שירים ומה שבדרך
פוסטים פופולאריים
-
בקיטנה של אלוהים
1/7/16 | 14107 צפיות
-
סְפִינַת הַהַרְפַּתְקָאוֹת
1/11/11 | 3855 צפיות
-
אַתְּ כָּל כָּךְ יָפָה עלה בזכרון
3/4/20 | 262 צפיות
-
מֶדִיטַצְיָה - שִיא הַ-SEA
22/8/10 | 4183 צפיות
-
ליום האהבה -
14/2/14 | 1710 צפיות
-
חֲלוֹם בַּלָּהוֹת וּבְּאוֹתִיּוֹת נוֹפְלוֹת
24/4/13 | 2221 צפיות
תכנים אחרונים
דִיאֵטָת פֶּסָח? סבלנות, אחרי החג. לא לזמן רב... ככל שאני זוכרת מיד אחרי הצבא התחלתי בדיאטות. היתה לכך סיבה: בזמן השירות השתגעתי מגעגועים הביתה. אז כדי להתנחם הייתי "גרה" בשק"מ. זללתי המון מצופים שהתיישבו יפה בכל מקום אפשרי - הנראים לעין והסמויים המוצגים רק לעין האהוב. הדיאטה הראשונה שעשיתי היא "הדיאטה הבריאה", במסגרת של הרצאות/שקילות, ירדתי 18 ק"ג במשך-חודשיים בלבד! הדיאטה השניה התרחשה אחרי הלידה של בני השלישי. אבל גם לפני כן אחר כל לידה נוספו למשקלי הקבוע כמה קילוגרמים שקשרו את גורלם בגורלי סירבו באופן נחוש להפרד ממני. ("אנו לא מוכנים להקרע ממך" – הם מתייפחים- "בבקשה אל תקחי אותנו ממך") בהריון השלישי העליתי 25 קילוגרמים! כאילו נמצאו שבעה עוברים ברחמי. במהלכו הייתי רעבה כל היום וכל הלילה. בקיצור: ההריון הזה התחיל בכמה רגעים של עונג רב. אבל גם העניק לי , למשך תקופה ארוכה את עונג ההיענות לתשוקה אחרת: העונג השני בחשיבותו (אחרי אתם יודעים מה...): התשוקה לאכילה והעונג שהיא מעניקה כשנענים לה.... בחיים לא אגלה לכם לאיזה משקל הגעתי הקניידלך, המצות, המצה בריי?הפשטידות? "האביה הזו –חבל על זמן – היא לא אחת שמצייתת לרמזורים ולתמרורי "עצור". כל כך הרבה נקודות אצבור. "הרי איך גבול לתאוותיה!" –אתם אומרים ברשעות מה ו...תצדקו. אבל לפחות המשגיחים בקורס יהיו דיאטניות דקות-גזרה שאופין לא מתיר להן להיכנע לפיתויים נלוזים-נהדרים. מצד שני: אולי אין טעם לביקור הנוסף אצלן? סביר שאחרי הדיאטה בפיקוחן הם יחזרו אלי, הקילוגרמים השובבים? אלה המפלסים את המסע אלי בדרכים אפלות ומגיעים מוסווים היטב. למשל כשהמספרת מגששת דרכה בלי עצירה, מתנשפת בחשק ובלי מעצורים - אל אוצרות המקרר. או סועדת לבה בפרוסת עוגת גבינה עצומת ממדים בבית הקפה החביב עליה
אז לפעמים אני שואלת : האם יש בכלל טעם לעינויי ההרזייה? מה? לא ירצו בי כמו שאני? אני לא מושכת ככה? לצורך הוכחת התיאוריה אני רוצה להביא לכם סיפור על חבר שלי, שגם הוא עתיר תשוקות כמוני בכל התחומים האיש - שאוהב לאכול כמו אהבתו לעוד דברים, העלה קצת כרס בשעתו. היה לו ידיד רופא בכיר מנהל מחלקה בתל השומר שהתמחה בין היתר גם בנושא מזונות האדם. אף כתב ספרים על נושא זה. הלך חברי אל חברו הפרופסור שחיבב אותו מאד, כי בשעתו עזר לו חברי עם ניסוי חשוב מאד מאד שערך הרופא בשביל צה"ל. אמר לו ידידי:"דוקטור גוועלד! הושיעני אני סובל ממשקל יתר..." הסתכל בו הרופא. ואמר לו במבט משועשע: "לא! אני לא אתן לך דיאטה" נדהם חברי: "מה? לכל הרבה אנשים אתה מציע דיאטות להורדת עודפים ודווקא אותי אתה מקפח? חדלת לחבב אותי?" הסתכל בו הרופא, שלח בו חיוך של חיבה ואמר: "לא נותן לך דיאטה לא מפני שחדלתי לחבב אותך אלא דווקא מפני שמאד מחבב" נעץ בו חברי מבט שואל בדירוג של תמהון-עד תדהמה. והסביר הפרופסור: "דעתי היא שלכל אדם יש משקל קבוע.. הוא יכול להשמין יותר או לעשות דיאטה ולרזות. אבל תמיד תמיד תמיד יחזור אחרי דיאטה למשקלו הקבוע. לכן, מפני שאתה חברי אני רוצה לחסוך לך את העינוי של הדיאטה ואחר כך את התיסכול של חזרתך למשקלך הקבוע" חברי הוא איש נחוש ביקש בכל זאת דיאטה -וקיבל. קיים את ההוראות ורזה יפה. חברי אומר שזה לא נורא להיות עם משקל עודף במקצת. הוא מתנחם בסיפור על אלוף ידוע בצה"ל, גיבור מלחמות נערץ (אללה ירחמו), שהיה גדול גוף וטוב בשר. הוא אהב מאד נשים, (נו ,כמו כל הזכרים! ובעצם...כמו הבנות שגם אוהבות. אבל בנים לפעמים גם נשים אחרות). פעם כשהתחיל עם מישהי ראה כי נרתעה ממנו . הוא חשב שזה בגלל ממדיו. נו, בטח! יש הבדל בין שמן לכבד,לא?
מָה לֹא?
עַכְשָו נָקִי בִּיעָרְתִּי אֶת הַחָמֵץ שֶבְּתוֹכִי
 *  חג שמח!!!!! |
שלום לכם,חברים של סבתאביה שלי
מבקש סליחה .אני יודע שמזמן לא כתבתי לכם כי הייתי קצת עסוק. אתם יודעים היו המון חגים בזמן האחרון, אבל סבתאביה שלי ממש התחננה שאחליף אותה הפעם בכתיבה . לא יודע אולי רוצה לבער חמץ אולי להגעיל כלים סבתאיות, אתם יודעים... אז הנה
היה ט"ו בשבט. אביב הגיע הייתי צריך לעבוד קשה בפעוטון שלי, לשתול פרחים וללמוד על השקדיה פורחת (ולאחמדינג'אד יש קרחת!) בפורים הייתי צריך לרוץ עם אמא שלי לכל החנויות עד שהיא החליטה שאני צריך להיות דבורה. זה לא היה קל, לילד כמוני יש עוד רגליים קטנות אז התעייפתי מהריצה הזו. (חכי, חכי אמא עוד מעט אני אעבור אותך בגובה. חה, נראה אותך אז כשאחפש בשבילך תחפושת של דבורה! אני לא מבין מדוע רצתה דבורה. אני בן לא? מה רע אם הייתי דָבּוּר? אז בגלל שהיא בחרה לי להיות דבורה- בת - לא הסכמתי ללבוש את הכובע של הדבורה רק את הבגד, כי לא התכוונתי לעקוץ את החברים שלי בגן... נכון שאני רק בן שנה ועשרה חודשים אבל יש לי כבר דיעה משלי. הם יודעים את זה טוב מאד, אבא ואמא שלי ! הם כבר מבינים שלפעמים אני זה שמחליט בבית; אני הקובע - והם...יש להם ברירה? למרות שלא תמיד מוותרים לי – איזה כייף להיות לפעמים ה"בעלבית" - נכון? אמא שלי לא יכלה לקנות לי פאוור ריינג'רס?או איזה כוכב מערוץ הילדים? טוב, מילא, זה עבר - בשנה הבאה אני כבר אחליט איזו תחפושת לקנות בטח לא דבורה או צרעה.
בקיצור אני חי לי המון שעות ביום בפעוטון במושב שלי שם גם לימדו אותי על האביב. למשל, איך יודעים שבא אביב? כשהכל פורח מסביב. אז אני מצייר וצובע אותו. ממש המון עבודה עם האביב הזה עד שאני מקבל...אלרגיה בגלל הפריחה אה, כן אם מדברים על הטבע ממש אוהב לטייל בשדות (לקטוף חרציות וכל מיני פרחים לא מוגנים, להסתכל בשבלולים ולנסות לתפוס פרפרים. עכשיו היה שרב נגמר האביב.
והנה עוד חג אני לומד בגן שלי על פסח איך בני ישראל יצאו ממצרים. איזה מסכנים! כמה קשה עבדו שם. אפילו הרבה יותר קשה מהעבודה של ההורים שלי וגם של הסבתא שלי שמדברת איתי תמיד. (איזו סבתא אחלה שהיא! וגם חמודה אמיתית! ששש...אל תגידו שגיליתי) .
אולי תשאלו למה אני כל כך מקשיב לגננת? כי אני יודע כשסבתאביה באה פעם בשבוע להוציא אותי מהגן...היא עושה לי בוחן-פתע...שואלת שאלות ואני חייב להראות לה שאני תלמיד טוב בגן שלי.... בגן שלה היא גם מספרת סיפורים לילדים. מביאה להם תמונות של פירמידות ושל משה התינוק ושל מכות מצרים וגם דפי ציור,כדי שיעשו מה שהגננות שלי דורשות ממני. אז אני יודע מה מצפה לי כשהיא באה. לא רק בוחן פתע. מאד אוהבת לספר לי סיפורים, לשחק איתי,להרכיב פאזלים. לפעמים היא הופכת להיות סוס וכלב ואני דוהר עליה אז בטח הבנתם שביחד אנחנו עושים חיים משוגעים. כשסבתאביה שלי באה לגן אני הכי מאושר בעולם! מסתובב כמו טווס בין הילדים. - כשהגננת שואלת מי באה לקחת אותך? אני עונה בגאווה "סבתאביה". ואז אני נותן לה יד - אומר ביי לכל הילדים ויחד יוצאים ברגל לשביל המוביל לבית שלי. בדרך הביתה אני מקשקש לה סיפורים וגם היא די מקשקשת אבל באמת באמת רק בבית מתחיל באמת האקשן. אם אתם שואלים על מה אני מדבר אז הנה: למשל, סבתאביה שלי עושה לי "בוק" - לא משנה מה אני עושה - היא מצלמת.. הנייד שלה עובדת נון סטופ - פעם אני יושב ופעם אני שוכב - אם אני באמבטיה ישר היא אוהבת לצלם אותי כנודיסט אני ממש לא מתבייש ממנה ומראה לה את הבולבול שלי. היא לא מסמיקה. כבר ראתה את של אבא שלי והדודים שלי,האחים של אבא ובטח גם של "הדודים" שלה. אני לא ילד ביישן. אז כן! אספר לכם בסוד:כבר גיליתי אותו! נו, את הזה הזה שכתוב עליו למעלה. מוקדם לדעתכם? די עם בולבולים! כולם רוצים לבוא אלי הביתה כי אני באמת ילד חמוד. אוהב לשחק איתם בצעצועים שלי. גם בא אליהם עם אמא. לפעמים אנחנו גם חוטפים אחד לשני צעצוע - אבל זה גם מקובל אצל הגדולים,לא? - אתם לא רבים לפעמים? לא בוכים? די, אין לי כוח לכתוב יותר. אם תדרשו אני פשוט אבכה ואצעק. אתם לא רוצים אותי ככה!
ועכשיו תראו כמה סבתא שלי מצלמת אותי אני פשוט חייב "לפתור פתרון" מה עושים עם כל התמונות האלה ואיך אני יכול להרגיע את סבתאביה שלי (תוספת קטנה - ואל תספרו לה שסיפרתי לכם - אתמול,יום רביעי,סבתא הוציאה אותי מהגן וכדי לבדוק את הגננות שלי אם הן יודעות ללמד ולשיר כמוה - בבית ישר עשתה לי בוחן פתע על הפסח לבדוק אם אני יודע לשיר את "מה נשתנה" ושמחה רבה שמחה רבה - כמובן שלא רציתי לבייש את הגננות שלי ושרתי את השירים וסבתא התמוגגה....
ליד הבית של סבתאביה יש גן שעשועים,היא מספרת לי שגם את אבא שלי היתה לוקחת לשם כשהיה קטן - אני עושה לסבתא פרצופים ואומר לה: "אני..רובוט" והיא צוחקת  כאן היא אומרת לי : עמית..תחייך ואני ממש ממושמע
|
לַצֵאת הַחוּצָה מִתּוֹךְ הַמַּחְלָקָה הַסְגוּרָה. הַזֵיעָה - מַתְחִילָה לְהִתְיַבֵּשׁ, פְּעִימוֹת הַלֵּב חוֹזְרוֹת לְקֶצֶב הָרֹאשׁ - רֵיק מִמִּלִּים הֶחָזֶה מִתְּחוּשׁוֹת, שׁוֹמַעַת רַק אֶת הַנְּשִׁימוֹת שֶׁלִּי פְּנִימָה הַחוּצָה הַחוּצָה פְּנִימָה פְּנִימָה הַחוּצָה מִשְׁתַּגַּעַת בְּאִטִּיּוּת זוֹחֶלֶת מְ ה וּ פְּ נֶ טֶ ת הַמּוּזָה מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּמַחֲזוֹר הַדָּם בְּמַעְגָּל חַיִּים מְעֻגָּלִים בְּעִגּוּלִים, מְתְהַלֶּכֶת בָּחֲלוֹם שֶׁל מְצִיאוּת. כֹּל יוֹם מְקַלֶּפֶת מִמֶּנִּי שִׁיּכְבָה אַחַת שֶׁל שְׁפִיּוּת רַק אַ חַ ת וַאֲנִי....  |
אַתְּ כָּל כָּךְ יָפָה עוֹמֶדֶת מוּלְךָ, "אַתְּ יָפָה" - אַתָּה אוֹמֵר נוֹשֵק לִשְפָתַי, מְלַטֵּף בְּרֹךְ, מַבְעִיר חוּשַי אַהֲבָה אַתָּה לוֹחֵש בְּאָזְנַי "אוֹהֵב אֶת מַרְאֵךְ - אוֹהֵב אֶת פְּנִימִיּוּתֵךְ- אָפְיֵךְ אוֹהֵב אוֹתָךְ אִשָּה" בְּלִבִּי יוֹדַעַת שֶיֵּש יָפוֹת מִמֶּנִּי. בְּמַגַּע יָדֶיךָ אַתָּה מְפַסֵּל אֶת גּוּפִי, אֶת עוֹרִי שֶאַתָּה חָש כְּאִלּוּ הָיָה בַּד קְטִיפָה וּבַפַּעַם הָאֶלֶף אַתָּה שוּב אוֹמֵר שֶבְּכָל רמ"ח אֵיבָרַי - אֲ נִ י אִ שָּ ה ! וַאֲנִי - בְּנִימָה בַּיְשָנִית מִתְכַּוֶּצֶת, נְבוֹכָה סוֹקֶרֶת עַצְמִי לִפְרָטִים - גַּם הַסְּמוּיִם – בָּרְאִי לִרְאוֹת פָּנַי וְגוּפִי, מְכַבָּה אֶת הָאוֹר עוֹמֶדֶת מוּלְךָ עֵירֹמָה, מְקַוָּה שֶעֵינֶיךָ לֹא יְחַשְּבוּ כָּל קֶמֶט, כָּל קִמּוּר שֶלֹּא בִּמְקוֹמוֹ כָּל פִּנָּה שֶמּוּטָב לָהּ לִהְיוֹת חֲבוּיָה. אַתָּה - מַמְשִיךְ לְהַבִּיט לִסְקֹר נוֹגֵעַ, מְלַטֵּף, כּוֹבֵש וַאֲנִי נִכְבֶּשֶת בְּעֹנֶג. וְשוּב אוֹמֵר: "אַתְּ כָּל כָּךְ יָפָה" וְאָז אֲנִי רְגוּעָה כִּי אַתָּה לָבֶטַח אוֹהֵב זֹאת יָדַעְתִּי וְתָמִיד אֵדַע. ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ |
פעם קראו ליום הזה "יום האם", ילדים ואבא, תנו כבוד לאמא שהרתה אתכם וקורעת את עצמה יום יום כדי שלכם יהיה רק טוב וטעים ומפנק. אז יום אחד תקדישו לאמא". למרות כל הפמיניזם המתפתח ואפילו החופש היחסי שניתן לאישה לבטא את רצונותיה וצרכיה - יד הלא מפרגנים ניצחה. האבא'ים הקימו צעקה: "מה זה יום האם? אבא לא קיים בתמונה?לנו לא מגיע קצת כבוד? אז מה אם כשהיא מדיחה את הכלים של ארוחת הערב "אז מה אם בדיוק באותו זמן אני חייב חייב, מה זה חייב להסתכל בגוגל במצב המניות או לצפות בכדורגל בטלוויזיה? ("קדימה הפועל! היידה בית"ר!)" "למה מה? מה לא בסדר לא מגיע גם לנו קצת כבוד? אנו לא השקענו כמה דקות בלעשות את הילדים שלנו?" לכן לקחו לנו את יום האם ועשו את יום המשפחה. יעני פוליטיקלי קורקט. מאז ההחלטה עושקת-האמהות ;הילדים הפסיקו להתפרץ לחדר השינה בבוקר יום האם עם השיר "אמא יקרה לי, יקרה". גם חדלו להביא להן למיטה פינוקים כמו טוסט שרוף כפחם וקפה הפוך ששכחו לשים בו חלב; מאז - בפברואר חוגגים את יום המשפחה. יום קצת משונה. לא מתחפשים בו. לא אוכלים מצות. אפילו גם לא ראש של דג (לאמהות נתנו את הזנב כי מה הן בסך הכל יצור נשי מזד... מזד...מזדנב בקצה המשפחה. כרגיל קבלנו את ההסבה ל"יום המשפחה" ממש בכניעות ובענווה. אמרנו: אם ככה גזר עלינו הגורל נשתף פעולה ונעשה כייף זה לזה במשפחה. במקרים מסוימים החליטו שהשמחה צריכה להקיף את המשפחה המורחבת. מלבד זאת החליטו שחוץ מהמשפחה המצומצמת יש את המשפחה המורחבת. כלומר, לא לשכוח את סבא וסבתא. (הרי בלעדיהם לא היו ילדים ולא היו נכדים ונינים. ולכן גם לא יום המשפחה) אז התקשרה אלי כלתי ואמרה שביום שישי זה וזה חוגגים בגן של עמית את יום המשפחה אבל רק לסבא וסבתא, הו! כמה שמחתי שיכולה להשתתף עם הרבה סבאים וסבתאיות בחגיגה עם כל הנכדים והנכדות, (שאמנם עוד צריך להחליף להם חיתולים) . הגענו לגן בשעה שנקבעה 11 נכנסנו לחצר ושם פגשנו את עמית שלנו. אילו חיבוקים ונישוקים עפו שם. עמית התחיל "להשוויץ", להראות לנו את החצר והנדנדות, את הבימבות, המגלשה ומה לא. עד שנקראנו להיכנס לגן. בהנחיית הגננות התחלנו לשיר שירי משפחה. הילדים וכמובן גם הסבתות יצרו מעגל ריקודים. מה אתם יודעים! הודיתי לאיש שלי שהשקיע כמה דקות קשות על מנת לעשות עמי את בני. וכדי שזה יביא לי את הנכד המקסים שלי. ואיזה כיף הוא לסבתא לראות ילדים בני שנה וחצי -שנתיים שרים ורוקדים ומשתפים פעולה ואפילו מזמינים אותנו לאכול פיצות ועוגות בסוף כל סבתא קיבלה מתנה. לא, לא את "50 גוונים של אפור" אלא... ספר טלפונים עם התמונה של הנכד ואפילו זר פרחים מסוכריות. איך אמרו אצלנו פעם: יצאתי עייפה אבל מה זה מרוצה! ~ ~ ~ ~ ~ בחצר, עמית הנסיך בחר את הבימבה הירוקה
סבתא נו בואי עלי...מחכה לך  עם שתי מגרפות והופ..לארגז החול  אני עם שתי הסבתאיות שלי  רוקד עם סבתאביה
סבתא נתנה לי להחזיק את המתנה שקיבלה ממני
יום משפחה שמח
* . . . |
ספר הוא כמו לידה
ספר הוא כמו סיפור הלידה. יום אחד בא זרע בתעלות המוליכות אל הביצית. בהגיעו אליה תפתח זו שעריה בפניו ותאמר לו בחמימות: "בוא, בוא אלי! יחד ניצור דבר נפלא. כזה שירעיף עלינו אושר". אלה התמלאו בהורמוני ההשראה. יצורים מיוחדים התחילו לפרות ולרבות שם.
ולכן, נכון! ספר הוא לא בדיוק כמו לידה. רק דומה ל.... בלידה בוקע מרחם רק יצור-נולד אחד. לעתים תאומים. ובאופן נדיר- שלישיה. ברחם שבה מתהווה הספר, לא נולד רק אחד או תאומים או שלישיה. וכריכה עוטפת - קודמות לו לידות רבות. מרחם היצירה נולד שיר אחד. יוצא לאוויר, לא צריך הרבה תחזוקה. כל מה שהוא צריך זה שישמרו עליו. שלא יאבד בחלל הזמן והשכחה. שיסתכלו עליו מפעם לפעם. שיבדקו אם אין מקום לשפר אותו טיפה, לשנות קצת קצב, להחליף מילה באחרת מתאימה יותר. בעקבותיו יבואו עוד אחד ואחריו זה - עוד אחד ועוד ועוד. כל אחד מהם בא לעולם ונח בעריסתו, לא בוכה בלילות לא נושך בפטמות. רק מבקש לא להשכח. יום אחד אמם יולדתם פוקדת את כולם. היא אוספת את כולם ומניחה אותם ברוך על מצע רך גדול. הרי כל אחד מאתנו הוא פרי נפרד שתלשת מרחמך ושמת במקומו? אז מדוע בא לך לעשות אותנו לאשכול? שירים יכולים להיות יפים מאד, אבל לא כל דבר הם יודעים. למשל שאפשר לחבר את כולם ולעשות מהם ספר. למרות זאת, לכל אחד מהם תהיה אכסניה משלו -הדף שלו. מימינו ומשמאלו ימצאו האחים שלו. מדוע קורה הדבר הזה? מה פתאום ספר? למה להוציאם לאור ממשכנם הפרטי הסמוי אצל אמא שלהם? אין תשובה חד משמעית. אולי אמא - שכמו כל אמא אוהבת את הילדים שלה שהם בעיניה כמובן הכי הכי ולכן, מאד חושקת שגם אחרים יסקרו את ילדיה רוצה לשתף את האנשים שבחוץ, חברים ואהובים אבל גם כל אחד אחר אפילו כאלה שאינה מכירה והם לא מכירים אותה. היא יודעת שהיא מעזה יתכן אף חולף בראשה הרהור: שאולי היא משוויצה סתם. אבל מה לא תעשה אם למען ילדיה? שהם כפי שאמרו: בעיניה הם הכי הכי יפים הכי הכי עדינים ההכי הכי נבונים והכי הכי מותר גם לאחרים לאהוב אותם. על כן אמא שילדה את השירים גמרה אומר לשתף אחרים בשירים שנהרו ברחמה. היא מקווה בכל לבה כי מה שהיא אוהבת אולי יאהבו גם אחרים, קוראיהם, כשם שהיא נהנית מהם. אולי יהנו גם אחרים. וכמו קסם : למרות שהיא משלחת את ילדי-השירה שלה אל האנשים שבחוץ.
אז את הספר שלי לא תמצאו בסטימצקי גם לא בצומת ספרים - רק בצומת החיים מכיון שעשיתי את הספר לבד לבד - כולל כתיבה,ניקוד,הגהה,בחירת האיור, בחירת הציור המקסים של דבי 30 שלנו, חברתי בקפה דה מרקר, אומנית בכל רמ"ח אבריה. אם מישהו ירצה את הספר, אשמח לקבל הודעה בפרטי - יכולה לשלוח בדואר העלות...40 שקלים כולל דמי משלוח ואני - אוהבת לחוש בכל חושיי את אשר רואה, לתרגם תחושותיי הגועשות לא פעם - למילים,לשורות לבתים. כותבת את חיי בשיריי ושיריי הם חיי כולי שירים ומקצתם שזורים בספר. אביה
הספר השני מקווה שיצא לאור בעוד חודשיים שלושה
 |
שבתי זה עתה מההלוויה של בן דודי האהוב שנכנע למחלה הקשה נלחם כמו אריה אבל היא הכריעה אותו בסוף גדלנו יחד - הקמנו משפחות ביחד...והוא היה בשבילי יותר מאח.
משה בן דודי האהוב בשבילי היית אח וחבר טוב ורק בסוף בן דוד. הכי באמת משפחה. אוהב אדם אתה. אוהב אדם באשר הוא. עניו. צנוע. איכפתי ורגיש. מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. היית בשבילי מצפן מוסרי, שמראה את הכיוון מה זה להיות אדם להתייחס לאדם שנברא בצלם אלוהים. אדם מושך אחריו חוט במשך כל ימי חייו זכרונות ומראות השזורים בזכרוננו כרקמה - יש מאיתנו הבוכים בדמעות ויש מאיתנו הבוכים במחשבות אתה תמשיך ללוות אותי לאורך זמן. יחסר לי קולך - תחסר לי כולך הטלפונים היומיומיים, הבדיחות והחיקויים. שינעמו לך רגבי האדמה ותנוח בשלום על משכבך. לעד תהיה נצור בלבי ואני כל כך מתגעגעת.
בְּרֶגַע נִבְרָא * "כְּשֶׁמֵּת וְכָךְ, וְאֵינְךָ. * * * הַמָּוֶת הַמֻּפְלָא הוּא שָׁקַט הוּא לָבָן כֹּה רָגוּעַ וְאַתָּה - שַׁטְתָּ בּוֹ בַּלִּי לִטְבֹעַ כֹּה נִצְחִי הוּא גַּן הָעֵדֶן הַמֻּשְׁלָם וְנַפְשִׁי - מוּכַּת גַּעְגּוּעַ כְּמֵהָה אֶל לִבְּךָ מְחַכָּה לְאוֹתָם רְגָעִים שֶׁל שִׂיחוֹת יוֹמְיוֹמִיוֹת כְּמוֹ שֶׁל אַחִים אוֹהֲבִים. * * * * * *
בְּעוֹזבְךָ - * * * מִדֵּי יוֹם הוּא מֵצִיץ
|
יום הבוחר: המפלים האימתניים של הגליל ...22.1.13
איזה מסלול נצטרך לעבור אנחנו כולנו בזמן הקרוב רחוק? מלחמות בין פוליטיקאים? זה שונא את זה,זה משמיץ את זה, זה מתחנף אל זה שרק אתמול אמר עליו שהוא עלוב ושקרן וזה מתחבר לזה? טוב, אני לא הולכת לדבר על איזו ממשלה תהיה, יש לכם רדיו, טלוויזיה ועיתונים שמברברים על זה כל הזמן. וכולם שם יודעים מה שקורה בלי ש"זה" עוד קורה ולפני ש"זה" קורה! אוף, למי יש כוח לשמוע ,לראת ולקרוא את הפטפטת. אני סתם אזרחית קטנה שמלאה את חובתה למדינתה ואחר כך גם חיפשה קצת כייפים. אל תנסו אפילו! יודעת איזה סימן שאלה מזדקר לכם מן העיניים! ולכן גם לא אומר לכם אם הצבעתי או לא הצבעתי בשביל ה"מאמי" השרמנטי ששערו כסוף ושריריו כפלדה. אבל אני שומרת על החשאיות. בשום אופן לא אגיד לכם אם הצבעתי בשבילו ואם תרמתי את תרומתי הדלה אבל הנרגשת ל-19 המנדטים שלו. (ששש..אישה! – אני אומרת לעצמי – שקט את! זה היה רק בינך לבין מאחורי הפרגוד. שששש! סוד כמוס בהחלט!) זה היה יום של כיף. לא רק מפני שידעתי עם הלב המרושע שלי שבאותו יום שהרבה פוליטיקאים ששיגעו אותנו כל כך הרבה באחרונה מתים לדעת אם הצבעתי בעדם או נגדם. ממש מתפתלים לא יכולים לחכות לתוצאות הסקרים במוצאי יום הבחירות. אבל - בינינו - תגידו: לא כיף שאתה מקבל ככה מתנה סתם יום חול לעשות בו איזה כיף שבא לכם? כלומר, אחרי הביקור מאחורי הפרגוד. אז מוקדם בבוקר הצבענו ותפסיקו להציק לי! לא אגיד לכם אם בעד השרמנטי הכסוף או בעד מישהו אחר . גלולת ההרגעה שלנו היו הנופים. אז נסענו צפונה אל שמורת הטבע נחל עיון, נו, שם בצפון הרחוק למרגלות מטולה . ופנינו היו אל הערוץ או "החריץ" (ואל תגידו שאני גסה ) שאורכו שני קילומטרים (ואהווו!). מפלי נחל עיון שקירותיו זקופים ובתוכם המון רטיבות וזרמי מים. שם כמעט בסוד נחבאים ארבע מפלים . ארבעה מפלים זה לא צחוק,חברים! ראש וראשון הוא "התנור" . · למבקרים מוצע מבחר של מסלולים.אנו כמובן לקחנו את הארוך שבהם, על מנת להתחקות בעונג אחרי מבואותיו הנסתרים של החריץ הזה.שקירות סלע גבוהים סוגרים עליו. תחילה עברנו ליד מפל עיון שגובהו 9.20 מ' עם השביל המתעקל ומקיף את הקלחת הגדולה מגיעים אל השני בתור הלוא הוא "מפל הטחנה" הממשיך לזרום בקניון שאורכו כ-80 מטר ובו מפלונים אחדים. הבולטים שבהם הם שני מפלי האשד: גובה העליון 9.5 מטר והתחתון 5 מטרים אחרי שסיימנו את מסע המפלים - (זוכרים? אלה שהניאגרה והאיגואיסו מתביישים מפניהם) - השביל לוקח אותנו כשהוא מטפס אל כתף הנחל ועובר ליד בית הקברות של המושבה מטולה. מעט הלאה ניצב מעקה שממנו נשקפת תצפית מרהיבה על "התנור" מפל התנור נוחת אל הקרקע מגובה של 30 מטר זרם המים חזק! נרטבנו. גם הפֶן הלך לי אבל אצלי הפן פחות חשוב מאשר "התנור" אפילו יותר מן השרמנטי. לאורך כל המסלול קיבלו את פנינו שלל צבעים שהטבע יצק בכלניות, הרקפות, העיריות וגם חצבים שלא פורחים עכשיו אבל רואים את העלים היוצאים מהפקעות. לאחר שסיימנו את המסלול נזכר העם שלא רק הצבא! גם הוא, עם-המטיילים, צועד על קיבתו. אז קינחנו בארוחה נפלאה במסעדת "איסקנדר" שעל גדת הירדן ליד קיבוץ גדות. לא, לא צמחונית ולא צמחית. בית אוכל לטורפים:מסעדת גריל ים תיכונית בניחוחות טורקיים משם חזרנו הביתה. לא מהר. חצי עם ישראל עשה זאת, אחרי שמילא חובתו לאומה. ואותו חצי בדיוק עשה לנו את הפקקים בדרך הביתה. זה היה המוןןןןןן פקקים!. כשלוש שעות בואכה מהמושבה מטולה עד המושבה שלי. חזרנו עייפים אבל מרוצים
ואיך אפשר בלי תמונות:- *
 הניאגרה היא אפס לעומת המפל האדיר הזה
 המון מים
שמפעם לפעם לובשים צורה של נהר אכזרי גועש ומסכון. מה אתם יודעים! פחד!
אל תבהלו מן השצף, קצף שנראה בתמונות הבאות.
 *
 *
 גשר על מים סוערים נהר הירדן
 ואילו צפרים ידעו לדבר כמו בני אדם גם הן היו מצפצפות לאומרה שהן הצביעו נכון. להן יש נוצות לבנות ולו שערות מלבינות. תמונה הזו יש משהו אני קוראת לו פרח גם אם הוא נראה כמו ראש של תנין טורף שברח מן הלימפופו קצת רקפות
תנועת העבודה הסמיקה מבושה כמו הכלניות למטה. ואחת מהן ממש נעשתה סגולה  *
 ושלא תחשבו שלרגע הזנחתי את הים - היום אני בדרכי אליו
 *
 יום נפלא ושבוע מבורך לטוב |
שָׁבָה אֲחוֹרָנִית בַּזְּמַן אֶל רֵאשִׁית אַהֲבָתֵינוּ, כְּשֶׁהָיִינוּ עָטוּפֵי פַּרְפַּרִים וְהַכָּתֹם הָיָה רֶקַע לְכֹל מַעֲשֵׂינוּ. צְלִילֵי הַפְּסַנְתֵּר, נוֹטְלִים אוֹתִי אֵלֶיךָ טֶרֶם תְּמוּרוֹת הַזְּמַן. אֲנִי עֲסוּקָה בְּלִצְבּוֹע בְּכָתֹם אֶת הָעַכְשָׁו שֶׁלָּנוּ, רוֹדֶפֶת אַחַר פִּסּוֹת מְצִיאוּת אַתָּה מֵBט B מִמֶּרְחָק וְיוֹדַעַת שֶ - אֵינְךָ אוֹהֵב שְׁלֵמוּת, מַה עוֹשִׂים עִם הָרֵיחוֹת שֶׁל אָז? עִם הַצְּבָעִים? עִם - ~ ~ ~ התמונה מהנט  |
תמיד מדמה שלכל הדברים הדוממים יש בהם נשמה...לב פועם וגם המטריות האלו פעם....פעם.... משתמשים וזורקים זה עצוב, עצוב נורא. לפעמים משתמשות בגבר וזורקות אותו הי, השתמשתן? למה לזרוק. תנו לו חיבוק של פרידה לפעמים משתמשים וזורקים אישה. השתמשת בה? למה לזרוק .היה עדין, היה רגיש עמה. "אל תשליכונו" - הם אומרים שחוחים וכואבים בדרכם - כמגורשים - מכם והלאה. "אל תשליכונו לעת שובעה" הרי הוא או היא העניקו לכם כל מה שרציתם בעת היותכם רעבים. עונג, שמחה, כמיהה סערת רוח סערות גוף. חילצו מכם גניחות עונג כש"השתמשתם" בהם. זהו עושה עצוב. לגבר יש נשמה ורגישות לאישה יש נשמה ועדינות,רוך ורכות בשר כשנענו לך נתנו לך המון. בנדיבות. אז למה לזרוק. מדוע להשליך? אשפה משליכים. * לפעמים שמחים מאד בבלון צבעוני, הליום או סתם אחד " פּוּשְט" שלא שואף להמריא לשמיים. אבל הילד שקצת קודם נשא אותו בגאווה ועורר קנאה: ("אה,לי יש אחד יפה כזה ולכם אין כלום") – הילד הזה אחרי זמן נטש אותו. סתם ככה. השליך. בלון מסכן נטוש התגלגל במורד הכביש כדי להתגולל בערימת שלכת בלון הומלס שכזה. זה עצוב. הרי הבלון כל כך שמח להיות אחוז בידו הרכה של הילד או ידה של הילדה. הוא חשב שהם חברים שלו לתמיד. לפחות עד שיצא ממנו האוויר. כמו שחשבו האישה או הגבר שסופר עליהם למעלה. אלה שיצא להם האוויר והשליכו/הושלכו הביתה נאסף באהבה ובהתרגשות גור כלבים מקסים. כל המשפחה כל כך שמחה בו. באיזו אהבה היה מכשכש בזנבו כשבאו הביתה מבית ספר או מהעבודה. איך חימם את חיקם בנוחו עליהם. איך הסתכל בהם בהערצה כאילו הם האלים שלו שאספו אותו לבית מקדשם ,אשר בו יהיה בטוח תמיד יום אחד הם רצו לנסוע לטיול בחו"ל. מה יעשו עם הכלבלב. לקחו אותו במכונית רחוק רחוק מן הבית והשליכוהו שם. עד היום מהדהדות יללותיו של הנטוש בשערי שמיים."מדוע? מדוע השליכו? מדוע בגדו בי"? ובאמת למה להשליך. הרי כל כך אהב אתכם, כל כך אהבתם אותו. כך אירע גם לבובה המתוקה שילדה מתוקה כמותה אהבה לקחת אותה למיטה להירדם יחד כשהן מחובקות. אחר זמן התרפטה הבובה, הבלונד של השיער הפך לכזה מין מקושקש. גם בגדיה כבר לא היו כמו של נסיכה. השליכה אותה הילדה לרחוב. שם שכבה חסרת אונים בובה אחת שנתנה המון אהבה. אפילו לא היתה יכולה לקרוא לעזרה כי לא היה לה קול. עד שבאו יום אחד מנקי הרחובות וטאטאו אותה אל משאית הזבל. למה? מדוע השלכתם? אהבתם אותה כל כך. ואת גור הכלבים ואת הבלון והאישה (שהוזכרה למעלה) שאהבה את הגבר ואת הגבר (הוזכר כנ"ל). הרי אהבו כל כך. אז מדוע שמו אותם שם ב"אגף המושלכים" של המזבלה לבלתי צאת משם לעולם. לבלתי לקבל עוד אהבה לעולם זה כואב. זה עצוב. זה ממלא עיניים בדמעות מלוחות בין אם המושלך, המושלכת או הגור היו יצורים חיים - ובין אם דוממים הם שעשו טוב לאנשים בוגרים או ילדים. בלון. בובה. מטריה וכאלה. אל תשליכונו לעת מאיסה. אינכם יודעים הכל! למשל שאולי גם לנו יש נשמה שבני אדם - ביחוד הלא רגישים – לא יכולים לחוש בקיומה? "אל תשליכום לעת מאיסה" – כך קראתי אל החלל בימים הגשומים והסוערים האלה. בקול צעקה גדולה! ששמתי עצמי פה ודוברת לכלי הזה מקום האיסוף של המטריות השבורות (ולא רק בגופן). אלו שהגנו עליכם בחירוף נפש במטחי הגשם העזים, ברוחות הסוערות. אלו שבזכותן לא נרטבתם ולא הצטננתם ואפילו שפעת לא קיבלתם. בזכותן!. הסתכלו בהן וראו כמה עצובות הן. שם במקום האחרון שלהם הן שחות זו לזו באכזבה : "הם לא בני אדם הבני אדם האלה.ככה לעשות לנו?" הסכמתי עמן. ~ התמונה מהנט  |
הַגֶּשֶׁם, דּוֹפֵק עַל שְׁמָשׁוֹת הַחַלּוֹן דְּמָמָה וְאַתְּ בַּמִּקְלַחַת. בְּהֵסַּחַ הַדַּעַת מוֹשִיטָה יָדֵךְ אֶל דֶּלֶת הָאֲרוֹנִית הַמְּקֻמֶּטֶת, אֵין מַה לְחַפֵּשׂ בֵּין הַחַרְסִינוֹת הַאָפֹרוֹת. צְחוֹק הַגּוֹרָל מְהַדְהֵד וְחוֹרֵק, קוֹלֶטֶת אֶת הָרַעַד הַקַּל בֵּין אֶצְבַּעוֹת דַּקּוֹת, דֶּרֶךְ צַלָּקוֹת מַגְּלִידוֹת סִימָנֵי הַמַּזְרֵק. בַּפִּנָּה הַעֶלְיוֹנָה מָצָאת שַׂקִּית קְטַנָּה בְּתוֹכָהּ - מִשְתַּעֵל וְנֶחְנָק צְחוֹק הַגּוֹרָל. ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ הגורל הוא חלק מחיינו, אי אפשר להשתלט עליו, מנסה להביא את הציניות שבו. לפעמים עדיף שישתוק....הצחוק הזה, שהרי עלינו הוא צוחק. אנחנו כבר נחפש לנו את הצחוקים הנבחרים שלנו... קצת אפל וציני, צחוק הגורל הזה - אז קדימה: נצחק לו בחזרה: בפרצוף! תוך כדי שרבוב לשון חצופה! נראה לו, לחוצפן הזה!!!.... והיא.... לוקחת מברג בידה השמאלית מהדקת את ברגיו של גורל חורק וכך מרגישה יותר מהודקת לעצמה ומתחילה לצחוק. |
פרופיל
תגיות
ארכיון
תגובות אחרונות
-
שטוטית
בתגובה על יֵשׁ תִּקְוָה!
-
שטוטית
בתגובה על שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת
-
אביה אחת
בתגובה על לָךְ הַצּוֹעֶדֶת עַל חוֹף
-
sari10
בתגובה על מָחוֹל הַחַיִים
-
* חיוש *
בתגובה על בֵּין הַשְּׁפִיּוּת לַשִּׁגָּעוֹן
-
sari10
בתגובה על קצת קצר-צרים ולא קשורים
