~ ~ ~ ~

שלוש שנים הוא חיכה לה, כך סיפר לה.

 היא זכרה את השיחות ההן, רק שלא התייחסה אליו כל כך,

היתה עסוקה בחייה, בעבודתה, עד ששכחה אותו בכלל.

לא ידעה את שמו , רצתה להפליג איתו באותה סירת רגיעון שהציע לה,

 אל הים הפתוח, ים האהבה.  מאז ומתמיד אהבה להקשיב לנהמת הגלים,

 ותמיד שם עמדה, על החול הזהוב, הביטה אל האופק,

לעיתים נשאה עיניה למרום, לשיחה קצרה עם אלוהים,

רצתה להגיע אל איזשהו חוף מבטחים, ידעה שהוא שם רחוק קורא לה בקול ,

שידר אליה גלים גלים, אולם מסביבה בנתה חומת שלווה ששם רק יקיריה,

פחדה ממסלולים לא מוכרים, לא קבועים, ערגה אל הלא נודע הזה בשלל גוונים, נגיעות של תמיהה, חלמה חלומות אבודים, על מקומות רחוקים ששם ורק שם

תוכל להיות איתו מבלי שאיש ידע.

חיפשה את השביל שיוביל לטיילת חייה את הצחוק בנתה  בדרך העצב ,

 חנקה בנשימות אהבה.

רצתה לתפור לעצמה כנפיים לעוף קצת למרחבים, שם ידעה בוודאות שמישהו מחכה לה וכך עוברת לה עונה ועוד עונה תמיד היא מחכה לקיץ,

זו העונה שהיא הכי אוהבת לרוץ יחפה על שפת הים שם החיבור שלה אל החיים, שם היא נושמת.

לפני חודשיים שמעה ממנו שוב והוא החזיר לה את החיוך שקפא בזמן,

משיחה לשיחה היא נפתחה אליו כמו הפרח אל השמש,

היא לא היתה קשה לפיצוח, שכן היתה שקופה, שמחה ששוב נכנס לחייה,

 והם נפגשו לשלוש שעות מול אור הפלא והשיחה קלחה כמו לא עברו שלוש שנים אלא רק שלוש דקות מאז ועד עתה.

הם נזכרו בדברים שהצחיקו אותם ואז לאחר שעתיים, התקרבו,התחבקו

הסירו את כל המחסומים ביניהם ונשיקות מתוקות מיין,כאלו שלא חוותה מעולם. הפרידה היתה קשה, אולם לא ויתרו ולאחר יומיים שוב נפגשו, המבט בעיניים,

 קשה היה לראות שלא נולדה שם אהבה לא הייתי קוראת לזה בשם אחר

 הם כאילו נועדו זה לזו הוא התחיל לדבר על לבה, לספר על חייו ,

ביקש לעזוב את הבית, רע לו שם - כך סיפר. רצה לדעת עוד ועוד עליה,

 מה הלך מחשבותיה, מה ברצונה לעשות למען העתיד של שניהם .

 היא כלל לא ידעה מה לבחור. טוב היה לה בחייה שלה שהיו על מי מנוחות,

 זרמו בדיוק כמו שהיא רוצה , והוא רצה לדעת מה בביתה...הבטיחה שתספר בהמשך.

כתב לה מידי יום מכתבי אהבה שהוא מאושר עתה בחייו - וידע שכדאי היה לו לחכות לה שלוש שנים כל כך חשק בה והנה עכשיו היא שלו .

 נפגשו שבוע אחר שבוע מאושרים שניהם וככל שהעמיק הקשר

הם נפתחו וסיפרו על חייהם, הוא על חייו הלא יציבים, היא על חייה היפים.

הוא על העתיד שרואה ביחד איתה, היא על ההווה איתו כייף לה.

 טיילו בטבע, יד ביד פסעו בין עצי החורש,  צילמו את הנרקיסים

 שזה עתה פרחו לשבוע בערך, ישבו על ספסל החזיקו ידיים ואהבו.

לאחר יומיים נעלם לה כתבה לו מכתב שהיא מתגעגעת והיכן הוא?

 ענה לה שהוא מצטער על העלמותו, הוא נעלם גם לעצמו, מחשבות,

תעתועים , קשה לו.

בבית הדומם, הוא צריך לשחק את המשחק, לחשוב עליה,

על המהלכים שהוא צריך לעשות.

הוא כבר לא בטוח האם נכון לקיים את מערכת היחסים הטעונה ריגשית אליה. הסביר שהוא חי איתה בהווה ובעתיד ואילו היא תקועה רק בהווה ויש לו לארגן בחייו. מה בדיוק לארגן? היא לא כל כך מבינה בזה. יש ימים שהכל צף ויש ימים קלים שהוא מתעלם מהכל. השיחות עמה גורמות לו לשכוח ולקוות.

 סיפר שחושב עליה המון, בלימודים, בלילה במיטה,

מקיים אתה התעלסויות ללא הפסק, קשה לו להרדם, מפנטז, אוהב,

המון תסריטים בראש.

למחרת, התקשר ואמר שאינו יכול להמשיך בקשר הזה, מעדיף לסיים אותו ככה.

האם לחודש הזה היה צריך לחכות שלוש שנים?

אני בעצם לא מבינה בזה.

******************************

 

לִטְבֹּל בָּעֵינַיִם שֶׁל מִישֶׁהוּ
לְרֶגַע אֶחָד
וְאָז -
לְהַגִיחַ מֵהֶן בְּאַחַת.
שָׁנִים שֶׁלֹּא לַחֲנוֹת בָּהֶן שׁוּב
וּבָאָה תְהִיָּה
אוֹדוֹת אוֹתָן עֵינַיִם,

אַהֲבָה שֶׁהִתְלַקְּחָה
בְּהֶבְזֵק.

שָׁעוֹת שְׁקִיעָה מוּל
שָׁאוֹן גַּלִּים
וְאֹפֶק יְפֵהפֶה
טוֹמֵן מַשֶּׁהוּ...
אַחַר כָּךְ -
הוּא מֵגִיחַ

וְשׁוּב הַמַּבָּט טוֹבֵל בָּהֶן
וְלֹא שָׁב -
     לַשָּׁוְא.

אַהֲבָה מְטֹרֶפֶת,
הֵיכָן שֶׁהַמְּתִיקוּת
אֵינָהּ חָדֵלָה לִהְיוֹת מְתוּקָה
רַק לְחֹדֶשׁ אֶחָד הוּא הֵגִיחַ
וּבְעֵינָיו לָקַח אוֹתָה מֵעַצְמָה,
אֵיךְ שֶׁרֶגַע אֶחָד
אֵינוֹ שָׁוֶה אֲלְפֵי רְגַעִים
מְתוּקִים כְּכָל שֶׁיִּהְיוּ,
שֶׁמָּא כֵּן?

 ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

~ ~ ~ ~ ~

טְעוּנָה
בִּרְגָשׁוֹת גּוֹעֲשִים
בִּקְרָבַי
מִתְחוֹלְלוֹת הָעַזּוּת בִּסְעָרוֹת
גַּם כְּשֶהֵם נָחִים,

רַק לִכְאוֹרָה נָחִים הֵמָּה
סוֹעֲרִים בְּגוּפִי פְּנִימָה.
גַּם  כְּשֶהֵם נָמִים - הֵם עֵרִים
אֲנִי -

 מְבַקֶּשֶׁת לְרַסְנָם
וְהֵם מַעֲרִימִים עָלַי.
מִתְחַמְּקִים
גּוֹלְשִׁים  מִכֹּל הַנַּקְבּוּבִיּות
חָסְרֵי מַצְפּוּן,

סוֹרְרִים שֶׁכָּאֵלֶה!
הַלְוַאי כָּל חַיַּי יִהְיוּ כְּאֵלֶּה

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

כְּכָל  שָאֲנִי מְנַסָּה
לְהִמָּנַע
מִמְּעֹרָבוּת רִיגְשִית בְּהַחְלָטוֹת,
כְּכָל שֶׁאֲנִי מְנַסָּה בְּדֶרֶךְ הַהִגָּיוֹן
לְהַעֲבִיר מַהֲלָכִים וְהִלּוּכִים,
לְשָּפֵּר יַחֲסִים,
לְחַפֵּשׂ זְמַן לַאֶתְּגָרִים,

(תודה לאיציק שערך לי את התמונות -

בסרטון יש תמונות נוספות שאין ברשומה)

חברה, אתם צריכים לסבול כבר שמעתם את זה כמה פעמים

ובלית ברירה תשמעו שוב.

אין חדש בכך שאני כל  היום דגה את הים.

עוד לא סיפרתי שיש לי חכה מיוחדת במינה

לעתים  היא מביאה לי לב מן המים.

האם זה רמז מן הים שהוא כאילו לבו נתון לי כמו שלבי לו?

עונת הרחצה נפתחה רשמית, אני פותחת אותה קצת לפני

ה...רשמית שכן סידרתי לי חופשי חודשי במהלך כל השנה

ובכל העונות כהרגלי בקודש, יורדת לים, מניחה את הכסא ואת התיק,

המוסיקה בנייד והפעם לקחתי את הדיגיטלית כדי למצוא עוד אוצרות

 ואולי יותר במרחקים אל תוך מעמקי הים.

כמובן שהדיגיטלית שמחה שלקחתי אותה הפעם לים ולא נשארה בבית.

הכל התחיל מזה שביום שישי בשעות אחר הצהריים ,

ליאור אמר לי אמא, אני הולך לדוג

אמרתי לו ליאור - גם אמא שלך רוצה לדוג

נו טוב, לא באמת לדוג, רק לצעוד ולנשום את האויר שם,

לקבל את פני שבת המלכה.

היתה רוח חזקה, הכל היה אפור מסביב אבל זה ממש לא הפחיד אותי.

האמת שהייתי גם למחרת שבת 21.4 אבל הבדל משמעותי

בין שישי אחר הצהריים לבין שבת בבוקר -

 שהרי כבר פעם סיפרתי לכם שהים משנה תפאורה

בכל שניה,בכל רגע נתון.

מעתה - הסיפור בין התמונות אבל קודם כל שיר קצר

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

 התמונה מהנט - דגה לבבות אהבה

מַתָּנָה מִן הַיָּם

בְּעוֹדִי עַל הַמֵּזַח
מַשְׁלִיכָה חַכָּתִי,
דָּגָה אוֹתִיּוֹת אַהֲבָה
חֲסֵרוֹת דְּאָגָה,
אוּלַי מִן הַיָּם
תָּבוֹא הָאוֹפְּטִימִיּוּת.
גַּל שֶׁל שַׁלְוָה
יָצִיף בִּי שִׂמְחָה
לְשָׁנִים אֲרֻכּוֹת,
אִזּוּן שֶׁיְּהֵא בִּי -
מִן הַיָּם מַתָּנָה.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

יום שישי 20.4 - רגע לפני בואה של המלכה

  הים סחף היו מערבולות מערבולות

שמיים אפורים, השמש בקושי נראתה והמון גלים

הפעם לקחתי את הדיגיטלית וכך יכולתי "להכנס" עמוק יותר לים וגיליתי

את אדם... עכשיו אני בטוחה שאני חוה 

היו כאלה שנלחמו עם הגלים במים - אני לא נאבקת - נאבקתי מספיק

השמש אוטוטו שוקעת לה

לכדתי את בבואתה

שמואל ואני לאחר הצעידה - רק שלא רואים ככ טוב...לא אני...צילמתי

צדפות נחות לקראת השבת

התחיל להחשיך אבל אוהבת את הגוונים האלה - בצבעי הכסף

עוד שלושה שנאבקו בגלים הגבוהים

עד כה היו 3 ארובות והנה עכשיו בונים את הרביעית...

שלוש ארובות בוגרות וילדה אחת

כמה גבוהים היו הגלים-אוהבת את הסערה הזו ואת הגוונים יש בם איזו מסתוריות

גם בהתנפצויות

ואוניה המפליגה לה בלב ים - הכל אפור אבל מושלם

ושבת בבוקר - ים אחר - צבעים אחרים - הכל שונה

אוהבת להיות מציצנית, מבעד לגלגל לעבר הדייגים

הוא כבר לא שחה - התעייף ומת

הו רב חובל קטן

כחול גם במים וגם בשמיים ובאמצע סירותַיים

וזה הכחול הכחול שאני כל כך אוהבת

חג עצמאות שמח

*

בואו עמי אל היופי  השלווה והצבע

בבקשה כבו את הרדיו ואת יומני החדשות. למזער עד המבזק הבא.

מה שמספרים לנו שובר את הלב והורס את העצבים.

סכנה אטומית. תאונות דרכים קטלניות, במות קורסות, יריות בין כנופיות,

מין חופשי בין אישה שאוהבת את לבין  צעירים בחוף בוגרשוב אשר אוהבים 

 גם מה שהיא אוהבת.שמאל נגד ימין,חרדים נגד מין(נשי) באוטובוסים...

דיייי!

בבקשה תניחו את העיתונים בצד לפחות לקצת. עזבו בצד את החדשות הנוראיות והמפחידות שהם מביאים אלינו. שום דבר טוב הרי לא מתרחש במדינה על פי  הרדיו והעיתונים.

בבקשה,עשו פּוּס!

תנו לי להיות  קצת הקוסמת הטובה שתניף שרביטה ותקח אתכם אל היופי.

לכו אחרי שעה קלה אחרי השלווה בתוך ים הכיעור והרוע שנשפך עלינו

 מן המציאות ומן התקשורת  – כאילו  בכלל לא קיימים בעולמנו 

דברים יפים וטובים-ובעיקר, כאלה שמענגים אותנו רוחנית

 ואולי בעצם גם פיזית.

בואו ואקח אתכם אל היופי.

בואו ואקח אתכם אל השלווה

בואו  ואקח אתכם אל הצבעים הנהדרים שמעניק לנו הטבע.

אנחנו יוצאים לעשות עתה סיור טבע. ומי שחושב שהטבע נמצא רק בין הנהרות הכבירים ויערות העד וההרים הפראיים והסוואנות  עם חיות הטרף וחיות הנטרפות - מה זה טועה! 
שאראה לכם את שלי?
מה אני מחביאה אצלי? .
זאת אומרת בתוך המושבה שלי? לא תתאכזבו

מותר לכם להציץ כמה שאתם רוצים . ואם תרצו עוד פעם  ועוד פעם 

מי אני שאומר לכם לא. כולי שלכם

וחותמת:-

הקוסמת  הטובה המוליכה אתכם אל הטבע

 כְּרוּחַ אֱלֹהִים
נוֹשֶׁפֶת בְּלִבְּךָ,
מֵפִיחָה חַיִּים בְּךָ.

לֹא הֶבֶל זְרָעֵיךָ
כְּעַלְעָלֵי הַשַּׁלֶּכֶת,
יִתְפַּזְרוּ  בְּמִלְיוֹנֵיהֵם

נוֹפְלִים אֶל סוֹפָם  

בִּנְשִיפָתִי.

חַיִּים חֲדָשִׁים
מְלַחַחַת,  בִּשְׂדוֹת בּוּר
יִנְבְּטוּ -
יִתְּנוּ אֶת פִּרְיָם.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

האם  אין אלה סביוני ענק? פוווווווו!  אוהבת לנשוף בהם ואז הם מתפזרים

 לכל עבר ומזריעים את עצמם (מפסידים בת זוג,מסכנים)

 אני קוראת להם שיערות סבתא

 והנה כמה  סבתות יצאו לגינה של בית האבות

פִּרְחֵי אַהֲבָה

 אֲנִי מְיָפָּה אֶת
גַּסּוּת הַחַיִּים וְאַכְזָרִיוּתָּם
בְּעֶזְרַת פִּרְחֵי אַהֲבָה
יֹפִי הַמַּחְשָׁבָה,
הַתִּקְוָה
וְהָרוּחַ.

"סגול לו סגול לו".ראיתם איך התגנב לו מחצרו החוצה אל הרחוב? אלי?

 אנשי הצל: שלושה צועדים בעזוז ברחובות המושבה. רק כלבה אחת מופיעה גם ב"צבעים טבעיים".בלונדית טבעית. (המופע הכפול של גורה)

 וזה ברקן או דרדר? לא בטוחה. יכוליות שקוראים לזה גדילן אבל האמת  היא שהם משמרות המהפכה של המושבה שלי.  תראו כמה הם זקופים וחסונים ונחושים

 למרגלות הנפילים נקבצו החרציות . ראו חתיכים תמירים  באו בגדודיהם להתחיל אתם. (באנחה): כן, כאלה הן החרציות

 בשביל שדות השיבולים   

 האדמה יבשה חריצים-חריצים. אביב הגיע פסח חלף עבר לו עבר וגם השרב יבש את לחותנו 

 היה שדה? היה.  נקצר המנוח!

 כמו מברשות...לא. כמו אשכולות  של יופי. משכרים כאלה זה הקליסטמון

 והנה היופי כולו וורד. בתלבושת של ילדות. אבל לפי מה שהן נראות –

כבר  נערות בשלות לאהבה.

אלו הבוהיניה

 ולבן.חוורים מסכנים. אחרים לקחו להם את הצבעים ואלה נשארו עם בלי כלום 

 בוהיניה לבנה

האדום האדום הזה

 תרמילים של עץ הצאלון. אל תסכלו עליהם שהם עכשיו ככה.  הם במחזור. כשיעבור ותשוב אליהם עונתם תהיה פריחה מעלפת

 גורי או אם תרצו גולי האפרסקים . עוד מעט תוכלו לשיר את  השיר של

" הושט הפה ונגוס בם"

 סוף עונת החרציות.

 אם אתם חושבים שגמרתי אז אתם טועים. אני לא אחת כזו. אז בואו ואספו מלוא חופנים 

 שיבולת שועל ירוקה ושבלול אחד. אמרו לי שיש גם שיבולת תן אבל לא מצאתי אחת כזו

 וכאן הצהיבה, כי השועל נטש אותה לטובת שיבולת יותר רעננה. כן,כאלה הם השועלים.

 מאחורי הגדר - הבטנו זה על זו. הוא אמר לי: סחתיין עלייך.את נראית לא רע.

למה את לא באה לבקר יותר?"
השבתי לו:מתוק  אחד. חתיכי! איי אם סו  אקסייטד ממך"

מלאים בזרעים

 כותנה בדיוק כמו העננים

פרחים הנישאים אל על כמעט עד השמיים. הנייד שלי היה מסוגל לקלוט רק את הראש המפואר של  המלכים האלה

*

תודה לאיציק 45 שערך לי את הצילומים לסרטון

~ ~ ~ ~ ~

זר דופק  בדלת!  

ככה אנשים אומרים:  "כשה-13 בחודש נופל על יום שישי  צריך להזהר". 
זו כמובן  שטות גמורה. נו, שוין! אז אמרו...

באמת  לאנשים יש  אמונות  מוזרות רובן  שטויות.  למשל הסיפור הטיפשי הזה שאם חוצה  דרכך חתול שחור זה אומר  שיקרו לך דברים  רעים.

לפעמים גם רעים נורא!  מה השטות הזו? כולו חתול שחור.

האנשים שמאמינים בזה מצחיקים אותי . מצד שני,  תמיד כדאי להזהר.

אני למשל אשנה מיד  מסלול  כשהיללן השחור הזה חוצה לי את הדרך.

מה תעשו לי? אין לי מספיק צרות בחיים שאני עוד צריכה לבדוק באופן אישי

את הוכחת סכנת החיה הזותי? מה אני? מדענית וטרינרית? פסיכולוגית של החתולים?

והנה היום הודעתי קבל עם ועולם שיש בדעתי לרדת הימה .

 אז כמה מחברי ואוהבי שלחו אלי אצבע מזהירה ואמרו לי שכדאי לא להיות בים "יכול לבוא גל גדול ולשטוף אותך.

עכשיו זו עונת הדגים הטורפים אולי כריש או לוויתן רעב יבוא לתת לך ביס"

 אולי זר ירצה לתקוף, לדפוק בדלת?

כמה חברות רחימאיות הציעו לי:  אולי יותר טוב תסדרי את הבית .

הפנלים שלך נורא מלוכלכים! והחלונות שלא נדע! את רוצה להכנס לפה של השכנות הפולניות?ותסכלי  איך נראית האמבטיה שלך? איחססס"

אבל כבר אמרתי שאני לא מאמינה באמונות אידיוטיות. מה גל ענק?

מה כריש רעב? מה זר רוצה לדפוק? מאיפה זה בא להם.

בטח שנסעתי! כל חופשת הפסח וגם כל החג לא יצא לי וגם מזג האויר היה משהו

בין מעפן לבין מבאס.מעונן. רוח לא נעימה. רק  אחרי שהחזאי הבטיח לי - 

כשהוא מניח את ידו על החזה( שלו...שלו...) - שבסוף השבוע תהיה התחממות.

אז הכנתי לי תיק קטן. צידה לדרך. שתיה, אגסים,פריכיות (כן, פריכיות!...מה אתם מסתכלים עלי בהבעה מזועזעת? אין לחם בפסח!).

 והופ יצאתי לדרך.

צעדתי בכיף כמו שאומרים בשאנטי. והנה פתאום התחילה להתממש האזהרה בדבר סכנות  ה-13 ביום ששי לבשה עור וגידים - וגם  דמות של זאב תאוותן אשר בדק אופציות  לכיבוש הכיפה אדומה.
אני צועדת לי  בבגד-ים, טייץ וגופיה לא בצניעות המאפיינת את בנות מאה שערים – והרוח הנעימה מאהבת את ימת שיער זהב שבראשי, הרי שיפרתי את מצבו בפן  אצל עליזה.

פסעתי לי בנחת בחוף. מצלמת פה מצלמת שם .

פתע, או אמא'לה! -  צל כבד הוטל עלי. שמעתי נשיפות כבדות ומשהו כמו 

נהמת הזאב:

 הוא:- חמודה, לאן את ממהרת? אי אפשר להדביק אותך!

           תמיד ככה את  צועדת מהר?

היא:-  כן,  אני השפן של אנרג'ייזר אין לי רגע דל.

          אצה רצה. ודבר שני  לאן אתה  רוצה להדביק אותי ?

הוא:-  מזל שנעצרת לצלם פה ושם  .אחרת לא הייתי מסוגל להשיג אותך.

          רק תשמעי איך אני מתנשף

היא:-  נו, אולי אתה צריך לעשות יותר כושר וגם שומעת את הנשימות שלך.

          תסלח לי אבל  אני במקומך דבר ראשון בבוקר הייתי מצחצחת שיניים.

הוא:-  חג שמח, פנינה

היא     (הפתיה):- פנינה? אני?

הוא:-  לא קוראים לך פנינה?

היא:-  ממש לא

הוא:-  אולי מינה?

היא:-  צליל דומה.  אבל ממש לא.

הוא:-  את לא אישתו של.....(שכחתי את השם ששאל)

היא:-  לא אני לא אשתו...לא עד כמה שאני זוכרת.  וחוץ מזה הוא התגרש

         ממנה מזמן.

הוא:- וואאוו, את לא יודעת כמה את דומה לה. אני מכיר אותה ממש מקרוב.

         אולי את אחותה?

היא:- וואללה,  זאביק, ממש לא! אני בת יחידה. אבל אולי זו אחותי האבודה

         שלא ידעתי עליה? (אבא  אבא, לא הייתי מאמינה עליך!)

הוא:- האמת שגם לה אין אחיות. אבל  את לא מבינה כמה אתן דומות.

         ממש ממש אותו דבר.

 הוא:- ( מתקרב  אלי  עד לכמעט התחככות) : ואת יודעת נורא  יפה לך הזהב

היא:- זה לא זהב, זה כסף עם אבני סברובסקי (כיפה הטמבלית עוד מסבירה לו)

הוא:  התכוונתי לשיער שלך

היא:  אה!

הוא:  אני מחדרה - מאיפה את?

היא:- אני מכאן, בת הים

הוא:- כן,  אבל בכל זאת איפה  את  גרה?

 היא: אני גרה כאן.  ממש בים - בניתי לי אוהל דמיוני. וכאן ביתי

הוא:- ובכל זאת?

היא:- תסלח  לי אבל בדיוק עכשיו נזכרתי שאמא שלי אמרה לי לא לדבר

         עם זרים וגם לא לקחת סוכריות

הוא:- אבל דיברת עד עכשיו. ולא תאמיני יש לי סוכריות

 היא:- נכון הייתי נחמדה אליך. הליכות ונימוסין...בכ"ז פסח..חג.

         אבל בכל זאת אמא לא מרשה לי גם לקחת סוכריות מזרים.

הוא:- אני עובד כאן בתחנת הכוח, את כל יום צועדת כאן?

היא:  אמרתי לך שגרה כאן...יש לי אוהל...יש לי פה גם  אי.... מכאן אני

         הולכת לאי-בוד

הוא:  נו טוב, את  גם שובבה. אוהב את השובבות שלך

 היא:  לא, אני אינפנטילית! שמדברת אתך!

         זאביק מתחיל  להתייאש: טוב חייב לרוץ לארובות..כי מחכים לי שם.

היא:- רוץ..רוץ...חג שמח.  לא להתראות

אחר כך  חשבתי:  הלוואי שהייתי יודעת איפה אחותי הלא מוכרת לי גרה

אולי באמת יש לי אחות סמויה

חוץ מזה ואם הייתי לוקחת  ממנו סוכריה אולי היה מסדר לי חשמל חינם.

זה לא  הולך ברגל אחרי העלאת התעריפים.

הצהרת המחברת: הסיפור למעלה הוא  סיפור  אמת. היה זאב. כיפה אדומה שמרה על תומתה.  ומי זה אמר  שאין לי  פה ושינים לחשוף מול זאבים מזדמנים.

~ ~ ~

  בררר....אמרו לי שזה תאריך עם סיכונים!

כמה רוגע - כמה שלווה.רק אני והים ותו לא. גם בלי זרים  

הכלב ידידו הטוב של האדם ובמיוחד שלי. רק אני יודעת מה עובר לו בראש

 
הכלב ידידו  הנאמן של  הכפכף.בעל הבית שלו זרק לו כפכף למים והוא יוצא להצילו מטביעה. כי אם יטבע מה יעשה כלבנו רק עם כפכף אחד?

לחיים. וזה לא יין מארבע כוסות. אלא וולדקה של שיכורים שביקרו בחוף

אי אפשר בלי פפראצ'י קצת. גברים, לא להשתלהב מן הגברת המונחת בביקיני על בטנה בקדמת התמונה. קצת איפוק,בבקשה. טוסיק באישה ערווה!

  מבעד לסורגים

 הצדפים! ים-בה של צדפים.עוד אלקט מהם הביתה. 

 ועורב אחד קרא קרע קרע. הוא קטן על רקע התמונה אבל קולו קרא=קרע את הים

והעיקר..והעיקר..להגיע להתנפצויות. אוח,  זה טוב. ולאו דווקא בים

וכאן בקטנה

  איפה יש עוד צבעים כאלה?

 חייל לבן מכה חייל שחור - הכלב הלבן והשחור רבו על ה....חסקה :) הלבן ניצח. ובגירסה שניה יתכן שהם לא לחמו אלא עשו אהבה. מענין מה יהיה צבע הגורים? כמו שחמט?

 שיעור יוגה. נו, טוב, אנשים מחפשים לאן לברוח מן המציאות אל עולם שקט יותר.

קבוצה של תיירים הודים  מצטלמים. למה? אין להם ים משלהם?

היא הגיעה עם הג'יפ ארבע על ארבע עד החוף. האם קיבלה אותו מתנה אחרי שהביאה לעולם את התינוק?

 מה שיש בשקית הם לא דברים מהמכולת אלא ישר מן היצרן – צדפים.

לאוסף הפרטי שלי

היא והוא צעירים ויפים – וים  אוהב כאלה. נאהבים.

בכניסה לשדות ים

עוגן הפלי"ם - אתר הנצחה

כשהגלים מגיעים לחוף ונושקים לחול

רוצה להיות אסירה של הים לגור שם לעולם

שקוף

באהבה

*

אלוהים אוהב את המושבה זכרון יעקב.

עשה אותה כל כך יפה, כה מיוערת, עתירת הסטוריה חמימה אפילו  קצת מרגשת.

היא עדיין נודפת זכרונות על  איכרים חסונים מיובלי ידיים ועזי שרירים

חבושי כובעי קסקט.

ואיכרות  חסונות, טובות בשר, לא בדקתי אצלן יבלות.
גם. כמובן  גיבורי  ניל"י

והיקב,  נו  זה שמתחרה בההוא מראשל"צ. לא סתם קראו לו  כרמל מזרחי,

הגם  שזכרון נמצאת בכרמל המערבי. אולי לא ידעו להבדיל אז בין מזרח ומערב פאשלה כן, כן, היו  ימים אני אותם  זוכרת....
היו  ימים...

למרות גילה המופלג זכרון נשארת יפה ומזמינה חיזורים.

אנשים מטפסים אליה בשמחה .מתענגים מנופיה ומנופה  הבנוי,  הישן .

היא אגב גם בשלנית מעולה. כלומר,טבחי מסעדותיה.(המממ... ואני אחרי פסח נשבעתי לא להכניס לתוכי עוד כמויות בלתי מבוקשות/מבוקרות של קלוריות.

 אבל מי יכול לעמוד ביצר)

זכרון יעקב כבר אינה מושבה אלא מועצה מקומית. יותר מ-20.000  נפשות -

אבל בכל זאת נשארה מושבה

היא יודעת היטב, כי גם מלכת הכרמל צריכה להציע הצעות מושכות כדי שיבואו אליה. להתארח ולשמוח.

ככלות הכל, למרות היותן כאלה – גם מלכות יופי –מתאפרות ומתייפות בצאתן

אל מסעות הצייד שלהן. על כן המושבה  קראה " בואו אלי" לעבר המוני בית ישראל (אלה שלא נמצאים כבר בגליל ולא ברמת הגולן ולא בנגב ולא בפארקים ולא במנגלים – כלומר מי שנשאר).
היא מזמינה לבוא אליה לכמה שעות של בידור כיף- כיף- כייפי. המונים באו.

יחד עמנו. (טוב. לא כולם. כמה ישראלים עשו בדיוק קניות בקניונים או לקחו את הילדים המשועממים להצגות ילדים).וגם אני לא הדרנו רגלינו ממנה.

כל שנה,  בחול המועד,היא עושה שעות של חגיגה מאחרי הצהריים ועד בואכה  קצת לפני חצות.

אלפים גדשו את המדרחוב הזכרוני שהתחפש לרחוב פריזאי שוקק

המבקרים נהנו ממופעי שנסון בקרן רחוב,הופעות ג'אז, מופעי רחוב וקרקס

הופעת רקדניות קברט ליצנים ונגנים ושנסוניירים .גם שחקנים גם הולכים-עומדים על חבל דק, לוליינים

אבל לא צריך לפחד כלל הגם שהחבל הנושא  את "שומר(שיווי) משקל"

צר מאד..צר מאד...צר מאד.
היו הבחור והבחורה בתרגילי לולינות כמעט ארוטיים. (או שככה זה נראה לי?)

ולא לשכוח את האיש בתוך חישוק  האש.

רק  תראו מה אנשים  עושים לפרנסתם. לא טוב יותר להיות פקיד בדואר?

אולי מוקדן  ב"בזק שלום"? לחילופין, מכבסת- תולה-מכבסת-תולה-מבשלת...

עקרת הבית? למה להסתכן בגובה שמונהמטרים, או בעמידה על חבל?

מצד שני מי יהיה מוכן להסתכל במוקדנית "הוט,לשירותך" או בפקיד 

הביטוח הלאומי . אבל בהם , המופיעים במושבת הנדיב הסתכלו ומחאו כפיים בהתלהבות. ואני  גם. כלומר, הרעתי. כמו ילדה שלא התבגרה.

היה לי כיף על באמת. ולכל האנשים האחרים גם.  גם אלה שהאביסו את עצמם   במסעדות ובבתי הקפה הכל בהן כשר לפסח (ע-ליכ?)

אה כן! איך שכחתי בנות! הוצעו כמובן המוני צ'ופרים לנשים. תכשיטים ועדיים עד בלי סוף.

הכל יודעים שהנשים יודעות את האמת:

שהעברת כרטיסי אשראי זה לא כמו להוציא כסף מזומן.

איפה פתאום קפץ לכן הכסף. כולו עבר כרטיס במכונה

לגברים לא הוצע בזכרון שום דבר. ידוע שהם לא שווים טירחה. מצד שני מה יעשו אלה עם  עגילים ומחרוזות צוואר?

זהו את היתר יאמרו התמונות די, אביה,לקשקש! תמו הנאומים

פרולוג: התנצלות. כמבקרת חריפה חמורה של עצמי מתנצלת.
איכות התמונות היתה יכולה להיות טובה יותר. אבל מה אעשה ושכחתי את הדיגיטלית בבית?תתביישי, אביה אחת !

(למרות שאני כבר שומעת אתכם  - מלאכיות ומלאכים - מנחמים אותי מרחוק:

 "לא נכון! לא נכון אביה! התמונות דווקא  יופי יצאו ")

~ ~ ~ ~ ~

התוכניה על אחד העצים

ראש המועצה אלי אבוטבול גם הסתובב בין המוני האנשים - בחולצה הלבנה.

יש בחירות בקרוב, לא? חייב להפגין נוכחות

אחד הליצנים הסתובב על בובת פיל ענקית (הפיל מתחתיו)

אשה יפה וגבוהה בלתי נגמרת חיפשה מסכנה בין כל האנשים, חתן גבוה כמותה.

בעברית, עם מבצע צרפתי ביקשה שאם ימצא אחד כזה בקהל שיפנה אליה

(אם כי יש השואלים מה חשוב הגובה - לא במובן של האורך -  בעת אהבה?)

עוד "ליצן החצר" הסתובב בין האנשים עם תרנגולת מפלסטיק..

וארגז ירקות חילק לעוברים ושבים וצילם אותם מופתעים 

כאן הוא מצייר כשהוא תלוי  על חבל  בתרגיל שיווי משקל מלהיב

*

והופ..כמעט כמעט נפל...כאילו איבד שיווי משקל ..אבל לא זה היה רק כדי להפחיד את הקהל.  אני על חבל כזה היית מחזיקה שניה. טוב אולי שנייה וחצי  ואח"כ ישר למוקד  קופ"ח

חישוק האש. הסתכלו על הלהבות. אפשר לבשל עליהן צ'ולנט כשר לפסח

*

 זוג הלולינים הבאהחל את המופע כשהגבר על האשה (יש שיאמרו ממש לא ג'נטלמני. אחרים יטענו: הלוא זה כדרך הטבע,כמאמר השיר הידוע "הבנות על הבנות"
שמעתי את הלוליינית גונחת:  "אמנם כבד העול אבל נעים העול"

והם על החבל באחד התרגילים 

...בגובה של 8 מטר

הוא למעלה היא למטה. (כדרך הטבע, כדרך  הטבע....)

- עשו תרגילי אקרובטיקה אל מול הצופים העוצרים נשימתם 

ושוב הגבר למעלה

הוא והיא - היו תרגילים ממש ממש יפים - כולם הריעו להם

בירידה - כמו נדנדה

וכמה תמונות מהיריד – עגילים למשל

ועוד ועוד, הרבה עגילים וטבעות  - שרשראות 

 מחרוזות

ועוד ועוד ועוד המוכרת מקווה שיגיעו גם אליה  לקוחות

חמסות - מחזיקי מפתחות

דג המזל

 כתיבה על אורז - עוד מעשה אומנות...על אורז קטן כותבים את שם הילד לדוגמא

וזה הופך לשרשרת - והילדים כל כך אהבו את זה ורכשו

המון אנשים יושבים על מחצלות ועומדים מסביב למופעי הרחוב

*

תודה לאיציק 45 על העריכה

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אז ככה הנה משהו שכולם יודעים הבן אדם הממוצע מכפיל את משקלו

לאחר סדר פסח. עכשיו כולם יודעים שלגברים זה בכלל לא איכפת.

כידוע, לא כולם בררנים. ולא רק בעניני אוכל. הם יחטפו מי ומה שיזדמן ויהיו מבסוטים..

נשים זה דבר אחר. פנינו נופלות כשאיזה כפתור מסרב להסגר במכנסים

או בחולצה.

 אז בשבת,למחרת הסדר החלטנו נשות המשפחה שמוכרחות אבל ממש מוכרחות להפטר מן הקלוריות של המצות, הגפילטע, הקניידלך והיין (אני שותה רק מיץ ענבים,כי עוד נשארתי ילדה בהרבה מובנים) .החלטנו שהולכים אל חוף השרון, המוכר  כ"חוף שפיים". נכנסנו אל הקיבוץ השארנו את המכונית והופ יצאנו לדרך על רגלינו שנעו בדלק הקלוריות האמורות להיות מושמדות.

בכניסה לחוף ישבו שני מדריכים שהסבירו על השבילים המוליכים למקומות שונים  בשטח.  בחרנו בשביל האדום ומשם הגענו לצוק.

ממנו השקפנו מלמעלה אל הים ,נו מה יכולה אישה שוקקת ים לבקש יותר מזה?

ושוב המראה מזמין להשתכר ממנו .אילו צבעים שהיו שם! בעצם איזה צבעים לא היו שם? כולם . אם תשאלו אותי:

אולי אפילו יותר מצבעי הקשת.טורקיז/ירוק/כחול/תכלת  

המדריך בכניסה לחוף לא אמר לנו ולא גילה את אזנינו כי צפויה לנו עוד חווית טבע לא שגרתית במקומותינו. אנשים האוהבים להפגין את מערומיהם או מכל מקום לא מתביישים בהם. ממקומי כמציצנית סוטה ראיתי להם את הכל. וכרגיל המצלמה  אמרה שהיא רוצה אותם בתוכה. אז צילמתי אותם אבל רק מאחור

 תאמינו לי:

על פי איברי הישיבה החשופים שלהם אפשר לדעת במה הם עוסקים.  אחד היה על בטוח  מחובר לאיש הי-טק הפוקד לעתים קרובות את מכון הכושר.  השני פקיד או מנהל  או ברוקר, שגידל לעצמו אחוריים עגלגלים,שמנמנים, כמעט נשיים.

למרות שאין שום סימני זיהוי מאחור, חשבתי שלא הגון יהיה להציג את האישים  האלה.צנעת הפרט, אתם יודעים. אגב לא היתה שם אף נודיסטית.   

מכל מקום למרות המציאות השרויות שם מוכנים ומזומנים לנשים משתוקקות בלי הטירחה לפשוט את בגדיהם; למרות זאת לא אבגוד בשדות ים...מעדיפה אנשים לבושים במקום שבו הם צריכים להיות לבושים . ולא לבושים  בנסיבות המתאימות

 ומעתה התמונות יספרו:-

מצפור חוף השרון לזכר  הישראלים הצעירים הרוגי התאונה בבוליביה בכסלו תש"ס

 והנה  האדיר הזה שלכבוד החג לבש בגדים צבעוניים. למטה מימין בתמונה שמשיה צבעונית שרק לפני דקות אחדות שכב תחתיה נודיסט, הוא הציב אותה באופן  שיגן  באופן מיטבי על אביזר מיוחד בגופו. יש לי גירסה מצולמת כשהוא אותו אביזר תחתיה.

אבל כבר אמרתי צנעת הפרט

 והפעם השמשיה שאתם רואים מזווית אחרת.. לא יודעת  אם התקשיתי להפרד ממנה -  או להיאחז בה  כדי לזכור את מי שחסה תחתיה והשתזף זולת בחלק אחד. 

 מה שאתם רואים בתמונה הנהדרת למטה, מימין אינו אלא תמסח ענק שהתחפש לסלע. אולי קיבל מסרון לפיו יש טרף אנושי  עירום בסביבה. הרי ידוע  שתמסחים ים תיכוניים לא אוהבים טעם בגדים כשהם לוקחים מאתנו ביס ענק.

 כמה  אדיר הצוק וכמה  זעירים האנשים שם למטה

 * 

 "סכנה, תהום" כאילו  לא היינו משקשקים  גם בלי השלט. שלא תהיה לנו מפולת

מתחת לרגליים

 פרש דייג הרשת...ביום אביב 

 והנה תמסח אחרי שבא לראות מה מוגש על שולחן שבת של אחרי הסדר

 בת הים עולה מן הים. תראו  איך התקשטה לכבוד  המפגש עם היבשה.

 וכל מטענה עמה. 

 *

 שמואל וכלתי היפה, אירית, צועדים בסך ובעזוז  לעבר בת הים.

 בין שני הרים -

מישהו שנגלה לו נוף זה אמר כי שתי הגבעות מזכירות לו  שדי אישה  שופעים,

אחת ששכבה להשתזף ולרגליה מים רבים

 נר הלילה

והרבה נרות. הלו נירותי.  לא חנוכה עכשיו!

 *

 לא בלי עצב  מסתכלת בערגה למטה. רוצה לים!

 ...אז מדוע אין לי אומץ לנהוג כמו איש ההי-טק והמנהל בעל העכוז 

הצחור העגלגל. למה שגם אני לא אפשוט  ואזנק קל למים.

 איזה טורקיז

 ליאור,בן שלי  'סתכל בני,  'סתכל לעברי

 ואשתו אירית 

 משם המשכנו אל שמורת הצבים בנחל אלכסנדר

 והרי הודעה דחופה: לא תראו צבים רק נחל שצב עזבו .

מדוע ככה: כי כל הצבים  נסעו למשפחות שלהם לעשות שם את הסדר. מותר להם.

מה שכן זה הזכיר לי את המיסיסיפי בניו אורלינסגעגועים שתוקפים אותי לעיתים

 *

 גשר על מים שקטים

 השתקפות

 והנה מבצבץ ראשו של צב

הנה עוד צב ! איזה מגעילות ומגעילים הצבים. נסעו לחגוג והשאירו את הסבא הזקן לבד.

והוא דווקא כל כך אוהב  חרוסת וגפילטע.

 ועוד כמה במחלקת המשוריינים.

ושוב הנחל  ללא  חיים. אבל כמה יפה!

 ליאור 'סתכל שניה...
רוצה עוד פוזה שלך.להירגע  מן הצב הכועס

רוץ בן סוסי...רוץ בן פוני - פעילות לילדים. גם לנסיכה הקטנה

 עם ישראל ממנגל 

 שפמנונים. לאלה בכלל מהתחלה היה פטור מהסבה לגפילטע

*

מועדים לשמחה

אביה ללא מסגרת

ערך לי את הסרטון - איציק 45

~ ~ ~ ~

גן העדן  הקטן- הגדול של הכרמל

 בצוק העתים יש ונפשו של אדם משתוקקת ליופי. אבל ליופי של ממש!

כזה שאולי יכול להגיר מעינינו דמעה של שמחה ואושר.

עד שנרים אותן אל השמיים כדי לומר למנהל הכללי שגר שם:

 תודה לך, אלוהים ,שהענקת לנו עונג שכזה.

המנהל  כללי (נו זה שגר שם), דורש תמיד את הכבוד המגיע לו

ואפילו יש לו במזווה כמה סנקציות המופעלות כלפי האיראנים.

(אופס, התבלבלתי. הסנקציות של השמיים מיועדות לאלה

 "שלא מכבדים אותו")
(שיו! מאיפה קפץ לי פתאום האחמדניג'אד הזה, המן הרשע הזה שמופיע

בחלומות שלי בלילות. תסירו את החיוך מפניכם אלה חלומות הכי יבשים שיש)

אז עם כל הקפדתו על שמירת הכבוד שלו רבונו של עולם,הוא גם די צנוע.

במקרה המסוים שאנו קשורים בו השמיע לי איזה רעם  קטן כדי להפנות

את תשומת הלב שלי  אליו –
ויאמר:"הסכיתי,אישה קטנה מן המושבה!  גן עדן זו אמנם המצאה בלעדית שלי.

עד שהבן  שלי עשה דברים לחווה שלא ידעה לומר לו לא.אז עשיתי אותו לנחש. ואותה לבצער תלדי בנים שניהם עם אדם המסכן שנגרר חירבו לי את כל הרעיון."

- "אז אין גן עדן, אבל בכל זאת לזכר הימים הטובים ההם פה ושם שמתי בארץ כנען   כמה זכרונות מגן עדן.  במקרה הזה – עלי להדגיש - הכבוד שייך גם לבני תמותה. גם הם היו שותף.ועכשיו שקיבלת ממני שיחה פרטית אל תשכחי לעשות תמיד את הישר בפני אלוהים. 'זהרי ממני,כן?"

-"מבטיחה,מבטיחה" אמרתי לו בהתרגשות והתעוררתי מחלומי.

אבל עוד הספקתי לשמוע את השטן הרע לוחש לו:

"אף פעם אל תאמין להבטחות של אישה. הן עושות מה בא בראש שלהן.שכחת,ריבונו, את חווה ואת אשת לוט?איזבל? ובת שבע שעשתה זובור ללוחם אוריה?"

טוב,לענין. (אנו לא רשת "מורשת"): לא מזמן עשינו עצמנו עפר ואפר,

בכותבנו על הכרמל שנשרף.אף הגרנו דמעות אבל והשתתפות בצער.

אבל יש גם כרמל אחר.אשר יופיו מרחיב עיניים.  מה זה פורח! מה זה יפה!

 מה זה מרחיב את  הלב! כל כך  הרבה ירוק!כל כך הרבה צבעים ססגוניים אחרים. טכניקולור מעשי ידם של הבוס העליון והשותפים האנושיים.

 אז המנהל הכללי  שלח אותי בשבת אל  החוטם של הכרמל .אל שכיית החמדה שמשתרעת לה שם למעלה בין זכרון יעקב לבנימינה. הלוא היא רמת הנדיב. להנצחת תרומתו של הנדיב הידוע, רוטשילד. הלוא הוא  הטייקון המפורסם של אותם הימים.

 כזה שידע לפזר הרבה מהונו לטובתו מפני שהיה ציוני עוד לפני ההסתדרות הציונית.

הייתי שם. צילמתי שם התפעמתי שם. הנה מה שהעלו מצלמותי

למטה למטה תמצאו מידע על  איך ומה בקשר לרמת הנדיב ,

אם יבוא לכם לפקוד גם את חלקת אלוהים הקטנה הזו.

~ ~ ~ ~

ועכשיו קצת מידע,כמובטח:

הגנים מעוצבים בקפידה רבה. לטובת המטיילים הוכשרו  שבילים הנמתחים בין הגנים.

הוצבו תצפיות נוף נהגים,זהירות: אתם עלולים  ‏להשתכר מניחוח משכר של פרחים בכל עונות השנה

בלב הגנים נמצא קברם של הברון ורעייתו

שעות הביקור הן:בימים א-ה - משמונה בבוקר עד ארבע  אחר הצהריים

ימי שישי משמונה בבוקר עד שתיים  בצהריים

בשבתות (אף כי רחבת הקבר סגורה) משעה שמונה עד ארבע  אחר הצהריים

והכניסה חינם.

ומכאן התמונות....

היא הולכת בדרכים

 עצים כאילו מעולם אחר :שורות שורות - עומדים בדום....

מסתבר שהובאו במכולות מיוחדות מגן עדן והמכס קרע את היבואנים

אם יש לנו  קצת דמיון,יתכן שנרצה לשאול: כולם רואים  שזה קטע מן ה'גונגל ל יד האמזונס (ברקע  רואים את האגם  הקרוי "קאזה-דה- לה-נרקוטיקה".

 אז בשביל מה היה צריך שם בריכת מים? בשביל לזקק את "הלבן"?)

 אז יש לנו קצת דמיון -

והנה מתוך  הג'ונגל לפתע ראיתי איגואנה מטפסת על אחד העצים.

היה לה שם איזה ענין  דחוף בצמרת שלו.

היא הסתכלה עלי במבט מן הצד ושאלה: רוצה לרכב  עלי עד הצמרת? נעשה שם חיים!

ואז התברר לי שהוא איגואן זכר.עניתי לו  לא תודה אני כאן עם אישי.

גם דגים צריכים קצת צל צמחיה עולה מבריכת הדגים

מעוד זווית

לו היה לי  דג...פלום פלום...דג מטוגן פלום  פלום, מטוגן  בחמאה –פלום
אז הייתי שבעה

ועוד שניים בצבעי  קבוצת הכדורגל הידועה.הדגה האדומה שנמלטת מן הלבן השליכה מאחוריה בבהלה את המניפה שלה.

מתחת לגזע צומחת  לפלא רקפת עוד אחת ועוד אחת וגם עוד כמה

פטוניות בצהוב סגול יפות עד  כאב

לבן ואדום –אוהדי  "הפועל" :) (יש עוד פועלים בארץ.  זרים....)

והנה במאית וצלמת האירוע קצת  בצל,מתענגת מחסות העצים האדירים שמעלי. צופה אל העתיד.זוכרת שגם היא חווה ולכן לא לחזור על טעויות של חווה המקורית. זו סיבת הרצינות

וקצת במים ומזרקות.נו, זו אני. אביה. נעים להכיר (שמתם לב לארנק האדום המקסים  שלי?) אה, גילוי נאות:אני מחלטרת קצת כדוגמנית ארנקים.

לא. לא ראינו  ארנק  אדום-  ענו הקקטוסים - אנו רואים  רק ירוק. גם דולרים....

ואני רק ורוד – אמרה לי  התפרחת כליל החורש -  ככה היא אמרה לי  ולא הוסיפה,

כי קצת הוורידה מבושה

מכוונת את האיש-השעון:)
אגב שמתם לב למגף הלבן  שלי. שכחתי לספר גם  קצת מדגמנת למגפיים תחת הסיסמה  ההורסת  "אישה נעלה נעלה נעלה" (ואלו לא המגפיים הלבנות שהיו איתי בניו אורלינס)

מחכה לנסיך. נורא  נרגשת ולכן  כזו רצינית. לא רוצה שהנסיך יחשוב שאני כזו  קלת דעת. (אה,  שמתם לב לחגורה השחורה המעולה שאני חוגרת (כן,אני גם לחגורות...  רק לנסיך ארשה לפתוח  אותה. שיתהלל לו).

 והנה הוא הגיח  ואפילו הביא לי לשתות. נסיך הנושא על פניו חיוך מאוזן אל אוזן.

מתחבאת מאחורי ציפור גן עדן. 

אה,  גן עדן,  גן  עדן, נאנחה החווה שבתמונה. האישה הזו כך נודע לי  נושאת כמובן את הגנים של חווה  המקורית. ( כמעט שכחתי! שמתם לב למשקפי השמש  שלי? קיבלתי מאופטיקנה,כצ'ופר על  העבודה שלי  בשבילם

 והנה עוד  נוף שלא הרבה רואים  כמותו בארץ.  איזה שפע של  ירוק. (לא,  אני לא מדגמנת בשביל  גזע העץ שמאחורי . אנו רק ידידים

 שלא תיפלי לבריכה הדגים יטרפו אותך. אפילו שאת תטגני את עצמך בשבילם בחמאה

  שורשי העצים עושים לי את זה כל פעם מחדש כמה יופי איזו מלאכת מחשבת של הטבע

'סתכלו 'סתכלו  שוב  כמה  יפה. מישהו   גילה לי  כאן בסוד  שהוא נעשה כזה כי נורא אהב לשלוח ידיים. אז אלוהים העניש  אותו שיהיו לו  המון  ידיים כאילו  אבל הן יהיו צמודות רק לאמא אדמה ולא לשום יפהפיה אחרת.בטח לא לדוגמנית  כמוני.

*

אז העץ בכה  נורא.  הדמעות  שלו  קפאו באוויר כצינורות והן  תלויות ככה לעולם.רווקות שלא מצאו בן  זוג באות לכאן ומשתטחות לרגליו,חולקות עמו גורל משותף. אבל הדמעות שלהן  לא  מתייבשות

זמורות זמורות עשה אותו הגנן העליון

ועוד  אחד להתפעם מיופיו  הבראשיתי

פעם  לעצים  היתה  עיר חטאים .והעצים עשו את הקרע  בעיני  ריבונו של עולם.אבל עץ צדיק  היה שם אז נתנו לו אפשרות לברוח עם אשתו ובנותיו.כמו כל אישה גם העֵצָה הזו האהבלית היתה  סקרנית.כעס ריבונו  ועשה אותה  גוש  עץ. כפי שתראו  חלק מגזרתה  הנשים השתמר. באין לו  אישה הסתדר לו לוט עם  בנותיו וגם הן  אתו – באין בסביבה  גבר אחר לפריקת

הורמוניהן.

 והפרחים בשמורה - נוריות

סחלב. כמה שהוא מיוחד שם במקום שבו הוא ניצב

ואני שמו  אותי בתוך מסגרת. לא מקובל  עליו.  אני  שוברת מסגרות. מי שצילם אותי  רצה  שכבר סוף סוף  אהיה ממסוגרת ואפסיק להתפרע עם צילומי הטבע.  נא! אני כן אמשיך

   אז  בתור פיצוי מסגרתי לו את הנוף

 עוד אחת כמו ציור נוף  תלוי על קיר

דרדרים

 סייפן

 המרחבים.  אמרתי לכם  ג'ונגל. הפעם  זה  סובב את נהר  האורינוקו אשר בונצואלה  ונצואלה אין דומה לה

צהובים זה לזה

דבורה'לה  עושה אהבה עם פרח. יונקת לו את צופו והוא מבסוט.

ולסיום איך אפשר בלי.....מבט אל הים

פסח שמח וכשר

* * * * *

~

התעוררתי  ונורא רציתי לים.

בשעה עשר וחצי בבוקר נסעתי אליו.  אבל דבר מוזר קרה שם. לא הבנתי את אשר ראו עיניי,  כי הים המזמין אותי תמיד להכנס אליו היה חסום הפעם בסלעים גדולים. האם הגעתי בטעות אל חוף אחר? לא יתכן. הייתי המומה. לא ידעתי מה לעשות לחזור הביתה?לא לחזור?

לפתע הבחנתי בספינה גדולה ניצבת בין הסלעים .לא הבנתי איך נשקה ממש לחוף כשהמים כה רדודים.

מחשבה בלתי הגיונית בעליל פקדה אותי: אמרתי לעצמי אולי היא תוכל לשאת אותי אל הים והיא גם תחזיר אותי בלא שהסלעים הקרים, האכזריים, האפורים עד כאב יפריעו לי לשוב הביתה.

מצאתי עצמי מטפסת בסולם החבלים אל הסיפון .פתע פגשתי על הסיפון את אביגדור  שהיה חבר ילדות שלי במושבה. ופתע נעלם ממנה  -  כדי שאפגוש בו  שוב אחרי  50 שנה!
 מאז אנו חברים! 
שאלתי אותו: " מה אתה ואשתך עושים פה?  נורא מוזר לי המצב"
הוא ענה לי שבעל הספינה חבר שלו והם יצאו ליום כייף. שלא אדאג. הוא ואשתו יהיו איתי. כה שמחתי לפגוש מכר

 בשובבות רבה, כמעט כילדת-פרא קפצתי על המים והשתכשכתי בהם.

הם ליטפו את גופי המתענג בידיים צוננות מעט אבל  גם חמימות.

הסתירה הזו אפשרית לפעמים: גם צונן גם מפיק חום היישר אל מרכזי הנעימות שלי. התענגתי

שבתי לספינה. נחתי מעט.ולפתע החלה לשוט..אני רק בגד ים לגופי ,

טוניקה ותיק עם כריך אחד בלבד, בננה. בלי שתיה, שכחתי!

שאלתי את אחד האנשים  לאן הם מפליגים?

ענה: "אמרו לך, החברה החליטו לעשות יום כייף"

בהלה פקדה אותי. השבתי שאני רק עוברת אורח, רוצה לחזור לחוף והביתה

אולי אפשר לעצור את הספינה?

השיב: "לא אי אפשר! רק בעשרים לחמש בערב נשוב לחוף.

חרדה הציפה אותי. אבל איך אמא שלי תדע?  היא תשתגע מדאגה.

וגם אין לי שתיה.
לפתע נזכרתי שלקחתי עמי את הנייד והתקשרתי לאמא שלי...
היי אמא..אל תשאלי מה קרה לי בבקשה אל תדאגי. סתם ירדתי לים ...

אני  על ספינה..כבר שטה ללב ים. מתגעגעת אלייך נורא.

 אין לך מושג כמה אני מתגעגעת...לפעמים נדמה לי שכבר...כמה? כמה?...

אולי תשע שנים לא ראיתי אותך נוכל להפגש רק בערב את תהיי שם בשבילי

אמא חייכה. (אני  יכולה לשמוע את החיוך של אמא, גם בלי לראות את פניה).
היא אמרה לי  " זה בסדר ילדה שלי, העיקר שהודעת לי.

אז עכשיו אני לא דואגת - מחכה שתבואי אלי. גם אני מתגעגעת"

פתאום כשאני שם, מטלטלת על הספינה פשטה בי מחשבה מוזרה: איך זה אני מדברת עם אמא בנייד. הרי  עוד לא היה לי אז נייד. ובטח לא לאמא.

אבל המחשבה פרחה לה ונעלמה. היא רק השאירה בי תחושה מאד של תעתוע כלשהו. 

ואז גל ענק שטף את הספינה והרטיב אותי לגמרי

שם על ים חורפי-זועף עברה בי המחשבה שהעלתה בעיניי דמעות:

 בטח שאמא מצפה לי! עוד מעט האזכרה שלה. ז'  ניסן. היא לא תבין מדוע  אני משוטטת בים ולא באה אליה.

ואז גל גועש נוסף טלטל נורא את הספינה. מימיו הרטיבו את גופי.

כמעט נפלתי.

ו...התעוררתי מן החלום.נעלמה הספינה נעלם הים אני במיטתי.
מתוך שנתי השלכתי מעלי את השמיכה. אני רטובה ולא מרסיסי ים.

הלילה חלום חלמתי. יצוק בו עצב רב.

געגועי אל אמי כה עזים ולכן כאשר אין אמא במציאות. אני מזמינה אותה לחלום.כמו עכשיו. אבל מדוע היו שם  סלעים קשוחים בים ומה פתאום עליתי על ספינה.מדוע הים סער? מדוע הייתי מפוחדת שם בטוניקה בלבד .

בלי מים. גופי הצטמרר. דמעות ניגרו . כבר לא הייתי  בספינה. 

אלא במיטתי. אבל  חלומות לא מסתיימים תמיד ברגע ההתעוררות מהם.

 כי שם במיטה, מיטיבה את החולצה שהתרוממה מגופי וחשפה את עורי.
ולמרות שכבר הייתי בבית הייתי משועבדת לצורך כביר  ..לחזור הביתה

 ולחבק את אמא.  נזכרתי שבשיחת הטלפון שלנו כשהייתי בספינה 

היא ביקשה בטלפון שאבוא לבקר אותה...

 התנעתי את המכונית ,למרות המרחק הקצר המפריד בית ביתי לבין בית העלמין, ואז ברדיו שמעון בוסקילה שר לי, יא-מאמא לא הבנתי את המילים רק ידעתי שהוא שר את זה לאמא שלו חשבתי וואאו איזה צירוף מקרים...אני בדרך לאמא ובוסקילה בחר בדיוק באותו רגע ללוות אותי עם השיר לאמא. ·      

עברו תשע שנים מאז נטשה אותי. השאירה אותי יתומה כואבת וכל כך מתגעגעת. בדרך עם בוסקילה אני כבר משוחחת עמה:
"הו ,מאמא שלי, מדוע הלכת? אפילו לא העלית אז בדעתך איזה ימים קשים

 יחכו לי ולשמואל כל כך הייתי זקוקה לך אז. 

וגם:

"אני כאילו כבר מבוגרת ויש לי שלושה ילדים משלי ושתי כלות ונכד שעשה אותי לסבתא אבל אמא, אמא, אני עוד הילדה שלך שצמאה כל כך לחיבוק שלך,

לסמכות שלך והכי הכי לחום המנחם שלך והאמירה הניצחית: "יהיה בסדר ילדה, בחיים הכל עובר

אבל את שותקת ושותקת ושותקת.

אמא לא ענתה והייתי עצובה מאד.

ועכשיו עשר וחצי בבוקר יום שישי 23.3.12 בדיוק בשעה ש"ירדתי" לכאורה  לים....והתקשרתי לאמא...הלכתי לבית העלמין...הבאתי איתי פרחי בר..

ככה אני אוהבת...פרחי בר להביא. אולי מפני שגם אני  קצת ילדת-בר
גם שני נרות נשאתי. אחד לאמא אחד לאבא והמון אהבה

מדי שנה אני שם לבד. כך בחרתי: להיות אצלה ללא אף אחד אחר.

בפרטיות מוחלטת. לא רוצה שאיש ישמע את השיחות עם אמא שלי.

 ממילא אני בת יחידה אז האמא הזו שייכת רק לי ובלעדית לי. 

ניקיתי באהבה את המצבות. השקיתי את העציצים הנחתי את הפרחים במקומם. הדלקתי את הנרות וישבתי על המצבה. דיברתי ובכיתי.

סיפרתי את הקורות אותי בלעדיה ובכיתי הרמתי עיניי אל השמיים הכחולים.

חיפשתי את העננה שאמא ואבא משייטים עליהם אולי צופים בי באהבה מלמעלה. אולי הושיטו ידיים לחבק אותי.

פרפר לבן חלף לידי. נרעדתי. הילדה שנחבאת באישה שאני  יודעת שזה הסימן. זו האמא שלי בלבן. הצהרת נוכחות שלה!

קבוצת נשים וגברים,  דתיים על פי לבושם, באו לפקוד את מתם, כמה מצבות ממקומי.  התפללו.  נדמה לי "אל מלא רחמים". הרוח הנושבת העיפה את האותיות שלהם לעברי שַמָחתי.  חשתי  כאילו הם יודעים שאני  לבד וכאילו  נשאו תפילה גם עבורי בשביל אמא שלי, רק שלי.

הם הלכו ואני נשארתי. המשכתי לספר לאמא ואבא שלי בפרוטרוט את כל הקורות אצלנו במשפחה; ושוב, בפעם האלף באותה עוצמה הודיתי  לאמא על כל מה שעשתה למעני כשהיתה בחיים. ואמרתי לה שעזה אמונתי כי גם כעת היא שומרת עלינו מלמעלה. כדי שיהיה לנו רק טוב

 לטאה אחת זחלה בלא פחד לעברי.  לא בפעם ראשונה. היא או  קרובי משפחתה  מגיעים איכשהו לכאן,קרבים אלי.  עיניה צפו בי  וכמו קראתי שהן אומרות: "הנה את לא לבד, הנה באתי להיות איתך.אבל מבטיחה לא להפריע"

 נפרדתי מאמא ומאבא בנשיקות על השיש, דמעותיי שטפו את המצבה

חיבקתי את השיש כה חזק.  באותו כוח  שהייתי נזקקת לו כשחיבקתי אותה בילדותי.
ואני - כל כך מתגעגעת

תשע  שנים! . לפני 9 שנים..יום לפני ליל הסדר קמתי מן "השבעה".

 לא מעכלת  אז שאמי לא עמי. לאמיתו של דבר עד עתה איני מעכלת

ושם בבית העלמין אצל אמא ואבא הרגשתי כי עודי שרויה בחלום

אפילו שהיתה זו מציאות ויום אביב ועצוב.

~

מחר - יום שישי - ז' בניסן אזכרה לאמא

הִשְׁתַּקְּפוּת

אוֹתָם תְּלַמֵי קְמָטִים
אוֹתָן עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת
בְּלֹא צֹרֶךְ בְּמִלִּים
אוֹתוֹ חִיּוּךְ
שָׂמֵחַ
אוֹתוֹ חִיּוּךְ
עָצוּב
אוֹתוֹ חִיּוּךְ גַּם שָׂמֵחַ גַּם עָצוּב -
כְּאַחַת
אוֹתָם נְמָשִׁים
אוֹתָהּ תְּמִימוּת
אוֹתָן הַבָּעוֹת
אוֹתָן מַחְשָׁבוֹת.
כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה בַּמַּרְאָה
אִמִּי הִיא הַמִּשְׁתַּקֶּפֶת מִמֶּנָּה.

~ ~ ~

 

מוּטַצְיָה מוּזִיקָאלִית

 

אֲנִי מוּטַצְיָה מוּזִיקָאלִית
מַכָּה   בְּטֵרוּף עַל קְלִידֵי הַשָּׁחֹר לָבָן
קוֹטֶפֶת בִּלְהִיטוּת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ מֵהַשָּׁמַיִם,
וְיוֹצֶקֶת  אוֹתָּה וְאֶת זִיוָה, 

 אֶל תוֹךְ הַפְּסַנְתֵּר
זִיקוּקֵי אֵשׁ פּוֹרְצִים בְּאַחַת.
הוֹפְכִים קְרָבַיִם!

קוֹטֶפֶת אֶת הַכּוֹכָבִים
מְבִיאָה אוֹתָּם אֵלֵיךָ

בְּסוּלָמוֹת חֲבָלִים
ואַתָּה?
אַתָּה נִצָב בִּקְצֶה הַבָּמָה.

        מְחַיֵּך אֵלַי.

 

מוּסִיקָה

~ ~ ~

כְּמוֹ הַפֶּרָח
הַמֵפִיץ רֵיחוֹ -
אַתָּה עוֹטֶה
אֶת רֵיחַ הַבֹּשֶׁם
שֶלְךָ -
הַמּוֹשֵׁךְ וְהַמַּקְסִים,

הַלוֹפֵת אוֹתִי

כְּדֵי לְחַבְּרֵנִי אֵלֵיךָ.

בּוֹא,

   בּוֹא,

       בּוֹא
וְהַתְאֵם נִיחוֹחַךָ  

לִשְׂפַת הָרֵיחַ שֶׁלִּי.
אֲנִי כְּשִיכּוֹרָה
אַחֲרֶיךָ אֵלֵךְ.

אֶת אַהֲבָתִי אוֹתְךָ
 לֹא נִיתָּן לִמְדֹד
בְּשׁוּם סֶרֶט מְדִידָה
אוֹ חֵבֵל מִידָה

רוֹצָה לִהְיוֹת אֵשֶׁת שִׁוּוּק,
הַמְשַוֶקֶת אוֹתְךָ אֵלַי 

קָרוֹב-צָמוּד.

רוֹצָה לִהְיוֹת,
טַיְקוּן שֶׁל הַעֲנָקַת אַהֲבָה.

~ ~ ~ ~ ~

בצעידות שלי ברחבי המושבה - במיוחד אוהבת את הצהובים

חרציות וברקן אחד

*

*

*

*

חמציצים

שטיח כתום - אורנית לוהבת

פטוניות

*כלניות

רקפות

כמה כייף שהאביב כבר כאן

*

פריחת האפרסק

סוף המסע - המרחבים

*

 (את הסרטון ערך לי איציק 45 - תודה)

~ ~ ~ ~

אשה אחת הלכה לבדוק למה התחפש הים שלה בפורים

ואלו התמונות שיספרו.

היום  היה לי  יוםOF  מעבודה כי "הלוא רק פעם בשנה יבוא להתבדח"

ומעניק חופש.

אז הים שנטשתי אותו בגלל הנסיבות הכפויות ממש כמו הצורך לעבוד או לשמור על הנכד שמח והכריז שבזכות ה-OF    הוא מתכוון להיות עלי ON  -ואיך!  כי כל כך הרבה זמן התגעגע אלי ("ואני אליך גם" – לחשתי  נרגשת באוזן המיית גליו) . אז כמו שהבנתם ביום הפנוי הזה כשכולם התחפשו ביום השמש הנפלא הזה העדפתי להתייחד עם הים שלי. גם לאישה כמוני  נשמה וצרכים, לא רק לחיה.

אמא  שלי שבשמיים בטח  ספקה כפיים בדאגה רבה, איך הקטנה  שלי מסתובבת בחורף שכזה שרק אתמול או שלשום ירד שלג וגשמים מעל הממוצע השנתי?

"אז מה היא הולכת לים בזמנים כאלה? ובכלל לא התלבשה כמו שצריך עכשיו,

לא מגפיים, לא סוודר, לא צעיף ולא כובע צמר, בשביל המאהב שלה היא מוכנה ממש להיות מופקרת תסכלו עליה, חברות וחברים שלי  מגן עדן, הוא סובב לה את הראש הים,באמצע החורף הנורא הסתכלו בנות איך היא באה אליו לבושה רק בגופיה ובטיץ ונעלי ספורט... אוי,אוי, אוי  מה שקורה לילדים כשאין אמא להשגיח עליהם.

היא עוד תקבל לי נזלת וגריפה חס וחלילה".עד כאן מה שאמא אולי אמרה.

והיא צדקה, כי בים אני באמת נעשית שובבה חסרת גבולות גם בלבוש גם בהתענגות גם אפילו במחשבות הפרועות העוברות בראשי ואף אחד שלא יגלה מה הן בזכות זה הים שגם הוא נהנה ממני והשיב לי אהבה – היו  לי בפורים שלוש שעות של שכרון חושים.
ואת, אמא'לה בבקשה אל תספרי זאת לחברות הפולניות שלך. הן לא יבינו אותי,

כי בכל פעם שדובר על אהבה היה להן כאב ראש או שחשבו כי יותר חשוב לנקות את הפאנלים במקום להיעתר לחשקים  של בעליהן.

כל כך נעים היה, - הו  אמא'לה שלי  וחברים שלי  - הסוכנת החשאית שלי המצלמה הלא נסתרת (הנייד שלי השומר אמונים ובכוונה לא מזכיר לי לקחת את המצלמה הדיגיטלית) המצלמה הזו שמנציחה לי את תענוגות הים -  עבדה כרגיל שעות נוספות  היה נחמד במיוחד היום, כי זו לא רק היתה שיבה אל מאהב אחרי תקופת היעדרות ארוכה ,אלא  גם כי היתה לנו ממש התייחדות, זאת אומרת כמעט לא היו  אנשים שם. הם יותר ממושמעים לאמא שלהם שבשמיים או בארץ ומבינים שחורף זה לא בשביל ים. אז לא הייתי  צריכה להלחם על מקומי הראוי  עם הים וכמעט לא נמצאו  אנשים  שדוחפים אותי  הצידה ממנו והלאה כי גם הם לא רוצים אותי המתחרה הבולטת על לבו ואיך אלחם על חסדיו.

*

רק עוד רגע איש,רק עוד רגע קט בבקשה אל תמהר,קח אותי.

עשה לי סיבוב ..הנה אני באה – קח אותי, נהנה שלושה וסירה אחת.

אתה, אני - והים.

איזה גברים חתיכים הם שחקני הכדורסל. גדולים, שריריים, מלאי און

אז כיון שהאיש עם הסירה מהתמונה הקודמת לא שם עלי התחלתי לצעוד

ולכבוד פתיחת העונה  רציתי לקלוע לסל. לצבור נקודות זכות הרי גם אני

מלאת אונים

פתאום ראיתי משהו מוזר,אבל לא. הפעם הוא לא של הנכד שלי המתוק.. אולי הוא שייך  לבת הים הקטנה? (ולא פייר. אם לגברים יש את בת הים מדוע לנו הבנות אין

 בן הים? לנו אין זכויות? מה זה  כאן? טהרן?  מאה שערים?

מדירים אותי מחתיכי הים?

הבן  אדם וגם הבת  אדם צריך שיהיה להם כוח כדי שיהיה גם מרץ לאהוב.

אז כמו תמיד הבאתי עמי מן הבית פצצת אנרגיה זאת אומרת בננה.

וגם כריך חובק  מנה הגונה של אומגה-3  זאת אומרת טונה. פתאום עבר לי חום בגוף. כי הים המתוק שלי שלא יודע מה שהבאתי מן הבית, החמוד הזה הכין לי  ארוחה  הנה תראו את הסרדין שחיכה לי על שולחן החול. כאילו אומר: הכניסיני  אל חיקך.

חיים צריך לגוון. מסכנים אלה שלא יודעים איך. אז הנה  כאן גיוונתי את מאגר הצילומים שלי עם תמונה מן הים  שצולמה  דרך משהו כמו טבעת ענקית.

רק  כששבתי הביתה ובמיטתי  חשבתי על מאהבי, פתאום באה לי הארה: אויש! איזו טמבלית אני. הרי הים הציע לי  טבעת אירוסין. הוא כל כך גדול אבל הוא גם הטמבל החמוד שלי,חושב שגם אצבע של אישה היא גם ענקית ולכן הזמין מן הצורף את  הטבעת הנפילה  הזו.

 והנה עוד צעצוע דומה. הפעם  הטבעת שהגיש לי היתה עשויה  מגומי עבה,בטוח,מסיר  דאגות,אם אתם מבינים אותי. יש  לטבעת כזו  שימושים מגוונים,כי היא  יודעת לבעור ולהעלות  עשן לא רק באהבה אלא גם אצל מפגינים למשל. זאת אומרת: גומי רב שימושי

 הצייר  השתגע! תראו  כמה כתמים  של צבע  לבן השפריץ על הים

וכאן הים ניסה לראות איך מתאימות לו  כרבולות לבנות 

בכל זאת חורף, גם אם היום קיבלנו זריקת שמש נהדרת ולכן היה מעט ערפל בכל זאת ניתן להבחין בארובות הזקופות של חברת החשמל. מתמידה להתקרב אליהן  כל ביקור בים.

למה לא? הן לא סקסיות בעיניכן? מגיעה אליהן כל פעם מחדש לבדוק אם הן עדיין יציבות ושואלת את עצמי אם אין סיכויים שתצטרף אליהן ארובה רביעית . לדעתי ,סלחו לי על ההעזה אבל לדעתי לארובה היה צריך לקרוא ארוב. ולו רק בשל צורתן.
 אופס, תראו  איזו ספינת אהבה יפה הצטרפה לצעדה שלי. היא מתקדמת במים אני על החול. 

תראו, תראו מנין הופיעו בחוף הכמעט ריק הזה, שתי בובות מקסימות כאלו

העורבת לעורב: "בוא 'נה אל תעשה עלי דאווינים עם כנפיים פרושות והכל.

ומועצת הים בדיון חשוב מאד בעניני המדינה 

 גם מי שיש לו לב של אבן, מרגיש כאילו הוא חלק מן הים.

למשל הסלעים האלה העולים ממנו כדי להשתזף קצת. 

 וצדפות  הומות בכל מיני צורות. עסוקות  מאד בהמון  דברים חשובים. 

אה, עכשיו הבנתי:  לכבוד פורים נתנו לצדפות יום כיף אפילו הביאו אותן לים. 

 ממש מחרוזת מוכנה שאענוד אותה על צווארי  ותצנח על חזי? 

כצדפים אשר על שפת הים.... 

 חסקה חסקה בלי סיפון ומעקה  

 מבט מהחוף לים  

 ועכשיו "מלהיפך" מהים לחוף - נכנסתי עליתי על הסלעים כדי לראות מבפנים החוצה

 - מישהו חשב להכניס את הכסא אל מאחורי הסורגים ולא מבין שמאחורי הסורגים
הים שם אותו 

 הנחתי את לבי הרוגש על החול אולי יעבור מישהו ויקח אותו כדי לפנקו

ולחמם אותו בטרם...יבוא גל גדול

 קרובה כבר לתחנת הכוח. ואם  אתם שואלים אותי  מה הן הארובות הקטנות האלו שמשתכשכות במים ,אסתכל בכם בתמיהה ואומר: מהיש  כאן להבין אלה הילדים של הארובות הגדולות. עוד תראו איך יחדרו אל לב השמיים ענקיות כהוריהן

 תמיד נוהגת לגמור עם התנפצות הגלים המשקפת התנפצויות פנימיות שלי

בגוף ובנשמה

 וכאן ממש  ברגע האחרון ,בנס, בדקה התשעים ניצל בנס הנייד שלי

כי ההתנפצות ממש השפריצה עלינו

לא רציתי לאבד אותו. הגנתי עליו כמו אמא על הילד שלה

*