תשמעו,הרי לא ארמה אתכם. אני אוהבת לאכול. ככלות הכל וההנאה השניה בחשיבותה בחיינו והשלישית היא כמובן המוסיקה והשיר.

לא אכנס לפרטים בדבר הראשונה והנשגבת בעינוגה.

זה לא שאני ויולטה שומברגר מסיפורי דימון רניון הנפלאים (מי מכיר?מי זוכר אותו?) אותה אחת שהיתה מסוגלת לטרוף כמויות בלתי מוגבלות וניצחה בכל תחרות זלילה. לפעמים די לי בפתית וגבינה אבל שתמיד – חייב,חייב,חייב - חייב להיות גם נס קפה קר עם קוביות קרח משקשקות.

ויותר עדיפה המצאות איזו גלידה  בסביבה...המממ...  הרבה גלידה!

נכון שההיקפים הצפויים נוזפים בי מן העתיד בדרכים אליה. אבל גלידה..גלידה זו אבן מסד בתענוגות המין האנושי וביחוד המינה אנושית שמטבע ברייתה אוהבת מתוק.
מאכלי בשר, בכלל לא אוהבת, לא כי צמחונית, זה פשוט לא טעים לי,

ניסיתי פעם כשהייתי ילדה. אפעס לא נמשכתי.
לא אל כל בשר יש תאווה.

זה לא  אומר שאני שונאת אוכל – (התחלתי באמת לרחם על עצמי כשקראתי שאני מסתפקת בפריכיות ו"גבינה שלוש אחוז") לא שונאת. להמחשה:

 לפעמים נדמה לי שאני נהפכת לטורפת שאינה יודעת שובעה

 בבתי מלון אוהבת מאוד את ארוחת הבוקר  עם גן עדן כל סוגי הגבינות (בהחלט הרבי יותר מ"שלוש אחוז").

כל הירקות,המליחים,הנקניקים. כך גם בבתי קפה. אני אוהבת להתיישב לארוחת בוקר עם חברות. ואיך אפשר לקנח ארוחה כזו חביתה,שתי ביצים בלי נתח הגון של עוגת גבינה או עוגת שוקולד,שרוו הרבה שמנת עמוסת אחוזים

("מלצרית, שזו תהיה חתיכה גדולה בבקשה) גם שם. ללקק! לא!

 את האצבעות. אוף....
לא שאני חיה רק בשביל אוכל אבל אם כבר עושים מפקד תזונה,

אוהבת גם ארוחה משפחתית במסעדה נעימה כזו אתם יודעים עם תפריט רב פיתויים ואתם כבר יודעים כמה דלה כוחי להתמודד אל מול פיתויים.

 הם מנצחים תמיד.

נו,די עם אוכל! אביה את מתנהגת לא יפה. ממש כמו גברת שומברגר.

מה עם קצת מוסיקה למשל? כי על ההנאה הראשונה באיכותה לא נתעכב כאן...

פשרה:לא אוכל. לא מוסיקה,לא הדבר בעל הקדימות הכי רבה.

 בא לי המון פעמים  לסעוד את לבי במקומות שמגישים לנכנס בשעריהם תפריט שכל מנותיו הן מילים

תארו לעצמכם: אתם סתם ככה צועדים ברחוב.טובי לב כי השבעתם כבר תאוותכם בפריכיות שתיים מרוחות בגבינת דַלָת. והופ: שלט גדול מאיר עיניים מושיט ידיים גבריות או סתם יפות ומכריז : "מסעדת מילים שָמְ-בָּא-לאכול!"
נו, תגידי לא?  לא אני. כלומר לא אני אגיד לא.  נכנסת למסעדה. הקירות נוטפים  חוכמה רק הושט עיניך וגע בה". במקום  צלחת עם סטייק פילה גדול עטור מצחו תוספות שונות -תמונות צבעוניות או בשחור לבן של מילים, אותיות, בין מרכאות   דברי חוכמה אמירות של חכמים, של פילוסופים של סופרים, של מנהיגים  חכמים ,של  מצביאים כובשי עולם.

פתאום אני נתקפת ברעב עצום (מה זה שתי פריכיות לנמרה כמוני?וכל משפט שעיניי סופגות, שאני מלקקת לתוכי שאני תולשת מן הקיר ומביאה אל פי.

עושה לי תענוגות  גדולים.  לא השוויתי. אבל אולי כמו התענוג מן הרמה הראשונה זה שחשוב יותר מאוכל ומוסיקה .

זה מה שנקרא בצרפתית אור –דה-האבר", יעני מתאבנים.

יושבת לשולחן.באה אלי מלצרית חמודה וחייכנית עם חולצה מלאה.

לא. לא באלה.  אלא בהדפסים של  מילים כמו בין היתר  "בבקשה", "תודה", "סליחה"  "אני לרשותך תמיד"

היא מגישה  לי את התפריט ואומרת:" תבחרי, תיכף אחזור" מעלעלת בתפריט מימין לשמאל ומלהיפך.שמחה שנכנסתי למסעדת מילים. בטוחה שהכל יהיה לי טעים. אצא ממנה שבעה,רוויה ומעונגת.

התאוותנית שבי לוחשת לי : "הפעם נראה לי שהולך להיות שונה".
מציצה בתפריט ומתחילה לבחור:
מנה ראשונה - סלט עשיר של כל האותיות ממש מאלף עד תו אותיות רעננות עם לחלוחית של טריות,שפע צבעים בתוספת רטבים.
מנה שניה אלך על משפטים מבושלים שיהיו חמים ישר מהתנור אתבל בעצמי 

במלח ופלפל לפי הטעם.
מנה אחרונה לקינוח אחפש משהו ממש ממש טעים מילים של חיבה, של אהבה, געגועים וערגה. אולי קצת אמירות ארוטיות.

קיצורו של ענין – אני  מקצרת למען  אלה המגיבים שלי  שיש בהם המתלוננים  שכותבת ארוך מדי כאילו מגינים על עצמם באמירה שהאורך לא הוא הקובע.

רק אספר שהכל באמת היה טעים כל כך ונפלא, שילמתי את החשבון בסכום כולל של בערך רמ"ח אותיות. השארתי למלצרית  עם החולצה המלאה  תשר נדיב שווה ערך ל-20 אחוזי אהבה שמורים בתוך סלסלה .
יצאתי.שחתי לעצמי:כמה עגומים היו חיינו בלי המלים כמו שתפלים מאכלים

ללא התבלינים.

לעיתים אני חושבת שהמסעדה אינה דמיונית, היא קיימת, ושוכנת בי.

כשאני רעבה ומרגישה את הרעב המקרקר בבטן ובלב הרי שאליה אני הולכת,

ואלי היא זמינה, והיא כמתמסרת, פותחת לי שולחן.

מִסְתַּפֶּקֶת בְּפַתִית וּגְבִינָה לְצַד נֵס קָפֶה קַר
בְּתוֹסֶפֶת קֻבִּיּוֹת קֶרַח (אַל תַּאֲמִינוּ לִי. לֹא מִסְתַּפֶּקֶת)
אֶפְשָׁר גְּלִידָה, תָּלוּי בַּהֵיקֵפִים.

 (תִּשְׁכְּחוּ מִן הַהֵיקֵפִים. מֵתָה עַל  גְּלִידָה)
אֲבָל,
אֲבָל,
אֲבָל
וְאַל תְּגַלּוּ לָאִישׁ. שְׁמִי הַטּוֹב נִמְצָא עַל קֶרֶן הַצְּבִי
אֶל מָה שֶׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֶבֶת  זֶה...

לְהָסֵב לַשֻּׁלְחָן בְּצַוְתָּא מֵיטִיב אִתִּי, (וְאֵיך!)
וְשָׂם בַּמְּקוֹמוֹת הָעֲדִינִים הָאֵלֶּה
ֶהַגְבִינוֹת מֻבְחָרוֹת וְנִבְחָרוֹת,
שוֹפְעוֹת סִגְנוֹן וְטַעַם, אֵיכוּת וַחֲוָיָה.
הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי טוֹבֶלֶת בַּטְּעַמִים.
סוֹפֶגֶת-נוֹגֶסֶת-לוֹקֶקֶת בְּלָשׁוֹן מְאוּמֶנֶת
אֶת הַטְּעַמִים-וּמַעֲבִירָה אוֹתָם לְכָל אֵיבָרַי
עַד צְמַרְמֹרֶת שֶׁמְּעַנֶּגֶת אֵין כָּמוֹהָ
(כִּמְעַט שֶׁאֵין, כִּי יֵשׁ אֲבָל לֹא חָשׁוּב עַכְשָׁו)

וְאָז כְּשֶׁשָּׂבַעְתִּי. וְהַגּוּף מְבַקֵּשׁ מְנוּחָה
הִתְחַלְתִּי לַחֲלֹם עַל מִסְעֶדֶת מִלִּים,
תַּפְרִיט מְקוֹרִי שֶׁל אוֹתִיּוֹת,
תַּבְשִילֵי מִשְּׁפָטִים,
שִפּוּדֵי נְקֻדּוֹת
קִנוּחֵי פִּסְקָאוֹת.
אֶטְבַע בְּמָרָק אוֹתִיּוֹת,
וְהֵן תַבוֹאנָה אֶל פִּי מְעַנְּגוֹת
אָחוּשׁ וְהִנֵּה הֵן אוֹהָבוֹת אוֹתִי
חוּשָנִיוּת כִּמְאֲהָבוֹת גְּדוּשׁוֹת תְּעֻזָּה,
מתְרַפְּקוּת, מתְעַרְסְלוּת, מְעַרְסְלוֹת
לוֹטְפוֹת בְּחֵשֶׁק
מָה שֶׁעוֹשׂוֹת לִי המִלִּים!

וְאֵין עַרֵב מָהֵן לְנַפְשִׁי וּלְגוּפִי.
.

.

אֶת כֹּל מִלּוֹת הָאַהֲבָה
שֶהֶעֱטָרְתָּ
אֶשְׁמֹר בְּסַלְסִלָּת הַפֵּרוֹת
כְּשֶׁאֶהְיֶה רְעֵבָה
אֶנְגוֹס
בְּאוֹתִּיוֹת
אַ           ה
    הֲ   בָ

      אֶת הַחִבּוּק וְהַנְּשִׁיקָה
אֶשְׁמֹר
בִּפְרוֹזְדוֹר חַיַּי.

סופשבוע נעים

מַנְּגִינַת הַחַיִּים

 
חָיִיתִי בְּסֶרֶט
שָׁחֹר וְלָבָן
וְעַתָּה -
בְּהִתְפָּרְצוּת שֶׁל פְּרִיחָה
שׁוֹמַעַת אֶת צִבְעֵי הָאֹשֶׁר,
מְצַיֶּרֶת אֶת צְעָדֵי הַזְּמַן,
פַּרְפַּרִים נִרְדָּמִים
עַל כּוֹתֶרֶת שִׁירִים,
נוֹבֶרֶת בְּקֶסֶם
הַפְּרָחִים הַצְּהֻבִּים,
צִפּוֹרִים מְהַדְסוֹת
נוֹשְׂאוֹת תְּפִילוֹתַּי לָרוּחַ,
פּוֹרֶטֶת עַל מֵיתָרֵי הַחַיִּים
מְנַגֶּנֶת בְּדוּאֵט
אֶת מַנְּגִינַת הַחַיִּים,
יֵשׁ בִּי חֶלְקָה רוֹגַעַת
וּמַנְגִּינָה שְׁלֵוָה
מְאִירָה כְּבְאוֹר בְּרֵאשִׁית.

 ~ ~ ~

מְנַסָּה לְצַיֵּר מַחְשָׁבוֹת
בְּקַוִּים, כְּתָמִים וְצוּרוֹת
בְּצֶבָע, מִכְחוֹל וְרֶגֶשׁ
פֶּחָם, אַקְוָרֵל,
מַיִם וְשֶׁמֶן
הַצְּבָעִים הַמִּשְׁתַּלְּבִים לַתְּמוּנָה
מִתְנַגְּנִים  עַל פִּי  הַתָּוִים שֶׁל נַפְשִׁי
יוֹצְאִים בְּצִבְעִי מָחוֹל
מַלְחִינִים אֶת
מַנְּגִינָת חַיַּי

 

 

 

 

חייתי בסרט שחור לבן

שבת שלום וסופשבוע קריר ונעים

*

 עוד תמונת ילדות - שחור ולבן

 אמא ואני מימין - אחות של אמא ובת דודתי משמאל

  

בסוף ניצחתי! כן יצאתי לגיבושון!

עכשיו אגלה לכם צד אחד שלי, נורא יפה! עד עכשיו מפני צניעותי הידועה לכולכם
היטב הסתרתי אותו.

תשמעו: כשהגיעה העת לשרת את מולדתי בצבא, לא הצהרתי שאני דתיה
 גם לא בקשתי שירות לאומי "במקום". הייתי מלאה הורמונים של אומץ כדרך
בת נעורים נועזת, לוהטת ולהוטה שרוצה להוכיח לכולם.
קראתי אלי למושבה את צה"ל לראיון, ישבנו תחת עץ השיטה או הצאלון - לא זוכרת בדיוק -
ואמרתי לו "תשמע, יה צה"ל, אותי חבל לבזבז! אני פצצה של אנרגיה ואומץ. עזוב אותי מבחורים,
מה שיש לי בראש עכשו זה להתמסר רק לארצי ומולדתי".
צה"ל הסתכל בי ביאוש, כי היו לו עוד ענינים בראש חוץ מלשבת עם מנומשת-בנעוריה, תחת הפילדנדנרום
או ליד שיח הלילך – לא זוכרת בדיוק –

 ואמר לי "נו, ילדה, יאללה, שוטי! מה את רוצה?"
-אמרתי לו: סיירת מובחרת ואיפה שיש את הבחורים הכי יפים עם משולשים
וקוביות,בבקשה"
-"הממממ.... - אמר צה"ל – בשייטת כבר גמרנו את הַקְצבת הבנות לקוביות
ולמשולשים,בואי נראה מה עוד נשאר? סיירת מטכ"ל? צריך לבדוק כמה מהם באמת חתיכים. אבל אם הם כאלה  תצטרכי לעבור גיבוש
"ומה עם גיבוש של להיות נווטת מטוסי קרב, ככה שאוכל לטוס

מעל מושבות הברון שלי ולעוט ולצלול על הבתים של החברות שלי -ע-ליכ חברות ! להפחיד אותן עד שיעשו במכנסיים? 
צה"ל קפץ במקומו נזעם. כועס: " 'שתגעת? דווקא חשבתי לשלוח אותך לגיבושון
של טייסות, אבל ברגע זה פסלת את עצמך! חיל אווירנו מיועד להגנת שמי הארץ
ושלום תושביה ולא כדי לגרום לבנות שאת לא אוהבת חוסר שליטה בשלפוחית.

 "מגלן? – אמרתי ביאוש – אז אולי מגלן ?" הלכתי על מה שנשאר. בקשתי רק לנסות אולי אלך לגיבוש שלהם?"
דווקא קיבלו אותי לגיבוש במגלן. אבל אחרי שבועיים קצינת הח"ן קראה לי
ואמרה "מצטערת , תארזי את החפצים שלך ושובי הביתה. זו סיירת  ולא מאגר
זכרים לנסות באופן אישי את מאגר ההורמונים של כל אחד מהם. הלוא תבושי?"
חזרתי מלאת בושה הביתה, בסוף הצלחתי והתקבלתי ליחידה אולי הכי מובחרת. לא בטוח שאגלה איפה כי זה היה נוררררא סודי!

אבל תמשיכו לקרוא אולי יפלט לי מהפה.
מאז למרות שבגרתי, אמנם רק  בשנים ספורות – לא חשוב כמה –

עדיין לופתת אותי לעתים האכזבה. הרצון העז מאז לעבור לפחות גיבושון אחד. שוכל לספר לשאהידים, המחכים לי בגן עדן איזו אמיצה היית שם למטה.
אני אדם-אישה, שרוצה להתנסות בכל דבר שאפשר להתנסות בו.

 ביחוד אם את יוצאת מה זה גבר מהגיבוש!
חיכיתי–חיכיתי, בכיתי-בכיתי והחיים צחקו לתשוקת הגיבושון. הם לא רואים תשוקות אמיתיות ממטר.

אבל בימים אלה מימשתי סוף סוף את תאוותי. אמנם לא כל הנוכחים בגיבושון שלי היו קוביות-קוביות, משולשים-משולשים,אבל היו כמה כאלה. עם "איסור נגיעה", מחשש גילוי עריות. (שלושה היו בני!).

אבל היו גם נשים רכות ויפות.חמוקים-חמוקים (נחשו מי היתה הכי? לא אגיד.

אני ענווה!);
ובני נוער היו. ואפילו נכד אחד קט שיודע לשאול אבל רק שאלה אחת:"מה?", "מה"?
עשינו גיבוש משפחתי .

אז הלכתי לאפסנאות וחתמתי על :-
* בעל אחד
* שלושה בנים
* שתי כלות
* ונכד אחד (אה, נכד כבר אמרתי! "מה? מה?") הוא שאל אותי בתקיפות בדיוק הרגע "מה-מה-מה?)

אה, זה לא הכל, גם את המשפחה של שמואל הכנסנו לגיבוש
שמעתי את אישי - בשעת תכנון האירוע - מזמר לעצמו בלי הרף את נעימת השיר:
"הנה מה יותר טוב משבת אחים גם יחד?"- ונועץ בי  עיניים מייחלות
הבנתי את הרמז,אני מכירה אותו הוא רוצה להתרפק על הרבה חיקים.
אז לגיבושון הצטרפו
* התאומה של שמואל עם בעלה וילדיה וכלה אחת
* אח של שמואל עם אשתו ושלושת ילדיו

בסך הכל היינו...רגע, רגע, , נו, תעשו אתם את החשבון .
אני אישה קטנה אני.יודעת לעשות חשבונות רק בקניונים.

אז המטכ"ל המשפחתי החליט:
סוף שבוע בבתי נורית ב"רמות" ברמת הגולן. אחלה מקום ואחלה
נקודת יציאה לאחלה אתרי נוף ומים - וכיף.
הבטיחו צימרים וביוני נסענו צפונה
משפחה משפחה הגיחה מישובה במכונית שלה עמוסה בציוד וביתר הפק"ל
יצאנו ביום שישי בשעות הבוקר שמואל ואני עם ליאור בני האמצעי ואשתו אירית
התחלנו את הטיול בבריכת המשושים.

זה לא היה פשוט כל כך. המקום הזה הוא כמו אישה שמפתה גבר עשיר
ואומרת לו תקבל ממני כמה שאתה  רוצה כל מה שאישה יפה וחמה יכולה לתת, אבל
בתנאי שתחתום אצלי על הסכם ממון קודם.
הוא חותם כמובן היא נעשית למכשפה . קרה כמו פולניה .  לרדת אל בריכת המשושים לא היתה משימה קשה, שכחתם שאני בת מושבה חסונה? שיכולה אפילו לים?
איזה תענוג היה להשתכשך שם במים הקרים. להסתכל בקירות שכולם משושים משושים (וואלה – אמרתי לעצמי – איך שהקירות עיצבו את צורתם לפי השם שנתנו האנשים למקום!)

ואז...כן ואז... התחילו הצרות, כשנהניתי שם מהמשושים ומן המים לא העליתי
בדעתי איזה "מסע כומתה" מצפה לי, כאילו מה? מה אני? יוצאת סיירת מטכ"ל?
השייטת? מגלן?
האמת היא שכולו הייתי מזכירה רכה ומפונקת של רמ"ח הסטוריה
בקריה, שידע להעריך ולכבד אישה צעירה כמותי ("נו, מה עם הקפה שביקשתי?

מה את חולמת?"
התברר לי לתדהמתי שצריכים לעלות את כל הירידה
אחרי כל שני מטרים של  המסע למעלה קיטרתי! (איך אפשר שלא) ואמרתי "זהו, לא עולה יותר..
נשארת כאן!מה תעשו לי?
תיסעו ל"רמות" לבד... אמצא לי רועה עזים חמוד  שיביא לי אוכל וחלב
עזים ואולי פריכית אחת אם ימצא. רועי עזים מתים על סבתות  צעירות.
המשפחה האכזרית  הסתכלה עלי כמו על משוגעת. מטיילת לא אמינה.

נוכחתי שבעצם לא איכפת להם ממני חוץ מקצת ביטויי אהדה שהשמיעו.

נבהלתי "פיחדתי" להשאר שם לבד, מה פתאום?ומאיפה אמצא לי נער רועים?
ואם ידרוש "הסכם ממון"?
עליתי ונחתי. נחתי ועליתי . בעיקר נחתי!  עד שהגענו למכונית. ואני מלחיתה
בלשוני, כמו גורה הכלבה שלי אחרי ריצת מרתון מן המושבה בואכה חדרה.

משם נסענו לבריכת הקצינים - בריכה ממש קטנה עם מים קרים גם.

רק בלי עליות ובלי ירידות. (נו קצינים מקבלים יחס יותר טוב ממזכירות רמ"ח הסטוריה).
רק טבלנו הרגליים - ומשם נסענו לצימרים ברמות
הגענו לשעת קבלת החדר - 15:00 ועמנו הגיעו בזה אחר זה האחרים.

היו חיבוקים נישוקים. הבאים ספרו כל אחד בתורו על ה"קדם טיול" שגם הם עשו בדרך. כלומר,  איפה היו, איפה עייפו,איפה התענגו.

או,קיי. נחמד  אבל בגילנו המופלג כולם זקוקים למנוחה קצרה אחרי חציית היבשת. בטח אחת מחושלת יוצאת סיירת הסטוריה.
אחרי ש נחנו, באופן טבעי התעוררנו - והופ כולם נערכים לארוחת השחיתות, על האש! אנשים מאבדים ממש צלם  אנוש כשהם רעבים.
 כן, על האש מה שחסרי תרבות מכנים "מנגל"  אבל טעוני תרבות כמונו קוראים לזה בר-בי-קיו.
ואכם חצר כבר מחכים לנו מנגלים (סליחה, בר-בי-קיו'אים). האנשים מהצימרים יודעים כי כל הבאים  אליהם  מאבדים  צלם ונעשים יצורים טורפים.
כל אחד מאתנו  בעדר  ידע בדיוק מהו תפקידו. ואז  ישבנו לשולחנות הארוכים ואכלנו - היה נפלא. (נו, חיק המשפחה! מה טוב מזה). נשאנו עינינו לשמיים והודינו ללוחמים הנועזים שכבשו בשבילנו את רמת הגולן היפה המבטיחה לאנשים כמונו נון-סטופ כייפים אחרי כן,  בעייפות גוברת מפטפטים קצת, מפצחים קצת ,

אמבטיות, פיפי ולישון

ויהיו לילה יהי בוקר. כמובן כל נשות השבט המלקטות הכינו את ארוחת הבוקר.
לא משהו נשות השבט קצת עצלות. ארוחה קלה. של ביצים, ירקות, גבינות.
כאילו היו נער הרועים שפינטזתי עליו אתמול. (מעניין: אם הייתי מחכה לו האם גם הוא היה מ"מגלן" עם משולשים וקוביות?) אבל זוכרים?"פיחדתי" לחכות לו.

יצאנו לפארק-הירדן בחרנו את המסלול הצהוב , מסלול הליכה נוח לאורך פלגי הירדן, בצל עצי ערבה, צמחיית מים  וקנה מצוי עברנו ליד עץ שיקמה עתיק בן מאות שנים. וואוהו, איזה פסל צומח נהדר עד כדי רטט יצר לנו הטבע! הישיש עדיין יפה כמו אפולו. זאת אומרת, אפולו-של-העצים.
נשים בשלות הרי נמשכות אל גברים בוגרים.

המסלול מעגלי. ראשיתו טחנות הקמח, אפשר ללכת בו בתוך או לצד אמת המים
המסלול לא ארוך סה"כ 2200 מטרים . כשסיימנו את הדרך חלק בחרו לפוש ולרחוץ במים הקרירים. אנו מילאנו פיותינו בעסיס פירות ובעיקר מלונים ואבטיחים (קיץ לא?).
בקיצר התענגנו. היינו קצת כמו אדם וחווה. אבל לבושים. מחמת הצניעות.
(יש כאן ילדים! אף כי חלקם יכולים ללמד אותנו פרק ביחסי גבר אישה).

וזהו! שבנו לצימרים למנוחה ובשעות אחר הצהריים נסענו כולם למסעדת

"צל תמר" בקיבוץ אשדות יעקב אחר הארוחה נסענו הביתה שמחים ומאושרים. עייפים אבל מרוצים ומעונגים .שבעי נוף, מיני מזונות 
אני שלא יודעת אף פעם שובע כבר יש לי חשק ל...גיבוש הבא

רוצה להגיד תודה לתאומה של שמואל , אֵלִיָה - היוזמה היתה שלה!
מצדיעה לך!

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

הירידה לבריכת המשושים ומה קרה לי שם - נשים: תחשבו פעמיים לפני הירידה

ליאור "הסנדויץ" שלי על הגשר לכוון בריכת המשושים

שמואל וליאור בבריכת המשושים ספרו שש פעמים את המשושים,

כדי לבדוק אם הם לא מחומשים.כן,כאלה הם הגברים

*

בבריכת הקצינים עם כלתי הקטנה - אירית - אני מדברת והיא עושה לי "גלים"

אמרתי לה שהיא צריכה להשתזף קצת

הכנרת בשעה של ערפילים דקים

הבריכה ב"רמות" אחד האחיינים קופץ "הי! מה אתה קופייץ שם!"

הצימר - התאומה של שמואל - אֵלִיָה

עמיתוש המדליקוש בודק את חצר הצימר

(משהו לא מוצא חן בעיניו?אין בנות  להתחיל אתן?)

 

בלית ברירה הלך עמיתוש אל ההורים משה(בכורי) וטלי(כלתי הגדולה)

תראו איזה חיוך מקסים יש לה

 

עמית הוא חד-שאלתי. יודע לשאול רק "מה?" והוא מתכוון לדעתי  ל"מה אתם רוצים מהחיים  שלי" או "מה יש לאכול היום?"או "סבתא סבתא מה קרה לך?

 קחי אותי כבר לחיבוקים ונישוקים"

 

עמית אמר עכשיו "מה" צחקני. אבל באמת התכוון לומר 

 "אני כל כך אוהב להיות במים"

בנות השבט מקיפות את עץ השיקמה הענק - אליה וסיגי שתי גיסותיי

יום שישי בערב ארוחה על האש כל המשפחות ביחד אפשר לראות שבנות השבט

אינן אנורקטיות אכלנו יפה מהצלחת

נהר הירדן

*

*

*

קסם על ים כנרת

בצימר ערסלים בחצרות - ליאור "הסנדויץ" שלי

המנגל

 

מהרהרת נזכרת בחיים שהיו בכמה שנים לאחור ואיך עכשיו בלי עין הרע....

הכל זורם..

מקנחים במסעדת צל התמר באשדות יעקב והביתה בשמחה רבה

כמובן שיש עוד המון תמונות - הבאתי רק...טעימה

 קצת גדלתי

היום

 מַה זֹאת אַהֲבָה ?

מה קורה כששני אֹמנים גדולים מהחיים ריקי גל ומתי כספי

נפגשים להם יחדיו בקסריה במוצאי שבת  ה- 23.6.12 ?

הלכתי עם שמואל אישי למופע, שורה 25, האחרונה מול הבמה -

בריזה מהים, אוויר, אווירה. האמפי מלא על גדותיו.

אולי 4000 איש הגיעו להתענג ממה ששני הזמרים הגדולים יכולים להעניג, (שזו המצאה לשונית שלי הכותבת

 חיבור של שתי מלים - ל ה ע נ י ק  ו ל ע נ ג) 

מלוא הטנא כיף!

תשע בערב, השניים שלא נמצאים ברשימת מצעדי הפזמונים 

הים תיכוניים המציפים אותנו, אך נמצאים במקום כמעט הכי עדיף

ברשימת האֹמנים האהובים עלינו מתקבלים במחיאות כפיים סוערות.

 ריקי לבושה באדום - מתי חליפה לבנה וחולצה תכולה

 ריקי עולה לשיר ומתי מקיש על קלידי הפסנתר. עוד  13 נגנים מוכשרים

 ושלוש זמרות רקע מלווים את המופע. אחרי כמה שירי חימום של ריקי, מתחולל הדואט היא בקולה הוא בקולו -  והמלים של השירים.

 אני מקשיבה, מאושרת - לבי נמס בגלותי כמה תוכן יש מאחוריהן.

 ריקי  שרה  את "אמא". ואני נדרכת משקיפה אל השמיים מחפשת שם את אמא, אמי שלי. אתם יכולים לחייך כמה שרוצים אבל אני היא היודעת שהיא איתי גם ברגעים אלה ממש, בעת  שהדי קול הזמרת מגיעים גם אליה,

בוקעים שערי רקיע. איני חדלה להתגעגע אליה. לא חדלה לקרוא לה. 

בעת מצוקה ובעת ששון.

בעת מבוכה ובעת תהיה.

עכשיו הם שרים  את "מה זאת אהבה"
נו הם צריכים להסביר לי מהי אהבה? הרי אני כל כך אוהבת את האהבה - להיות עטופה בה, מוצפת בה מציפה בה מפזרת וזורה ממנה לכל עבר,

 לאשר יחפוץ.

כמובן שאני ישראלית וּותיקה אוהבת שיר ופזמון –

 ביחוד של  ותבים והזמרים המוכשרים והאמיתיים וכמובן הכרתי את כל השירים שהשמיעו.

שרתי איתם בעוז חשתי עצמי כעוד זמרת ליווי שלהם. מתענגת מקולותיהם ומתענגת מעצמי המצטרפת אליהם. בכלל לא נוזפת בעצמי ובטח לא אומרת משהו  כמו "תרגעי,אביה מותק, את כבר סבתא, תיכף תקרעי לי  את החולצה ותתחילי לצרוח בקדמת הבמה תעשו לי ילד ריקי ומתי"

אבל איני נוזפת. נכון, אני סבתא. אבל סבתאות לא שוללת את הילדות והנערות כשאדם חם ורגיש רוצה להיאחז בהן. ובכלל אני גם ילדה. תצחקו כמה שאתם רוצים. אני עוד ילדה גם! מה תעשו לי?

מתי ידוע ומפורסם לא רק בזכות כשרונותיו השופעים אלא בשל הסמל המסחרי שלו פניו הקפואים. פני פוקר. פני "אַל חיוך" אבל עכשיו הוא קורע אותנו מצחוק עם הבדיחות שלו השיחות שהוא והיא מנהלים על הבמה

והקהל מריע.

נכון לא רואים אותם כמעט בעיתונים. אולי מפני שהעיתונאים צעירים ונסחפים אחרי איל גולן ועומר אדם (לא כוס התה שלי) וזה וזותי ששכחתי את שמותיהם. ונינט גם, כמובן. ואיך אדלג על הראל א' והראל ב'?

 כמובן את פרץ א' ופרץ ב' לא זוכרת מי משניהם צבוע בלונד האם א' או ב'?אה, ואל תשכחו את כל פליטי כוכב נולד, כי העיתונאים שנעשו

ליח"צנים שלהם דואגים להלעיט אותנו בהם עד מחנק. 

 ("מה אתך אביה? אני סנובית כזו? או אחת שאוהבת את האמנות בשירים 

ולא מופעים נוסח "איפה הכפיים?  אז אי-פה  הכ-פ-יי-ם?".
הם העיתונאים לא מזהים את הכוכבים האמיתיים הוותיקים שלֵיחַם לא נס. 

 מילא, בעיה שלהם ואולי קצת של האמנים המושכחים על ידם.

אבל קהלם שומר להם אמונים.

אבל אני התענגתי! כל כך היה לי כיף עד שחשתי עצמי ממש מתעלסת עם פירות תנובת אמנותם, מתענגת גם בחלקי, במעשה האהבה - קולי המצטרף. .

 אפילו הרגשתי מפעם לפעם מה שקורה בהתעלסות או בסופה.

 ("שששש... אביה! איך את  מדברת. לא אומרים דברים כאלה בפרהסיה!

אל תגידי דברים כאלה בגת וגם לא בחוצות השרון")

אגב,רק למען המידע - המאשש  את  האמירה  שיין טוב רק משתבח עם הזמן:-המופע  בקיסריה עמד בסימן מלאות 25 שנה (!) בדיוק למופע המשותף הראשון  של השניים בקיסריה.  אחלה ציון דרך!

שָם  בְּעוֹמְדֵךָ בְּקֶרֶן הָרְחוֹב

 רוֹאָה אוֹתְךָ מוּלִי,
קוֹרֵאת בְּעֵינֵיךָ
אֶת הָאַהֲבָה,
טוֹעֶמֶת בְּפִי אֶת שְׂפָתֶיךָ.

 אֶת הַתְּשׁוּקָה

תָּחוּשׁ בְּגוּפִי

הַפּוֹעֵם,

הַנִסְעַר,

הַרוֹטֵט,

הַמֵשִיב

 וּמֵגִיב
נִקַּח אָז יָדֵינוּ
נִכְּרֹךְ סָבִיב גּוּפֵנוּ
נִצַמֵד זֶה לַזוֹ

נִהְיֶה לְבָּשָר אֶחָד,

מְמַאֵן לְהִפַּרֵד
נִזְרֹם
אֶל הַלֹּא נוֹדָע
נִגַּע בָּאַהֲבָה.

נֶחְמֹס מִמֵנָה 

כְּכֹל שֶנַחְפֹּץ.

 עַכְשָׁו אַתֶּם מְבִינִים מַה זֹאת אַהֲבָה ?

* 

 

 *

אני לא הוא ולא היא אבל אני שרה מהלההההב רק מהלהההההב

לעיתים, אני חושבת מה יהא על השירים שלי לאחר לכתי לעולם שכולו טוב.

צַוָּאָת הַשִּׁירִים

 

~ נַפְשִׁי מְלֵאָה ~

בִּמְצִיאוּת דּוֹרֶסֶת וּמָרָה,
הִקְפִּיאָה
בִּפְרִיזֶר אַכְזָר וְאָפֵל,
אֶת הַצְּחוֹק
וְהַחִיּוכִים -
 הַהֲנָאוֹת
וְהַתְשוּקוֹת -
לְשָׁנִים אֲרֻכּוֹת כְּיוֹבְלוֹת.

עַתָּה -
עַתָּה מְאִירָה הַשֶּׁמֶשׁ פָּנֶיהָ אֵלַי
מְגִיחָה וּבָאָה עַדִי
מִבֵּין עֲנָנִים שְׁחֹרִים
מְחַיֶּכֶת,
חָמִימָה,
גּוּשֵׁי קֶרַח עֲנָקִים מַפְשִׁירִים

 כְּקַרְחוֹן,

 בְּשֶׁל עֲלִיַּת חוֹם הָעוֹלָם.

פֶּלֶא:
בְּהַגִיחַם מִן הַחֹשֶׁךְ,
חִיּוּךְ וּצְחוֹק,
מִתְרַבִּים
וּמִתְרַבִּים
וּמִתְרַבִּים,
בְּנַפְּצַם בְּדַרְכָּם הַחוּצָה

 אֶת הַמַּקְפִּיא
תַּחַת שֶׁמֶשׁ מְחַיֶּכֶת
קְרֵבִים וּבָאִים,

חוֹדְרִים בִּי כּוֹבְשִׁים אוֹתִי
כְּמוֹ עוֹשִׂים עִמִּי אַהֲבָה.

אָבִיב מַבְטִיחַ,
יָם,
   שִׂמְחָה

           וְיֹפִי
וְנַפְשִׁי מְלֵאָה

עַד גְּדוֹתֶיהַ.

 נ וֹ שֶ מֶ ת -

מְ חַ בֶּ קֶ ת - 

   חַ מָּ ה.

 ~ ~ ~ ~ ~ ~

התמונה מהנט

 

~ ~ ~ ~ ~

~ ~ ~ ~ ~

בְּכֹל צִבְעֵי הַלָיְלָה

"בִּיקָשְתִּיךָ וְלֹא מְצָאתִּיךָ"
יְחֵפָה סוֹבַבְתִּי בַּכְפָרִים
רַגְלַי, שְׁלִיחוּת תְּשוּקָתִי, 

 גָּמְעוּ מִשְּׁעוֹלִים
הַיִּמָצֵא נָסִיךְ עֶרְגָּתִּי?

לְשֹׁנִי דָּבְקָה לְחִכִּי מִצָּמָא
מְטוֹרֶפֶת זְעָקוֹת גּוּפִי הַתַּאֵו

פָּסַעְתִּי בְּחוֹרְשוֹת וְיעָרוֹת וּבְגַנִּים
יִחַלְתִּי -   אוּלַי אֶמְצָאֲךָ שָׁם
נַטִּיל עָצְמֵנוּ עַל מַצָּע עָלֵי הַשַּׁלֶּכֶת
וְאָז -
לְנַשְׁקְךָ חָפַצְתִּי
לְחוּשׁ חוֹם גּוּפְךָ עַל בְּשָׂרִי הֶחָשׂוּף 

נִרְעַד בַּרוּחַ הַקַּלָּה
לִסְפֹּג נְשִימָותֵּיךָ הַנִגַּרוֹת עָלַי

בְּהֶבְלַן הַחַמִּים.

אָוִיתִי לַלוּק
תְּנוּכֵי אָזְנֶיךָ,
צַוָּארְךָ,
לְרַחֵף
מְעַל גְּבִינֵי עֵינֵיִךָ,

אַט אַט אֵגְמַע אוֹתְךָ
בְּדַרְכִּי.

לִבְחֹן גּוּפְךָ
כֻּלּוֹ!

לְחוּשׁ
נְשִימוֹתֵּיךָ הַכְּבֵדוֹת,

 עַל גּוּפִי אוֹ תַּחְתָּיו
וּלְשָׁלֵם בְּאַנְחוֹתַי הָעֲצוּרוֹת בֵּינְתַיִם

לְהָבִיא לְתוֹכִי לְשׁוֹנְךָ
פּוֹלֶשֶׁת
אֶל פִּי בְּתּוֹבְעָנוּת שֶׁל בְּעָלִים
אֶל שִׁפְחָתַּם הַנַּעֲנֵית

מִפִּי הִיא תֵּצֵא לְשׁוֹטֵט בְּמֵרְחָבִים אַחֵרִים
בְּמַחְשָׁכִים אֲחֵרִים
וְגַם פִּי שֶׁלִּי, שְׁפָּתַי שֶׁלִּי 

יַטְעִימוּךָ  עֹנֶג

... וְאַחַר כָּךְ
אַט אַט תְּחִלָּה
וְאַחַר - בִּסְעָרָה מְטַלְטֶלֶת עֲצֵי הַיַּעַר
לַעֲשׂוֹת זֹאת
וְלאּ פַּעַם אַחַת!

לְעָצוֹם עֵינַי
כְּאִלּוּ לְנַצֵּחַ,

לְהָשִׁיב לְעַצְמִי נְשִׁימָה
לָנוּחַ, לוֹמַר "שָׂבַעְתִּי זוֹ הַפַּעַם"

עַד הַפַּעַם הַבָּאָה
נִצַּחְתִּי. חָמַסְתִּי שְׁלָּלִי מִמְּךָ
סָפוּן בְּנַקְבּוּבוֹתַי וּבְּחֲגָוַי.

יְחֵפָה סוֹבַבְתִּי בַּכְפָרִים
רַגְלַי,  גָּמְעוּ מִשְּׁעוֹלִים,
סוֹבְבוּ בְּחוֹרְשוֹת וּבַיּעָרוֹת

 וּבְחוֹפֵי אֲגַמִּים
בִּיקשְתִּיךָ וְלֹא מְצָאתִּיךָ

               נוֹתַרְתִי מוּרְעֶבֶת בּוֹכִיָה.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

שבת טובה

אביה

~ ~ ~ ~ ~

 השיר בהשראת התמונה מהנט

נַגְנִי ,נַגְנִי לִי סְפִינָתִּי הַגִיטָרָה
שְׂאִי צְלִילֵי אַהֲבָתִּי

בִּשְבִילִי הַמִילִים
הֵן כִּמְשוֹטִים,
אוֹהֶבֶת לְשוֹטֵט סְבִיב הַאִיִים,

לָבוֹא בַּהֶם שֶיַבוֹאוּ בִּי
לַחָצוֹת  מֶרְחַבִים,
לְהַבִּיט אֶל הַאֹפֶק
הַבִּלְתִּי נִרְאָה.
 הַאִם הוּא צֹפֶן בִּשְבִילִי הַבְטָחָה?
הַיַמְתִּין לִי שָם דַּג הַזָהָב?
מְשוֹטַי מְשִיקִים עַל הַיָם הַכָּחֹל  

לְעִתִּים יְלַטְפוּם בְּרֹךְ
כְּלַטֵף יָד אִשָּׁה   עָנֹגָה אֶת אָהוּבָה,
כְּלַטֵף בְּאַהֲבָה יָד גֶּבֶר נִפְעַם 

 אֵיבָרֵיהַ שֶל אִשָּׁה,  

לְעִתִּים יְבַצְעוּ בּוֹ חֲדִירוֹת עַזוֹת
גַּם נוֹעָזוֹת!

כֵּן,כָּאֵלֶּה הֵם מְשוֹטַי,
מְקַוָה שֶאֵינָם רָעִים                    

 בְּסִגְנוֹנוֹת מַגָּע הַמְגֻוָּנִים שֶלָהֵם

כֵּן, כָּאֵלֶּה הֵן מִילוֹתַי
הַחוֹתְרוֹת שִים מַלְבּוּש אֶל וְעַל רְגָשוֹת  

רַק עֵט וּנִיָר לי
(נוּ, טוֹב גַּם מִקְלֶדֶת...)
לִכְתֹב שִירֵי אַהֲבָה בְּעִיקָר
לִטְבֹּל אֶת מִכְּחוֹלִי
בְּצֶבַע אוֹפְּטִימִי –

וּפָשוּט:

 לֶ אֱ ה ֹ ב !

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

32 שנה חלפו עברו מאז חטפה אביה המורעבת חסרת הגבולות את האיש התם שמואל ותאמר לו:

"שלי תהיה.  אֶה-בֶּה-צִי-גַה-לֶה-מֶה"

ככה היא אמרה לו

דחילק אביה הוא אמר לה? מה קרה לך את? אני עוד קטן בימים.

-וטענה לו:

אתה נקרית לי זה מה שקרה. ובכך ארצה, תרצה או לא תרצה"

רצה!

מה? לא ירצה? הראתה לו אביה מה היא יכולה לעשות אתו.

 התלהב העלם. ראה כי טובה היא בת המושבה

ואז בטרם תתחרט קרא בקול גדול:

 "רוצה אני!רוצה אני! בא לי! היי לי לזוגה! התינשאי לי? על ברכי אכרע".

זה מה קרה לנו שנינו. לו ולי לפני שלושים ושתיים שנה.

וכך לאחר 6 חודשי הכרות בלבד (היא לחצה...עכשיו עכשיו)

הקימו חופה ובית בישראל

ומאז הם חיים באושר וב...אושר עד עצם היום הזה!

~ ~ ~ ~ ~

עַתָּה כְּשֶׁחָזְרָה הַתִּקְוָה,
אֲנִי אוֹרֶזֶת אֶת חַיַּי
 בְּמִזְוָדָה אַחַת קְטַנָּה, צְנוּעָה
לְהָשִׁיב שַׁלְוָה
לִזְמַן לֹא יָדוּעַ,
לִזְמַן בִּלְתִּי קָצוּב,
לַשוּב אֶל שִגְרָה
זוֹ שֶתָּמִיד לִקְרַאת שִׁלְהֵי מַאִי
יוֹצֵאת מִמֵנָה הַקוּקִיָה וְקוֹרֵאת:
קוּ קוּ הִגִיעַ יוֹם שָנָה,

הִגִיעַ יוֹם שָנָה קוּ קוּ קוּ

ׁמַזְּכִּירָה
  לְצַיֵן  ב-27 בְּמַאי
32 שָנִים בְּיַחַד
אִישִי  וְאֲנִי - יַחַד

32 שנים חָתָן וְכַלָּה
ל"ב שָׁנָה.
ל"ב  זֶה גַּם לֵב
אֲבָל לוֹ וְלִי שְנֵי לְבָבוֹת
אז שֶיִהְיֵה לָנוּ לְפָחוֹת פַּעַמָיִם ל"ב

יוֹדַעַת שֶ -
יֵשׁ בִּי אֶת הַכֹּחַ
תַעֲצוּמוֹת הַנֶּפֶשׁ הַמֻּרְעֶבֶת
הַיְּכֹלֶת שאֵין לָהּ גְּבוּל בְּלִי גְּבוּל
 לִצְחוֹק,
        לְחַבֵּק,
              לְנַשֵק,
                    לֶאֱהֹב
לְהַגִּיעַ לְחֲתֻנָּת הַזָּהָב
וְאִם אֶפְשָר גַּם לְחֲתֻנָּת הַפְּלָטִינָה (בְּבַקָּשָׁה !).

*

אביה ושמואל 27.5.80

  החתן המאושר

הכלה החסודה

 *

*

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

כאישה המרחפת תמיד בין דמיון לבין מציאות קינאתי באיש שבאמת מרחף.

הרימו עיניים אל השמים. ההבדל בינינו שאצלו היתה רק מציאות ושום דמיון. ומי בכלל יאמר לי שעולם הדמיון אינו שווה הרבה יותר מעולם המציאות?

 מתכונן לנחיתה

 ארמון הוא דבר יחסי סינדרלה נורא רצתה לחיות בארמון של הנסיך שלה 

בשביל הפעוטה שאבא בונה לה ארמון -  זה הכי ארמון שיכול להיות בעולם.

אוח, איזה אבא חתיך . מדוע לי הוא לא בונה ארמון יחד אתו?

 אין צדק בעולם אני אומרת לכם. 

 הנה צעצוע שלא ידעתי עליו כמו שיש מכוניות על שלט לילדים יש גם סירות שמופעלות בשלט, גם אני רוצה אחת,גם אני רוצה....

 ואלו סירות השלט  הקטנות שהשלטים  שלהן עשו תחרות מי יותר חזק....

 כאן הם עומדים עם השלט מרחוק.מה שמחזק את מה שאנו הנשים החכמות יודעות.  כל הגברים הם גם ילדים

 זה לא בוקי נאה מהשרדות שעומד על הראש. אלא יוגיסט עם חברים

 זו הקבוצה מקרוב,הפעם נראה לי שזו אישה יוגיסטית שחושפת לעיני כל

 את חמוקי שוקיה

 שיעור קאייקים

 כך נראו השמיים, כמו אנטרקטיקה אבל מלהפך.  בררר...עושה לי קר בגוף!

 הזוג המוזר בסירה מר כדור שָמֵן ומרת כדורה..אמר לה בואי ללב ים ושם נעשה התעמלות מיוחדת ונעימה

 -"ששש..."- ענתה לו – יש בסביבה כדורים ששומעים את הגסויות שלך.

 גם הכלב בא לבקר את הים אחת ושתיים טבל רגליים ונבח: 

"א-מחיייה,  א-מחייה"

 אחת כמו ונוס,עם גוף כמו גיטרה, כמו שאישה צריכה להיות.

או שמא היא בת הים הקטנה?

 תמיד מנציחה את הארובות ועוד חצי שתהיה הרביעית.

תנו לה צ'אנס היא תתפתח

 הפסל הסביבתי משתדרג כל הזמן

 אולי היה פה פעם סלון?

פגשתי גם את דג הזהב

קצת פרחים לשבת

הכי עצוב היה לפגוש בצו השעה את הצב על החוף ושום צו 8 כבר לא יחזיר אותו לחיים

הופ הופ טרללה גדלתי בשנה! אני כבר בן שנה! חה-חה-חה!

 כבר שבוע שלם שומע שמתלחשים בבית,אומרים מילים מצחיקות 

כמו מומולדת ובן שנה-נה וכאלו מילים של כאילו תינוקות.

האמת: לא כל כך מבין את השפה הזותי. יש לי שפה משלי וכולם מבינים אותי.

 לא חשוב מה אני אגיד כולם אומרים לי:

"נכון, עמית, נכון עמית מתוק,אתה צודק".וגם מכניסים לי איזו צ'פחה בגב

או ליטוף במעט השיער שיש לי (אני מתחרה בזה עם אבא)

ההורים שלי כל כך אינטיליגנטים! ממש מבינים אותי.שלא לדבר על סבתאביה שלי שאצלה בכלל, עם  כל הברה היא מתמוגגת וצועקת:

"עמיתוששששששששששש, אוצר שלי, אושר שלי , אתה כל עולמי"

"האמת היא שדי מצחיק לשמוע אותה. ראיתם איזו  אישה משונה? תינוק אחד בא לעולם והוא כל העולם שלה. מזמן כבר שמתי לב שהיא עוד לא כל כך התבגרה

"אולי זה בגלל שהיא כל כך הרבה שנים עובדת עם ילדים?

אז הם התבגרו והיא - מה זה חבל עליה! - נשארה ילדה?

 מקווה שעם הזמן היא תתבגר קצת

מה שאני בא לספר לכם זה רק שבשבת  12.5 יומיים אחרי שעשו לי יום הולדת שנה הבנתי מה כולם זממו ורקמו מאחורי גבי. וזה מה שקרה תצ'מעו סיפור:

בשבת בבוקר אמא ואבא הלבישו אותי יפה ואמרו לי:

 "הולכים לטייל". סבבה,חשבתי, למה לא. קצת אוויר מגיע לקשיש כמוני.

"אבל אני תיכף זיהיתי את הדרך ושאנחנו בדרך לסבתאביה וסבא שמואל.

כשהגענו היו שם מלא אנשים אפילו סבתא חוה וסבא רובי שהם בעצם גרים

 צמוד אלי.  היו שם כל המשפחה של סבא שלי והדודים שלי, לסבתא שלי יש עוד כלה אז גם המשפחה שלה הגיעה ועוד בן דוד של אמא שהוא החבר הכי טוב שלה. היו המון אורחים עם צבע. בלונים. רק אז הבנתי: הם הולכים לעשות לי יומולדת. שיו!  איזה רעש  שהם עשו שמחה והמולה שולחנות ערוכים, ואבא וליאור גם עשו  המון  עשן  על יד משו  שעשה ריח טוב וחשק לכל האנשים.

 "חושב שסבתאביה שלי כבר בחמש בבוקר התעוררה להכין את כל הזה. 

  מכיר אותה! כל הזמן  היא זזה ודואגת, ורצה וחוזרת; בצחוק היא צוהלת  - ולפעמים בבכי פורצת.

"נו אתם יודעים, נשים. יש לי אחת כזו בבית. קוראים לה טלי. 

 אבל לי היו  כמה שאלות לבעלת הבית זאת אומרת סבתא שהיא בעלת הבית של היומולדת יחד עם  סבא. ובעצם שאלות  לכולם"

למשל:

-"סבתא,סבתא  למה שורפים היום חיות על האש? מה קרה?"

-"אמא  אמא, מה זה כל הסלטים והירקות החתוכים האלה? אני? אני  בטח לא אגע בהם!"

- "אבא,אבא מי זה הכין את העוגה עם הסוכריות והנר ? לא היה לי כבר  חנוכה אחד מאז שנולדתי?

הוא לא מבין כלום הילד.

הוא רק  רואה  ששרים "שתזכה לשנה  הבאה וגם לעוד  120  שנה?". ומישהו מעיף אותו על כיסא גבוה גבוה מעל הרי גלבוע.

"טוב,מה איכפת לי אני - אני אומר לעצמי (עם אחרים אני  לא מדבר. ההורים לא מרשים לי ליצור קשר עם זרים) - "מה איכפת לי לחיות 120 שנה העיקר שסבתא תפנק  אותי כל ה-120 וגם כשאהיה בבית אבות, תיתן לי דייסה כמו שהיא מאכילה אותי עכשיו.  רק שתדעו! אני בלי סבתא לא ממשיך לשום מקום!"

ואיזה כיף! גם קיבלתי צעצועים מהכל מיני דודים שהגיעו

המון צעצועים ובגדים ממש התעשרתי.

היה  כיף תבואו גם בשנה הבאה.

שלכם -

ילד היומהולדת עמית.

"טובל -ועוגה בידו".עם אמא טלי ואבא משה.תראו איזה מצחיקים ההורים שלי,לשניהם יש משקפי שמש ואיפה הם מרכיבים אותם? -על הראש.
הלו! משקפיים זה בשביל העיניים.הם מסתכלים במצלמה ולא רואים שתיכף אני  חוטף מהעוגה. משקפיים להם ולא יראו"

 טעים לכם...האוכל? :) שואלת גברת בעלת הבית. 

 מה טעים היא לא רואה  שהם  מרביצים כל מה שעל השולחן?

 סבתאביה - לי הכל טעים. נחשי לפי הלכלוך על הפנים שלי  מה בדיוק אכלתי עכשיו

,אין כמו משפחה תאמינו לי!וביחוד האמא שלי היפה ששומרת עלי

 

  עם דוד אמיר

ולסיום סבתא - הכל היה טעים תראי איך הצלחת שלי ריקה

שתזכי לשנה הבאה ותחגגי לי שוב 

כאן אני עם סבתא שלי - לא קשור ליום ההולדת :)

*

 

*