"מה אתה לא זוכר אותי ?"
"אממ, זוכר זוכר, בטח זוכר... "

"נו תרשום כבר את המספר שלי", אמרה וחסכה שעות מאמץ של שיוף תאים אפורים ... "נדבר כבר בטלפון, אני ממהרת..."
**
קבענו לדייט. טלי היתה יפהפייה. לבשה חולצה סקסית צמודה ושדרה מיניות מתפרצת. שתינו יין אדום ולבן כיד המלך וצחקנו עד כלות. סיפרה שהיא מחנכת בחטיבת ביניים, מורה לדקדוק ועומדת לסיים דוקטורט בבלשנות. החיבור האנטלקטואלי והמנטלי נראה מבטיח ונפרדנו בחיבוק ארוך.
בסביבות 01.00 בלילה התקשרה והעירה אותי משינה עמוקה:
"יקר, תדע שהצלחת לגעת בנשמה שלי, אני לא נרגעת מהתובנות העמוקות, הצחוקים המתגלגלים, השאלות ששאלת ונשארו פתוחות,... טלטלת אותי..."
"אני שמח שנשאר לנו טעם של עוד"
"כן בוודאי", ענתה.
**
כעבור יומיים, כשהתקשרתי והצעתי שניפגש, כבר נשמעה צוננת ומוזרה: "אני בעצם לא יודעת... נו טוב... מה אני אגיד לך..."
"מה קרה בינתיים" ? שאלתי מופתע .
"טבעו לך הספינות ? את מושקעת ? צנחו לך מניות ?".
ניסיתי לנער את אבק המחמאות, שהורעף עלי רק לפני יומיים, לעכל ולעדכן את עצמי בשינוי המצב החדש.
קבענו בכ"ז להפגש בערב יום שישי, במסעדה "נחשבת" באור יהודה.
**
דקה אחרי שנכנסנו למסעדה, טלי הפכה לעויינת.

"איך המסעדה ?", שאלה

"נחמדה", עניתי

מהרגע ש"לא נפלתי מהרגליים" בהתפעלות טוטאלית, טלי כבר לא יכלה להסתכל יותר בפניי. המבטים טיילו רק סביב...
כל מה שאמרתי באותו ערב, זכה לתגובה כעוסה ונוזפת בסגנון:
"ואיפה אתה היית בתמונה ?"
לא משנה מה ספרתי, טלי ענתה בקול טעון ומלא חימה: "ואיפה האחריות שלך ?"
ספרתי לה על השתלשלות מקרים תמימה, בה הצעתי לרונית, שהיתה בת זוג שלי בעבר, לנגן ולשמח באקורדיון את הוריה בחתונת הזהב, מבלי שיידעו על הקשר בינינו, שהיה בתחילתו.
"תגידי, שהגעת אלי דרך האינטרנט", הצעתי לרונית.
תארתי לטלי, איך הפכתי את הארוע מיבש ומשמים לחי תוסס ושמח. כל בני המשפחה רקדו סביב השולחן הענק, כשאני מנגן שירי חתונה.
ו...פתאום אמה של רונית, משכה אותה אליי ואמרה:

 "אתה חייב להכיר את הבת שלי, תראה כמה היא יפה".
וכך עמדנו רונית ואני מופתעים צוחקים ומושיטים ידיים בנימוס .
ספרתי לטלי, שאחרי מס' חודשים כשרונית אמרה לאמה, שהיא מזמינה את המנגן מחתונת-הזהב לליל הסדר, היא שאלה אותה, "נו, וכמה תשלמי לו הפעם".
רונית צחקה ואמרה : "אמא, אל תדאגי הוא כבר קיבל יותר מידי..."
**
טלי לא קטעה אותי. אך עיניה רשפו אש. היא התנפלה עליי בכעס. איך העזתי לבקש מבת הזוג שלי "לשקר" ולהגיד שהגיעה אלי מהאינטרנט ולהסתיר את האמת. כשהבינה שגם הילדים, היו בסוד העניין והתבקשו להעמיד פנים שאינם מכירים אותי...
זה כבר היה יותר מדי, טלי חפנה את פניה בידיה ואמרה לי: "אתה ערבת בשקר הזה גם ילדים" והתבוננה בי בתעוב.
"טלי יקרה, אנחנו מתפזרים עכשיו. התעוב שלך והעויינות כלפיי לא מובנים ותמוהים. אם אשלם עלייך, אשנא את עצמי.
הרבה יותר חשוב לי לחיות בשלום עם עצמי. מאי הנעימות שלי אלייך".
חייכתי אליה, מנסה לרכך את האווירה הכבדה ולהנות מהמצב ההזוי.
נגשתי לקופאית. כשבקשתי לשלם את מחצית הסכום, הבחנתי כיצד טלי המחנכת בחטיבת הביניים, נצמדת לקיר, חומקת לתוך החשיכה ונעלמת מבלי לשלם.
**
כעבור יומיים התקשרתי לטלי מ"חסום" ואמרתי לה בקול בס ונמוך :
"מדברים כאן מהמסעדה. אחת לשלשה ימים, אנו מטפלים באלה ש"קרתה להם תקלה" ולא שלמו...
את מוזמנת מחר בשעה שתיים בדיוק, לסור ולסלק את החוב".
שתיקה ארוכה של תדהמה ונשימות כבדות נשמעו מהצד השני של הקו .
"גב' טלי, את אורחת רצויה ומכובדת במסעדה, זו לא הפעם הראשונה שלך אצלנו, האם את מתכוננת להגיע ולשלם או שנעביר את זה לטיפול משפטי..."
"כן כן, כמובן שאגיע..."
טלי, החנתה את המכונית סמוך למסעדה.
בשעה שתיים בדיוק עט עליה שוטר חמור סבר בחולצה מעומלנת ואמר לה:
"אני מזהה אותך מהמצלמות של יום שישי, כזו שהתחמקה מהמסעדה מבלי לשלם. מזלנו שהעבריינים לא לומדים. הם תמיד חוזרים למקום הפשע...
יש לך חוצפה... לא רק שלא שלמת, את ממשיכה להגיע לפה ?
את מתבקשת לנסוע איתי לתחנת המשטרה.
כל מה שתגידי מעכשיו ישמש ראיה נגדך ...
אני מאד מקווה בשבילך שיש לך עו"ד טוב".
"אבל באתי לשלם..."
"כן כן בטח..." צחק סמי, חבר טוב, סוכן ביטוח משועמם, שמאז ומתמיד רצה להתחפש לשוטר ולעשות קצת "סדר חברתי" בשעות הפנאי...
**