וְאֲנִי -
יַלְדָּה אָפֹרָה,

גַּם אִם לְעִתִּים יִשְטְפוּנִי
בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת,
עוֹדֵנִי נִצֶּבֶת מִנֶּגֶד
כּוֹבֶשֶת אֶת כֹּל
הַחֶלְקוֹת הַטּוֹבוֹת.
לִפְעָמִים עֵינַי קֶשֶׁת
בֵּין הַקְשָתוֹת -
אָז הַיְּקוּם טוֹבֵל בִּצְבָעִים
וְהָאוֹר מַלֵּא.

אַךְ הַרְבֵּה בְּעִצְבוֹנִי,
יַטְבִּיעֵנִי הָאָפֹר
אֶלָּא אִם ...

*

אֶלָּא אִם אַתָּה -

מַנִּיח כַּפּוֹת יָדֶיךָ,
שוֹטֵף אוֹתִי
בְּנַחְשוֹלֵי תְּשוּקָתְךָ,
בְּמַעְגָּלֵי חִבָּה
וּכְּמִיהָה נוֹגַעַת.
מְלַטֵּף
בְּאֶצְבַּעוֹת עָנֹגוֹת,
נוֹגְעוֹת לֹא נוֹגְעוֹת

אַךְ לְעִתִּים - בְּעָצְמָה -
יִשְׁקְעוּ אֶצְבְּעוֹתֶיךָ
עַזוֹת, תּוֹבְעַנִיוֹת, חוֹמְסוֹת
בְּמַעֲמַקֵּי בְּשָׂרִי;
בְּמַעֲמַקֵּי כֻּלָּם.
עֲנָנִים מְבֻשָמִים עַל רֹאשֵינוּ:
רֵיחוֹת שֶׁל תְּשׁוּקָה
כְּקֶצֶף הַגַּלִּים מֵאָחוֹר,
מְכַסִּים אוֹתִי
בְּלַחְלוּחִית מְרַעֲנֶנֶת

וְיַדֵיךָ -
כְּבְּמַגָּע שֶׁל קוֹסֵם,
טוֹות קוּרִים אַוְרִירִיים
שֶׁל אַהֲבָה,

כְּרֶשֶׁת נֶחְשֶקֶת אוֹפֶפֶת
כְּמַגָּע מִסְתּוֹרִי קַמָּאִי
שֶׁל קוֹסֵם עָלוּם

הָמֵס אוֹתִי,

חָמוֹס אוֹתִי,
תָּכְנֵת אוֹתִי,
הַתֵךְ אוֹתִי,
סַתֵּת אוֹתִי מֵחָדָשׁ.

מְחַק אֶת הָאָפֹר בְּהַגִיחוֹ,

 מְנַסֶּה לִכְבֹּשׁ.

*
אֲנָחְנוּ -
מוּל קְשָׁתוֹת הַאֶקְוַדוּקְט בְּקֵסַרְיָה, קָיִץ
מִבַּעַד לְאַחַת הַקְּשָׁתוֹת
שְׁקִיעָה
שֶׁל שְׁנַיִם,
לְבַד

פּוֹקְדַיו מִכְּבָר פָּנוּ לְבָתֵּיהֶם

הַחוֹף שָׁקֵט וְקָסוּם,
קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנוֹת נוֹשְׁקוֹת לַיָּם
כִּנְשִׁיקַת מָוֶת אַחֲרוֹנָה

רֶגַע לִפְנֵי הַבְּעֵרָה

 בַּאֹפֶק -
אָדֹם וְכָּחֹל עִרְבּוּבְיָה.

עִרְבּוּבְיָה גַּם בְּקִרְבִּי

עִרְבּוּבְיָה גַּם בִּקְרַבָי

יִשְׁתּוֹלְלוּ שָׁם כֹּל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת,
כֹּל צִבְעֵי הַלַּהַט.
שָׁקֵט הַיָּם מִמּוּל
צוּנָמִי הַיָּם שֶׁאֲנִי
מַטְבִּיעַה אוֹתְךָ בְּתוֹכִי
כְּאָסִיר,

 לֹא אַתִּיר לוֹ לְהִמָּלֵט

מִסוֹרָגָי הַכּוֹלְאִים.

כִּכְלוֹת -

אַחֲרֵי הַרַעַש הַרוֹגֵעַ
שֶל חִיבּוֹר עִלָּאִי -
הִ תְּ פָּ  רְ ק וּ ת!.

רוֹצָה אִתְּךָ לְהִתְעַלֵּף יַחַד,
לִטְבֹעַ בַשֶּׁקֶט הָאֵינְסוֹפִי
שֶׁל אַחֲרֵי,

כְּשֶהַחָזֶה מִתְנַשֵף מְהִתְּרַגְשוּת,

שָדַי כְּגַּלֵי הַיָּם,
בְּחִיּוּךְ מָתוֹק שֶׁל תּוֹדָה
בְּדִמְעָה נִגֶּרֶת שֶׁל עֹנֶג.

*
עַד נָבוֹא שׁוּב לָתוּר זֶה אֶת זֶה
פּוֹסְעִים מִשְׁעוֹלֵי אַהֲבָתֵנוּ-תְּשוּקוּתֵּינוּ
אוֹהֵב וְאוֹהֶבֶת
וכְּמֵהֵי סְעָרָה נוֹסֶפֶת.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

מבעד לקשת

וקשתות האקוודוקט

ושקיעה אחת

היום היה ממש סרבן - וצודק!

הוא קם קצת עצבני היום. לא יודעת מה קרה לו. התנהג כמו ילד רוקע ברגליו

שרוי במצב רוח של "לא רוצה! ולא רוצה". בדרך כלל הוא די ממושמע.

 לא עושה בעיות. מבקשים ממנו משהו ברצון הוא מבצע.

אבל היום משהו השתבש אצלו.

אחרי השיחה עמו ,כמו של מבוגרת עם ילד, ממש לא האשמתי אותו

ראיתי שהוא לא כל כך מרגיש טוב (חושבת שבדרך כלל אני חשה אותו.

הוא קרוב אלי! מחזיקה אותו צמוד אלי. אולי יותר מאשר גבר אחר.

והאמת היא שהוא עושה הכל כדי לרָצות אותי כדי שלא לומר לספק אותי.
כמו מאהב אמיתי תמיד הוא יודע מה אני צריכה ורוצה בכל רגע נתון;

 וממהר לבצע. "מה שתבקשי, בייבי", הוא לוחש במתיקות).

 אבל היום שלא כמנהגו היה שונה. אשמיע באוזניכם את המונולוג שלו

ואתם תשפטו ביני לבינו.

אבל כבר הייתי מה זה נחמדה אליו. בכל זאת נדרשת איזו רגישות כלפיהם.

*

"לא רוצה ולא רוצה! מה תעשי לי? לא רוצה לרדת היום לים.

 דייי! תעשי הפסקה! " - כרכר סביבי בסרבנות. התעצבן כשראה אותי לובשת

את בגד הים הצנוע שלי

(ברוח מסע הצניעות והדרת-הנשים שמתגבר והולך בזמן האחרון.

 חס וחלילה שלא אעורר הרהורי חטא וזימה בקרב הגברים המסתובבים שם)

לפני שהספקתי לשאול משהו הכריז: " היום אני רוצה לטייל יחד ברחבי המושבה, טיול שבת. מזמן לא עשינו את זה. גם כאן יהיה כמו בים.

שם את מוצאת תמיד דברים חדשים. גם כאן תמצאי דברים חדשים.

ראבאק! את יודעת שגם במושבה אפשר לצלם ולחוש את הטבע,

את המרחבים, את השדות את הפרחים, בתים חדשים שנבנים

 ואנחנו הרי צריכים להנציח את הרגע" (וואלה, הוא נעשה לי משורר פתאום)

בקול עולה שיש בו טינה גוברת והולכת, הזכיר לי: " חוץ מזה הרי רק לפני שבוע הייתי בבית חולים, יומיים ביליתי שם, שכחת? את לא יודעת מה עשו לי,

פתחו את כולי, ממש עד הקרביים, הוציאו, ניקו.

לא יודע אם את היית עצובה בגלל מצבי שם .

אני הייתי ממש ממש עצוב בלעדייך. התגעגעתי לידך החמה והרכה

המחזיקה בי ,מגע נפלא של אישה אוהבת.
"לך אולי לא היה כל כך איכפת. הרי יש לך עוד אחד מן הצד.

חשבתי: תראו כמה אני סובל אבל היא מתענגת לה עם מישהו אחר .

יעני, שוברת שיגרה. מנסה לגוון.

" שמעתי איך הם לוחשים לך את זה: הוא סובל מבלאי" לחשו כאילו כדי לא להבהיל אותי.אבל שמעתי ונבהלתי! .איך לדעתך נדבקתי במחלת הקורוזיה,

את חושבת? בגללך! בגללך! שאת עם הגחמות שלך גוררת אותי לים

ואני מציית כי אוהב אותך. שם בים אני מקבל לחות מלוחה שלא לדבר

על פעם אחת שהפלת אותי לתוך שלולית מי ים , גם כאב לי וגם נרטבתי

 ולכן היה צריך לקחת אותי לבית החולים הזה! תאמיני לי כשאת עשית אהבה

 עם האחר אני מה זה סבלתי! אז זהו! לא בא לי לחזור לים!

היום אנחנו מטיילים ברחבי המושבה, קחי את שמואל ואת כלבתך.

 מבטיח לך לעשות לך טוב. אחלה של צילומים".

בסדר נייד חביב שלי, שעובד יותר כמו מצלמה. אתה מה זה צודק.

לא מתווכחת. מטיילים במושבה ,הולכים אל המראות הרחובות הירוקים אל השמיים , אל הצמרות, אל האנשים.

אז יצאנו לדרך אל המרחבים החומים ירוקים

שמואל וגורה ראשונים אני במאסף

עין

תמונת מחזור

גן וויל - מי רוצה לנשק את הצפרדע...אולי ייהפך לנסיך

 

 

ומי זה שמציץ?

 

גן וויל - מי רוצה לנשק את הצפרדע...אולי ייהפך לנסיך

בדרך פגשתי את העננים שוחים בשלולית. בטח היה להם קר במים.

וגםלא לבשו סוודר כמו שאמא ביקשה

ומי זה שם טיפס גבוה גבוה עד לב שמיים? נכון הקקטוס זקוף, חצוף וחודרני

תפוז סיני קטן ועסיסי הוא החלק הנשי היפה והרך אל מול הקקטוס

העננים והשמש שליוו אותנו הקדירו קצת פניהם ולא יודעת למה

והנה הפסיפלורה פרי התשוקה - ברוך השם מסתדרת בלעדיו

ומי משתזפת לה בתוך הקופסא? חתולה מיאוווו!

 "חושבים שנעים לי להיות הומלסית?"

ועוד חתולה ג'ינג'ית כמוני שימו לב , בצל המשתקף כאילו רואים את עינייה

הקוצים - מהקיץ יבשים אבל כמו ציור

עצרנו לבדוק את הבאר הקטנה מים לא היו בה רק ...חצץ..

אוכלים הרב הממנו בחיים,לא?

זה עשה לי קצת עצוב בלב - חיפושים בפח - בשבת

שלדים שלדים עוד מעט יעלו בשר ויהו משכן אדם. פרדס חנה-כרכור שוללללטת!

עוד עץ מענין זמורות זמורות - יפה כמו מזמור

אשכוליות או לא להיות

קקטוס מיוחד

מתמסרת לשמש

לא שאני משעבדת למחזה הזה . אבל כאנתרופולוגית חובבת

עוקבת אחרי תופעות אנושיות מרתקות
למשל, איך כל כך הרבה המוני המוני עיניים נצמדות לאקרן הטלוויזיה

 צופים במין תאווה שקשה להגדירה אחרי ה"בולקעלעך"

 הצבעוניים הממוספרים.

רבים מן המהופנטים אל הכדורים הצבעוניים מקווים

 כי אחרי שהכדורים יפסיקו להסתובב ויצנחו קצת מותשים

 כמו אחרי מעשה אהבה, קומץ מן הצופים בצג -

כבמעשה קסם ייעשו בן רגע למיליונרים.

ויש כאלה - הרוב - שיקנאו במי שנעשו המיליונרים.

ואיך ינודו לעצמם בתיסכול על רוע מזלם ויקנאו באלה ששיחק מזלם.

"אפילו שבכלל לא מגיע להם - ולנו מגיע יותר".

בהשראת מה שקורה לאחרונים העצובים, חבר קרוב שלי אף המציא

את הפתגם ש"הכסף של העשירים מעייף את הפה של העניים"

ואז כשעירית ענבי המפעילה הנצחית של מכונת כדורי הלוטו נפרדת מאתנו,

כבות גם עיניי הצופים במחזה הזה. הם נפנים בלב קצת כבד לענינים אחרים. נגמרה ההצגה. התפוגגה התקווה.

אשקר אם לא אומר שגם אני כמו כולם הייתי רוצה שחשבון הבנק שלנו

יהיה קצת יותר תפוח שלא תעגם עלי נפשי על כי אין בידי די כדי לקנות את המגפיים המהממים האלה שאני חושקת בהם
החולצה הנהדרת שהיתה עושה אותי מה זה חמודה ומה זה אישה
והתכשיט הזה שיהפכני למאושרת.

נו, טוב, אל תרימו גבות גם אני אישה!

אבל האמת היא קצת שונה לא המיליונים הם אלה שכלתה אליהם נפשי:

בהסתכלי במחזה מכונת-הלוטו,נשית כזו חולמנית-הוזה אז כן!

גם אני מרותקת לא בשל פיתוי הכסף המסנוור.

אני מהופנטת בשל היחסים הקרובים כל כך בין הכדורים במכונה.

ההתנקשויות הרכות-הנעימות, מגעים מהוססים או אפילו חזקים.

חבטות החיזורים, זה "התוקף" וזה הנהנה (סליחה, נהנית);

כשהם מתחברים חזק חזק - ונפרדים; מתחברים רך-רך,

בדבקות עזה ועיניים מתלחלחות - ומתרחקים.

נאנקים קלות בעת שגופיהם פוגשים זה את זה.

בבואם זה אל זו. כאנחות מפגש בין גבר לאישה.

מראה הכדורים בתנועתם מעורר בי כמיהות. ככה עובד המוח שלי

התר אחרי אהבה, ככה מתרגשת הנשמה שלי.

מוח ונשמה השואבים מפגשי כדורים לו לא שייכים ונופחת בהם

קסם ההזייה.

רוצה להיות כדור אחד ורוצה שכדור אחר יחפץ בי - ואני אחשוק בו.

רוצה שיקרב עדי. יקחני.
רק הוא ואני. ארבעה האחרים מיותרים. שיתחכך בי. יתחבר אלי.

רוצה כזה במכונת חיי. לא בזו של הלוטו.

לא צריכה שיחזו בנו מיליונים. רוצה שרק עינינו יפגשו.

גופינו ידעו זה את זה. אהבתנו והתרגשותנו ישקשקו לנו את האושר,

ישביעו את הכיסופים.

ואז אהיה ברגשותיי לא מיליונרית-לוטו
אלא מולטי - נאהבת!
ואוהבת!
טיקונית של אושר!

היכן אתה כדור שלי, החי בקרבי בחזיונותי?
הגיבור המככב בהם. נע במראותיהם. אלה הפוקדים אותי בעוצמי את עיניי מתמסרת לקרני השמש החמימות בחוף הים או בסתר תחת שמיכתי.

אתה עמי כל כך. צמוד! אך את מראך לא אדע. אף לא את מקומך.
בּ ו א!
בוא אל בין זרועותיי,
בוא אל בין...

(בהורוסקופ ביום שישי היה כתוב לי שאזכה השבוע ב...הגרלות

היום שלחתי טופס לוטו  6 קוביות כששאלה אותי המוכרת אם אני רוצה

גם אקסטרא..אמרתי לה שיספיק לי אם אזכה במעט..בלי האקסטרא

אז נותר לי היום לחכות...לתוצאות ההגרלה)

עדכונבוקר -

בדקתי בעיתון,אפילו לא חיכיתי לתוצאות אתמול ב-11

ויש לי רק...2 ניחושים אז אשאר עניה מרודה

אבל עשירה באהבה

בוקר נפלא

כַּדּוּר אִשָּׁה, כַּדּוּר גֶּבֶר

לִפְעָמִים
אֲנִי חָשָׁה בַּשִּׁגְרָה הַזּוֹ
כְּמוֹ אוֹתוֹ כַּדּוּר צִבְעוֹנִי מְמֻסְפָּר
הַמִּסְתַּחְרֵר בַּכְּלוּב שֶׁל הַלּוֹטוֹ
וְעִמִּי עוֹד כַּמָּה כַּדּוּרִים מְמֻסְפָּרִים אַחֶרֶת
מִתְגַּלְגְּלִים מִסְתַּחְרֵרִים
רְאִיתִיךָ, וְהִנֵּה גַּם אַתָּה שָׁם,
סְחוֹר סְחוֹר תָּנוּעַ לְצִדִּי
וַאֲנִי בְּכְמִיהָה בָּחַרְתִּי בְּךָ.
עַד נִפַּלֵט אֶל הַמְּצִיאוּת.
סוֹף סוֹף נֵצֵא לָחָפְשִׁי
הַתִּזְכֶּה בִּי? הַאֶזְכֶּה בְּךָ?
הַנַמְשִיךְ לְהִסְתַּחְרֵר
אֲבָל יַחַד?

*

נשארתי רק עם ה...שקית  של הבובות המפחידות

לפני שבוע בשישי בבוקר וגם בשבת יצאתי לים.
מאז התחלתי לעבוד קוצצו לי מנות הים בצורה ממש אכזרית. אז כשמזדמן איני מניחה לו לרגע. שלא ילך לחפש לי אחרות. בחוץ היה קיץ באמצע דצמבר.

השמש רק התעוררה פיהקה ,התמתחה, שירבבה את קרניה וליוותה אותי

כל הדרך בחמימות מפנקת. (היא קצת מקנאה ביחסים ההדוקים שלי עם הים).

בחוף הינחתי את הכסא שלי במקום המתאים לי. אז תראו מה זה חוצפה:

הופ התיישבה לה על הכסא בפישוק רגליים. לקחה לי את עיתוני השבת, וישבה לקרוא והיא ממש מבסוטה מעצמה וזורחת בהנאה

טוב, מה אני אלך אתה מכות שתפסה לי את הכיסא? השארתי אותה שם ויצאתי לצעוד. אבל הייתי במתח: הזותי אין לה גבולות.

חשבתי: רק שלא תאכל לי את הכריך עם הפסטרמה ואת שני האגסים שהבאתי כצידה לדרך. האוויר של הים "פותח את התיאבון" לאישה כמוני שממש נהנית למלא את פיה בדברים טובים.
רציתי שתעלה כבר לשמיים ותחמם בינתיים את המים כי בשובי,

ארצה להשתכשך בהם כמו תמיד.
צבע הים היה מדהים. בכל מקום - צבע אחר, ממש

"שלל צבעים טכניקולור"

הים גם לא נשמע, היה שקט מתמיד.

לעיתים, נראה לי שאלוהים יושב למעלה מול פלטת צבעים,

מכחול בידו והוא צובע

בכתום עד אדום את עלי השלכת
את הים - בכחול, טורקיז ותכלת,
העצים - בירוק
הפרחים בכל שלל גוונים, איך שבא לו!
הלוואי והיה צובע את כולם בצהוב, כי אני אוהבת פרחים צהובים.

תנו לי חמנית ואני מתמוגגת. אפילו חרצית תתקבל בברכה.

ואתם יכולים לראות דבר זה כרמז אם אתם רוצים.

 כאומן קפדן הוא עמל וצובע בעדינות ובסבלנות, את הים בכל הצבעים
צובע בשפע גוונים ים גם את הפרפרים. אפילו מוסיף להם נקודות ובקווים -

מעשה אומנות. רק את הג'וק הוא קיפח בהעניקו לו צבע דוחה.

מישהו לחש באוזני כי גם הוא קופץ על השולחן בבהלה

כשהוא רואה אחד כזה.

 טוב, נעזוב את מעשי הבריאה המופלאים.
הגיעה העת לקפוץ אל המים. להשתכשך בהם לחוש כיצד

הם אופפים אותי ברוך ובחמימות אוח! איזה כיף!

אני עוצמת עיניים,מתמסרת!

בשישי שבת זה...כבר לא בטוחה שאוכל לצעוד שם.

ומעכשיו התמונות שהנייד שלי...אסף בדרך

~ ~ ~

וזה התאריך 2 בדצמבר 2011(הייתי גם בשבת 3.12)

הצצתי מבעד לסלעים לראות את אהובי הים,

ככה שלא יראה אותי מסתתרת כי הוא יכול להתרגש ולרגוש בראותו אותי 

ואכן הטורקיז בלט היום

אוי! מה שקרה היום לים.מה קרה? בת זוגו אמרה לו שאינה מוגנת!

אז מהר מהר ביצע היה במשגל נסוג - ברח ! השאיר חשופים וגלויים

 המון חוף וסלעים והשחפים מרחפים ממעל.

 כעוסים! "תמיד היא עושה לו את התרגילים האלה",אמרו.

ועורב אחד מה איכפת לו הוא? מחפש דגים 

היה אמנם אחד אבל....כבר מת בטח לא היה גם כשר

הים גם מעצב את עצמו..נו טוב קצת עזרתי

אפיקים אפיקים נחלים נחלים וכולם אל הים 

ממש יכולתי לצעוד היום על כל הסלעים כי הים ראה ויסוג לאחור

ושחף אחד שעף 

כאן "דגתי" את השמש היא היתה חמימה ומחבקת 

צבעי המים

וטוליק השחף שלי שברח 

עוד פסל סביבתי שמצאתי

כל כך הרבה שחפים שם - רק שהייתי עם הנייד - ולא יכולתי יותר קרוב

הלכתי בשקט בשקט אחרי הזוג הזה שירד לים לפני

 וחיברתי עליהם סיפור רומנטי

הנחתי את הכסא ואת התיק ויצאתי לצעידה - הים מבעד ל...

אלוהים יושב למעלה ומפסל את החול ואם תשאלו אותי

 חומר הגלם שלו נראה כמו המון שוקולד.

את הים צבע בכחול - איזה צבע הא?

וטורקיז

משיט את הסירות שיהיה קצת לבן

הסירות העוגנות

שחף אחד שמתבונן ומחכה לחברו

תעלת בלאומילך לאן היא מוליכה?אל אי המטמון ואני תמיד שם...מוצאת

פלג קטן

עוד 3 דייגים עם הציוד בדרך למזח הם בעצם 6 עם ההשתקפות והשמש במים

*

סופשבוע נעים

הים הבודד - תודה לאיציק 45 שערך לי את התמונות

מסלול הטיול ותמונות -

בשמונה וחצי בבוקר, 23 בנובמבר 2011 הגיע האוטובוס לצומת גבעת אולגה לאסוף את שמואל ואותי בדרך לצפון, יגאל המדריך לאורך כל הדרך

הסביר לנו על כל הישובים היה מענין לשמוע - עצרנו בצומת אלונים

 לארוחת בוקר ומשם המשכנו לשמורת הטבע החולה

קודם כל נכנסנו ל"עופוריה" מרכז מבקרים וצפינו במיצג בתלת מימד

 ממש מענין הכסאות זזים ואף חשים ברוח ובעכברים שבמיצג...

פתאום אתה חש שהם מדגדגים לך ברגל - ופרפר בא במהירות היישר

אל הפנים,  לאחר המיצג הסתובבנו בינות לצמחיה.

השמורה לבשה בגדי חורף ביום כמעט קייצי, שם ראינו את הג'מוסים

ודגי השפמנון את צבי הביצה ועופות המים, ברכיות וקורמורנים

שהגיעו מאירופה לכוון אפריקה ועוצרים למנוחה ותידלוק בישראל.

בעודי מסתובבת בתוך מחשבות צבעוֹניות מכל הצבעוניות שהיתה שם,

עלינו על "גשר צף" בלבו של האגם, ושם יכולנו לראות

את כל בעלי הכנף והדגים, גם צבים ששחו להם במים.

לאחר מכן עלינו לרמת הגולן לתצפית מהר הגעש הרדום בנטל

מראש ההר יש תצפית מרהיבה לעבר סוריה, החרמון רמת הגולן והגליל

 ושם יש את בית הקפה המפורסם קופי ענן לאחר הסברים 

 על הקרבות שהיו, על המוצב שהיה שם לאחר מלחמת ששת הימים

 ובמלחמת יום כיפור הסורים פרצו מקוניטרה וכל העמק שנמצא מתחת,

 בציר הצפוני, בסוף כוח של קהלני עם טנקים בודדים הצליחו להדוף אותם

 וביחד עם חיילי מילואים , נכבשה קוניטרה וצהל הגיע 60 ק"מ לפני דמשק

ולא רצו לכבוש את דמשק בגלל מניעים פוליטיים.

ישראל החזירה את קוניטרה בתנאי שהם ישפצו את המקום,

הם לא שיפצו את קוניטרה הישנה, והקימו את קוניטרה החדשה.

בקיבוץ מרום הגולן אכלנו ארוחת צהריים  ומשם נסענו לעיר קצרין

נכנסנו לבית הבד שם שמענו הרצאה מפיו של אבנר -

איש שהגיע מרמת אביב אל רמת הגולן - התאהב במקום ומגדל זיתים

ויש לו בֵּית בד, שם מייצר את השמן וסיימנו במיצג היפה "קסם הגולן".

אכן,  החיים הם קסם.

~ ~ ~ ~ ~

הנופים של השמורה - מים רוגעים - טבע נטו

צב נינג'ה שוחה למה נינג'ה? אולי הוא המצטיין בקרבות תחת המים

דגי השפמנון הענקיים לא הייתי רוצה להפגש איתם כשאני רק עם בגד ים

שמעתי שהשם שלהם נורא מדגדגדגדג

המון שפמנונים - ! אמממא'לה! שמעו שהגעתי והכריזו על מחאה חברתית

עד שלא באה לשחק עמם. שיחלמו!

הפפירוסים - הנה אלה משרים שלווה על העולם.

ועוד דגם יפהפה ושלוו של צמח מים שעליו פעורים ומזמינים.

כאילו  אומרים חדרו ולקקו את צוִפי,כי זה חוק הבריאה

הג'מוסים חיות כבדות אלו מוסיפים נופך נכבד - כמה מאות קילו כל אחד -

 לשמורה הפראית הם על החוף והברכיות במים

 בכניסה ל"עופוריה" שם היה מיצג על השמורה

יגאל המדריך מסביר על השמורה

 עופוריה כך מתחיל המייצג - איזו...אופוריה

אין צורך במילים הצילום למטה מדבר בעד עצמו

צעדנו לאורך הגשר כדי לראות את השפמנונים והצבים וכל העופות

השתקפות

קורמורנים במים. יש להם גן עדן כאן!

ברכיות. כנ"ל. גם בגן עדן

מהשמורה נסענו להר בנטל הר הגעש הרדום

שם גם בית הקפה הידוע קופי ענן שהשם כל כך מתאים למקום שבו הוא ממוקם

על הבנטל שמואל על פרשת דרכים.לאן יפנה לדמשק?( מסוכן)

בגדד?(מה ישלו לעשות שם?) משרד רוה"מ? (לא קבעו לו ראיון)

אז כרגיל תמיד יחזור הביתה ל...כרכור

הגענו הביתה עייפים ובעיקר...מאושרים

פרק ראשון הסיפור על המושתלים

http://cafe.themarker.com/post/2441077/

.

מתנחלים על אדמה לא להם העמיקו שורשים בה,תודה לאל.

כאילו מאז ומתמיד היו מחוברים אליה. חלק ממנה

החברֶה האלה,כפי שציינתי, הנם מקומיים -או מיובאים שבאו לארץ

"לעשות עליה" הם מנהלים את חייהם היומיומיים כמו כל אחד אחר.

אבל בכל זאת כיון שאירוע ההתיישבות היה כל כך עצום מבחינת חשיבותו ,

הם מחליטים לקיים מפעם לפעם פגישת מחזור. כמו שכולם עושים.
למשל, רוצים לשאול אחד את השני
-"מה נשמע"
-"איך הולך"
-"וגם "אהלן"

מְפַעֵם בהם הצורך מפעם לפעם לחלוק סיפורי גורל משותף

ועם זאת כל כך שונה!
כיון שהם אוהבי הארץ המפגשים שלהם ממונעים.

זאת אומרת במקום להפגש במקום אחד, עולים על אוטובוס ונוסעים לטייל.
ככה מרוויחים שני דברים גם שמחת המפגש וגם קיום מצוות "צא ושוט בארץ".
כמו שאומרים: "להרוג שני זבובים במכה אחת".

כאן מחליטה הכותבת שצריך להפסיק להיות סתומה (מבחינת אי בהירות)-

ולהפוך לִמְפַרֶשֶת: המתנחלים הם כְּבֵדִים שבאו לגור - ולא בדרך הטבע -

בתוך אנשים.
האנשים האלה בעבר קרה להם דבר איום ונורא: הכבד שלהם התקלקל

ולא נמצא שום"מתקן כבדים" שהיה יכול להושיע.
אז עשו להם השתלות כבד בארץ או מחוצה לה וכך ניצלו חייהם.

זו אחווה באמת מיוחדת במינה, יוצאת דופן. אנשים אשר אירע להם נס.

בטיול היינו 53 אנשים מושתלים ובן או בת הזוג כולם כאמור חיים ופועמים.

אני מתכוונת עכשיו למתנחלים שחס וחלילה וברוך השם

אף אחד לא דורש לפנות אותם."שלום עכשיו" לא נוכח כאן....
המתנחלים הלוא הם הכבדים שהוזמנו לגור בתוך אנשים אחרים.

 כלומר, אחרי שבעליהם הקודמים הלכו לעולמם.

שמואל אישי הוא כמעט "בן הזקונים" בין אלה שהושתלו (ניו אורליאנס ארה"ב, לגדת המיסיסיפי - זוכרים?). אני רעייתו ,המלווה אותו עכשיו בטיול

אבל ליוויתי אותו גם במסע הנורא בשנים הכל כך קשות;

מלווה 24 שעות ביממה בפחד,אימה וחרדה. תוהה אם שמואל ישרוד או לא.

עכשיו הנני המלווה המאושרת שלו אחרי ההשתלה.

לא תמיד קלה הדרך ל"נערות ליווי".אבל עכשיו זו הנוכחית - מאושרת.

23 בנובמבר,בצומת גבעת אולגה, בשמונה וחצי בבוקר, עלינו לאוטובוס הצוהל

 של "הקולגות" מלוויהם או מלוותיהם.
היעד - צפון הארץ. הכותבת כאן מכה על חטא ועל עוון של אי ענווה. איך שעליתי לאוטובוס קיבל את פני בעלה של שרה וקסלר יו"ר עמותת מושתלי הכבד במילים נעימות:

• "הנה הנסיכה באה אלינו", אמר.
  אם אומר לכם שמחמאה כזו לא נעימה וטעימה, אפילו יותר מהקפה הראשון של הבוקר,אז אשקר לכם. איזו אישה לא אוהבת שאומרים לה שאינה צפרדע אלא נסיכה?
• הַוֶקְסְלֶרִים הם מכרים ותיקים. כבר מתחילת המחלה של שמואל כשהגיעו לביתנו לעודד, לפני 8 שנים.

טוב, נראה לי שדי!
די כבר עם רק הלספר על עצמי ידעתי.
עוברת להתרגשות השוררת באוטובוס בקרב המטיילים.

את האירוע אירגנה יו"ר עמותת מושתלי הכבד,שרה וקסלר אשר עושה זאת כבר המון שנים היא עצמה מושתלת כבד מזה 21 שנים. מאחלת לה עוד המון שנים של אושר ובריאות, התרגשות היתה כמובן . כמעט שאין נסיבות אחרות שבהן נפגשים אנשים שזכו פשוטו כמשמעו בחיים.
             בחיים חדשים.
             בחיים נוספים.
אפשר לקרוא לכך איך שאתם רוצים.
מתנה אחרי שהגורל איים עליהם בגרוע מכל. והשטן שבשמיים התגלגל מצחוק סדיסטי בראותו איך הם סובלים. איך שהנבל הזה השתעשע בנו!
עד שהוא נוצח!

לא רק המושתלים זכו אלא גם בני משפחותיהם ובני ובנות זוגם בעיקר

שהמתח והחרדה שלהם עד ההשתלה היה לא פחוּת.

כשהאוטובוס מתגלגל צפונה נזכרתי איך לפני שנים אחדות השתתפנו בטיול

קודם של העמותה. בטיול אז כולם כבר היו מושתלים זולת שמואל אישי.

רק אלוהים יודע כמה הייתי אחוזת קנאה בהם. שמחתי בשמחתם

אבל נדתי לגורלנו האישי על כך ששמואל ממש כבר דעך ולא נמצא לנו

עדיין פתרון.

למרות שאיני דתיה בדרך לגליל נשאתי עכשיו עיני השמיימה

ואמרתי תודה לאל. תודה שיצאה מקרבי בצעקה גדולה, אף שאיש לא שמעה.

 אני מקווה שמי שכוונה אליו שְמַעה גם שְמַעה!

באוטובוס גלגלנו שיחות. לרגעים, היתה לי תחושה כאילו הנוסעים בן הם חבורת זוכים בפייס.

אלא שהפייס שלהם לא הגריל בשבילם ממון אלא דבר שחשיבותו עולה ללא השוואה על כל הכסף שבעולם. הם זכו בחיים.

אזני היו כרויות עכשיו לסיפורם של המשתלים.איש איש וסיפורו שלו

השונה כל כך מסיפורים של האחרים. אפילו שלכאורה כולם חוו את אותה חוויה

כל אחד מהם נושא את הסאגה שלו על ההצלה ועל הקירבה למוות.

החיים עם המחלה - וההשתלה המושיעה.

 אלה שזכו להשתלה בארץ באיכילוב, ביילינסון והדסה. והאחרים שיצאו לרחבי העולם, כדי למצוא את ישועתם. בארצות שונות.

סיפרו על החיים לפני ההשתלה -והחיים אחרי הישועה.

היו בהם שהושתלו לפני שלוש שנים או שש שנים או 21 שנים והיא "הוותיקה " ביותר. לידם, שמואל הוא "ילד". רק לפני 10 חודשים. (בלי נדר, בינואר הקרוב נעשה לו יום הולדת שנה להשתלה).

וגריגורי שהושתל לפני 5 חדשים. מה אומר ומה אדבר.

 על כל אחד מהם אפשר לכתוב רומן מרתק

כזה מן טיפוס מוזר אני - אבל אין לכם ברירה אלא לקבלני כמות שאני כל חיי:

תמיד תמיד חלק בי מעורב במתרחש בכל העוצמה הרגשית שיש בבן אדם .

וחלק אחר בי מסתכל מן הצד כמשקיף בלתי מעורב,

הפעם הייתי גם מעורבת וגם משקיפה. המעורבת והמשקיפה היו מאושרות

לראות את המושתלים "קורעים" את ארץ הגליל משמורת החולה המופלאה,

בואכה רמת הגולן. מהלכים בתוך הטבע המתעורר אחרי הגשמים הראשונים,

כשם שהם "התעוררו" לחיים חדשים אחרי ההשתלה. בתוך קשת הצבעים המרהיבים המרגשים שהציע לנו הגליל, ראיתי גם את צבע השמחה באנשים שחייהם ניתנו להם במתנה.

לראות את המושתלים צועדים בינות שבילי הטבע המקסים של רמת הגולן -

בריאים ושמחים
והנה הם לבושים בבגדי חג של חיים חדשים.
והחיים כל כך יפים המה!
(מי יבין זאת יותר ממי שהחיים כמעט נלקחו ממנו)

מביאה תמונות של המטיילים בלבד - בפוסט הבא אביא את המסלול

ואת תמונות הנוף של שמורת החולה והר בנטל, שהן בהחלט יפות לטעמי

שכן אוהבת לצלם....נופים יותר

~ ~ ~ ~ ~

על הר בנטל הקבוצה מקשיבה להסברים של יגאל המדריך

 אבל אני בגלל הקוצים שיש לי שם עליתי למעלה לצלם אותם

והנה הם שוב. מבט על הצד האחורי שלהם שמואל עם הכובע הכחול באמצע מול

יגאל המדריך הנפלא

על הגשר

ומקרוב

   

 יגאל מסביר על שמורת החולה 

זוכרים שאמרתי שכל פעם הים נראה אחרת? כנראה שצריך לאהוב מאד את הים, לראות את כל השינויים המתרחשים בו בכל רגע, בכל שניה.

בתאריך היפה הזה - 11.11.11  אפשר היה להכנס למים שכן הטמפרטורה היתה בסדר, המים קרירים אבל נעימים, נכנסתי ורקדתי טנגו עם הים פעם צעד אחד קדימה ושניים לאחור ופעם שניים קדימה ואחד לאחור, כמו במשחקי האהבה אני תמיד נותנת לים לנצח...כדי שאבוא אליו שוב ושוב ו...שוב

והפעם... התמונות שיספרו את שהיה, בעזרת הנייד שלי.

הָיִינוּ שְׁנַיִם
מוּל שָׂדוֹת שֶׁל יָם
יָשַׁבְתָּ מוּלִי וְרֹאשְךָ מְרוֹקָן

              עַל הַחוֹל מֻרְכָּן.
לָקַחְתִּי מִכְחוֹל שֶׁל מִלִּים,
עִרְבַּבְתִּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁלַל גְּוָנִים,
טָבַלְתִּי גּוּפְךָ בִּדְלִי שֶׁל צְבָעִים,
צִיַּרְתִּי אוֹתְךָ
שֶׁבַע שָׁעוֹת עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ דַּקּוֹת
יָדַעְתִּי,
אַתָּה הַמֻּשְׁלָם.

~ ~ ~ ~

היום הים היה חלק ושקוף -

 אין מה להשוות בין יום שישי לפניו שהיה סוער - מעונן - גשום - והתאריך - 11.11.11

איזה צבע -

וכך נראו העננים

הים שקט כל כך - מפרש לבן מלבין באופק (נו כמעט לבן)

כמו כל אישה גם ההיא למטה רוצה לתפוס את הגבר שלה.... הפעם -  אחיה הקטן)

ואחד שהרוח לוקחת אותו לכל מקום

כאן חיכתה חתונה לבנה - 11.11.11. איזה יופי של תאריך להתחתן בו - "כוכב הים"

פרש דייג הרשת ביום סגריר מצא אישה ברשת ביום סגריר

אז מה צריך דייג אישה כך סתם? תפס אותה ביד, זרק אותה לים (לא חראם?)

אני לא מנסה לדמיין על מה...אתם חושבים

בוב הבנאי

הארובות נוגעות בעננים חודרניות שכאלה

בין תיל לתיל שוחק הים - בן חיל!

 רוצה לעוף כמו השחף ולנחות על אשר אוהב

וגם העורב פה קרא קרע קרע מה הוא מחפש הסקרן?

הים שקוף - המון דגים

הדייג שב עם שללו

עונג - כמה צלולים המים

יום ללא גלים

אהבה ב-4 ידיים גבר עוטף אישה נעטפת ו...זו לא אני

בצו השעה מצאתי צב שכבר לא...מתקדם בכלל גם אם לא יתנו לו צו 8

שתי אמהות לעתיד - בטן מול בטן - מביטות אל העתיד

מזל עקרב - מזל החודש
איזו מן שלווה...עד ביקורי הבא

*

יום ים ב-ארבעה בנובמבר

בתיאטרון ,בחלק מן ההצגות, התפאורה היא דינמית ומשתנה.

לעתים בין מערכה למערכה. לעיתים אינה משתנה במשך כל ההצגה.

אבל במקום ההוא ,שבו ההצגה מתחלפת לעיתים מרגע לרגע,

בין אם בדרך של מהפך ובין אם רק בפרטים אחדים - 

גם התפאורה והתאורה מתחלפות בהתמדה. כאילו לא נוח לו לים

בלי להשתנות בכל רגע. אולי משמעם לו והוא לא יודע איך להעביר את היום.

מי יודע? אולי אשתו לא מתייחסת אליו יפה,אולי לא מספקת לו את צרכיו.

ממש אין לי שום השערה בעניין הזוגיות שלו. ולא רוצה להטריד אתכם בהשערות שווא.

אז כיון שהוא לא מרוצה/לא מסופק/משועמם הוא משחק ב"להשתנות".

הנה הוא רוגע שולח אדוות רכות שמלטפות בחום ובחיבה את החול הגובל בו.  לפעמים יעלו גם על הנשים והגברים הגובלים בו או רק ילטפו. 

לעיתים הוא כל כך זועם  שקצף די מגעיל יוצא משפתותיו והוא מתחיל להרביץ

עם הגלים שלו בכל דבר שהוא פוגש. ממש נורא. ויש אזורים

שמשום מה יש לו כעס באמת עצום עליהן ואז?אוי ואבוי! 

ראו ערך "צונאמי" הויקיפדיה.

יום הולדתי חל בארבעה בנובמבר. אני אמנם מה זה עקרבית!

אפשר לומר שחוץ מאבא כשעשה אותי אצל אמא, גם העקרב ביקר באותן דקות אצלה ולכן המון גנים של מזל עקרב מהולים בי.

רק שתדעו! רק שתיזהרו! רק שתקַוו! (את זה תבינו בעצמכם)

ביום הולדתי קמתי די מבואסת ודי מבואסת מן העולם שבו אני  חיה.

(כמו מה שכתבתי על הים כשהוא מוציא קצף רק שאני לא הראיתי כלפי חוץ ממה שמתערבל אצלי בפנים ומעכיר אותי.

אז כשהתעוררתי נעורה עמי בעוצמה רבה מה ששואפת לו כל אישה -

(מה נעשה שהטבע יצר אותנו כאלו ) -  דמיינתי לאיזה פסטיבל חגיגי

עם תרועות תופים וחצוצרות. באופן סמלי כמובן.

לא בדיוק היתה לי הרגשה שזה יקרה כמו וכמה שבא לי. גברים לא מבינים את התשוקה הזו שיש בנו שיצהלו ויחוללו סביבנו. מה אעשה ואני אישה

חשוכת נקבות מבינות-מזדהות במשפחתי.

כולי אישה אחת קטנה - וארבעה זכרים. 

התרומה שלי לדמוגרפיה הנשית לא היתה ממש משהו.

אתם יודעים איך זה זכרים. "מזל טוב", "מזל  טוב" אולי מתנה קטנה - וזהו. 

ואחר כך להציץ לסירים לראות מה תהיה "החגיגה" ש ל ה ם...

רגע,רגע! זה הכל ופסטיבל אין בשבילי?

מה שתיארתי הוא כמובן תסריט דמיוני ,כי עדיין אני בבוקר יום ההולדת

אז אמרתי לעצמי: תשמעי,זה לא ענין שתרגישי ככה ביומולדת שלך.

לכי אליו!  לכי אליו - ויהיה לך טוב  אולי תתנחמי בחוף שלך.

תעשי אתו את החגיגה. הוא יודע כמה את אוהבת אותו.

ואת יודעת כמה הוא משיב לך אהבה ועילוסים. אז שם על החוף בשביל ההרגשה שלי אבל גם ובשביל העולם כולו כתבתי על החול את המידע המרעיש

שהיום יש לי יומולדת.

אחר כך המשכתי לצלם ונכנסתי אליו החמים ומזמים ,לטבול שם, 

לשיר אתו שירי יומולדת. הוא ירים אותי כמספר שנותיי פלוס אחת

על גליו וישיר לי "שתזכי לשנה הבאה עוד מאה ועשרים שנה"

זה יהיה לי נעים מאד.

אוהבת כל כך את הזיווג שלי אתו. אולי כבר יהיה לי די מבחינת תוכן היומולדת.

הים מרוב תחושת שובע יעשה אותי מנומנמת ולאה.

וכך רגועה אולי כשאשוב אל ביתי ,אל המשפחה - לא אתאכזב נורא אם לא ממש  פסטיבל יחכה לי.

אין עכשיו הרבה אנשים בים. שקט מאד כאן. אחרי הסערה המשותפת לנו

נראה לי גם הוא כמותי, שבע ולאה אבל באמת כל כך יפה. 

וכל כך במיטבו.

הכל רווי עתה רגיעה. פה ושם כמה גולשי גלים מבקשים "לתפוס גלים"

ואילו הגלים עצמם, משחקים תופסת-חופים אולי סתם מחוללים משנים את הצבעים.

אופסס, הנה סרטן זכר אחד פתע בצבץ ויצא מן המים אל החול רציתי להנציח את הרגע, ארבתי לו עם מצלמתי אבל מיד נמלט. נראה לי שעם האינטואיציה שלו הבין שיש לו עסק עם עקרבית. עקרביות ידועות כעתירות חשק.

אז לא בא לו עכשיו.

הרי רק עכשיו הוא היה עם החברה החמודה שלו במים ועשה אתה מספיק דברים שגרמו לו לצאת אל החול והשמש לנמנם קצת. בחול כדי לנוח ממנה.

אז ממש לא בא לו שאיזו עקרבית תבוא לעקוץ אותו או תבקש שיעקוץ אותה.

ברח מסכן מן הפח אל הפחת

אחר כך ממש בבת אחת השתנו התפאורה והתאורה. הים נעשה לסוער.

עננים קודרים עשו משטים אפורים בשמיים אף ירדו טיפות גשם.

אמנם במשורה.

אני אוהבת את כל הצבעוניות הזו האנטי משעממת בים ומנציחה הכל במצלמה

בפעם המאה אחזור ואומר - אולי למען החדשים מקרוב  באו אלי -

כי הים ואני ממש זוג :

כשהוא סוער אני מנסה להרגיע אותו. 

כאשר אני סוערת נכנסת למים והוא עוטף, מחבק,אוהב ומרגיע.

טוב צריך להתכונן לחגיגת המשפחה בערב..

מעניין מה עמית נכדי הקט יביא לי מתנה ויגיש לי בפסטיבל

או שלא..מעתה התמונות שיספרו על היום האפור שהיה בדיוק ביום הולדתי

בשבוע הבא אביא לכם את הים כפי שהיה ב-11.11.11 ממש שונה לחלוטין -

 שמיים כחולים,הים חלק ושקוף ושמש כמה שמש - אמרתי שהים משנה תפאורה?

אז יודעת שבירכתם המון מזלטובים ב-4.11.11 אבל את הפוסטים מכינה ואז מגיעה יותר מאוחר...מיום הפסטיבל מראש תודה שוב לאיחולים.

~ ~ ~ ~ ~

הַשִּׁירָה וְהַיָּם
מְשַמְרִים  אוֹתִי חַיָּה.

כֹּל עוֹד

אַמְשִׁיךְ

לִכְתֹּב
בַּיָּם,

לִצְעֹד,
לְסַפֵּר אֶת חַיַּי.

אַך

בְּעֵת  שֶ -
אֶאֱרֹז חָפָצַי
וְאָמוּת,
עִטְפוּני בְּשִירִים
ולא  בְּתַכְרִיכִים
ולְאַחַר -
הַּלְחִינוּ אַהֲבָה.

יש לי יומולדת. כל  החוף צריך לדעת את זה ,לא? ואני   עקרבית! להיזהר!

שני שבלולים לאחר מעשה האהבה. 

 לפי מצבו  מסתבר  שהזכר "המדולדל", הוא זה שלמטה

 ומי  זה הילד  הגס  שעושה אצבע משולשת...?

 רק הוא והחסקה שלו. עכשיו היא עולמו. היא והים

בין גלים  ובין ימים טסה הסירה

ומי חפר לו חור?בחול?

מאחורי ה...סורגים?

 ומה רואים מבעד למראה?את הים כמובן

מעשה בתפוח שנגזר עליו גורל נורא

 זה איך שהדברים נראים למטה

-וההמשך למעלה. כמה יפה פורחת  האישה

עיניים לו ולא יראה. אוזניים? אין.  הוא רק עיניים של אמא

מה קרה? העורב חושב העורב קרא קרע

השקפתי אל תוך תחנת הכוחשם מתנשא העמוד הפאלי שלה

סתם תמונה של חול. (וים)

 שלישית לא קשור

הארובה נושקת לשמיים - אחת מהן

וכל השלוש.  הרמון שלם  אבל בשביל  הנשים.

איזה ים יפה - הא?

וממעל עננים אפורים - וגם היה טפטוף. טיף טף, טיף  טף.

  זה אני הגשם שבא להרטיב את הים

 *

יֵשׁ הַבּוֹחֲשׁוֹת
קֶמַח בֵּיצִים,שַׁמֶּנֶת

סֻכָּר וּמָה לֹא עוֹד,
יוֹצְאוֹת לָהֶן עוּגוֹת מְשַׁגְּעוֹת.

 יֵשׁ הַמּוֹהֲלוֹת
צֶבַע בְּצֶבַע,
מְצַיְּרוֹת
וִיְצִירוֹתֵּיהֵן תְּלוּיוֹת לְתִּפְאָרָה
עַל קִירוֹת.

יֵשׁ הַמִּתְעַלְּסוֹת עִם חֵמָר,

לָשׁוֹת בְּשָרוֹ כְּמְאַהֲבוֹת
פְסָלִים נִפְלָאִים
הֵן יוֹלְדוֹת בְּכֹחַ אָמָּנוּתַן.     

 וַאֲנִי -
כֹּל שֶׁיּוֹדַעַת הוּא
לִרְקֹד עִם אוֹתִיּוֹת

לְהִתְמַזֵג עִם הַנִּקּוּד
לְעַרְבֵּב,

        לִבְחֹשׁ,

                 לָלוּשׁ מִלִים,

לִיצֹר מִשְׁפָּטִים,
לִמְזֹג  בָּהֶן  בְּשֶׁפַע מלִבִּי

לַעָשוֹת בְּרִית עִם מִלָּה           

 וְאָז נוֹלַדִים מִרֶחֶם נִשְמָתִּי
הַשִּׁירִים שֶׁאַהֲבָתִי
הַלְּוַואי יְעָרֵב טַעַמָם גַּם לַאֲחֵרִים.

~ ~ ~ ~ ~ ~

 אישה עושה שירים

לא אלאה אתכם יתר על המידה. רק רציתי לתאר בפניכם את הקשר הפואטי ביני לבין חדר הכביסה, ביני לבין המטבח. הו,הו! והנה כבר תוקפת  אותי הפמיניסטית שורפת חזיות שבתוכי, גוערת בי בזעף " למה את לא אומרת גם 'בדרך למיטה'?", בעיניך  אלה הם התפקידים שנועדו לבת חווה? מטבח?

(לדאוג לאוכל למשפחה,שלא ירגנו),

כביסה (לדאוג למשפחה לבגדים נקיים).

מיטה (לדאוג לבעל?)

את שיפחה את?

לא שלא מכבדת את התפקידים האלה המוטלים, בין היתר, על האישה.

אבל התכוונתי לדבר אחר בתכלית. (אז תרגיעי , פמיניסטית  זועפת!).

אתם הרי יודעות ויודעים: כל אדם יש לו עדיפויות בבחירת המקומות והתנוחות.

על כן מעשי האהבה  שלי – הפואטיים, הפואטיים... -

מתרחשים בדרך הזו:
בעיקר בדרכי אל חדר הכביסה או בבואי למטבח .
הידיים ידי אביה הולכות אל מכונת הכביסה או אל הכיריים.
אבל באותו זמן המוח או הנשמה עובדים בפול גז יוצרים ויוצרים.

לעתים, בעמל רב, לעתים, כפרץ בלתי מרוסן  

חדר הכביסה נמצא בחצר ובפסעי על המדרכה המצופה באבן משתלבת אדומה, עולות לי כל מיני מחשבות לגבי שירים או סיפורים. 

אז בחדר הכביסה שלושה מכשירים פועלים. כל אחד והלחן  שלו.
מכונת הכביסה סבה-סבה ומרעימה, המייבש משמיע את נעימתו המייבשת.
אצלי מתרשרשות-פורצות המילים ברעש גדול, אף כי בלי קול.  
מזנקות מן הנפש  - והחוצה.

בערך כזאת יקרה גם במטבח.

 בשובי מחדר הכביסה רגע לפני  שאשים פעמיי למטבח,  עוצרת ליד המגנט.  (זאת אומרת – המחשב). לרשום מה שנולד שם  אצלי  ליד "הכובסת" ו"המייבשת". אחרת, אשכח. אל תסמכו  על זכרוני. אני לא  סומכת גם.

 ממהרת לרשום את הטיוטה שהמציאו זה עתה שני איברי הממונים  על עניני הכתיבה, הלוא הם המוח והלב. לעתים  בתסוס  עלי  רוחי  הנשית-התאֵווה ,עוד איבר או שניים מתערבים. ולא אכנס לפרטים.  כל אישה תדע למה אני מתכוונת.

 לעיתים גם  בלילה על משכבי –אני ממש לא יודעת  שובע -  נולדים הדברים , אשר לימים יופצו בבלוג,. וכך יארע:  בעת שחולפים במוחי מאורעות היום הנעימים והבלתי נעימים. המחשבות   הכמוסות מפניכם, אלו הנעימות, גם  הכבשים המעתירות עלי  לספור אותן מתייצבות ובאות. והנה  פתע פתאום  מופיעות

השורות מפזזות מולי גם האותיות  שמתחברות להן למילים ואחר  כך

בערך כזאת יקרה בדמיוני וכבר רואה את הנמשים שאלביש על כל מילה ומילה -

כדי שיהיו מנוקדות ויפות.

 
אז כשתמה מלאכת ההפריה והעובר - הפואטי מסתדר לו ברחמי,

אני קמה ואצה אל המגנט, כלומר, המחשב... - או  לחילופין  - מתעצלת

ולא רצה. מעדיפה את המחשבות הנעימות הכמוסות מפניכם.

שהזכרתי למעלה.
לא מרשה למצפון לייסר אותי שאיני מעבירה את היצירה לעריסת התיקייה שבמחשב. "זה לא שאני לא אוהבת אתכן" - 

"אבל, דחילק, תנו גם לי ליהנות קצת מן החיים ולו רק במחשבותיי הנעימות.
גם לחיה נשמה,לא?

אז לא קמה  בחומרה בנעימת אזהרה אני מצווה לשורות לא להישכח ולא להעלם

בתהומות הנידחים של מוחי.

השירים  שלי עוסקים בעיקר בעולם הים, המים, העצים, הנופים,
האופק הלא ברור. לעיתים גם בשקט מסביב והשתיקה העצמית שלי. 
לעיתים, הם רווים עצב, לעיתים מגיח לתוכם תסכול, מפני שנראה לי שלשאוב שטיחים יותר קל מלשאוב כוחות לחיות וליצור ולהיות שמחה תמיד.

גם בעצב ובתסכול משתדלת לחייך, בתקופה האחרונה, לצד העצב,

תחושת המחסור (לא הכספי) אלא באושר זאת שחזרתי לעבוד עם ילדים

ובשמעי את הגיגיהם המתוקים הם יוצקים בי תרופה כזו

שגורמת ללב להתרחב. להיטען בשמחה. 
עמית שלי, נכדי, עוד לא יודע לדבר כדי שאשתולל משמחה אבל כל קול שהוא מוציא, כל חיוך ממלאים אותי באושר עילאי.

השירים שלי אינם יומרניים מבחינה אינטלקטואלית ותיאורטית,

לא נכתבים בשפה גבוהה, בדרך כלל הם מאד אישיים.

מה אעשה ואני טעונה תמיד ברגשות לפעמים עד להתפוצץ ;

כאלה הצורחים לצאת וללבוש צורת מילים. גופי נעשה כמו גוף אישה יולדת

ששדיה הגדושים כואבים מאד, רוצים להשתחרר מן החלב הנאצר בהם.

לא תמיד נוח לי להופיע  בדמותי האמיתית. על כן יש ואצור דמות אחרת

שאינה אני ולהציגה. ממש כמו להיות כוכבת ראשית בהצגה. ישות אחרת!
בילדותי, בעת מצוקה, פניתי לאוכל כנחמה. היום גם כן אוכל. (אחר אמנם):

מכינה לעצמי סלט גדול של מילים עשיר ומתובל,מעכלת אותו אט אט ובעונג.

רק אז מרגישה שובע. לאה מעט מן המאמץ אבל מאושרת. כמו אחרי...

בדרך כלל חותמת בשמי כשאני מרגישה נינוחה ואמיתית.

הייתי רוצה ללמוד לחקות אתכם בשירתכם לנסות לכתוב בקו אחד, 

כיוון שהקו שלי לא מוביל לשום מקום, הוא גם לא סימטרי ואני מתפזרת.

שמחה שיש לי אתכם כדי שתחזירו אותי למסלול הנחיתה.

הייתי אתכם – בכתיבתי - ברגעים קשים התובעים ושואבים את כוחותיו

ורוחו של אדם עד שכמעט הוא הפך לסמרטוט מושלך ברחוב מהביל

תחת קרני השמש החמה,מעלה ריח לא נעים.

שמחה בעיקר לשתף אתכם ברגעים שמחים. ככה יצא  ש..

"חיי בשיריי - ושיריי הם חיי" ,ממלאים כל כך הרבה חוסרים.
כותבת על המוות, מלאך המוות האוסף בדרכו את כל חלקי הפאזל שלי

לכדי שלם; ואז - מגיעה לשיא.
נותנת דרור למילים

הזִקנה והמוות תמיד ליוו אותי, הם בעצם חלק מחיי, קמילת הגוף,

איבוד צלילות המחשבה ובריחה לעולם האחר.

לא, עוד לא הגעתי לשם.  אבל המחשבות עליו פוקדות אותי, לעיתים.

 הגם שאני רחוקה מקשישות, מקמילה גופנית או נפשית, איני מאבדת

את צלילות רוחי.
נכון לפעמים, בהתעצב עלי נפשי, חושבת על עולם שכולו טוב שאפשר להימלט אליו. פנטסיות יש מכל המינים,אתם יודעים.

כשאני כותבת על אהבה, מרגישה שהיא נענית לקריאותיי

ואז אני פורשת כנפיים ומחוללת על רחבת הריקודים
כמו טיפטופו הרך של גשם אחרי עונת יובש,  מעניק אהבה לפרח . 

הסקרנות שלי אינה פוסחת על אף תחום.  אבל ממש כל תחום.

אתם הזכירו אחד ותראו שגם עמו הייתי.

יש לי עיניים גדולות ורעבתניות תמיד אעצור להתחקות

אחרי כל פרח וכל כל עץ. אעצור בחריקת בלמים ליד שיירת נמלים עמלנית

הנעה אל יעדה בקוצר רוח. מתחתנת עם השמש השוקעת ,

קוראת  לגלים הנשברים אלי חוף, גל אחר גל, כמו משחקים בתופסת.

אומרת: בואו הכו גם בי. בעוצמה אבל גם ברכות. אנשים מרתקים אותי.

חשה,  שהשירים שלי הם -

המאהבים  שלי, ההורים שלי, הבעל שלי, הילדים שלי,(הנכד שלי –הכי!),

הים, הנופים.

איתם עושה אהבה לאורך כל דרך חיי

מתמלאת..

מתמלאת - ומתמסרת

מתמלאת - ונרגשת

מתמלאת - ונסערת

מתמלאת - עד שעם המלאוּת תזחל אלי גם הלאוּת הכי נעימה שיש,

כמו זו של אישה אחרי לידה,  כמו זו של אישה אחרי מעשה האהבה.

...כשנולד  לי שיר חדש אני פורחת, ושמחה.

ומאושרת גם בזאת: ש....יש לי אתכם.

       מִתְעַלֶּסֶת

        מַ
        עֲ
        מִ 
       י
       דָ
       ה

       מִילָה מוּל מִילָה

          סוֹעֶרֶת, מִתְעַנֶּגֶת, נוֹגַעַת
        מִתְעַלֶּסֶת אִתָּן
         מַגִּיעָה לְ -
         אוֹרְגָזְמָה לְשׁוֹנִית. 

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

ים אחר על ספינת הרפתקאות

הים הוא המאהב שלי ואני לא חדלה לחזר אחריו. גליו מתנפצים,

חובטים בי בעוצמה של אוהב נלהב. הוא מרטיב אותי .

 הוא מפליא אותי ביופיו המשנה צורה בלי הרף. אני מתמסרת במימיו,

יורדת למעמקיו. אבל הפעם שיניתי תנוחה. הפעם אני מעליו.

הפלגה, לא לא מטעם מנו ספנות .לא קרוז תענוגות גורף את כל איי יוון

בואכה איטליה סיציליה וגנואה. לא אני בחורה צנועה מסתפקת במועט.

פרולוג: טוב שיש חברים,טוב שהם חברים טובים. וטוב מאד שיש להם יאכטה.

לי אין שום סיכוי לספינת עונג כזו. מיקה היא בחורה נחמדה מאד מסבירת פנים, וכל אדם גבר או אשה - היה שואף שתהיה לו אחת כמותה.

מיקה שייכת לאותו חבר טוב שלי.איש שתפוז שִידֵךְ בינינו ויצר את החברות הנחמדה שלנו שמו אלכס. "מיקה" אגב היא לא אישה,היא יכטה.

אבל קשורה קשר חם מאד אל החבר שלי

אותו חבר מזמין אותנו וחברים רבים אחרים לצאת עמו ללב ים, הם נענים,

 כי איזה כיף ואיזו שלווה היא להתנתק מן היבשת אל כחול הוא הים,

 כחולים הם השמיים ושקט שקט סביב. החבורה נאספת לעתים קרובות

אל "מיקה" ואל החבר שלי אבל אל תגלו לאף אחד:

ההפלגה הזו מבטיחה בכל פעם "ארוחת שחיתות"

הוזמנתי כמה וכמה פעמים אל החוויה המרנינה הזו .

אבל אני ילדת מושבה צפונה צפונה בשרון התיכון.

אז אשדוד נמצאת מעבר לאופק הגי.פי.אס, אם היה לי אחד כזה.

הנהגת שמחזיקה בהגה המכונית שלי ואני יודעת לנסוע גג עד 20 ק"מ.

אחר כך היא "מתבהלת" אומרת לעצמה: אמא'לה ומה אם אלך לאיבוד,

במרחקים? ואין אתגונן - (והאם ארצה להתגונן?) -

אם פתאום יבוא זאב ויעשה לי דברים בלי רשות

שוב ושוב שמעתי על הוללויות "מיקה" אבל לנהוג עד שמה לא העזתי.

 למה? כבר אמרתי לא? ילדה מפוחדת ממושבה.שפנה..

יש לי חברה בארה"ב, גבי שמה,כשנסענו לנברסקה שכידוע נמצאת בארה"ב

של אמריקה נסיעה לצורך ניסיון (הנפל) להשתיל כבד באישי

היא הקפידה על קשר טלפוני דיברה ועודדה היתה קשובה לבכי -

והיא בחום לבה התעקשה להעביר אלינו אוכל ישראלי העבירה לנו חבילה

 של כל מיני דברים טובים ישראלים וכל כך נחמדה היא היתה,

שגם צירפה עיתונים מישראל, כדי שנתגעגע למכורתנו ולא יעלו בדעתנו

רעיונות להשתקע בנברסקה שהיא לא הכי משהו בארה"ב.

היה נעים לקבל את "המשלוחה" מניו יורק. גם מרגש.

מכל מקום גבי הגיעה לישראל - כמו בכל שנה היא מגיעה "שרת החוץ"

אני מכנה אותה כי אין לה רגע דל כל יום היא פוגשת חברים

וכך יצא שהיא אספה אותי ונסענו אל אלכס "היכטונר" בעליה של "מיקה"

ואלכס אסף אותנו בואכה אשדודה לנמל. בנמל העברי השלישי

(לא סופרים את עכו ויפו)עלינו על "מיקה" ,"מיקה" לא גנחה מעומס משקלנו.

אבל כן גנחה הילדה מהמושבה בשרון היא לא היתה אף פעם על יאכטה ולא הסתכלה אף פעם על הים כשהיא רוכבת על ספינה.

הרופאים -אשר כמובן איני מצייתת להם רשמו לי הוראה לא להיות הרבה בים

כי אני מסתממת במהירות ואז מי יודע מה אני יכולה לעשות אחרי שעשיתי היכרות ראשונית עם ים אשדוד הוזמנתי לרדת בארבע מדרגות

"לבטן" של "מיקה" פתאום גיליתי "בית קטן בים" שלושה חדרי שינה

בדיוק מה שהיה צריך (היינו שלוש בנות ושלושה בנים - מטבח עם מקרר תנור כיריים,כדי לאגור כוחות לקראת חדר השינה.

ממש יפה! -השתאתה בינה לבין עצמה הפרובינציאלית.

נו, הזותי מן המושבה שבשרון; תראו תראו - שחה לנפשה עוד אותה אישה -

"יש כאן אפילו שירותים וטוש אם מישהו בא לו לעשות דוש.

חדר אוכל יש מטעמים מובנים הנוגעים לצניעות ולצנעת הפרט

אני לא יכולה לחלוק ולחשוף בפניכם את כל הפנטזיות שלי מטעמים מובנים. אבל הנה בכל זאת אחת: תמיד חלמתי שיהיה לי ג'יפ ארבע על ארבע,

 שעמו אטוס בהר, בעמק, ובגיא ובחולות הים. חארקות משוגעות.

שם בים על היאכטה, בגדתי בפנטזיה הזו. אמרתי לעצמי. נו, מילא הג'יפ .

אבל בגילי מגיע לי שידרוג פנטנזייתי. עכשיו רוצה יאכטה! מה תעשו לי?

 זה מה שבא לי! ואני גם רוקעת ברגליים.

השמיים היו טיפה מעוננים. מן אפרוריות. הים היה חלק ממש כמשי ,

כעורה הצח של אישה שאלוהים העניק לה יופי בנדיבות.

הים האשדודי קיבל מסתבר מסרון מן הים שעל יד המושבה שלי.

נו, ההוא ,שלי. ההוא ביקש ממנו להיות נחמד אלי.

"אל תעשה לה גלים וכאלה" כך כתב השלי לאשדודי

יש ביניהם יופי של יחסים. נענים אחד לשני. אז הוא היה מה זה חלק. כראי!
("אביה, את שומעת? נהם אלי הים בלחש. "את שומעת?

יש דואגים לך שם בצפון. אז אל תדאגי אתנהג יפה גם הלאה".)

חייכתי אליו בחזרה ואם היה אפשר הייתי מעבירה ליטוף חם על פניו התכולים,

 כזה שאנו הנשים יודעות להעניק כשרוצות להרטיט את מי שאנו אוהבות

אז שתינו בצוותא קפה ואכלנו ביחד עוגות - ויצאנו אל הרפתקת ההפלגה.

 יו! אתם לא יודעים איזו התרגשות היתה לי. תיכף כשאחזור אמרתי לעצמי ארוץ ואספר לחברה איך התענגתי.

ברם... אולם...אחרי כשעתיים בערך כשהחבורה נעשתה עליזה מאד

ובירה בכמויות אל קיבותיה יצקה, פתע פתאום חשתי כי בטני מתהפכת

ואלו לא היו פרפרי אהבה. הבטן מחתה על משהו לא ברור לי

אבל תנועת המחאה הלכה והתחזקה . וכבר ידעתי מה זה:

 החברים היקרים שראו אותי עשו דיאגנוזה ואמרו זה לזה ביגון עולמים

 "המסכנה, היא חטפה מחלת ים. חבל שלא לקחה כדור נגד בחילה".

הם גם נדו לי עגומות בראשיהם.

אני? מחלת ים? שהים ידפוק אותי ככה?

הרי אני כמעט בטוחה שהורי בשעה שנחו עליהם הרוח והרצון ובעיקר החשק עשו אותי בים. לכן אני ממהרת אליו כבר כמעט 50 שנים מן הסתם לא רק הגנים של הורי אלא גם שלו דבקו בי. אז זה פיר זה. אני? חולה במחלה הזו?

ישתבח השם ויתברך ההוא שבשמיים הוא גרם לכך שהתיק הרפואי שלי

במחשב של ד"ר קפלן האחראי לבריאותי בקופ"ח התיק שלי ריק ממחלות.

 כלום! נאדה! טפו,טפו,טפו!. בלי עין הרע! ואם אצלו במחשב,

"תיקיית אביה" ריקה .אז למה פתאום המחלה הזותי של הים? .

טוב. (כלומר רע!) זה בסוף בא. כלומר, יצא ממני. רכנתי אל מעבר למעקה...

ולא אכנס לפרטים, רק אגלה כי דגת ים אשדוד לרבות דולפיניו ולווייתניו

ומדוזות גם, סעדו לבם בשמחה את מה שאני תרמתי לים.

" סחתיין אביה" - אמרה לי פַרִידָה מרוקאית אחת. "תודה על הארוחה. העוגה היתה אחלה!" מרסי.

- "ספסיבה" החרתה החזיקה אחריה הטונה הענקית. "זה לא להיות הרבה אוכל אבל איך טעים היה!" הטונה אגב, עלתה לא מכבר לאשדוד היישר מן הים השחור. העברית שלה עוד לא משהו. "פז'לסטה" - עניתי לה "אם תבואי לחוף שלי בצפון אביא לך כל יום שקית עם סנדוויץ טונה יש משהו שאת מעדיפה?

יאללה, תבואי? שוטי שוטי יה פארידה!". אה, לא.זו היתה הטונה

קפץ הדולפין השובב כמעט עד גובה פני ואמר לי "למה לא תאכלי שוב עוד עוגות ואולי עוד משהו? אין לכם איזה טונה בשמן?. סרדינים גם?

תאכלי תאכלי אותם ואחר כך תתרמי לנו את זה. כמו קודם,

כי כבר אמרו רבותינו הקדמונים שאין הקומץ משביע את הכריש וגם לא אותי" . (כבר הבנתם מזה בטח שהדולפין היה חרדי אבל מ"השבאב" שלהם.

ולא האמין ב,קול באישה ערווה,עובדה דיבר אתי וכמעט היתה נגיעה)

מכל מקום אחרי שהתרוקנתי ואחרי השיחה עם הדגים שאף אחד לא מאמין לי שהתרחשה ( הבוז לחסרי האמונה!) - הרגשתי נפלא.עליזה מתרוננת.

מתחבקת מתנשקת או כמעט.

שבנו לאחר שעתיים לנמל, "מיקה" נקשרה וירדנו על ארוחת שחיתות -

נאוה הביאה פלפלים וקישואים ממולאים. אוחח... זה היה טעעעיים!

 הטעם עוד בפי.והיו עוד המוני גבינות .בכל מיני טעמים וצורות .

ולחמניות וגם אפילו לחם עם זעתר ושאר מיני ירקות ומה לא היה שם?

הכל מכל וכל.

אחר כך תמו 12 שעות של בילוי בים,יום כייף המקום המושלם והכי אהוב עלי במיוחד כשאנו שרויים בצוותא עם חבורה שאני מאד אוהבת. מה עוד צריך הבן אדם? ומה צריכה הבת חווה מן המושבה

אמרו לי החברים שבפעם הבאה אקח כדור שעתיים לפני והכל יהיה בסדר -

 מקווה

ומעתה התמונות המספרות:-

זוהי מיקה

והופ יצאנו לדרך - מימין לשמאל - מיכאל - אבי חברי מילדות - הקברניט אלכס ואני

ושוב מימין לשמאל - אני מחכה ל...הקיא - גבי מארה"ב - אבי חבר ילדות ונאוה

אבי - "ברק 188" מהקפה דה מרקר

מי בא ל"אמא"? גבי מארהב - היא בקפה "האני שבי"

גבי מצלמת את נאוה - מיכאל - אבי - אלכס ואני

גבר שבגברים - מתמודד עם שתיים גבי ונאוה - ואני עוד מחכה ל....הקיא :)

לא נגעתי...זה משהו שלא ברור לי :)

*

תראו כמה שהם חמודים גבי ואלכס - לשניהם יש אגמים בעיניים

שני בטלנים ועובדת אחת

ואני...מביטה אל האופק

וקצת ממראות הים

*

חוג ימאות לילדים

*

אשדוד באופק

השמיים בדרך חזרה - שימו לב לצורת ה-לב

*

*

*

את הסרטון הכין לי איציק 45

הגיע הזמן שאחשוף דבר ששמרתי שנים בבטן, לא הוצאתי את זה החוצה.

היום זו הפעם הראשונה. ממש לא איכפת לי שיצביעו עלי ברחוב,

שידברו עלי,שיגידו מה שיגידו .יודעת שהחשיפה תדהים אתכם.

אבל הרי תבינו אותי,לא?

חברות וחברים שלי אתם הראשונים לדעת: אני יוצאת מהארון!!

יש לי אהובה!!!!!

שם בסתרי חדרי אני נהנית זמן רב מאד ממערכת יחסים ארוכה ונפלאה.

מקפידה על טיפוחה ושימורה באהבה רבה. אלא שיש לי בעיה קטנה.
בעוד אני שומרת לה אמונים, מידי פעם היא נוהגת לפקוד שדות זרים.

ואני נשמתי יוצאת מצער וגעגוע,כשאינה מספקת אותי .

כאשר היעדרה מקפיא את האישה היצירתית-היצרית שאני.

היא פושט נעלמת. מודאגת ומבוהלת ,אני מחפשת אחריה, לא תמיד מוצאת.

איזו שובבה פזיזה! אין גבול לתאבונה! הנה אני מחזרת אחריה,

רוצה לאהוב אותה בכל מאודי להעניק לה חום ואהבה .

כמובן מצפה שתחזיר לי בחסדיה. אך היא ? מתחמקת. למרות זאת ,

אני רצה אחריה בכל מקום אפשרי, תרה את שמורות טבע, חופי הים,

עולה בהרים וצונחת אלי גאיות. והיא משחקת איתי במחבואים!
זה פייר זה ככה?
אני אומרת לה: תצ'מעי חבובה, גם אם את נוטלת ממני לעיתים חירות

גם אם את רוצה לראות מה הטעם של האחרים ולא רק אצלי -

בבקשה אל תיעלמי לתקופה ארוכה כל כך! רחמנות!

את מכניסה אותי ללחץ כשאיני מוצאת אותך,

כי את בטח מתעלסת עם מישהו אחר במקום מחבואיכם הסודי.

זו ממש אהבה נואשת! כשהיא לידי, לצידי אני נמסה.

היא מענגת אותי כל פעם מחדש ומביאה אותי לשיאים המכורים לכל אישה

 לפרצי יצירתיות

אני מחזירה לה באותה מידה. היחסים בינינו הדדיים.

כל החושים שלי מופעלים כאשר אני בודקת היכן היא נמצאת,

נושמת עמוק ומנסה לחוש את ריח העדנים שנודף ממנה.

אולי הוא יסגיר את מקומה עם האהוב שהיא מעניקה לו זמנית את עצמה.

 נוטה אוזן אולי אשמע את קולה בדברה עמו או את אנקותיה

כשהוא מתנה עמה אהבים

אני יודעת שהיא בוגדת בי למרות כל מה שאני מעניקה לה
בהיותה עמי כשאני הולכת לישון לוקחת אותה איתי, מכסה אותה

שיהיה לה חם ונעים, כדי להתעורר איתה בבוקר לעוד יום נפלא ומלא אהבה,

מדברת אליה ענוגות , ממש מפצירה ומתחננת שתשאר איתי.

מבטיחה לה שאתפור וארקום לה את מיטב המחלצות כדי שתיראה במיטבה,

יותר יפה ומושכת בעיניי האחרים. וזה רק אחד הפינוקים שאני מעניקה לה.

בחג האהבה אקנה לה גם בושם מיוחד , אולי "מירקל פור אבר" ואזליף עליה

שובל ניחוחה ישגע אולי אחרים, אבל היא תישאר איתי.

זה שוחד מתוך אהבה. הצורך בשימור הקשר החם.

כמו היחס לתינוק שמבקש מגע אשר יעניק לו בטחון חום ואהבה

כך אני מקרקרת סביבה מפזרת את כל אהבתי רק עליה

 ובלבד שלא תעלם בדרכה אל מאהבות ומאהבים אחרים.

רוצה שתישאר איתי לעולם! - אז בבקשה מוזתי הנהדרת - השארי עמי לעד!

"מוּזָתִי הַמֻפְקֶרֶת"

כְּשֶׁהִיא שָבָה אֵלַי
יֵשׁ לִי עִמָּהּ דּוּ-שִׂיחַ.
מַצְמִידָה אוֹתָהּ לַקִּיר
עִם אֶקְדָּח צַעֲצוּעַ
מְנַסָּה לְהִשָּׁמַע מְאַיֶמֶת
(שֶׁתִּבָּהֵל קְצָת, מַה יֵשׁ?)
וּמַזְהִירָה בְּקוֹל רָפֶה:
"אִם אֵין בְּרֵירָה
וְאַתְּ חֲפֵצָה לִפְקֹד גַּם יְצוּעִים נוֹסָפִים
אַתְּ יְכוֹלָה לְטַיֵּל בִּמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים
אֲבָל מֵעֵת לְעֵת
וּמְעַט לְעֵט
תַּגִּיעִי לְכָאן,
אַתְּ הַסַּם הַיְּחִידִי
שֶׁאֲנִי צוֹרֶכֶת מִדֵּי יוֹם.
הַמִּלִּים שֶׁאַתְּ מַשְׁאִירָה,
כְּאִלּוּ כְּתַּבְתִּין בְּעַצְמִי"

בְּבַקָּשָׁה,
אַל תִּתְרַחֲקִי
תְּנִי לִי אֶת הַהַרְגָּשָׁה
שֶׁאַתְּ בַּסְּבִיבָה

סוֹחֵרֶת סַמִים שֶׁלִּי

מוּזָה אֲהוּבָתִי.

גם אם אתה שוגה לחשוב שאיני רואה שום סימן, אני חשה את נוכחותך

בכל רמ"ח איבריי,כל חושי מנגנים את הצליל:- "הוא היה, הוא היה" .

נו תכחיש!  מרגישה שאתה נכנס לבלוגי וקורא בהם, מריחה את הניחוחות שלך אשר הותרת ממממ.. נעים. נחירי מתרחבים בעונג. נרגשת מן השובל המתוק לי שאתה משאיר.

לעתים אני מתורגמנית. כן,של הרגשות שלך, הופכת אותם למילים הנישאות עם או נגד הרוח, תלוי במצב או ביום. האם תרצה שאארוז לך את המילים שתרגמתי בסרט אדום וצלופן או רק בנייר צבעוני? (אה,כן! אני אמנית העטיפה, אבל יפה וטבעית חמימה ורכה שבעתיים ללא עטיפות בכלל... זאת  גילה את אוזני אוהב מן העבר) .

הישיר אלי מבט והסכת:  אם אתה מבקש להמריא  אל אופק, מכה בכנפייך

שא את מילותיי עמך, הן נועדו רק לך.

"למשתמש אחד בלבד".

גם שיר אותיר לך, נועד רק לך, אבל קודם אגלה את אוזנך במשהו

שאולי אינך יודע; על האהבות שנולדו עם כנפיים.

אז נחת נינוח לשעה קלה. שלב ידיים קרא, הקשב  והחכם:

האהבות נולדו עם כנפיים, הן נועדו להיות חופשיות לרחף באוויר

ולהתבדר ברוח החופשית.

אהבות נועדו להישיר מבט, לחייך, לחבק ולנשק באופן גלוי.

בחשיפה תחושה שרק אתה ואני והעולם הסובב כאילו לא קיים.

אוהבים נועדו לחוות את אושרם בזמן הווה, מיידית,ללא כל התאפקות,

כי אם יתאפקו כבר לא היו אהבות.

לחוש את הים,

לרחרח את רגבי אדמה אחרי גשם ראשון,

להתפעל ממראה ההר הפורח

ולהגיד: "עכשיו, עכשיו אני מאושר ושמח".

ושוב לצעוק אל החלל,הים והשמיים: "עכשיו, עכשיו אני מאושר ושמח".

אל להן לאהבות להיות כלואות, הן חייבות מרחב, לרחף לאור השמש,

להתרחש  באפילה כאילו כל  אורות העולם נוגהים אליהן.

לבקש את האוויר, לחוש את הרוח בכנפיהן, בכל נקבובית של גופן - ובנפשן.

אהבות קצוצות כנפיים סובלות בשקט,אף כי הזעקות הן נוראות וקורעות.

ידעכו עד שהן גוועות ומתות בסתר.

אהבות הפורחות במסתרים, יודעות אמנם אושר אך אין קץ מכאובים.

אהבות אסורות רבות, גדולות, נפלאות ונועזות ידעה האנושות. הם רחשו  סתר וניתן להן החופש בדיעבד, כשלבשו  צורה בדפי הספרוּת.

אהבות נולדו עם כנפיים, להיות אווריריות ולנוע ברוח החופשית.

 אהבות אסורות כמו ציפורים מיוחדות סופן למות בשקט ובמכאוב.

אהבות האדם בדיוק כמו הציפור - נולדו לחופש ולחיות גם באור.

האהבות האסורות - סופן ידוע מראש, כאחריותו של בן אנוש.

האהבות האסורות נכנסות מרצונן בדעה צלולה לכלא האהבה.

נועלות את השער בתנועה רחבה ומשליכות את המפתח  

 האהבות האסורות חוות בכלא תקופה נפלאה שנפשן לא ידעה כמותה.

כשהאהבות האסורות נחנקות בכלא כשהעצב והכאב חונק בגרונן,

עִזְרו להן לפרוץ את החומות, הניחו להן לצאת מן המרתפים

ולהיות שוב חופשיות!

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

וִידּוּא  אֲרִיגָה

בְּעֶרְגָּה,
בְּרֶגַע נִכְסַף
אוֹרֶגֶת אוֹתְך,
מְצָרֶפֶת,
        חוֹרֶזֶת,
                מְמַזֶּגֶת,
קוֹלַעַת
פָּרֹכֶת כְּמִיהָה
לְהִתְעַטֵּף בָּה.

הַשֶקֶט שׁוֹלֵחַ
מָשָב  שֶל עֶרְגָּה
אֲנִי מְבַקֶּשֶת 
לָשׁוּט עִם הַזְּמַן
לִפְגֹּשׁ אֶת קַו הָאֹפֶק.

גַּלְמוּדָה  -
עוֹרֶגֶת אֶל הָאֶתְמוֹל
כְּשֶהַיִינוּ יַחַד.
אוֹרֶגֶת עָתִיד,
כְּמֵהָה
שֶנִּהְיֶה אָרִיג אֶחָד -
וְעוֹשָה
וִידּוּא אֲרִיגָה.

~ ~ ~ ~ ~ ~