בתור חובב ספורט מושבע שקורא ספרות יפה - כל הנושא הזה של אהדת קבוצה או שחקן מרתקת אותי:
מה גורם לנו לאהוד קבוצה? להעריץ שחקן?
מה הקשר בין כל אלה לאהבה ושאר הקשרים שאנו יוצרים עם אנשים?
ראשית - תהליך ההזדהות עם קבוצה הוא לעולם ריגשי. משהו מתחיל את הקשר הזה.
כשאני מסתכל אחורה על עצמי אז בספורט התחלתי להתעניין בשנת 71.
אז מטבע הדברים אהדתי את אייקס, ארסנל, הולנד ומכבי נתניה בכדורגל.
עד היום - למרות שזה לא מדיר שינה מעיני אני שמח שהקבוצות האלה מנצחות.
הבחירה הייתה טרוויאלית - הן היו הכי טובות באותה שנה (נו - מה אתם מצפים מילד בן 5).
את הליגה הטובה בעולם הכרתי ב - 1980. נסעתי עם אבא שלי וראיתי במלון שרתון את המזרח נגד המערב - חוויה מדהימה.
מאותו רגע נכנסתי לעניינים ישר לתוך היריבות המיתולוגית בן בוסטון סלטיקס ללוס אנג'לס לייקרס של שנות השמונים. איזו יריבות? השחורים נגד הלבנים, שאו טיים נגד צווארון כחול, לארי בירד נגד מג'יק ג'ונסון.
אני הייתי בעד בוסטון - למה? בהתחלה חשבתי שזה בגלל השנאה התהומית של אבא שלי ללו אלסינדור שבסמוך לאותה תקופה התאסלם והפך לקארים עבדול זמר (סליחה - ג'אבר). הכדורסלן הנערץ עלי היה לארי בירד. יותר מאוחר הבנתי שלמרות תרומתה של התאסלמותו של ג'אבר - מצאתי בבוסטון ובעיקר בלארי בירד דברים אחרים.
הסיפור האישי של לארי בירד די מדהים. הוא היה כישרון גדול גם בתיכונים. כיליד אינדיאנה הוא מטבע הדברים קיבל מילגה למכללת איניאנה הגדולה של בובי נייט. אבל מה?הבחור שבא מעיירה קטנה בשם פרנץ' ליק בת כמה מאות תושבים - שהוריו התגרשו, אביו התאבד נבהל מהאוניברסיטה הגדולה וחזר הביתה ובמשך שנה עבד כמפנה זבל בעיירה. לאחר שנה הוא הצטרף למכללה הקטנה יותר במדינה וההרבה פחות מכובדת אינדיאנה סטייט. את המכללה הזו הוא לקח למאזן מדהים של 33-1 עד לגמר שנת 79 שם הפסיד ל......מג'יק ג'ונסון.
בקיצור - מבלי לדעת - התאהבתי בשחקן הלבן הזה שלא ידע לקפוץ אבל ידע לנצח - בעיקר - באמצעות עבודה קשה ושכל.
השחקן האהוב עלי היום הוא טים דאנקן - אותו ראיתי לראשונה במכללת ווייק פורסט - בתקופה שהיו מסקרים את המכללות בעיקר בגלל דורון שפר. לא ידעתי עליו דבר - רק ראיתי אותו משחק את הכדורסל הכי נכון בעולם.
מאוחר יותר - כשהצטרף לליגה כבר קראתי עליו את הביוגרפיה.
טים דאנקן התחיל לשחק כדורסל מסודר רק בגיל 15 - וגם זה באיי הבתולה. למה כל כך מאוחר? כי עד אז הוא היה שחיין. אבל למזלנו - סופת הוריקן הרסה את הבריכה היחידה באי והוא די פחד לשחות בים עם כל הכרישים.
אנחנו קיבלנו מתנה - שוב שחקן לא אתלטי במיוחד (אם כי הוא הרבה יותר אתלטי ממה שנראה) שבאמצעות שכל ומוסר עבודה גבוה (טוב נו - לא מזיק גם שאתה 2.11 עם ידיים ארוכות) הצליח לזכות כבר עם קבוצתו בארבע אליפויות.
מה למדתי - שבבסיס האהדה הספורטיבית של אני מעריך יותר אינטלגנציה ומוסר עבודה על כישרון טהור - זה בשבילי מייצג את הקסם הספורטיבי של כל אחד יכול.
זהו להיום.