אני לא זוכר באיזה הקשר אמרתי את שתי המילים "אי בודד", כשפתאום היא קטעה אותי ושאלה, "נוסעים" ?

נדהמתי. הכרתי את יעל באתר "החצי השני" שבועיים קודם. היא כתבה ספורי ילדים ונוער ועדיין לא נפגשנו. 
מילים ספורות חסכו משפטים ארוכים. שנינות וחריפות מחשבה אפיינו כל שיחה. 
כל שיח חבר את עולמינו בסיבים אנטלקטואליים שנלפפו זה בזה.
כל שיחה היתה מרתקת מקודמתה וההומור רק השאיר טעם של עוד.
יום קודם העירה אותי ב-6.00 בבוקר צועקת מאושר ומבקשת שאפתח במהירות את עיתון הארץ במדור הספרותי. שמה המלא, הופיע בין רבי-המכר... לא היה מאושר ממני. מכל עולמה, בחרה לשתף אותי הראשון, בהצלחתה.

**

יעל התעקשה שנלך על זה "עד הסוף" ושלא ניפגש לפני הטיסה.

אמרתי מהוסס, "את יודעת איך זה אצלנו הבנים, קודם נחליף תמונות, שתראי שאני לא חתיך הורס... ושאני אראה שאת לא כונפה".
ספרתי לה, שבחורה בשם סלעית, אמרה לי בטלפון, שהיא חטובה וכשהגעתי לדייט המתנתי לידה 20 דקות.
לא מעלה בדעתי, שזו שעומדת לידי היא סלעית החטובה... 

לקול צחוקה, תארתי כיצד נשבעתי, שיותר לא אפגש ללא תמונה.
התמונה כבר עניינה אותי פחות ופחות, הבנתי שעל טיול כזה לא מוותרים.

הדייט הראשון היה בשדה התעופה, שעתיים לפני שהמטוס המריא לכרתים, האי הכי בודד בסביבה.

**                          

יעל הגיעה לשדה התעופה צבעונית וסוערת, חתיכה אמיתית. הבטתי בה נדהם וצוחק. התחבקנו בטוחים שמשעמם לא יהיה.

כשהמטוס המריא היא נצמדה אלי מחוייכת כולה. לא הפסקנו לדבר. סיפור רדף סיפור והכל נראה שליו ומבטיח. 
 נחתנו בשדה התעופה של כרתים. מגיעים למלון ומספיקים לרקוד במועדון המקומי. הלכנו לישון מחוייכים ושומרים נגיעה...  

" אז מה אם אני מטיילת איתך שלשה ימים, זה לא אומר שאני צריכה לשכב איתך, וחוץ מזה אני בזמן פציעות... " אמרה לי את זה עוד בארץ.

**                           

בבוקר יעל נהגה ברכב השכור, כשאני יושב לצידה עם המפה על הברכיים. ואז..אמרתי את המשפט, שכמעט החריב את כל הטיול "יעלי, תיזהרי על הזקנה" 

לתדהמתי יעל פתחה את הפה, וצרחה "מה, אני רוצחת זקנות" ? והגבירה את קולה, "היית חייב להגיד את המשפט הזה, לא יכולת להתאפק ? אם לא מתאים לך...אפשר ברגע הזה להפסיק את הטיול ולחזור הביתה".

התבוננתי בה משועשע ועצוב בו זמנית. הבנתי בשניה, שהיא "מהמתפרצות", שהיא חמת מזג באופן קיצוני וזוגיות משמעותית לא תצא מפה.  

כדי להציל את הטיול ולהראות שתגובה כ"כ אגרסיבית לא יכולה להישאר ללא תגובה ציונית הולמת, שאלתי אותה בקול נמוך ורגוע,"את רואה את הסככה של האבטיחים מעבר לפינה ?"
"בטח שאני רואה", ענתה בכעס. "תעצרי לי שם, עליי לא צועקים. ניפגש בערב במלון".  

"הי הי, למה את לא עוצרת ?
 עברת את הסככה... הכנסת לרכב אנרגיות רעות עם הצעקות שלך, כמעט רמסת את הזקנה, חשבתי שאת לא רואה אותה, זו לא סיבה לצרוח עליי..." יעל לא ענתה.
הבנתי שהיא פריקית של שליטה. מאלה שתעדיף להתאבד ובלבד שלא תתנצל.
המשכנו עוד חצי שעה קלה בשתיקה רועמת, אף אחד לא רצה לריב ולקלקל את הטיול שרק החל.

יעל פרצה פתאום בצחוק מתגלגל ואמרה:

"אני נוחה לכעוס ונוחה לרצות. תקבל  אותי ככזו ? אם אנחנו חושבים על זוגיות, היתה לך עכשיו הזדמנות להכיר את החלקים הפחות משובחים שבי".

**

ישבנו על חוף הים מתבוננים בגלים. חפנתי באצבעותי את החול הזהוב, שהתפורר בהתמסרות לתוך הבור שחפרתי ביד השניה. יעל ספרה סיפור, שהמציאה או שלא, אך הייתי מרותק מיופיו.

כשם שהצייר צובע ומשרבט בכישרון על הבד והנגן מפליא בנגינתו, כך היא ליהטה במילים והותירה אותי נפעם ומוקסם. התקרית של "תזהרי על הזקנה" נשכחה לגמרי וצחוקינו המתגלגל נשמע ברכב ובכל מקום שטיילנו. 

**

הערב ירד לאיטו, נכנסנו ליער עבות באחד ההרים הגבוהים שבאי. כשהגענו ל"מזלג" והמפה על ברכיי, אמרתי ליעל לפנות ימינה, והיא התעקשה שאני טועה ופנתה שמאלה.
התעקשתי שתחזור ותתקן, אך ללא הועיל. היא אחזה בהגה...

החשיכה היתה מוחלטת. והיה ברור שטעינו בדרך. יעל נלחצה ופרצה בבכי רועדת כולה. חיבקתי אותה ובקול שקט הרגעתי אותה.

הסברתי לה שיש לנו דלק, מים ואוכל בשפע ותוך פחות משעה אנו יוצאים מהמבוך.

נהגתי בזהירות והגעתי שוב לנקודה בה היינו אמורים לפנות ימינה...

ירדנו מההר, טפסנו בתלוליות מתבוננים כיצד מאיר הירח את דרכנו, המשכנו לרדת במדרונות ושתינו קפה בכפר הראשון שנתקלנו.

הצבע חזר לפניה היפות והדרך למלון נראתה קרובה ובטוחה. הרגשתי את חיבוקה ומגעה. חשתי שהחוויה בקצה ההר, היתה מכוננת בקשר העמוק שהחל להרקם בינינו.

נהגתי בזהירות. יעל כבר היתה רגועה והתאמנה בנגינה  במפוחית. למדתי אותה להכניס ולהוציא אויר תוך הפקת צלילים נקיים. תפיסתה המהירה בנגינה היה כגודל כשרונה בסיפורת.

**

קנינו זה לזה מתנות. התבוננתי בה מודדת בגדים, זורחת, קורנת וחווה אושר מדברים קטנים. כניסתה לכל חנות היתה כריקוד. כולה אור, הצגה אמיתית וחינם. לראות את יעל מלקקת גלידה משובחת ומשמיעה נאקות של אורגזמה - עסיס חווית החיים, היה מראה שלא שוכחים.

"הכניסה" לקונדיטוריה, היתה מהמרשימות שראיתי. היא רקעה ברגליה ריקוד יווני אותנטי, שוברת 4 צלחות יווניות תוך נגיסת מרציפן שעורר את כל חושיה.           

בשלב זה עוד לא ידעתי שתהומות העצב של יעל זהים בעוצמתם לעוצמות ההנאה..

**

חזרנו לארץ חברים ומחובקים יום אחד לפני יום-הכפורים. לפני כניסת החג הקדוש דאגתי שליניר בנה, יהיו זוג אופניים חדשים אותו בחרנו יחד. בתור "הנדי-מן" החלפתי והתקנתי את קרש - האסלה לשרותים הצמודים שבחדרה.

הבחירה היתה קלה. מיד כשנכנסתי למחלקת הכלים הסניטריים בהום-סנטר, הבחנתי בשתי המילים המנצחות "אסלת יעל"- 

כמו שרבנן ניסחו את "ברכת הבית" – התלויה כמעט בכל בית, ומזמנת שפע חומרי ורוחני, 

כך כתבתי את "ברכת הישיבה" - ואיחלתי ליעל שכל פעולות המעיים במקום זה, יבואו לה בקלות ובבריאות. ושתזכור כל פעם ופעם, כשתשב על האסלה, מי בחר, קנה, השקיע והרכיב את האסלה בעשר אצבעותיו...

**

נראה היה שארוחת הערב עם ילדיה, תהיה שלווה ונעימה, אך לפתע נפל המזלג של יניר על הרצפה, דבר שהוציא את יעל מדעתה ושבש ברגע זה את איזון הבית ואיזון רגשותיי... 

"הכל נופל לך מהידיים, מה קורה לך", קולה של יעל הרעיד את כל השכונה. עצמתי את עיניי, הרגשתי את ההתכווצות בבטן ואת פעמוני האזהרה שצועקים ופוקדים עליי לעוף משם ולתמיד.      

ההתרחקות היתה הדדית. עברו שבועיים  בהם לא שמעתי מיעל. כשהתקשרתי היא היתה תמיד עסוקה, מבטיחה שתחזור מייד כשתתפנה... ולא ממש קיימה.

אני שלעצמי, הייתי מבולבל וקרוע בין שני הרצונות, להמשיך בקשר, לבין ההקשבה לתחושות, שאסור לי להיות במקום של כעס חסר שליטה והתפרצויות לא צפויות.

**

בוקר יום א', התגעגעתי ליעל. התקשרתי ואמרתי לה במהירות לפני שתודיע לי שהיא עסוקה ושתחזור אלי ...   

"יעל הי, רגע של אמת, האם אנו בזוגיות, נראה לי שאת מתחמקת ממני..."

האם אנחנו בשיחת "יחסינו לאן" ? שמעתי אותה מחייכת דרך הטלפון.. ואז הרצינה:

"אני אדם סובל, אינך מכיר אותי, אני אדם הסובל ברמות שאינך יכול לדמיין... אני אמנית, החווה עליות שיא וירידות לשאול, לא כדאי לך להיות איתי. מה אתה צריך את זה ?

"אל תחליטי בשבילי, תני לי להחליט מה טוב לי, אני בטוח שכשיהיו לי את רגעיי הקשים, תעמדי לצידי, כמו שאני איתך. חברות נמדדת בעיקר כשסגריר, לא רק כששמש ופרחים סביב..." השיחה הזו ליוותה אותי כל היום.

**

כתשע שעות אחרי השיחה הזו, שלח הבורא את ידו הארוכה ויצר בתיזמון, חרון אף ובעוצמות השמורות רק לו, יצר מציאות חדשה.

רכבתי על האופנוע-עם-הסירה במהירות העולה על 90 קמ"ש בכביש אילון, חוצה את שדרות רוקח לכיוון הרצליה, כשפתאום עקפה אותי מימין מכונית אדומה שצפצפה ללא הפסקה, יעל ויניר נופפו לי לשלום. ממש באותה שניה האופנוע קרטע והמנוע כבה. יעל קלטה את סימני המצוקה שלי ועצרה בצד הכביש. פלסתי את דרכי בין הנתיבים, גולש כשהמנוע כבוי ועצרתי בשוליים.
העברתי למכוניתה, מעט מהדברים שהיו "בסירה" של התלת-אופנוע, נפעם מהתזמון המדהים,   שהרי התקלה באופנוע יכולה היתה להקדים או לאחר במרחק ובזמן...     

נכנסתי למכוניתה לכל צהלות השמחה של יעל ויניר, למזלך "אנו בדרך להרצליה", אני רק צריכה לאסוף את עוגת יום ההלדת של יניר.

**

"תמשיכי ישר ואנו בבית שלי" ניסיתי להגיד, אך יעל כבר פנתה  בסיבוב חד ימינה, התרחקה מביתי, שנראה לפני רגע כה קרוב ועצרה בחריקת בלמים בכניסה לבית מגורים.
"5-10 דקות ואנו למטה עם העוגה ונקפיץ אותך הביתה".
הוצאתי את הדברים שלי מהמכונית. ממתין בסבלנות.

כל דקה נראתה ארוכה וליבי ניבא לי שצפויות לי עוד דקות רבות... התבוננתי בשעון, מסרב להאמין, כיצד 5-10 דקות הופכות ל-40 .

התחלתי ללכת לכיוון ביתי, עמוס בחפציי מחפש מונית, מסמס ליעל שהתייבשתי ושאני כבר ממשיך ברגל. היא לא הגיבה. 
ככל שהתרחקתי גבר בי התסכול לצד הרצון לפענח, כיצד עובדים גלגלי השיניים במוחה, איך ליבה נתן לה לייבש אותי למטה זמן כה רב, מבלי לסמס, לרכך ולמתן את תחושותיי הקשות.

לפתע שמתי לב, שהשארתי את המפתחות במכוניתה הנעולה. התחלתי לחזור את כל הדרך. כשהגעתי למכוניתה, היא עמדה לנסוע. כשהבחינה בי צרחה: 

"מה אני חייבת לך, שאתה מסמס לי.
עוף מפה אני לא רוצה לראות אותך יותר, עוף מפה"
התבוננתי בה, לא מבין איך המילים לא נשברות לה בפה.
"יאללה, יאללה קח את הדברים שלך ותעוף" אמרה ויצאה מהמכונית שלה, כדי לזרז אותי.

נכנסתי למכונית שלה, מרים את המפתחות שלי מתחת למושב.
פתאום יצא הילד השובב שבי. הוצאתי את מפתחות המכונית שהיו בסוויצ', והנחתי אותם על רצפת המכונית ליד הדוושות.

התרחקתי במהירות משם, רוצה לשכוח מקיומה של יעל ומתקשה לעכל את שארע.
את המחשבות קטעו צעקותיה של יעל. "מטורף מטורף תתפסו אותו גנב...גנב"

היא רצה אחריי בכל כוחה, כשיניר רץ אחריה מבוהל וקורא  "אמא אמא מה קרה , למה את צועקת וקוראת לו גנב..." עצרתי. 

יעל  הגיע אלי מתנשפת, "אתה מטורף" היא צרחה 3-4 פעמים,
"תחזיר לי את מפתחות המכונית" ..התבוננתי בה בעצב.
היא נראתה מטורפת לגמרי. עינייה רשפו אש, התרוצצו בטירוף וריר נזל לה מהפה. 

הבנתי שברגע זה הסתיימה החברות שלנו. עניתי לה בתמימות ובשקט:
"המפתחות שלך על רצפת המכונית. יכולת להתקשר לנייד שלי, לשאול אם ראיתי ת'מפתחות שלך ולחסוך את כל הצרחות וההצגה הזו מיניר ומתושבי הרצליה.        

יכולת גם להגיד שאת מתעכבת ולא ליבש אותי 40 דקות למטה... " 

יעל הפנתה אלי את הגב והתרחקה לכיוון מכוניתה. 

צעדתי שוב לכיוון ביתי, עמוס בדברים, שחששתי שיגנבו לי מהאופנוע-עם-הסירה,  התקוע בכביש איילון.  

**

המחשבות היכו במוחי כתופים ובקצב גובר.

ניסיתי להבין איך מתנהלים העניינים שם אצל אלוהי האתרים.
לא היה לי ספק ששלח את ידו הארוכה, הציל אותי מקשר הרסני ומבחורה "רגועה" ויוצאת דופן.

"השילוש הקדוש", המבשר את מעורבותו  של האל - עוצמה, חרון אף ותזמון-השמור רק לו, התגלה לגמרי. 
ניסיתי להבין איך חברות, שהחלה בטיול מקסים וסוער שלא כדרך הטבע, הסתיימה בצעקות שצמרות הרצליה לא שמעו כמותן...

וכיצד התהפך הגלגל, שבפחות משעה הפכה השמחה, בה יעל ויניר קבלו את פניי כשנכנסתי למכונית, לעוינות ולכעס.

****

שנה חלפה, גשם חזק בנמל תל אביב. כולנו תחת סככה אחת במפגש פסגה מקרי.
"הי יעל, טוב לראות חברים ותיקים".  היא הסתכלה בי בהפתעה ובעיניים מאירות, לוחשת, "יניר עדיין כועס עליך"

למחרת שלחתי לה מייל. "בואי נמנף את זה לפיוס ושלום. תסבירי ליניר, שאסור לשמור כעסים. ניפגש לארוחת ערב. כן קשר לא קשר...
תדגימי לו כיצד חברים משלימים", כך שבתרמיל החיים" שכל אדם נושא על גבו, יהיה ליניר מטען אחד פחות..."

**

המייל נשאר ללא מענה.