כותרות TheMarker >
    ';

    זיכרונות מהגנזך

    תכנים אחרונים

    1 תגובות   יום שבת, 13/1/18, 15:06

    מושכים בחוט
    והבובה
    היא זזה

    כל אדם חייב להבין
    שהכול יכול להיעלם
    ממש ברגע
    החתול והאישה
    העבודה
    גלגל קדמי
    מיטה
    קירות
    החדר
    כל מה שנחוץ לנו
    וכן
    גם אהבה
    הכול נשען על יסודות של חול
    וכל סיבה שלא תהיה
    לא משנה עד כמה לא קשורה
    מותו של ילד בהונג קונג
    סופת שלגים באומהה
    הכול יכול להיות המשהו
    שיגמור עליך
    כל כלי החרסינה מתנפצים
    על הרצפה של המטבח
    הבחורה שלך
    היא תיכנס
    אתה
    שיכור
    רק תעמוד שם
    ובאמצע כל זה
    היא תשאל
    מה קורה פה? אלוהים
    אתה תגיד רק
    אני לא יודע
    אני לא יודע

    צ'רלס בוקובסקי. ארה"ב. מאה 20
    תרגום: יובל אידו טל

    דרג את התוכן:
      38 תגובות   יום שלישי, 26/10/10, 12:11

      http://cafe.themarker.com/image/1140914/
      ''

       

      בשנים האחרונות כמעט כל ציור שאני מציירת כולל בתוכו דמות של סוס,

      זה לא סוס שרועה לו ככה באופן טבעי בנחת באחו..

      אלא סוסים שמסתובבים בקרוסלת סוסים  מה שנקרא באנגלית בשם הכה מתוק merry go round

      משהו בתנועה האינסופית של ההסתובבות שלהם  תמיד שובה לי את העין

      והלב כך במציאות וכך גם בצילומים או בציור.

      יש משהו מאוד נעים ומרגיע לי במבט על הסוסים האלה שיורדים ועולים ובו זמנית גם  מסתובבים

      אני מרגישה מהופנטת מזה ,מרחפת,נשאבת  לסיבוביות הזו כאילו אני  במדיטציה.

       

      לא ממש יודעת  לנתח ,להבין  מה זה מפעיל אצלי ,אבל נראה לי שמעבר למושגים 

      המתבקשים כמובן מאליו שקשורים  לקרוסלה כמו : ילדות.,זיכרונות,תמימות וכו' ,

      יותר מהכול,

      התנועה המונוטונית  והמהפנטת של הסוסים בקרוסלה, היא כמו תזכורת  לאפשרות  שיש מלהיות בתוך חוויה , או  במצב שהוא כביכול סטאטי ו"לופי" ולמרות זאת אפשר למצוא בו  עניין, יופי,ואפילו תחושת התעלות .

      תזכורת לאפשרות שקיימת ליהנות מהדרך עצמה ולאו דווקא כדי להגיע למטרה מסוימת ,

      אין יעד סופי לסוסים בקרוסלה.

       

       

      *  במסגרת פרויקט "אמנות בבית שלי"

         הסוס בתמונה במקור מצרפת

          קניתי אותו מחנות בדיזינגוף שעשתה מכירת חיסול לאביזרי הקישוט של חלון הראווה.

       

       

      דרג את התוכן:
        52 תגובות   יום שבת, 31/7/10, 00:16

         

        ''

         

        פעם במפגש חברים מהשכונה ,

        שכונת העולים קראו לזה, 

        זוכרת שזה היה  בסלון של החברה האמריקאית שלה

        החברים הביאו תקליטים  של" גדולים"

        ערב של בנים, בנות .

        הורמונים של גיל התבגרות מסביב.

        ישבה, שותקת  מכווצת מחוסר בטחון כהרגלה .  

        ואז שמעה פתאום את הצעקה בחלל החדר

        מישהו צעק מילים ברמקול ללא ליווי של מוסיקה מאחוריו

            

          Hey, hey, mama, said the way you move
        gonna make you sweat, gonna make you groove
         

         

        לא ממש הבינה מה זה היה

        זו לא היתה מוסיקה ממש

        זה הרגיש כמו משהוא אחר זה היה יותר כמו צעקה ,

        צעקה  שמפלחת את הלב.

        והחיים התחלקו ללפני הצעקה ואחריה

        אולי קוראים לזה אהבה

        ואז  התחיל:הכאב הגדול

        הרצון להגיע לשם ,למקור הצעקה שהיה

        נראה כמו הר געש  של אהבה שמחה ואושר עילאי

        משהוא כמו מדרגות לגן עדן האבוד

        חזרה לבית האמיתי

        ואז התחילה עבודת האלילים,

        כל שנייה ביום להיות הם ,

        לחיות אותם לדעת הכול עליהם

        לשמוע אותם כל הזמן

        לנחש את הריח והמגע שיכול היה להיות להם,

        לראות את הסרט שלהם עשרות פעמים ,

        לצייר אותם ולשלוח להם את זה,

        לדעת שהם אוהבים מוסיקה עם מוטיבים אוריינטליים

        ולשלוח להם כזאת מוסיקה מהארץ

        להתאהב להעריץ ובעת ובעונה אחת גם לקנא בנשים ובילדים שלהם

        להתלבש כמוהם ולספוג הערות נלעגות מכל עבר ברחוב

        לחלום עליהם לבכות  שהם לא באמת אהובים שלי.

        שהם לא באמת חברים שלי..

        ושהייתי רוצה כל כך  שיהיו לי הורים כמוהם..

        חצות לילה טקס פרידה ממוסיקה ישנה מאוסה

        פיזור תקליטים ישנים וכבר לא אהובים בגינה ציבורית

        טקס פרידה מהעולם הקודם של המוסיקה שהייתה לפניהם ,

        עיגולים שחורים מפוזרים באור ירח על הדשא..

        במשך  השנים היו עוד  הרבה אהבות מוסיקליות אחרות

        אבל הלב השבור מאהבה הראשונה היה שייך לארבעה אנשים

        עם שם של ספינת אויר מתרסקת.

         

           

        פוסט ממוחזר לכבוד אהבות תמימות, מוקדש לט'ו או טפו באב שעבר השבוע.

        דרג את התוכן:
          46 תגובות   יום ראשון, 4/7/10, 00:45

          מסתובב

          בפרוזדור לאט,מחפש

          הוא מתנשף

          היא עוצרת את הנשימה

          שומעת את הצעדים מתקרבים

          מהדקת את דלת הארון יותר חזק פנימה אל עצמה

          אלא אז

          משתחרר לו קילוח השתן

          מסמן

          את טריטורית הפחד

          ומסגיר אותה למחפש הזועם.

           

          ''
           

            הקליפ נעשה בשיתוף פעולה עם  self d

           מוזיקאי יוצר בתחום האלקטרוני,
           משלב עשייה בוידיאו ובצילום דיגיטאלי.

           הקליפ הוא מחווה למירה, אחותו הבכורה .

           

          דרג את התוכן:
            53 תגובות   יום חמישי, 29/4/10, 00:36


            בימים האחרונים,  בהיותי במצב של חולשה , סמרטוטיות כאבים בגוף ,

            חום ו..אה..גם סוג של סטארט אפ חדש :שלשול והקאה בו זמנית

            מה שהצריך ממני קורדינציות שאף פעם לא  היו הצד החזק שלי ,

            ואז מבין אדי החום עלו להם  בראשי מקבץ לא מלבב של אירועים מסביבתי הקרובה

            ולמרות שהם נטולי קשר אחד לשני איכשהו הם התנהלו לי יחדו בראש באיזו שיירה כמו לופ במחשבה 

            המקרה הראשון  היה של מכרה שהתאבדה  דבר שכאילו לא היה מפתיע לאור מצבה הנפשי בשנים האחרונות , אך עדיין  לא מוריד מתחושת החמצה קשה  לגביה  ולגבי הבן שנשאר מאחור 

            ההמשך הגיע בדמות קרוב משפחה קטנטן , שנה ומשהו , שנכווה בצורה קשה ממים רותחים שנשפכו עליו ,עבר השתלת עור  ונמצא עדיין בתהליך שיקום 

            מעט זמן לאחר מכן, הגיע ההמשך כאשר סבתא של בני נדרסה ע"י אוטובוס ובעודה מתחת לגלגלים ביקשה מהאנשים שהיו סביבה שיעזרו לה למצוא את הנעליים והסל כדי שתוכל לקום ולהמשיך ללכת וזאת מבלי להרגיש /להבין שפלג גופה התחתון כבר היה בחלקו מחוץ ובחלקו כבר לא ממש מחובר, ואז נפטרה לאחר מספר שעות

             וממש לא מזמן מבעד  לדמדומי  החום עדיין זוכרת גם את שיחת הטלפון מחברה  שסיפרה  על תאונת ספורט של בן זוגה, בן זוג לו הייתה אמורה להינשא לו היו מיישבים ביניהם את ההדורים עוד לפני מותו בתאונה. 

            ואז ככה חשבתי לעצמי  עד כמה שהשגרה לפעמים לא מוערכת דייה

            כי הרי יכולות להיות פצצות אטום קטנות שמתפוצצות לנו ככה בקטנה בחיים ,

            עוד לפני הפצצה של ההוא המפחיד מאירן.

             

            וכך תוך כדי מחשבות כאלו ואחרות עלה החום גברו כאבי הבטן  הגעתי למיון ,

             התאשפזתי, הסתבר שצריך להיפרד בניתוח,לא ראשון , מאיזה איבר שכבר לא מלבלב כבעבר, כך שהיה לי די הרבה זמן בין כאב למשכךכאב לשבת שם, בבית חולים  ולעסוק בדבר החביב עלי  מכל והוא: בהייה באנשים וחלימה בהקיץ  ,

            אז ראיתי הרבה אחיות רוסיות חלקן חמצמצות חלקן דובשניות

            הרבה רופאים שבין אם הם צעירים ובין אם היו מבוגרים תמיד היו קרחים ושרמנטיים

            הרבה מאושפזים  עם נטייה לפולניות יתר המתבטאת בזה , שכשאחד מספר על עברו הרפואי מיד קופץ מולו השני ואומר גם לי היה אותו הדבר רק יותר גרוע/יותר זמן/יותר כואב ,כאילו יש גמד קטן בצד ששומע על כמות הסבל ומחלק צל"שים למי חתכו יותר בבטן ומי סבל יותר פעמים 

            ושם בהיותי בבית חולים 

             תוך כדי קבלת דיווח על מצבו הרפואי על בני שבמקביל אלי

            פיתח  בבית ,מרחוק ,את מחלת הנשיקה 

            (אולי כמחאה  פסיכוסומאטית  למצבי  שלי ) 

            המשכתי  לבהות ולחלום על השגרה הכה מבורכת והלפעמים לא מוערכת דייה .  

            דרג את התוכן:
              61 תגובות   יום שני, 1/2/10, 13:06

               

               

               

              בגיל 15 חברה שלה סיפרה לה שחברה אחרת

              משותפת להם  נחקרה ע"' המשטרה לגבי שימוש בחשיש,

               וכשנשאלה  עם אילו אנשים היא עישנה , משום מה היא דווקא נתנה את השם שלה,  

              שלה ,איזו בדיחה עצובה, היא, שהעישון אפילו לא השפיע עליה אף פעם.

               כך עברו כמה שעות מורטות עצבים בציפייה לצלצול , צמוד לטלפון כדי שחס וחלילה אף אחד לא יענה במקומה בבית.

              ההזמנה לחקירה הגיעה תוך כמה שעות

               צריך להתייצב למחרת בתחנת המשטרה בדזינגוף

               לבשה מדי תיכון בצבע תכלת , לא עם איפור אבל עם פס תכלת להדגשת מראה תמימות של עיניים כחולות  היה שם חדר קטן עם חוקר על אזרחי שניסה לשאול :כמה ,למה ,איפה, ומה הקשר שלה לכל העניין,והיא מוצאת את האומץ להטיח בו :"למה אתם מתעסקים עם דגים קטנים כמוני במקום עם לווייתנים גדולים באמת "החוקר מסתכל בחוצפנית הקטנה ואומר לה שתגיד תודה בכלל שלא פותחים לה תיק,

              אבל הבלגן  האמיתי חיכה לה אח"כ,

               למחרת בהפסקת בית ספר צדה אותה יועצת בית הספר וביקשה לשוחח עימה בצד,

              לאחר התעניינות מעושה בשלומה הגיעה לעניין

               שהתקשרו מהמשטרה והביאו לידיעתנו על השימוש שלך..וכמה זמן זה נמשך.. ובלה בלה.. קיבלה את הדין והקשיבה לקלישאות הלעוסות בשתיקה עד שנפלה הפצצה לחלל האוויר   

              את מבינה שבנסיבות האלו אין לי ברירה אלא לשתף את ההורים בעניין"

              השתיקה התנפצה לזעקה "את לא תעיזי לספר כלום לאמא שלי"

               ואז

              היא דחפה את היועצת הצידה 

              ופתחה בריצה ארוכה מחצר בית הספר עד לבית

              פתחה את הדלת חסרת נשימה

              "אמא אני צריכה לספר לך משהו"..

               

               

               

                                                              *******



              "קחי את רוב האנשים, הם משתגעים אחרי מכוניות. מודאגים מכל שריטה קטנה עליהן, ותמיד מדברים על כמה קילומטרים הם יכולים לעשות על ליטר, ואם הם קונים מכונית חדשה לגמרי, הם כבר מתחילים לחשוב על איך אפשר להחליף אותה במכונית עוד יותר חדשה. אני אפילו לא אוהב מכוניות ישנות, זאת אומרת, הן אפילו לא מעניינות אותי. הייתי יותר טוב רוצה איזה סוס מחורבן. סוס הוא לפחות אנושי לעזאזל" ג'יי.די סלינג'ר "התפסן בשדה השיפון"


              "הוא העיף מבט בבחורה שישנה על אחת המיטות. אחר כך ניגש לאחת המזוודות, פתח אותה והוציא מתחת לערמת תחתונים וגופיות אקדח אוֹרטג'יס אוטומטי 7.65. הוא שיחרר את המחסנית, הביט בה וטען אותה מחדש. הוא דָרך. אחר כך ניגש והתיישב על המיטה הפנויה, הביט בבחורה, כיווֵן את האקדח, וירה כדור ברקתו הימנית."  ג'יי.די סלינג'ר, "יום מושלם לדגי הבננה"
               

              "מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת  לו צלצול בכל פעם שמתחשק לך."   ג'יי.די סלינג'ר"התפסן בשדה השיפון"



               

               *השיר של רוי הרפר והקטע מ"יום מושלם לדגי בננה" מוקדשים  לאשה 

                 שלפני שבוע החליטה לא להמשיך פה יותר ותלתה את עצמה באמבטיה.

               

              דרג את התוכן:
                59 תגובות   יום שני, 28/9/09, 17:04

                  
                יש פתגם בלאדינו שאומר "קון לוס קוושקוס " המשמעות המילולית זה :"עם הגרעינים "  או "לבלוע עם הגרעינים "  ומתי נהוג לומר זאת ?

                אומרים את זה במצבים  שמישהו חווה  את החיים בצורה טוטאלית דרמטית, ואז הוא כאילו בולע את כל  הפרי עם הגרעין המר מבלי לעשות הפרדה  בין המר למתוק

                מישהו  שבולע את החיים בלי הגנות בלי עור שמגן עליו  מסביב ,אדם שתמימותו עדיין כה רבה עד שהוא תמיד מופתע מחדש מכל  דבר המתרגש ובא  עליו/אליו או אל  סביבתו.

                 

                 ********* 

                 

                היה את המנהג הזה במשפחה להסתכל באלבומי תמונות תוך כדי שעובר לו יום הכיפור

                זה התחיל מפעם עוד כשהסבתא הייתה בחיים כולם היו  מתקבצים אצלה בבית ומעבירים את הצום המעיק בשילוב החום המחניק בסלון בדפדוף אלבומים  מתפוררים וכל זה נעשה תוך כדי קריאות התפעלות  תימהון  וצחוק  על איך השתנו הזמנים והאנשים בשנים שעברו להם

                בראש וראשונה השינוי היה ניכר בעיקר בהצהבת התמונות שחור הלבן מחו"ל ואחר כך  "בהתכתממות " התמונות הצבעוניות משנות ה70 ואחר כך גם בתסרוקות  ובבגדים המשונים שניבטו מהם  שהיום כול חנות וינטאג' הייתה שמחה להתהדר בהם

                ימי כיפור היו כמו פסק זמן שבו החיים נעצרים ובו חוזרים לצפות במנהרת הזמן על איך נראו החיים בעברבאלבום  ,כלומר בחיים שעברו 

                 ואז.. נושמים נשימה ארוכה וממשיכים הלאה ,סוג של חשבון נפש שמניע את עצמו דרך הויזואליה .

                  

                ************* 

                 

                 עד כמה שאפשר לאכול את הפירות בלי הגרעינים

                 לפצח גרעינים מבלי לבלוע את הקליפה

                 כדי שאפשר יהיה לנשום הלאה.

                 


                שומעים את : beta band ב :wonderful
                דרג את התוכן:
                  13 תגובות   יום רביעי, 2/9/09, 15:09


                  רעש , רעש של דברים שקורים כל הזמן וזה מתפצל לשני סוגי דברים, דברים שפועלים מעצמם  אוטומטית יום אחר יום ודברים שאנשים  חוזרים ועושים יום יום

                  פחד מעצם המחשבה שאנשים מצליחים לקום כל בוקר להתקלח ללכת לעבודה ,לעמוד בפקקים  להיות בסידורים יום יום שגרה קבועה של אותם מהלכים והם לא משתגעים באמצע איך הם יודעים מה הם רוצים לעשות ביום הבא, בחודש הבא איך הם יודעים  מהם אוהבים לאכול, לעשות,  ללמוד, לפעול, לעבוד ואיך להשיג את הכסף למטרות שהם רוצים להשיג לעצמם. לא מבינה איך בכלל פועל המנגנון של לרצות להשיג  משהו אפילו הכי קטן שיש ולדאוג לכך שזה יתממש במציאות.גם  כלים  או מכונות שפועלות באופן רציף מפחידות אותי  מלחיץ אולי כי אני לא מבינה איך דברים מתקיימים  בהמשכיות ועם חוקיות מסוימת לאורך זמן  איך בן אדם יכול להציב לעצמו מטלות יום יום ולעמוד בהן או ברובם ללא פחד משתק איך כולם  לא שוברים את הכלים  כל הזמן ולא משחקים (כן, אני מדברת בהכללות  ברור שיש משברים וכו'..)

                  מבחינתי יש כל הזמן זמזום בלתי פוסק רעש של המון דברים שמתרחשים  בו זמנית :רעש של מחשבות  שלי מתערבבות  ברעש מחשבות של אחרים  ברעש של אנשים שהולכים מנקודה אחת לשנייה ברעש  של  מכוניות הצופרות ברעש של רחובות עם בתים שנבנים בדיוק עכשיו וברקע  שלהם רעש של  איזור תעשיה שפועל בלי הפסקה עם מכונות שפועלות בו ללא הפסקה...ו..ו ..

                   

                  בקו מקביל בקצב אחר נמצאת אני עם צלצולים באוזניים ודי שברתי את הכלים לא יכולתי להתקיים  אחרת  מכך.

                   

                   

                   

                   

                    

                  יש עבודה של  אוהד פישוף,  פישוף הוא, אמן רב-תחומי, מוכר במיוחד כמוזיקאי מלהקת "נושאי המגבעת" וככותב מוזיקה, ולעתים מופיע במחול (עם אוהד נהרין ולהקת "בת שבע"). ב-21 ביוני 2005, היום הארוך ביותר בשנה, הוא חצה את גשר לונדון הסואן בהליכה אטית מאוד, במשך תשע שעות, 43 דקות ו-25 שניות. בעבודת הווידיאו שלו, שאורכה שמונה דקות ועשר שניות, נראים רגעים מתוך פרק הזמן הזה, שנמשך מהבוקר ועד אחר הצהריים.

                   העבודה נקראת  A Slow Walk for Longplayer,

                  אוהד פישוף  חצה את  הגשר. בכמעט זחילה . ההליכה יוצרת הנגדה קיצונית בין העיר והאלמנטים המואצים בה – מכוניות, אנשים, מטוסים, רכבות וכו' – לבין הגוף המאט. במקום טכניקות צילומיות המאפשרות האטה לצורך התבוננות בפרטים, כפי שמקובל בצילומי וידיאו מדעיים, הגוף עצמו מבצע את ההאטה בתוך המרחב שבו הוא נמצא. הוא מאפשר התבוננות אחרת על החיים העירוניים המהירים ומדגיש כל פרט בסיסי של הקיום (צעד, נשימה, הפניית מבט) על-ידי פרישתו לאורך זמן ממושך.

                  ההשתנות של הפרטים הקטנים והבסיסיים עוברת לקדמת הבמה

                  ומודגשת על רקע קצב החיים המוגבר  שמסביב
                  הפעולה של פישוף נראית כמו השתלה של קטע בתנועה אטית בתוך סרט שכולו מואץ קדימה במהירות כפולה מהרגיל. הניגוד בין ההליכה שלו, שאיטיותה כמעט מכאיבה בריסון, באיפוק ובמלאכותיות שלה, לבין ההליכה המהירה, התכליתית של רוב הולכי הרגל, יוצר מצב ייחודי: הזמן כמו נהפך למעין גוש שאפשר לחוש אותו, שניצב בין ההלך האטי לבין הממהרים כאילו היו בשני ערוצי קיום מקבילים.

                  מעניין לראות כיצד בשביל האנשים הנחפזים פישוף נהפך לשקוף ולעתים פשוט למין מכשול קל שיש לעקוף; הוא בוודאי לא נתפש כישות שיש לייחד לה ולו מחשבה חולפת


                  קישור לעבודה :


                  http://longplayer.org/what/whatelse/slowwalk.php

                  דרג את התוכן:
                    27 תגובות   יום שבת, 25/7/09, 20:47

                    פעם כשהיא עבדה בלול התרנגולות שנקרא ארכיון צילומים בעיתון נחשב,

                    היא קיבלה התקף חרדה לא ראשון וגם לא אחרון.

                     קומה מתחת לאדמה של בניין ברחוב מפויח

                    יש אולם נטול חמצן באופן תמידי   

                    שלעיתים מהולים בו ריחות פגרי עכברים מתים שמקום קבורתם לא נודע,

                      אי שם בין ערימות התמונות והמעטפות, הייתה שולטת

                     

                     ביד רמה  בלול ראש שבט התרנגולות התרנגולת הפולנייה המבוגרת

                    שהייתה  בין מריחת ליפסטיק לרוז'

                    מתגאה בבנה העורך דין המצליח שלימים נרצח.

                     

                     

                     שאר התרנגולות ?

                     תרנגולת אחת הייתה  מדברת בלופים אינסופיים בעיקר על תפריט הארוחות של בנה האנורקטי ואת זה  הייתה מבצעת תוך כדי מרדף בלתי פוסק במעברים הצרים אחרי הקורבן התורן שעבד  במשמרת איתה  כדי לוודא את מידת הקשב שלו לסיפוריה.

                     

                     

                     

                    תרנגולת אחרת הייתה מאדימה ומתנפחת כל פעם לאחר שהיה מתרחש פיגוע ו,אז הייתה מייחלת לנקמה ראויה, בעיקר לשמאלנים שמסביבה.

                     

                    תרנגולת נוספת הייתה מרצה לכל אחד שהיה נקלע במקרה לסביבתה על מחאה שצריכים  ליזום הפועלים בעיתון כנגד ההנהלה  הנצלנית והייתה מארגנת, בעיקר בדמיונה ,שביתות וקריאות למרד של הפועלים המנוצלים .

                     

                     

                      עוד תרנגולת הייתה מחרחרת ריב בין שאר התרנגולות וסופקת כפיים בהנאה עם פנים תמימות למראה התוצאה .

                     

                     

                    לתרנגולת האחרונה היה ריח גוף מבאיש שהתחרה בכבוד ואף ניצח את ריחות העכברים המתים.

                     

                     

                     אה, כן והייתה הסטודנטית הנצחית  שהייתה מפגינה את שנינותה בצניעות מעושה ובאירוניה שחצנית כמו שרק  מישהו שמגיע ממחוזות של רגשי נחיתות מסוגל ,

                     בין לבין הייתה מפלרטטת  במילים ומעשים עם משורר העיתון  הידוע

                     שמעבר לשיריו היה גם ידוע בזה שהוא לא בוחל באף אחת מסביבתו הקרובה או הרחוקה  .

                     

                     

                     מתחת לקומת הלול הייתה קומה עוד יותר עמוקה באדמה שם למטה הייתה מסתובבת לעיתים התרנגולת הידועה בעיתון בחוסר איזונה היא הייתה מציתה מידי פעם בעת התקף פסיכוטי זה או אחר  אש במרתף העיתונים , אש שהייתה נבלמת די  מהר בהתחלה ואז היא הייתה מושהית לזמן מה מהעבודה עד להתקף הבא.


                     

                    כשהיא(אני) חזרה משהייה ארוכה בבית חולים בגלל הסרטן שבא לבקר ,

                    ראש שבט התרנגולות התרנגולת המבוגרת תפסה אותה לשיחה בארבע עיניים ובה היא המליצה לה לחפש ולמצוא במהרה בן זוג .מאחר והיא ציינה בידענות , שעקב הפגם הפיסי שנשאר בה לאחר הניתוחים

                     ירד קרנה בשוק  לכן טוב תעשה אם לא תבזבז את זמנה לשווא

                     ובגלל הפגם הזה שיש בה כתוצאה מ הסרטן כדאי ש

                    תתפוס מהר  מהר גבר,כי כל עוד הנעורים שבה מטשטשים את הפגם  ומסווים את הצלקת שנשארה לה מביקור הסרטן  ישנו עדיין יתרון  קל  אך לזמן מוגבל..

                    ואכן ,תוך כדי שתייה של בירות המוסתרות היטב בתיק ושמיעת ניק קייב בלופ

                    אין מקום יותר מתאים מהמקום הזה להתקף חרדה.   

                     

                    דרג את התוכן:
                      20 תגובות   יום רביעי, 15/7/09, 23:09


                      נגמר השבוע אז זהו שהייתה,  הייתה מועקה באוויר  ועכשיו יותר טוב , בעצם זה לא ממש טוב, אבל זה לא היה יכול להיות אחרת, לא יכול גם את כל העניין הזה על הראש שלי,להכיל אותה, בטח ,ממש, בקושי אני מכיל את עצמי והיא דווקא טובה מידי בשביל כל החרא הזה שנהייה בסוף,וגם עברה כל מיני דברים מגעילים כבר קודם בחיים , זוכר שקראתי משהו שהיא כתבה על זה, לא זה לא ממש מגיע לה, ..לה בטח שלא.אבל להכיל אותה..ממש.. הצחקתי את עצמי .. בקושי אני מכיל את עצמי בחיי היום יום שלי, ובזמן שלי  שכל הזמן רץ ורץ ואני צריך להספיק כל כך הרבה דברים , גם ככה אני  מגיע לעבודה מוקדם בבוקר לפני הפקקים של כל הנהגים המזדיינים בארץ החמה הזו , יוצא מוקדם כדי להספיק לקחת את התאומות זמן איכות איתם צריך, צריך, לפעמים לוקח גם את הילד, אבל עדיף כל אחד לחוד התאומות עושות לפעמים בלגאן לילד, אז עדיף  הפרדת רשויות, ישראל מפלשתין נשים  גברים בולבולים מכוסיות  ילדים מילדות,תאומים  מלא תאומים ככה בא לי יותר טוב ככה אני יותר נהנה וגם הם  ואז,יש את עניין  האוכל להתרחץ להשכיב, סיפור לילה טוב ,אופס..יום חדש וברקע יושב לי על המצפון הבייבי  שלי, האתר שלי  וצועק : מתי תעדכן אותי כבר.. ויש עוד כל כך הרבה מקומות שאני צריך להספיק  להגיע אליהם.. לצייר אותם, אינסוף של מקומות שמצפים לי.. מקומות שאני חולם עליהם בלילה ואז מדמיין שקוראים לי : בוא אלי בוא אלי ..לא.., קודם אלי.. אלי בוא..טוב, אני לא אומר שהכול היה רע היה גם  כייף, דווקא די קלטה אותי בכל מיני דברים מוסיקה , אוכל, אוהבת לשתות, אני לא,  אבל הסתדרנו עם זה לא רע  אפשר היה לדבר איתה אה כן והיה העניין של הזיונים  אפילו עכשיו אני יכול לדמיין שאני מריח..אבל לא... ממש אין מצב להכיל עוד דברים כמו אישה עכשיו.. לא רוצה..לא יכול, מפחד,..לא יודע.וכן יודע...כן יודע  שיש לי מספיק על הראש גם ככה ומכל הכוונים, חושב שצריך להעריך הרבה  את זה כשאין אף אחת על הראש. אתה לא אומר לה דברים, לא אומרת  לך דברים  לא מצפים  ולא מחכים  ולא "מכילים".

                       נזכרתי שפעם היא אמרה לי שאני מזכיר לה  סטיר, לא ממש  הבנתי למה היא התכוונה והיא אמרה שזה יצור  שהוא חצי אדם חצי תיש, תגידי, נהמתי בזעף, זה מה שאני מזכיר לך fucking תיש.. ? ואז היא צחקה ואמרה שהיא לא מתכוונת לתיש תיש. אלא תיש  שקוראים לו פאן יצור  מהמיתולוגיה  היוונית שהיה משהו כמו אל יער כזה שקשור לענייני  מוזיקה ושעשועים  והיה חלק מהפמליה של שו איסמו האל  דיוניסוס  אוקי את זה הבנתי, זה נשמע הרבה יותר טוב מוזיקה זה לגמרי אני ושעשועים הממ.. כן..  לגמרי וגם עם זה כולל חגיגות של אוכל טוב ותודה רבה, אבל, יין לא בשבילי, ובטח ובטח גם לא להתרגל עוד פעם למישהי שאולי תרצה ממני כל מיני דברים,  כן  נכון היה שם משהו  בהתחלה שהיה ככה חזק  ומבטיח  ואז פתאום היא נסעה לי לחו"ל ולפני שהיא חזרה  היו קצת געגועים לחיבוקים המתוקים, רציתי שתחזור  הייתה  מין התרגשות כזו קטנטנה בבטן, התרגשות שמזכירה לי משהו.. משהו  אהה..כן .. אני חושב שאני  יודע מה זה מזכיר זו מין התרגשות שיש לי תמיד  בבטן כשמספרים לי  על מקום עם נוף מעניין שאני  חייב ללכת לצייר כמו ההוא שמצאתי בכביש הצדדי  בדרום הארץ,  ואז אני מרגיש שאני חייב לראות אותו כבר, להיות שם, לפלס את הדרך בין השרכים, אפילו  להיפצע בדרך מאיזה דרדר ישראלי מניאק מצוי, האדרנלין עולה.. סקרן לראות  מה  מחכה  לי מרגיש את כל המתח הזה באוויר ובעיקר את ההתרגשות  הקלה ההיא ,ההיא שמקודם  דיברתי עליה  בבטן שלי.. פורץ לי עוד ועוד את הדרך  בין השיחים ואז..פתאום  מתגלה המקום ,בדרך כלל חורבה , מקום שפעם היה כל כך חי, ועכשיו ? ומה עכשיו נשאר ממנו ? אף אחד לא יודע עליו כלום  אף אחד לא מכיר ושמע עליו ,עצוב לי על המקום הזה  אבל בעת ובעונה אחת  גם שמח להיות זה שמגיע אליו , עצוב ושמח ,חמוץ ומתוק , שחור ולבן, שיגרה ושינוי ,התרגשות והרגל ,

                      ואז אני טורף אותו מכל הזוויות האפשריות . 

                      דרג את התוכן:
                        21 תגובות   יום שני, 1/6/09, 19:47

                        (אין) מקום אחר

                         

                        בגיל 12-13 זה היה,

                        ראתה סרט קולנוע עם חברה,זוכרת שיצאה עם בטן הפוכה מהסרט הזה עוד ימים רבים אחריו,

                        בסרט ראו חיים מקבילים שמתרחשים אצל בחורה צעירה,מצד אחד חיי היום יום ,בית ספר,חברים וכו'

                        ומצד שני עולם אחר, מקביל  , היא זוכרת במעומעם ,.כל הסרט עקב אחרי המעברים מהעולם  האחר לעולם הזה ועל תהליך  ההיקרעות  בעזרת טיפולים שונים מעולם האחר כדי לחיות בעולם "האמיתי",

                        הבחורה בסרט הייתה סכיזופרנית או משהוא כזה. רק אחר כך היא הבינה שכמו אותה בחורה,

                        גם היא נמצאת פה,אבל כל הזמן מתגעגעת למקום האחר, המקום האמיתי,אבל לאיפה?..כשהיא פה היא רוצה  לברוח מהחיים שסביבה,לא לראות את האנשים האלה ,לא לחיות את החיים האלה,להימנע מהם, לא לקחת עליהם אחריות, לא להשתתף במשחק,ללכת למקום האחר  או יותר נכון לחזור למקום האחר או  שאולי זה  בכלל  זמן אחר,פשוט להעלם מפה , פעם מישהו  שהבחין בזרות הזאת אמר לה שהיא נראית לא קשורה לכאן כאילו הגיעה מזמנים אחרים מאיזו טירה  שבה היא  בעצם צריכה  הייתה  לחיות.פעם  אישה אחרת  אמרה לה שהיא התאבדה בגלגול הקודם ולכן היא מרגישה כך,לפעמים יש מוסיקה שמביאה אותה קרוב לשם ,לפעמים אלכוהול,לפעמים מנסה לצייר את הדרך לשם,לפעמים עוזרים חברים שאוהבים, לפעמים כדורים, לפעמים  מילה של ילד,מידי פעם מרגישה כאב חד בבטן של געגוע למקום האחר למקום האמיתי שלה,

                        וכך היא נשארת פה, בינתיים.

                        לפעמים קוראים לזה הפרעת אישיות נמנעת.

                         

                         

                         

                         

                         ריח אחר

                         

                        שם יש ריח אחר שם

                        קולות של מואזין נשמעים כשירי ערש הכי מרגיעים

                        שם בבית של החורף יש מסדרון ארוך בין הסלון לחדר שינה צריך לעבור אותו מהר מהר

                        כי בדרך יש את המטבח שבו  גרות המפלצות בארון.

                        שם היא לא מסכימה להצטלם אף פעם ולכן  נותנים לה את הבוב האהוב 

                        כדי שתסכים

                        שם בבית של הקיץ אצל סבא וסבתא יש ים מסביב יש אבטיחים

                        יש שמש יוקדת אבל בנעימים

                        אדים מהבילים  וקולות נשים  בחמאם

                        חדרי שינה חשוכים וקרירים חופש 

                        שם אין מפלצות.

                         

                          

                         

                        הקטע  לקוח מתוך סרט תיעודי מוסיקלי  של הבמאי הטורקי גרמני פאטי –אקין "Crossing the Bridge" סרט שעשה   יחד עם  המוסיקאי אלכסנדר האקה, מלהקת האוונגארד גרמנית, Einsturzende Neubauten

                        פאטי אקין זכור גם מהסרט "עם הראש בקיר",

                        הזמרת היא: Brenna MacCrimmon

                        דרג את התוכן:
                        20 תגובות   יום חמישי, 7/5/09, 12:10

                          באוניה בדרך לישראל כולם נמצאים סבא סבתא דודים ,בני דודים ,עיר קטנה שנוסעת על  פני המים,

                        מסביב לפסנתר בקומה העליונה היא משחקת עם ילדים בתופסת

                        המבוגרים יושבים בכורסאות.בכל חדר שינה יש חלון עגול קטן שמשקיף על הגלים,בדרך האוניה עוגנת מול חופי קפריסין לחניה קצרה ,יורדת ממנה סירה עם  קבוצת אנשים לאי ,גם היא.סיבוב קצר בשוק שבחוף הים,קונים לה בובה חדשה ויפה.חוזרים בסירה חזרה לאוניה כמה יפה הבובה החדשה כמה היא מבריקה,מה יקרה לה אם  היא תפרק אותה ותזרוק כל חלק לגלים מסביב ,מה קורה לחלקים  כשזורקים אותם לים היפה ? איך הם נראים כשהם צפים בכחול ?נתחיל עם הנעליים

                        כשמגיעים  לאוניה כבר אין בובה.

                         

                         

                         בגן הילדים החדש כל ילדי המגפיים האדומים מפלסטיק מתבוננים בסקרנות, היא מגיעה עם  מעיל שחור  מגפי עור עם שפיץ שחורים מטריה שחורה  ור' מתגלגלת.בן דוד שלה והיא מתחמקים אט אט מעיני הגננת בתוך הגן מסתתרים  היטב  יוצאים לגינה ואז פותחים את השער ורצים

                        בורחים לבית  הקרוב והחדש

                        שם היא אומרת לאמא:" מלוכלך, מלוכלך,

                        השפה הזאת שהם מדברים שם היא מלוכלכת ,

                        מכוערת ולא יפה אז ברחנו כי לא רצינו להישאר שם".

                         

                         

                        בכיתה המורה מפנה  שאלה  לילדה שאף פעם לא מדברת  "כמה זה שלוש כפול  אפס?", מבוכה, שתיקה " שוב אני שואלת כמה זה שלוש כפול אפס?" ברקע צחוקים היא עונה : "שלוש" 'הצחוקים מתגברים.

                         

                         

                         בוקר,שבת, שמש, ילדים משחקים מחבואים בחצר בניין המגורים לפתע נשמעת צפירה המפלחת את שלוות הבוקר.היא  יודעת שצריך לעמוד בלי לזוז עד שיגמר,המולה של שכנים מתגברת מתגלגלת במורד חדר המדרגות ופורצת לחצר" ילדים מה אתם חושבים שאתם עושים, תרוצו מהר! " צריך להיכנס למקלט"אבל היא עמדה כי זכרה שאמרו לה שצריך לעמוד דום  בכל פעם ששומעים  את הצליל הזה  והתבלבלה.
                        דרג את התוכן:

                          פרופיל

                          blue b
                          1. שלח הודעה
                          2. אוף ליין
                          3. אוף ליין