אוף, אני כל כך מכונסת, אוספת את עצמי, בראש מנגן ניגון, רק לחזור לעצמי, ככה במצומצם והכי חשוב, במעגלים הקרובים, שלי. מבלי להשתדל, להרפות לשחרר, לרבוץ. אכן, ללא עשייה מודעת. ככה לי, לבן זוגי ולמשפחתי. שכל השאר ישאר רחוק, לא מרוחק, רק רחוק, אבל קיים, יש, מופלא.
לפעמים אני חושבת שלי זה קורה יותר. גם הבלעדיות היא מהמשפחה. ברור שאני לא משווה, כל אחד והלך הרוח שלו, שלא תחשבו שאני ביסורים. אני פשוט תוהה למה כשכלכך פשוט כלכך מסובך ואני עסוקה גם במה שלא. אז אני הולכת לדבוק ביש ולכבד את ההקשבה שלי.