר: שלום, מועדים לשמחה,

        פרופ': או שלום, מה חדש?

        עפר: מה חדש? הרבה דברים חדשים, רק עניין אותי, כלומר, כל הזמן אני מגלה דברים חדשים, אחד הדברים המעניינים זה שאף אחד לא מכיר אף שם חוץ ממרדכי אנילביץ' מהנוער, מהאנשים.

        פרופ': כן, ככה זה,

        עפר: אני שואל אנשים אם הם מכירים מכל החמישים ואחד, הייתי הרי בוורשה, אז צילמתי את המצבה, עם ה- 51 שמות, שיש שם במילא 18, ואני שואל אנשים ומחפש באינטרנט את השמות שלהם, זה לא נמצא, ואני התחלתי לפרסם את השמות שלהם,

        פרופ': (מגחך) זה לא פשוט, זה האנשים האלה, מה שפה קורה בארץ הזאת, מה שהם מוכנים לעשות, זה לא היסטוריה שלהם, רק עניינים כאלה שהם רוצים,

        עפר: כלומר? מה הם רוצים?

        פרופ': מה?

        עפר: מה הם רוצים?

        פרופ': מה הם רוצים? כסף... ויש גניבה בקשר לכסף שהם לקחו

        עפר: מי זה הם?

        פרופ': האלה, של, מה שמם? הם בית גדול שהם תופסים אצלנו

        עפר: למה אתה מתכוון פרופ' גוטמן? לאיזה בית?

        פרופ': איזה בית? לבית שהם מקבלים את ה, את ה, כל העניין הזה של כסף שמגיע אליהם והם שומרים והם מוסרים, אצלי הם כבר לקחו וגנבו

        עפר: כסף שמגיע לך?

        פרופ': כסף שמגיע לי, כן.

        עפר: מה, מספרים ופרסומים שפרסמת?

        פרופ': נתתי להם את הכסף הזה, ואח"כ הם אמרו שהכסף שלהם, זאת אומרת, זה בכלל לא נתתי, נתתי מכיוון שהם קיבלו את העניין של שמירה על זה, כן? וככה..... לקחת חלק, חלק להוסיף לדברים כאלה, יש כל מיני דברים, אתה, אנשים שעושים את זה מתוך גישה די.... תוך גישה שיש להם צמודה, צמידות ל..... לקבוצות. אין, זה לאט לאט הולך... ונפגע ואיננו.

        עפר: אז מה? אז ישכחו את השואה?

        פרופ': הם ינסו, והחיים שאנחנו חיים היום, לעשות להשכיח את העניין של השואה ודאי, וגם לא מה שצריך לעשות כדי להיות הישר,

        עפר: כן, שזה היה המרד?

        פרופ': כן תראה, זה המצב,

        עפר: אתה יודע ש, למה התקשרתי אליך, כי קיבלתי, אבא שלי, הרי אבא שלי הוא יהודי בן 90, והוא שייך לעמותה פרלמנטארית בכנסת של הניצולים. הוא גם בין היחידים שנשאר לו עוד מישהו אחד, הוא היה הרי בצבא הפולני, אז יש גם שם עמותה, אבל הם נשארו רק שניים. בכל אופן, קיבלתי לציון 70 שנה למרד גטו וורשה ב 18 באפריל 2013, ביד ושם, עם מורשת, ונורא התפלאתי שאותך, רק מקרינים סרט שלך, הזמינו אותך לאירוע הזה?

        פרופ': כן, כן, נו טוב,

        עפר: למה לא.. למה אתה לא נוסע לדבר? אתה רוצה שאני אבוא לקחת..

        פרופ': תראה, אני לא נוסע לדבר, מכיוון שלאט לאט אני מגיע למסקנה שהאנשים האלה לא מתכוונים, רובם, לא מתכוונים לעשות את זה מה שהיה, מה שהיה הארגון, של תנועה, של אנשים, של מסירות, של עניין, אין.. לעשות ענייני כסף וגניבות, זה כן.

        עפר: אז זה בעצם סוג של מחאה שלך שאתה לא מוכן לבוא?

        פרופ': זה לא סוג של מחאה, אני לא רואה הגיון בזה,

        עפר: אהה

        פרופ': כי אם האנשים האלה לא נאמנים לדברים האלה שהם עושים, ושהם מקבלים על עצמם, אז מה יש לדבר איתם?

        עפר: הבנתי, כן, אני שומע, ובכל זאת, מה אתה מציע לי לעשות, בתור איש חכם?

        פרופ': מה שאתה עושה, אני לא רוצה לקחת ממך מה שאתה עושה, מכיוון שזה דבר חשוב מאוד, תנסה, יש לך כוח לזה, יש לך מרץ לזה, תעשה את זה, אולי תצליח, אם תצליח זה יהיה דבר גדול, ואני יותר מבוגר ממך, ויש לי יותר ניסיון בזה, ויותר... אני יכול להגיד את זה גם כן, יותר הקשבתי לדברים האלה, ואני רואה איך שזה יוצא,

        עפר: כן, אז מה? אתה רוצה להגיד לי שאתה כבר מיואש מזה?

        פרופ': תראה, אם אתה מצליח, אתה עוד צעיר, ואני לא, אם אתה עוד מצליח לקחת חדשים, אנשים חדשים, ולהקנות להם רעיונות נכונים, אמיתיים, ברוח זאת שאנחנו.... שזה יהיה, שזה יהיה היסוד, זה חשוב מאוד.

        עפר: כן, אתה יודע שהיסוד אצלי, זה תמיד הסיפור שאתה מספר לי איך התחברתם באותו לילה בוורשה, שכולם עזבו את הבתים, והייתם ביחד, זה היסוד של כל הסיפור שלי,

        פרופ': זה, זה היה יסוד... שאנשים לקחו על עצמם, מהכל, הכל היה זה, מה שהיה והם חשו כאנשים, מזה חיו,

        עפר: זה היה האוכל שלכם, הא?

        פרופ': זה היה, זאת הייתה הרגשה שאנחנו עושים דברים שהם מחייבים את כולם וזה נותנים לנו כוח לחשוב..

        עפר: (הטלפון בבית של עפר מצלצל) פרופסור רק שנייה,

        כן. סליחה פרופסור.

        פרופ': כן,

        עפר: אז פשוט, אני דווקא, תחשוב על זה, אני דווקא הייתי בא עם מיכל, וביום של הכנס, לוקח אותך איתנו, כמו שנסענו לכנסת, הייתי לוקח אותך איתנו, וזה יכול לעשות, זה יכול לעורר הרבה אנשים, אני חושב שזה דבר חשוב מאד חשוב שתבוא איתנו, שאנחנו נבוא איתך, אתה החשוב, אנחנו רק ענף,

        פרופ': אני כבר לא כל כך נוסע, מכיוון שלא מרגיש שייכות

        עפר: אה, אבל תהיה שייך אלי ואל מיכל... חחח

        פרופ': תראה, אתם זה סיפור חדש, חשוב מאד, אני כבר מזמן.... וחבריי, עברנו דברים אחרים,

        עפר: אבל פרופסור, אל תשכח שאתה האיש, הדמות המרכזית בעולם, שיכול להעביר את המסר, ועצם זה שאתה תגיע לשם, אתה לא צריך לדבר אפילו, עצם זה שאתה תבוא איתנו, זה כבר יעשה גלים,

        פרופ': מה יעשה? לא יעשה שום דבר

        עפר: לא?

        פרופ': לא מאמין, אולי יעשה לשעה

        עפר: שעה זה גם טוב,

        פרופ': לא יעשה למציאות,

        עפר: אני חושב שכן, תחשוב על זה, אל תגיד ישר לא,

        פרופ': תראה, ישר? אני לא אומר ישר, אני במציאות, ודי יודע והשפיע הרבה בשביל באמונה הזאת, במציאות הזאת, ולא, איננו,

        עפר: אבל פרופ' גוטמן, גם מרד גטו וורשה היה מרד במציאות,

        פרופ': כן, מציאות, אבל מציאות קשה,

        עפר: בסדר,

        פרופ': זה היה נכון, אז קנה(?) אנשים לזה, ויצר משהו שאנשים האמינו בזה, והיו בונים את הדברים האלה, איפה יש לנו את זה היום?

        עפר: כן, אבל הרי, אני כל הזמן אומר ש, אני לוקח את מה שכתבת על, זה משהו שמאד, זו ירושה שלי לחיים שמה שמרדכי אנילביץ' אמר: "אל תתרגלו למציאות הזאת", ואני חושב שזה גם נכון להיום, אל תתרגלו להרגל, ואם אתה תבוא, וזה ישבור הרגל, זה יהיה זיכרון מאד חזק למה שמרדכי אנילביץ' אמר,

        פרופ': טוב, תרצה מאד שאני אבוא לאיזה דבר כזה, בבקשה, אני מוכן לעשות את זה, זה לא ישנה את המציאות.

        עפר: אני מאמין שכן, אני מאמין, מה האמונה...

        פרופ': אתה מאמין שכן, אולי, אני לא יודע,

        עפר: אני מאמין, וזה מה שאני עושה, אני דופק על קירות, תאמין לי שאני דופק על קירות, אני לא ארפה, עד שהקיר ישבר,

        פרופ': ומה ומה הצלחת להשיג עד עכשיו?

        עפר: עד עכשיו? אני אגיד לך מה הצלחתי, ראשית כל, יש בן אדם בתוך מוזיאון, הוא לא רוצה שידעו מי הוא, שמאד עוזר לי, וגם בקיבוץ יד מרדכי התחלתי קצת לנער אותם, והם עושים עכשיו ישיבות בנושא, אני בקשר עם חבר הנהלה, והם קצת, אני לא רוצה להגיד שהם מפחדים ממני, כי אני באמת איש קטן, אבל הם קצת התחילו להבין שהם לא יכולים לחיות את חיי השגרה וההרגל שלהם.

        פרופ': נו אדרבא, אם אתה אומר את זה, ואם זה באמת קורה, ויש לזה משקל, אדרבא.

        עפר: אני לא מעיד על עצמי, אבל אני אומר לך מהתגובות שלהם, למשל בכנס האחרון שהיה ביד מרדכי, צלצלה מנהלת התוכן של יד מרדכי, איך קוראים לה.. טוב, אני כרגע לא זוכר, היא צלצלה למיכל וביקשה שאני, היא ידעה שהזמינו אותי, היא לא הזמינה אותי, היא ידעה שאני הולך לבוא, והיא צלצלה וביקשה ממיכל שאני לא אעשה שם פרובוקציה, שאני אהיה ילד טוב.. חחח, כי הם יודעים שבדם שלי זורם דם של דודה שלי, ואם דודה שלי מרדה בנאצים, אני יכול למרוד גם בהם, וכל התערוכה שלי, שיש עכשיו בחול המועד בתל אביב, זה המרד לזכר המרד.

        פרופ': אתה מצליח לעשות, ולהזיז אותם... זה חשוב,

        עפר: כן, כי אתה יודע, אני כל הזמן אומר, מה היו הנאצים? הם היו אטומים. הם היו אנשים אטומים שלא הקשיבו להיבט האנושי, גם אני רואה בכל הסוגיה הזאת, באנשים האלה, איזה סוג של אטימות, אתה לא יכול להיות אטום, ולהעביר את המסר לנוער,

        פרופ': טוב, זה מה שאתה אומר, יש לך רעיון וזה מוביל אותך, וזה טוב שישנו, ויש אנשים שיודעים מה שקרה, ומי קרה, ואיך קרה, והם, הם פחות מתלהבים.

        עפר: אני אומר לך החיים שלי השתנו, מאז ש, מפברואר שנה שעברה 2012, אני פשוט גיליתי עולם, כל הנושא הזה, פשוט מרתק, אני אף פעם לא הייתי בתחום הזה, וגם אני חושב שעצם זה שהם מפריעים לי, זה גם מרתק אותי, זה גם, בספר החדש שכתבתי, אז כתבתי תודה לכל מיני אנשים, גם לך, לאנשים שעזרו לי, אבל גם כתבתי תודה לאלה שהפריעו לי, כי בגלל שהם הפריעו לי, זה עורר בי את מה שדודה שלי הייתה, שאני קרוי על שמה, את הנקודה הזאת של המרידה וזו ההשראה לספר שלי.

        פרופ': תראה, זה חשוב, טוב שאתה עושה והלוואי שגם יהיו תוצאות, אני מקווה כך,

        עפר: יהיו, יהיו, צריך רק להאמין, אם לכם היו תוצאות שם, והייתם במקום הכי נמוך בעולם, אז אני מאמין שגם פה יהיו תוצאות, וזו רק שאלה של כמה נהיה ביחד, ומכוונים למטרה משותפת, של הביחד.

        פרופ': זה, זה חשוב

        עפר: וזה מה שאני רוצה להאיר, אני לא רוצה להאיר את דודה שלי או את סבתא שלי, אני לא, לא מעניין אותי השם שלה, מעניין אותי הפעילות המשותפת, שהייתה שם בין אנשים, כשכל המנהיגים ברחו, שהם נשארו לבד, והם, מתוך הרחוב, צמחו למשהו כל כך גדול, שמשפיע כבר על העולם 70 שנה, זה מה שמעניין אותי.

        פרופ': כן זה נכון, הייתה תקופה כזאת, וזו הייתה הרגשה שבונים משהו שהוא חשוב, והוא יציב, והוא גדול, הם הכל בנו, היום זה נראה אחרת,

        עפר: כן, היום זה נראה אחרת בגלל החומר,

        פרופ': מה זאת אומרת חומר, החומר האנושי הוא חומר אנושי,

        עפר: לא, אני מדבר על חומר, כסף, אני מדבר חומר, ברגע שאנשים יש להם כסף ושררה, וכבוד, זה פשוט הורס את כל הסיפור הזה.

        פרופ': יכול להיות, יכול להיות שאתה צודק,

        עפר: אתה יודע שאברהם..

        פרופ': יכול להיות שהם כסף וכל אחד משתדל, יותר כסף ולא לוקח את הדברים האלה שאנחנו ראינו בהם עיקר אנושי.... וזה מציאות מסוימת,

        עפר: כן, אתה חושב שאני צריך לוותר?

        פרופ': על מה? לא, אתה לא צריך, אני מאד שמח שאתה קיים ואתה לא מוותר,

        עפר: אוקי, תודה.

        פרופ': אבל אני לא ... הולך רואה שומע, ורואה ואתה משלך ואלה משלהם, וזהו זה, והם רבים הרבה יותר,

        עפר: ומה הם?

        פרופ': מה?

        עפר: מה אמרת? הם רבים יותר?

        פרופ': מכיוון שתראה, יש להם השפעה הרבה יותר גדולה על המציאות מסביב,

        עפר: אז מה, גם לנאצים הייתה, להבדיל כן? אני לא משווה, אבל גם לנאצים הייתה השפעה מאד חזקה, ובכל זאת הצלחתם לפצח אותם, במשהו קטן, אבל מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך,

        פרופ': טוב תראה, אתה, אני לא עושה שום דבר רע, אם יש לי מציאות שקורה משהו לעשות טוב, אני עושה. שלהגיד שאני מאמין שזה הופך להיות שאלה או מציאות, שנותן עניין, שבונה דברים, שיוצר, זה דבר אחר.

        עפר: טוב, אז אני מאד שמח אבל, שאתה מעודד אותי כי אני צריך אנשים, במיוחד שאני מקבל את העידוד ממך פרופסור גוטמן, זה מאד, מאד מעודד אותי.

        פרופ': מה שאני אוכל לעשות לך, משהו שיעזור, אני ברצון אעשה,

        עפר: אמרתי לך, אני רוצה ממך מכתב לספר שלי,

        פרופ': מכתב לספר, אני צריך לראות את הספר, ולדעת מה שכתוב בו,

        עפר: כן, ברור, אני אביא לך אותו.

        פרופ': אם זה יהיה ככה שזה ברוח, אז למה לא.

        עפר: כן בסדר, יופי, אז ממש תודה רבה, ואנחנו, אני אהיה איתך בקשר ואני אבוא לאסוף אותך,

        פרופ': בבקשה,

        עפר: אבל אל תגיד לאף אחד, זה יהיה כמו במחתרת חחחח

        פרופ': כן, חח

        עפר: תודה רבה,

        פרופ': בבקשה,

        עפר: שלום.

        פרופ': שלום.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שישי , 17/7/15, 08:58

          Prof. Israel Gutman: The women contributed much more than the men in the Warsaw Ghetto Uprising

          but they were censored, to date


          לזכר שרנקה רחל לאה קופיטו – זילברברג, מעוררת ומורדת גטו וורשה...

          In memory of Sarenka Rachel Leah Kopito-Zylberberg

           

          פרופ' גוטמן: יש עוד דבר אחד שאתה יכול להגיד, ואתה צריך להגיד

          Prof. Gutman: There’s another thing you could be saying, and you should say it.

          עפר: כן?

          Ofer: Yes

           

          פרופ' גוטמן: שבעניין זה (במרד) היה חלק עצום כזה של נשים, בשום דבר אחר שיהודים עשו, בלחימה, במאבקים, בזמן המלחמה, ואחרי המלחמה, לא היו כ"כ הרבה בחורות

          Prof. Gutman:  Concerning this [the uprising] a huge part of it is due to the women, in no other thing that the Jews did – the fighting, the struggles, during the war, and after the war – were there ever so

          many young women involved

           

          עפר: כן

          Ofer:  Yes

           

          פרופ' גוטמן: נשים, שהן היו גורם פעיל וחשוב

          Prof. Gutman:  Women, who were an active, important factor

           

          עפר: כתבתי את זה...*

          *Ofer:  I wrote about that

           

          פרופ' גוטמן: זה דבר חשוב

          Prof. Gutman:  It’s extremely important.

           

          עפר: גם הגרמנים (כתבו על כך) קראתי...

          Ofer:  The Germans also (wrote about it), I’ve read of it

           

          פרופ' גוטמן: הן יותר מגברים, מה זה יותר? לגמרי יותר, הן  יכלו לנוע!

          Prof. Gutman:  They’re worth more than the men… more?  MUCH more!  They were the shifters and movers!

           

           

          *בראש פקודת החיסול הנאצית, עמד גנרל האס אס והמשטרה יורגן שטרופ, שהתפעל מעצם עובדת קיומן של נשים לוחמות ואומץ ליבן (למרות שהן מצונזרות בהיסטוריה עד לרגע זה) "אני חושב שהן לא היו אנושיות שקטות, כמו נערות בקרקס. (האם רמז לשרנקה, שזה היה כינויה על שם זריזותה?) לעתים קרובות ירו מאקדחים בשתי ידיים. נחושות בקרב עד הסוף מסוכנות במגע מקרוב. נערה-חלוצה נראית כבת-יענה. לגמרי אדישה. לפתע, כשמתקרבים אליה צעדים מספר, היא שולפת רימון מקפלי השמלה, הולמת באנשי אס-אס, מקללת אותם עד דור עשירי - ממש סמרו השערות. היו לנו אבדות רבות בפגישות כאלה והוריתי שלא לקחת אותן עוד בשבי, לא להתקרב אליהן ולהפילן מרחוק במכונת-ירייה".    (צופן התקווה – מאת עפר ע"ש שרנקה, מעוררת ולוחמת מרד גטו וורשה)

           

          Heading the Nazi extermination effort was the SS and Police General Jurgen Strop, who was amazed by the very fact that women existed with the bravery to fight (even though history has censored them to this very day): “I think they were not quiet humans, like circus girls. (Was he alluding to Sarenka, known by this nickname for her fleetness?)  Often they shot by holding their guns with both hands.  They were hellbent, all the way, and dangerous up close.  A young pioneering lass, who looked like an ostrich.  Completely indifferent.  Suddenly, when you get several steps closer, she pulls a grenade out from among the folds of her dress, striking out at the SS men, cursing them to the tenth generation – it made your hair stand on edge.  We sustained heavy losses from such encounters and I ordered that they should no longer be taken prisoner, not to get close to them, and to cut them down from a distance with a machine gun.”

           

          The Code 2 Hope – by Ofer named for Sarenka, rouser of the Warsaw Ghetto Uprising

           

           

           

          אבל הטייקון שואה, לא יכול להבין זאת, כי הוא מאצ'ו ישראלי 

           

           

           

          "הָיְתָה לוֹ בְּלוֹרִית מְקֻרְזֶלֶת שֵׁעָר - אִתָּנוּ סָחַב מִן הַלּוּל..."(דודו - חיים חפר) 

           


          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום רביעי, 15/7/15, 12:15

            Prof. Matityahu Mintz, on Sarenka’s highly important role in the Warsaw Ghetto Uprising

            http://www.youtube.com/watch?v=X6cwDNdf1jA&list=UUcjynGj7Mhcz9m2Ss9vNm6Q

             

            עפר: שלום מר מינץ, פרופ' מינץ, זה עפר, מה נשמע?

            Ofer: Shalom, Mr. Mintz, Professor Mintz, it’s Ofer, how are you?

             

            פרופ' מינץ: כן

            Prof. Mintz:  Hello, yes.

             

            עפר: אז שלחתי לך סרטון, עם המייל, של עליזה ויטיס שומרון, שהיא אומרת שפעם ראשונה שהיא שמעה עם כל הקבוצה על רצח שיטתי, ושהיא הייתה בהלם מזה, זה משרנקה

            Ofer:  So I sent you a clip, by mail, of Aliza Vitis Shomron, where she says for the first time that she heard, together with all the group, about the genocide, and how horrified she was by hearing about it, from Sarenka.

             

            פרופ' מינץ: טוב, בסדר, אני מקבל את זה, אני מקבל את זה, אתה אומר שגם אריה וילנר היה במנזר וגם שרנקה הייתה במנזר, זהו, ואריה וילנר חזר, אז אני מסכים איתך שבוורשה קיבלו באמת את האינפורמציה הזאת אבל הם איפשהו קיבלו גם את הדעה, או נטו לקבל את הדעה שבפולין הדברים היו שונים

            Prof. Mintz:  Yes, fine, I accept that, I accept it, and you say that Aryeh Vilner was in the monastery as well as Sarenka, indeed, and that Aryeh Vilner went back, and I agree with you that in Warsaw they indeed received this information but at some point they also accepted the view, or tended to accept the view, that in Poland things were different

             

            עפר: נכון, היא אומרת את זה, עליזה אומרת את זה, חזרתי הבית, ההורים שלי אמרו לי "מה את מקשיבה לה? היא משיגנע, מה נראה לך שבוורשה, בעיר

            Ofer:  Yes, she says as much, Aliza says this, “I went home, and my parents said to me, ‘Why do you listen to her?  She’s crazy.  What do you think, that in the city of Warsaw

             

            פרופ' מינץ: בסדר, בסדר, כלומר, הם הסתגלו לרעיון הזה (הרצח השיטתי שהחל בוילנה, בפונאר) כן? די מאוחר, די מאוחר, שלמעשה לא היה להם מספיק נשק וכו' וכו'

            Prof. Mintz:  Yes, yes, that is, they adapted to this idea (of genocide that commenced in Vilna, in Punar), yes?  Fairly late, fairly late, and in fact they had insufficient weapons and so on

             

            עפר: נכון, וזה הספר, וזה משתלב עם הספר שאתה נתת לו הסכמה, "שמלצובניק" (בהוצאת יד יערי!) שאומר שהיא צועקת על מרדכי אנילביץ' הרי הוא היה מאוד קרוב שלה, משה קופיטו (בעלה של שרנקה) היה החבר הכי טוב שלו

            Ofer:  Yes, and that’s the book, and that integrates with the book to which you gave approbation, “Shmeltzovnik” (Published by the Yaari Foundation) which states that she shouted at Mordechai Anilewicz, after all, he was very close to her, Moshe Kopito (Sarenka’s husband) was his best friend.

             

            פרופ' מינץ: נכון נכון

            Prof. Mintz:  Yes, true.

             

            עפר: והיא צועקת שנה

            Ofer: and she was screaming this for a year

             

            פרופ' מינץ: בהחלט בהחלט

            Prof. Mintz:  Absolutely, of course.

             

            עפר: נו, אז למה אני צריך

            Ofer:  Well, so why do I need

             

            פרופ' מינץ: אתה מבין? מה שקרה פה, אתה צריך להבין איך זה קרה, שפה בארץ, לא ידעו להעלות את משקלה של שרנקה, זה נובע מזה שאנשים שעבדו ביד ושם, מסיבה שלא להזכיר אותה, אינני מבין שמישהו יכול היה להתעלם מזה, היה לו עניין להתעלם, אז זאת הבעיה

            Prof. Mintz:  You see?  What’s happened here, you need to understand what’s happened, that here in Israel, they didn’t know how to appreciate Sarenka’s value, it derives from people who worked in Yad Vashem, this not mentioning her, and I can't understand how anyone could ignore it, or had an interest in ignoring it, so that’s a problem.

             

            עפר: אוקי, אני יכול להמשיך רגע את מה שאתה אומר? אני שואל אותך אחרי שאני גיליתי את זה לפני שנה וארבעה חודשים

            Ofer:  OK, so can I continue, for a moment, what you're saying?  I ask you this after I revealed it a year and four months ago.

             

            פרופ' מינץ: אז אתה צריך, תשמע, כתוב רשימה, כתוב רשימה, ותשתדל לפרסם אותה בעיתון, זהו

            Prof. Mintz:  So you need… listen… write a list, make a list, and try to publicize it in the newspaper, that’s it

             

            עפר: לך זה נראה זהו, ואני מסביר לך שאני מצונזר, וכל הסיפור הזה מצונזר

            Ofer:  To you it seems like “that’s it” and I'm explaining to you that I'm being censored, the entire story is being censored

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום רביעי, 15/7/15, 11:20

               Aliza Vitis Shomron: Sarenka brachte uns diesen Slogan

              http://www.youtube.com/watch?v=L0sAKgV7_Xw

               

              אבל שרנקה, זכרתי אותה טוב, בערב סגרירי אחד בחורף, שאמרו לנו לבוא לריכוז, שהיה ברחוב נלבקי 23, זה היה מקום של שמה, מקום כאילו בית של השומר הצעיר, השומר הצעיר הייתה תנועה גדולה, הכי גדולה בוורשה, ושם היה גם קיבוץ מהשומר הצעיר שהיה צריך כבר לעלות ארצה, והוא לא הספיק.

              גרמנית:.

              Aber Sarenka, ich erinnere mich gut an sie. An einem kalten, stürmischen Winterabend holte man uns zu einem Treffen. Es fand im „Hashomer Hatzair“ Zentrum in der Nablenki 23 statt. Eine riesige Organisation, die grösste in Warschau. Eine etwas grössere Gruppe war schon zu einem Kibbutz organisiert, und alle warteten darauf endlich nach Israel aufzubrechen. Die haben es aber nie geschafft

               

              והיה שמה אולם שכולנו היינו נפגשים שם, לכל מיני הרצאות, וספרייה, אמרו אפילו שרדיו מחתרתי ישנו שם מוחבא איפשהו, ככה התלחשו, אני לא יודעת.

              גרמנית:

              Drinnen befand sich eine Halle wo der Unterricht stattfand. Es wurde geflüstert, dass sich irgendwo da unten ein illegales Radio befand

               

              אז ישבנו על הרצפה, ומולנו ישבה ככה באור מעומעם מאד, ישבה אישה צעירה, ואני זוכרת עיניים כבויות כאלה, לא הייתה שמחה ועליזה בכלל כפי שהיא נראית פה, בצילום הזה, היה לה איזה פס, קצת שיער שיבה, שמאוד היה משונה לי, אישה צעירה.

              גרמנית:

               

              Nun sassen wir alle auf den Boden. Vor uns hockte eine junge Frau und schaute uns an. Ich erinnere mich, dass ihre Augen ganz matt, ohne Freude, nicht so wie auf dem Foto, uns ansahen. In ihrem Haar befand sich so eine graue Strähne, was mir so seltsam vorkam, weil sie noch so jung war

               

               

              והיא סיפרה לנו על גטו וילנה, היא סיפרה על פונאר, היא סיפרה על הרצח וגירוש של כל היהודים, והם היו הראשונים שהחליטו להילחם, שהם הביאו את הרעיון הזה שאנחנו לא נלך כצאן לטבח. זו הייתה סיסמא,

              גרמנית:

              Und Sie erzählte uns vom Vilnauer Ghetto. Über Punar. Sie erzählte von den zahllosen Morden und die Zwangsausweisung der Juden, und das diese es waren, die sich zu allererst entschieden haben zu kämpfen. Die hatten die Idee, dass sie nicht einfach wie ein Haufen Schafe zum Schlachter geführt würden! Und das war das Schlagwort

               

               

              שאול: "מאיפה באה הסיסמא הזאת?"

              גרמנית:

              "?Shaul: „Wo kam dieses Schlagwort her

               

              הסיסמא הזאת מאבא קובנר, הוא כתב, הוא היה משורר, והוא ידע להלביש, לבטא במילים מעטות הרבה מאוד, למרות שהמילה הזו, שהמשפט הזה קצת צורב, הוא צורב אותי, וניצולי שואה אחרים, צורב אותם,

              גרמנית:

               

              Das erfand Abba Kovner, der Dichter, der das niederschrieb, der mit wenigen Worten sehr viel sagen konnte. Also dieser Satz, der brannte, der brannte durch  mich hindurch und durch die anderen Shoa Überlebenden...es wurde in uns hineingebrannt

               

              אבל זאת הייתה אמת, אנחנו הלכנו, הלכנו, בשלב הראשוני, הלכנו, עד שאנשים התעוררו והתחילו להסתתר, והתחילו לעשות כל מיני פעולות נגד,

               

              אז היא הביאה, שרנקה, את הכרוז הזה, נצטוותה להביא את זה לוורשה (עליזה אומרת פעמיים) ולספר מה קורה בוילנה, ואז כבר, היו כבר לא רק הגירושים היו שם, הם כבר התגוננו, הם היו כבר האירגון היהודי הלוחם, חלק מהם כבר היו בצד הארי, וחלק מהם התחילו ללכת קבוצות קבוצות לפרטיזנקה.

              גרמנית:

               

              Und das war genau so. Wir gingen und gingen, immer nur nach vorn, bis die anderen erwachten, und beim Versuch sich zu verstecken in den Kampf mitaufgesogen wurden!

              Also brachte uns Sarenka dieses Schlagwort mit, ja, man sagte ihr „Bring es nach Warschau!“ und „erzähle allen was in Vilna passiert ist!“ Und zu der Zeit gab es dann nicht nur die Ausweisung, sondern sie fingen an sich zu wehren –  sie waren schon die Zydowska Organizacja Bojowa - Jüdische Kampf Gruppe

               

              שאול: מה זה עשה לכם שהיא הקריאה את הפתק?

              גרמנית:

              ?Shaul: „Wie habt ihr euch gefühlt als sie diesen Zettel vorlass

               

              את הכרוז. כשהיא הקריאה את זה וסיפרה מה שעושים שמה, אנחנו פשוט ישבנו מאובנים, מזועזעים, זה היה בלתי נתפס, והיא אמרה לנו שהגורל הזה מחכה גם בוורשה.

              גרמנית:

               

              Also sie las den vor, las und erzählte uns was da vor sich ging. Wir sassen da wie angewurzelt, vollkommen entsetzt, wir konnten es nicht fassen! Und sie sagte uns, dass dieses Schicksal auch Warschau bevorstand

               

              שאול: עדות חיה.

              גרמנית:

              ?Shaul: „Sie war also ein lebendiger Zeuge

               

              פתאום עדות חיה, שבא מישהו ומספר, ואמרו לנו אח"כ: "לכו ספרו את זה".

              גרמנית:

               

              Ja, urplötzlich ist da ein überlebender Zeuge, einer der aus Warschau kam und später sagte man uns, „Erzählt allen davon!“n

               

              הלכתי הביתה, וסיפרתי להורים מה ששמעתי, וההורים הסתכלו עלי ואמרו לי:

              גרמנית:

               

              Ich ging nach Hause, und erzählte meinen Eltern davon – sie schauten auf mich und sagten

               

               " את מדמיינת, זה לא יכול להיות, באה איזו פרובוקאטורית להמריד אתכם, ושתעשו פה בעיות? מה את מתארת לעצמך, שבעיר בירה גדולה, עם יהדות של 350,000 איש, יכולים לעשות דברים כאלה? בוורשה זה לא יקרה?"

              גרמנית:

               

              Du fantasierst. Das kann einfach nicht sein! Sie ist eine Provokantin, will dich aufwiegeln!“ und „Was? Willst du hier Ärger machen? Was glaubst du eigentlich?! Das die in einer so grossen Stadt mit 350.000 Juden so etwas machen können?  - In Warschau kann das nicht passieren!n

               

              אני לא נרגעתי, והמשכנו לספר לאנשים בסודי סודות, כי באמת פחדנו, כי התגובה הייתה, בדר"כ התגובה הייתה מאד שלילית, תפסיקו להפיץ חרדה, אל תדברו דברים כאלה.

              גרמנית:

               

              Das hat mich natürlich kein bisschen beruhigt und ich erzählte natürlich immer weiter, unter der Hand, da ich Angst hatte vor den Reaktionen, die meistens sehr Negativ waren - „Hör damit auf den Leuten Angst zu machen, sag sowas nicht!n

               

              אבל המפגש הזה הוא בלתי נשכח ואני כותבת עליו בספר שלי "נעורים באש" ואת הציטטה מהספר הזה עפר אלוני הוציא, וכתב פה:

              גרמנית:

               

              Aber dieses Treffen konnte ich auf keinen Fall vergessen und ich schreibe darüber in meinem Buch“Jugend unter Beschuss“, und Ofer zitierte daraus:n

               

              "לא נלך כצאן לטבח, החלטנו שכאשר יבוא עלינו הקץ, לא נמות בלי להתגונן, ואם יחסר הנשק, נירק להם בפרצוף, לפחות נראה להם את הבוז שאנו רוחשים להם, וכך ניפול, אבל מעשינו לא ישכחו".

              גרמנית:

               

              Wir lassen uns nicht wie Schafe zum Schlachter führen. Wir haben entschieden, wenn das Ende naht, wir nicht ohne Kampf in den Tod gehen. Auch ohne Waffen – spucken wir denen in die Fresse! Wenigstens zeigen wir denen unsere Verachtung: und so werden wir einer nach dem anderen fallen. Wenigstens werden unsere Taten am Ende niemals vergessen!i

               

              זה ציטוט מהספר שלי, זה אני זכרתי את זה מהזיכרון.

               

              אז אמרתי: "אני מכירה אותה, אני מכירה אותה". כן, זאתי שרנקה.

               

              גרמנית:

               

              Das ist ein Auszug aus meinem Buch, dass ich aus dem Gedächtnis hervorrufe 

              Ich sage, „Oh, ich kenne sie! Ich kenne sie! Es ist Sarenka!i

               

               

              And actually, I also knew Moshe Domb, and Sarenka, and Aviva.  All were members of the “Front” Unit, and some fled, left, with others who left at the start of the war in 1939, going East.

              But Sarenka… I remembered her well.  One stormy winter evening we were told to come to a meeting.  It was in Nablenki 23, where the “Hashomer Hatzair” youth movement center was.  It was a huge organization, the largest in Warsaw.  A large group of the movement’s members was already organized as a kibbutz, waiting to go Israel, but never managed to

              Inside was a hall where we met for lectures, a library.  I also heard there was an underground radio hidden there somewhere, so the whispers went

              So we sat on the floor.  Facing us in the fading light sat a young woman, and I remember her eyes were dulled, there was no joy, as you see in this photograph.  She had a kind of stripe, of grey hair, which was so odd to me, since she was young

              And she told us about the Vilna Ghetto.  She told us about Punar.  She told us about the murder and expulsion of all the Jews, and that they were the first to decide to fight.  They presented this idea that we would not go like a flock to the slaughter.

              It was a slogan

              "?Shaul, “Where is this slogan from

              It’s from Abba Kovner, the poet, who wrote it, and could capture a great deal in few words.  So this phrase, it burns, it burned through me, and other Holocaust survivors… it burns through us

              But it was the truth.  We just went, we went, initially with just went, until people began rousing themselves, trying to hide, and do acts of opposition

              So Sarenka brought us this slogan, yes, she was told to bring it to Warsaw and talk about what happened in Vilna.  And by then there were not only expulsions, but they started defending themselves, they were already the Zydowska Organizacja Bojowa (Jewish Fighting Organization).  Some were already on the Aryan side, and some began moving in groups into the Underground

              ?Shaul:  How did you feel when she read the note

              When she read it, and told us what’s happening there, we simply sat like stone, horrified, it was impossible to grasp, and she told us that this is the fate awaiting Warsaw too

              Shaul:  So she is a living witness.

              Yes, suddenly there is a living witness, someone who’s come from Warsaw, and later we were told, “Tell everyone about it

              I went home, and told my parents and they looked at me and said, “You're imagining.  It can't be.  She’s a provocateur wanting to cause you to rebel.  Will you make trouble here?  What do you think?  That in the large capital city, with 350,000 Jews, they can do such a thing?  In Warsaw such things don’t happen

              I wasn’t comforted by that and continued telling people on the quiet, because I really was afraid of reactions, which were usually very negative: “Stop spreading fear, don’t say such things

              But this meeting is inforgettable, and I write about it in my book “Youth Under Fire”, and Ofer quoted from it

              “We will not go as sheep to the slaughter.  We have decided that when our end comes, we will not die without defending ourselves.  And if we will have no weapons, we will spit in their faces.  At least we will show them the derision we hold for them: and that is how we will fall.  But at least our actions will not go unremembered

               

              :It’s a quote from my book, which I recall from memory

              I say,”Oh, I know her! I know her!  It’s Sarenka 

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שלישי, 7/7/15, 17:26

                שלום, שמי ​עפר, ואני קרוי על שם דודתי שרנקה (בפולנית - Sarenka = עפרה) - מעוררת ​ומורדת  מרד ​גטו ורשה, בפברואר 2012 מצאתי מציאה שפרופ'  גוטמן הגדירה כנדירה וייחודית "כי אין תיעוד"... אנשי הלב התפעלו ממנה ברמה של "וואו", אך אי שם בחדרים האפלים של משטרת הזיכרון החליטו לצנזר את מציאתי  ואותי ואת שהיה לפני 70 שנה במרד גטו וורשה – היסוד לדמוקרטיה העכשווית, למה? מה לחש לי פרופ'  גוטמן?

                 

                 

                My name is Ofer (Hebrew for ‘deer’).  I am named for my aunt Sarenka (Polish for ‘deer’), who roused the Warsaw Ghetto Uprising.  In February 2012 I discovered something which Prof. Israel Gutman defined as rare and unique, “because there is no other documentation”, key persons were wowed by it, but somewhere in the gloomy corridors of the ‘Memory Police’ a decision was made: to censor my findings, along with me too, and what really happened 70 years ago at the Warsaw Ghetto Uprising, a rebellion which is the foundation of current democracy.  And why was this material, and I, censored

                 

                 

                 

                מנכ"ל של הוצאה ידועה, חשק בספר, אך אבנר לא אישר לו...טעות אסטרטגית, ככל שהנושא יצונזר יותר הוא ימתח כקשת היורה את החץ רחוק יותר...

                 

                הספר מכיל את התיעוד הייחידי והבלעדי 

                "Prof. Gutman To Ofer: "You have truly rare materials" 

                הקשור למרד האזרחי הראשון בעולם, כנגד הנאצים, שהרי אין תיעוד, כי הכל נשרף במרד...מטעם אבנר ביקשו את החומר, אך הוא בעונש חינוכי:)


                 

                פרופ' ישראל גוטמן מעודד את עפר לכתוב את ספרו "צופן התקווה"

                ספר על הרומנטיקה בצל השואה, כי בלי השחור לא נראה את הלבן...

                 

                Prof. Gutman encourages Ofer to write his book, “the code to Hope”

                https://www.youtube.com/watch?v=x2W1MlyHBQ8

                פרופ' גוטמן: הלו

                Prof. Gutman:  Hello

                 

                עפר: שלום פרופ' גוטמן, שנה טובה

                Ofer: Shalom Professor Gutman, Happy New Year

                 

                פרופ' גוטמן: שנה טובה

                Prof. Gutman: Happy New Year

                 

                עפר: זה עפר

                Ofer:  It’s Ofer.

                 

                פרופ' גוטמן: כן, אני מכיר את קולך

                Prof. Gutman:  Yes, I recognize your voice

                 

                עפר: אוקי, יופי, מה נשמע

                ?Ofer:  OK, great.  How are you

                 

                פרופ' גוטמן: אה, בסדר, ואיך אתה מתקדם עם הכתיבה של הספר

                Prof. Gutman: Ah, fine.  And how are you progressing with your writing  of the book

                 

                עפר: מאד, אתה מלמד אותי בלי שאתה יודע שאתה מלמד אותי

                Ofer:  Very well.  You're teaching me without even realizing you're teaching

                 

                פרופ' גוטמן: אתה יודע, אני לא צריך ללמד אותך

                Prof. Gutman: You already know, I don’t need to teach you

                 

                עפר: אותי, אמרתי לך, מעניינת הנקודה של החיבור החברתי, זה מה שמעניין אותי

                Ofer:  As I said to you, I'm interested in this point of social connection, that’s what interests you

                 

                פרופ' גוטמן: החיבור הוא בלתי רגיל, כן, והחיבור הוא גם כזה שהוא מיועד לא להם כחיבור, אלא לחברה

                Prof. Gutman:  The connection is outstanding, and the connection is the kind that’s not meant for them but for society.

                 

                עפר: נכון, נכון, נכון, זה מה שמרתק אותי, שהיה פעם דבר כזה, היום לא רואים את זה

                Ofer:  Yes, yes, that’s what fascinates me, that this once existed, but today we don’t see it

                 

                פרופ' גוטמן: נכון, נכון

                Prof. Gutman:  Yes, yes

                 

                 

                כריכה אחורית של הספר צופן התקווה

                Back cover for the book code 2 Hope

                 

                 

                בפברואר 2012, בת"א, נמצא "צופן התקווה", אוצר היסטורי, אישי - חברתי, אשר שכן כאבן שאין לה הופכין במשך 69 שנים, בתיבה מתכתית ישנה שחוקה ואדומה "מסומק ההיסטוריה המבישה", מתקופת מלחמת העולם השנייה... האוצר כלל תוכן מצמרר של מכתבים וצילומים הקשורים בתקווה, שהיא היסוד לקיומנו. "אדם בלי תקווה חשוב כמת". מוצא האוצר הוא סופר ויוצר, שעוסק, ללא מודע, בנושא התקווה כל חייו, ואולי זה מסביר את עצם העובדה שהמוצא* קרוי ע"ש דודתו, כותבת המכתבים והמצולמת שם בצילום נדיר ובלעדי עם מרדכי אנילביץ' – מפקד מרד גטו וורשה- ההשראה לקיומי, קיומך וזה לא סותר...

                 

                In February 2012, in Tel Aviv, “the code 2 Hope” was found. 

                It is a treasure chest of the personal, the social and the historical; and it slumbered, a stone unturned, for 69 years in a worn tin box.  Its red paint seemed to blush at history’s shame, for its contents held news of WWII, chilling accounts in hand written letters and photographs that all deal with hope – and hope is the foundation of our existence, for a person without hope is likened to the dead.

                The finder of this box is an author and artist who has spent his entire life exploring hope.  Perhaps this focus came to him by being named for his aunt who penned those letters and is captured smiling in the rare photograph with Mordechai Anilewicz, thought to be the commander of the Warsaw Ghetto Uprising, a rebellion that is the inspiration for my, and your, existence

                 

                 

                איפה היה אלוהים בשואה? והוא היה...

                Where was God in the Holocaust?  Incredibly, He was there

                 

                האם מרד גטו וורשה היה היסוד למושג "מרד הנעורים" בעולם, וההשראה לדמוקרטיה העכשווית? כן...

                Was the Warsaw Ghetto Uprising the basis for the concept of “rebellion of the youth” in the world, and the inspiration behind modern democracy?  Absolutely

                 

                האם סכנתנו גדולה מערב מלחמת העולם השנייה, שהרי הנאצים הושפעו מהמהפכה התעשייתית, ואנחנו בדור הווב!? אנחנו מושפעים יותר, כי האייפון שלי בכיס השמאלי של חולצתי מכסה על הלב במכניזם...

                Are we in an even more dangerous position than we were just prior to the outbreak of WWII?  Nazism was influenced by the industrial revolution, but we are in the web generation, and impacted even more, as we carry our cellphones in our shirt or jacket pocket, covering our hearts with mechanism

                 

                מי מצא תקווה על רקע השואה? ואם הם מצאו, אנחנו לא?! מצאנו אבל שכחנו בגלל ההרגלים המורידים אותנו ביגון שאולה

                Who discovered hope against the backdrop of the Holocaust?  If it could be found then, can’t we find it

                now?  We did, but have forgotten about it because of habits that bog us down

                 

                האם אישה עוררה את מרד גטו וורשה - המרד האזרחי הראשון בעולם כנגד הנאצים, וההשראה לדמוקרטיה העכשווית?!! כנראה וכנמצא תמיד אשה עומדת מאחור (וגם בספר זה) אך למה ה"גברים"| מנסים למחוק  עובדה זאת?

                Did a woman rouse the Warsaw Ghetto Uprising, rebelling against Nazism, that first civil rebellion in

                the world which inspired modern democracy?  It’s certainly looking that way.  As happens so often, a woman is there behind the scenes (and in this book, too) – so why do men try to erase this fact?

                 

                מי ראה? מי שמע? על מאיה בת המורדים שנמסרה לצורך המרד, במעמד "עקדת יצחק נשית"? אני לא. ואת/ה?!

                Who has seen?  and who has heard? of Maya, the rebel’s daughter, handed into care for the sake of ?

                this rebellion, much like a- female binding of Isaac

                 

                עקדת יצחק נשית ב y-net 

                 

                 

                http://cafe.themarker.com/image/2591617/
                הצילום שממנו רפופורט קיבל את ההשראה לפסלו "בדמי חיי"

                 

                 אחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה האנדרטה של הפסל נתן רפפורט בוורשה- "בדמיי חיי", אשר נחצבה באבן שתכנן אדולף היטלר לפסל בה את האדרת ניצחונו. בחזית, מרדכי אנילביץ' ומאחוריו אישה האוחזת תינוקת המפנה מבט לעבר התקווה, האם זהו סיפורה של שרנקה, דודתי שאני קרוי על שמה, שנתן השראה לפסל?

                 

                 One of the familiar symbols of the Holocaust heritage: sculptor Nathan Rappaport’s monument in Warsaw, cut from the stone that Hitler had earmarked for his victory arch.  In front, Mordechai Anilewicz.  Behind him, a young woman holding her infant, her gaze turned back, to hope.  Is she Sarenka, pivot of this story, my aunt for whom I am named, and the inspiration for this sculpture?

                 

                 

                 

                 

                ''

                https://www.youtube.com/watch?v=U3edqgJDpW8

                 

                ''

                 

                 

                ''

                 

                 

                 

                 

                ''

                 

                ''

                 

                 

                ''

                 

                 

                http://cafe.themarker.com/image/3231610/

                 

                 

                 

                 

                http://cafe.themarker.com/image/3231389/

                 

                 

                http://cafe.themarker.com/image/3026346/

                 

                מה זה מרד גטו וורשה?

                 

                ''

                 

                המלצתי, ​נסו ללכת אחרי טביעת האצבעות של עברכם – משפחתכם, למרות או בגלל כל החומות...

                ו/או  אז תתחברו ל DNA​ של ה"אני" שלכם, ותחשפו להווייתכם העכשווית, שהרי עברנו  הוא היסוד לעתידנו​...

                 

                I recommend you start tracking the fingerprints of your history – your families – despite, or because of, all the walls you’ll come up against

                Then you'll be linking to the DNA of your personal “self”, and be exposed to your current existence in all its force, for our past is the foundation of our future

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שלישי, 7/7/15, 12:04

                  Prof. Gutman to Ofer: Grateful for preserving this important material from the Uprising

                   

                   http://www.youtube.com/watch?v=DDqJOCHGCEw&list=UUcjynGj7Mhcz9m2Ss9vNm6Q

                   

                   

                  פרופ' ישראל גוטמן: יש לי הוקרה ששמרת על זה, כמה דברים הלכו לאיבוד בגלל שאנשים...

                  Prof. Gutman: I am very grateful that you preserved all this, so much got lost because of people…

                   

                   

                  דרוש משקיע, להארת סיפור מרד גטו וורשה: ספר, סרט, תערוכה...

                   

                   

                   

                   

                   

                  ''

                   

                   

                   

                  ''

                   

                   

                   

                  ''

                   

                   

                   

                  ''

                   

                  ''

                   

                   

                  ''

                   

                   

                   

                  ''

                   

                   

                   

                  ''

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום שלישי, 7/7/15, 04:35

                    פרופ' מתתיהו מינץ, על חלקה החשוב ביותר של שרנקה במרד גטו וורשה....

                    Prof. Matityahu Mintz, on Sarenka’s highly important role in the Warsaw Ghetto Uprising

                    http://www.youtube.com/watch?v=X6cwDNdf1jA&list=UUcjynGj7Mhcz9m2Ss9vNm6Q

                     

                    עפר: שלום מר מינץ, פרופ' מינץ, זה עפר, מה נשמע?

                    Ofer: Shalom, Mr. Mintz, Professor Mintz, it’s Ofer, how are you?

                     

                    פרופ' מינץ: כן

                    Prof. Mintz:  Hello, yes.

                     

                    עפר: אז שלחתי לך סרטון, עם המייל, של עליזה ויטיס שומרון, שהיא אומרת שפעם ראשונה שהיא שמעה עם כל הקבוצה על רצח שיטתי, ושהיא הייתה בהלם מזה, זה משרנקה

                    Ofer:  So I sent you a clip, by mail, of Aliza Vitis Shomron, where she says for the first time that she heard, together with all the group, about the genocide, and how horrified she was by hearing about it, from Sarenka.

                     

                    פרופ' מינץ: טוב, בסדר, אני מקבל את זה, אני מקבל את זה (ששרנקה הביאה את הבשורה של הרצח השיטתי שהחל בוילנה - פונאר ואת ההחלטה למרוד)

                    Prof. Mintz:  Yes, fine, I accept that, I accept it,

                     

                    אתה אומר שגם אריה וילנר היה במנזר וגם שרנקה הייתה במנזר, זהו, ואריה וילנר חזר, אז אני מסכים איתך שבוורשה קיבלו באמת את האינפורמציה הזאת אבל הם איפשהו קיבלו גם את הדעה, או נטו לקבל את הדעה שבפולין הדברים היו שונים

                    and you say that Aryeh Vilner was in the monastery as well as Sarenka, indeed, and that Aryeh Vilner went back, and I agree with you that in Warsaw they indeed received this information but at some point they also accepted the view, or tended to accept the view, that in Poland things were different

                     

                    עפר: נכון, היא אומרת את זה, עליזה אומרת את זה, חזרתי הבית, ההורים שלי אמרו לי "מה את מקשיבה לה? היא משיגנע, מה נראה לך שבוורשה, בעיר

                    Ofer:  Yes, she says as much, Aliza says this, “I went home, and my parents said to me, ‘Why do you listen to her?  She’s crazy.  What do you think, that in the city of Warsaw…’.”

                     

                    פרופ' מינץ: בסדר, בסדר, כלומר, הם הסתגלו לרעיון הזה (הרצח השיטתי שהחל בוילנה, בפונאר) כן? די מאוחר, די מאוחר, שלמעשה לא היה להם מספיק נשק וכו' וכו'

                    Prof. Mintz:  Yes, yes, that is, they adapted to this idea (of genocide that commenced in Vilna, in Punar), yes?  Fairly late, fairly late, and in fact they had insufficient weapons and so on.

                     

                    עפר: נכון, וזה הספר, וזה משתלב עם הספר שאתה נתת לו הסכמה, "שמלצובניק" (בהוצאת יד יערי!) שאומר שהיא צועקת על מרדכי אנילביץ' הרי הוא היה מאוד קרוב שלה, משה קופיטו (בעלה של שרנקה) היה החבר הכי טוב שלו

                    Ofer:  Yes, and that’s the book, and that integrates with the book to which

                    שאומר שהיא צועקת על מרדכי אנילביץ' (שהחל רצח שיטתי בוילנה וקוראת לו לצאת למרד) הרי הוא היה מאוד קרוב שלה, משה קופיטו (בעלה של שרנקה) היה החבר הכי טוב שלו

                     

                    you gave approbation, “Shmeltzovnik” (Published by the Yaari Foundation) which states that she shouted at Mordechai Anilewicz, after all, he was very close to her, Moshe Kopito (Sarenka’s husband) was his best friend.

                     

                    פרופ' מינץ: נכון נכון

                    Prof. Mintz:  Yes, true.

                    עפר: והיא צועקת שנה ולא מאמינים לה - על הרצח השיטתי והמרד

                    Ofer: and she was screaming this for a year…

                     

                    פרופ' מינץ: בהחלט בהחלט

                    Prof. Mintz:  Absolutely, of course.

                     

                    עפר: נו, אז למה אני צריך (לבקש ולחיות כמצונזר, כדי שהסיפור האמיתי של מרד גטו וורשה יסופר?! שהרי גם הלוחמים צונזרו)

                    Ofer:  Well, so why do I need…

                     

                    פרופ' מינץ: אתה מבין? מה שקרה פה, אתה צריך להבין איך זה קרה, שפה בארץ, לא ידעו להעלות את משקלה של שרנקה, זה נובע מזה שאנשים שעבדו ביד ושם, מסיבה שלא להזכיר אותה, אינני מבין שמישהו יכול היה להתעלם מזה, היה לו עניין להתעלם, אז זאת הבעיה

                    Prof. Mintz:  You see?  What’s happened here, you need to understand what’s happened, that here in Israel, they didn’t know how to appreciate Sarenka’s value, it derives from people who worked in Yad Vashem, this not mentioning her, and I can't understand how anyone could ignore it, or had an interest in ignoring it, so that’s a problem.

                     

                    עפר: אוקי, אני יכול להמשיך רגע את מה שאתה אומר? אני שואל אותך אחרי שאני גיליתי (בפברואר 2012)  את זה (ספור המרד)  לפני שנה וארבעה חודשים

                    Ofer:  OK, so can I continue, for a moment, what you're saying?  I ask you this after I revealed it a year and four months ago.

                     

                    פרופ' מינץ: אז אתה צריך, תשמע, כתוב רשימה, כתוב רשימה, ותשתדל לפרסם אותה בעיתון, זהו

                    Prof. Mintz:  So you need… listen… write a list, make a list, and try to publicize it in the newspaper, that’s it.

                     

                    עפר: לך זה נראה זהו, ואני מסביר לך שאני מצונזר, וכל הסיפור הזה מצונזר

                    Ofer:  To you it seems like “that’s it” and I'm explaining to you that I'm being censored, the entire story is being censored.

                     

                     

                     

                    ''

                     

                     

                    ''

                     

                     

                    ''

                     

                    ''
                    כותרת בעיתון פולני: "שרנקה הז'אן דארק של פולין", אך אבנר שלו חושב שהיא אפס, למה? כי הוא היה הרל"ש של דדו

                     

                     

                    ''

                     

                     

                    ''

                     

                     

                    ''

                     

                     

                    ''

                     

                    ''

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום שלישי, 7/7/15, 01:59

                      פרופ' ישראל גוטמן: "הכל צריך לעבור אותו  ורק עם עניין מיוחד"

                      "Prof. Israel Gutman:  “Everything must go through him, and only if it’s a special matter

                        

                      הם (יד ושם) רוצים שיהיה משהו ולא יבלבלו להם את המוח = הכניעה להרגל - כצאן לטבח

                      They (Yad Vashem) want a particular thing and that no one should bother them  =  submission to habit, like sheep to slaughter

                       

                      והוא (היו"ר) התלבש על זה

                      and he (the Chairperson) set himself to the task

                       

                      ועשה (היו"ר) את הכל שאנשים שעובדים במקום

                      and did everything so that people working there

                       

                      אין להם יכולת לפנות = גטו מנטלי

                      have no chance of approaching  =  ghetto mentality

                       

                      ולפעול

                      and taking action.

                       

                      הכל צריך לעבור אותו ( את היו"ר) ומעט מאוד עובר אותו

                      Everything must go through him (the Chairperson) and very little gets past him

                       

                      ואם זה עובר אותו, יש לו בכך עניין מיוחד

                      and if it does get past him, then it’s because he has some special interest in it

                       

                      והתוצאה: גטו מנטלי הנשלט ע"י משטרת הזיכרון השולט על מהות האדם – הזיכרון...

                      and the outcome is: a ghetto mentality controlled by the memory police who control the essence of

                      humanity: memory

                       

                      צפו 

                      https://www.youtube.com/watch?v=CMobT1GjWiI

                      ובאנגלית 

                      https://www.youtube.com/watch?v=_WPtJr6IfK4

                       

                       

                      ''

                       

                       

                      ''

                       

                       

                       

                      ''

                       

                       

                       

                      ''

                       

                       

                       

                      ''

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום שישי , 3/7/15, 16:10

                        Prof. Israel Gutman:  “What I've managed to read is a lot of rubbish and insolence.”

                        פרופ' ישראל גוטמן: "מה שהספקתי לקרוא זה הרבה מאד שטויות וחוצפה"

                        http://www.youtube.com/watch?v=d0wMWAa5NmY&list=UUcjynGj7Mhcz9m2Ss9vNm6Q


                        דרג את התוכן:

                          תגובות אחרונות

                          code2hope

                          מעורר ומורד בכח המשיכה, לעבר התקווה

                          פרופיל

                          הקו א-ל התקווה
                          1. שלח הודעה
                          2. אוף ליין
                          3. אוף ליין

                          ארכיון

                          פיד RSS