שתי המזכירות שישבו קרוב לדלת הכבדה, חייכו אלי.
שקעתי בכסא המנהלים מעיף מבט קצר בנוכחים שהמתינו לי ובניירת האינסופית שעל השולחן.
סוף היום נראה כדבר רחוק ואוטופי.
סובבתי את הכסא מפנה לנוכחים את גבי ושקעתי במחשבות.
ללישכה התפרץ קשיש כעוס והחל לצעוק.
"מה הבלגן הזה ?"
"ואיתך", צעק על הקרח שלעס מסטיק.
"יש לי חשבון פתוח וארוך".
לרגע הזה חיכיתי.
סובבתי את הכיסא וכשפניי לנוכחים התחלתי לנגן באקורדיון שהיה על ברכיי "היום יום הולדת" -
המנכ"ל קפא, פיו נפתח ונסגר פעמיים וניראה כמשותק. הייתי הדבר האחרון שציפה לו. ברגע אחד הפכה האווירה הטעונה לשמחה ומשוחררת.
"אלוהים", אמר מרוכך ומחוייך:
"כזו הפתעה בחיים לא עשו לי"
**
הדלת נפתחה, ללישכה נכנסו המזכירות עם עוגה ענקית וכולם שרו:
"איפה איפה איפה העוגה".
ואז קם זה "עם החשבון הפתוח והארוך" שדמה כשתי טיפות יין לג'ורג' קוסטנזה.
הוא משך את המנכ"ל שהוקף מיד מעגל של מוחאי כפיים, ורקד אתו את זורבה היווני לצלילי האקורדיון.
האנרגיות היו נפלאות, שיר רדף שיר ועיניי כולם נצצו..
**
כשנכנסתי למכונית, שמעתי את השירה בוקעת מאחת הקומות הגבוהות.
התודות חלפו בראשי, לאימי שהכריחה אותי לנגן כשהייתי נער, ולבורא שהעניק לי כישורים ויכולת לשמח אנשים.
נזכרתי גם בסיכונים המקצועיים הכרוכים במקצוע. בעגבניה שכמעט פיצחה את ראשי. שתי שניות אחרי שמישהו בקן השומר הצעיר צעק:
"יאללה יאללה, תשים כבר מזרחי", חשתי בחבטה האיומה ובנוזל האדום יורד מהמצח ונכנס לי לעיניים.