כותרות TheMarker >
    ';

    שרוני 18

    ניסיון להעברת מסר חד כתער ע"י שימוש במינימום של מילים .
    הדמויות שמשמשות אותי לכתיבת המסרים הן מהספרים שאני קורא, מהסביבה הקרובה ומהנאתי לפתח שיחות עם פוקדי פאבים .

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שלישי, 13/6/17, 16:35

    מה בעצם רוצה לומר לנו מיכה גודמן בספרו מלכוד 67 ?

     

    "המשך המצב הקיים אפשרי רק כל עוד המאבק הפלסטיני הוא מאבק לעצמאות, אך המצב הזה הוא זמני. לא ברור כמה זמן יש עד שחלון ההזדמנויות הדמוגרפי ייסגר , אך צדק מי שאמר ש'המדינה הפלסטינית היא גלגל ההצלה של המדינה היהודית'.

    אנחנו למעשה ממולכדים. הפעולה שמחלצת אותנו מהבעיה , היא הפעולה שמעמיקה את הבעיה . כלומר : נסיגה מהשטחים תמיר את הבעיה הדמוגרפית בבעיה הגיאוגרפית ואלו המשך הנוכחות בשטחים יבטל את האיום הגיאוגרפי אבל יותר את האיום הדמוגרפי. הפעולה שמסירה איום קטלני אחד ממירה אותה באיום קטלני לא פחות. זהו מלכוד 67."


    "אם מדינת ישראל רוצה להתגונן מפני הרוב המוסלמי שמקיף אותה אסור לה לסגת משטחי יהודה ושומרון , אך אם מדינת ישראל רוצה להתגונן מפני האפשרות של רוב מוסלמי בתוכה היא חייבת לסגת מהם. ההתנגשות הזאת נובעת מכך שבמובן העמוק ביותר כולם צודקים. הימין צודק כשהוא מבחין שנסיגה משטחי יהודה ושומרון מסכנת את ישראל ; והשמאל צודק כשהוא מבחין שהמשך הנוכחות בשטחים מסכנת את ישראל. הבעיה היא שמכיוון שכולם צודקים כולם גם טועים, ומדינת ישראל נמצאת במלכוד."


    המסקנה של המחבר מניתוח העניינים – ש"כל עוד היהודים הם רוב בארצם , הם יכולים לחלק את ארצם." כשחס וחלילה נאבד את הרוב , לא יהיה כבר צורך בחלוקה!

     

    לדעתי אין בספר זה שום חידוש ושום בשורה. מדובר בניתוח היסטורי ממצה ומעניין של השתלשלות העניינים ממלחמת ששת הימים ועד לפרוץ  האינתיפאדה הראשונה שהרימה את השמאל ואת התקוות לשלום (הסכם אוסלו) והאינתיפאדה השנייה שהגיעה מיד עם כישלון השיחות בין ברק לערפאת בקמפ דויד ואשר ריסקה לחלוטין את השמאל והעצימה את האג'נדה הימנית. 


     בנימין נתניהו השריש את קו המחשבה הרווח היום בקרב מרבית האזרחים במסר הכי מדוייק -  "יתנו יקבלו לא יתנו לא יקבלו" הווה אומר – אנחנו גמרנו לתת בלי שביטחוננו יובטח . השמאל נתן שטחים ובתמורה קבלנו  רחובות שטופי דם ואזרחים מרוטשים בתוך אוטובוסים. מעתה ואילך נותנים אך ורק תוך התחייבות לאי פגיעה בכוח ההרתעה של מדינת ישראל ולביטחון אזרחיה לדורות.  

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שני, 5/6/17, 13:09

      שוו בנפשכם מה מתחולל בלב של אמא המקבלת טלפון מטלטל מבעלה בשעה שהיא מבלה עם חברותיה בבית קפה ,  והוא מספר לה שהרגע הוא כמעט וחנק למוות את הבת שלהם... והיא יודעת שהגבר שלה  בהפרעה  , הוא פוסט טראומטי ועכשיו כבר אין יותר שום ברירה. אי אפשר יותר להסתיר, אי אפשר יותר להדחיק , חייבים לפעול , ומיד!


      "שנים חיינו בבריחה ולא הבנו ממה אנחנו בורחים" מספרת רעייתו של אורן הלום קרב שסובל מפוסט טראומה קשה.


      ממה הם ברחו? מה הם רצו בעצם להסתיר? אורן אור ביטון, בחור יצירתי על גבול הגאונות , מעצב שיער בעל שם עולמי  שממציא את עצמו כמעט כל יום מחדש. 'מפתח אסטרטגיות הישרדות , הגנה נפשית'. זה מה שעוזר לו להתגבר על המועקה שתקועה לו בנשמה מאז השתחרר משירות צבאי משמעותי – הוא לחם ביחידת המסתערבים , פעמים רבות כנגד כל הסיכויים.


      "מספרת שרון (רעייתו) : " התנהלנו לצד עליות ומורדות נפשיים כמו ספינה שנקלעת למזג אוויר סוער והרוח החזקה מטלטלת אותה, מעלה ומטיחה אותה על גלי הים" . ואורן מוסיף : " חיינו בתחושה של חוסר שליטה ללא יכולת לנווט. שחור אינסופי שאינו מוותר ואינו סולח, בא ומאיים , מכניע אותי , שואב אל תוך תהום, ללא רחמים. הסיוטים מתמלאים בשעות הלילה ומתרוקנים במהלך היום. נטען ומתפרק בלי סוף."

      .ואורן מסכם כך -

      "מה שמחזק אותי זה החיים עצמם. רגעי משבר מטלטלים לעיתים לא מניחים לנפשי  הטרודה, אבל אני ממשיך הלאה לתוך חיים מלאים ומאתגרים, משלב אהבה וחמלה , הבנה. לא נרפאים מהפוסט טראומה , אבל הסובלים ממנה מבקשים לווסת ולאזן , לחבר בין הקטבים , להתבגר ולשמור על מצב רוח טוב ככל האפשר ועל אופטימיות.. חיי מלאים בעשייה , בעוצמה, זה הסוד. אני הופך את הבעיה ליתרון, ממנף אותה ככל האפשר."


      ספר חובה בכלל , ובפרט לכל מי שחווה פוסט טראומה באופן אישי או בסביבתו הקרובה.

      למדתי מהספר כיצד אדם שסובל מפוסט טראומה ומבקש לשמור על שפיות ולשרוד , מפתח במהלך השנים כלים , תוך כדי תנועה בין מצב למצב, כדי לשלוט בכל מה שבו ומסביבו. מסע ההסתרות שואב הרבה מאוד אנרגיות נפשיות ובסופו של דבר הופך לחבית נפץ שמאיימת להתפוצץ בכל שלב ופוגעת בעיקר במי שסובל מההפרעה  וביקרים לו. המעגל הקרוב אינו אומר נואש גם כשתיהום עמוקה והטירוף בשיאו.     

      ''

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שני, 29/5/17, 13:51

        ספר שבסיס העלילה שלו מתרכזת בחקירות שב"כ . בין חקירה לחקירה  שופך המחבר אור אודות החוויות הנעימות והפחות נעימות שעברו עליו ועל בני משפחתו עת עלו ארצה מבגדד , נקלטו במעברות , ובסוף זכו לדירה בשיכון.

         

        ביומן האישי מתוארת למעשה עבודת שורשים מעמיקה המאפשרת לקורא הצצה לחוויות הנעימות והפחות נעימות של משפחה יהודית שעלתה מעירק וביקשה להכות שורשים בארץ הקודש בדגש על  המעבר הלא פשוט ואף טראומטי משהו  מתרבות תוססת וססגונית  למציאות אפורה של הישרדות יומיומית במדינה בחיתוליה.

         

        הנה לכם הצצה לאחד מסיפורי היומן של גיבור הספר המתאר את :

         

        פולחן פיצוח גרעיני האבטיח...


        "אהבתי את שעות הצהרים הללו (בבגדד). הייתי סובב בין הדירות , סופג שלל הריחות שנדפו מהן , מנסה לזהות את המאכלים לפי הריח. יודע מי בישלה כיצ'רי ומי במיה , מי קרע ומי צ'אלונה , מי אנגריי, ומי בזליה , מי פלאו , ומי מרג בג'יג', מי רז ומאש ומי פסוליי.

         הרחבה הגדולה הזאת שלנו הייתה בית ועד בכל ימות השבוע. במרוצת השבוע היא שמשה את הנשים , ובסופי שבוע הסבו בה גם הגברים. הכול היו מבלים שעות ארוכות בשיחות קולניות , לוגמים תה וקפה ומפצחים גרעינים . לרוב חב ראקי, גרעיני אבטיח קלויים.

        את הגרעינים היו מביאים בצלחות גדולות , מציבים אותן על שרפרף קטן , וכל אחד היה חופן מלוא חופנו וחוזר למקומו. הנשים היו אוספות את שולי שמלותיהן לתוך המשולש שנוצר מקיפול רגליהן , אוגרות שם מלאי של גרעינים, נוטלות אחד אחד , מטילות לפיהן , מפתחות ויורקות את הקליפות נכחה. .הגברים לעומתן היו חופנים גרעינים בידיהם , בכף ידם השמאלית מחזיקים את מלאי הגרעינים , בימינם נוטלים גרעין גרעין ומטילים לפיהם , מפצחים ויורקים. בתוך דקות היה כל איש מהנוכחים מרפד את השטח שלפניו במרבד של קליפות חומות , לרוב שלמות , ששיירי הרוק שדבקו בן שיוו להן ברק מסויים , ברק שנעלם כשהקליפות התייבשו.

        כילד רך בבע'דאד , ניסיתי לפצח גרעיני אבטיח. ניסיתי לחקות את מיומנותם של הגברים. בעוד כל הגברים חילצו את התוך והצליחו להשאיר קליפות שלמות , כל שעלה בידי זה לרסק את הגרעינים ולגרוס אותם עם הקליפה.  רק במעברה למדתי סוף סוף לפצח גרעינים  כמו שצריך. כמו אבא ואמא . לפתח , לשלות את התוך ולירוק את הקליפות בשלמותן.

        זה היה , מסתבר עניין של אנטומיה ומיומנות . אמא לימדה אותי לפצח גרעיני אבטיח. היא הסביר לי שאני צריך להציב את הגרעין לרוחבו בין השיניים הטוחנות , ללחוץ עליו עד שייסדק ואז להפוך אותו , להציבו במלוא גובהו וללחוץ שוב. ואכן הצבתי את הגרעין לעל רוחבו בין השיניים הטוחנות העליונות והתחתונות , בלסת הימנית שלי , לחצתי עם שאני מעוות מעט את פני – שמעתי כל של שבר, הסדק. אחר, בעזרת לשון , הפכתי את הגרעין , הצבתי אותו במאונך – ושוב לחצתי. הקליפות נפרדו זו מזו , ואז בקצה הלשון שליתי מהן את תוכו של הגרעין. רק לירוק את הגרעין כמו המבוגרים לא יכולתי. ככל שניסיתי , מצאתי את עצמי משיר את הקליפות על בגדי. בלית ברירה החלטתי שלא לירוק אותן; הייתי אוגר אותן בכף ידי הקטנה ואז מטיל את חופן הקליפות המלוחלחות הצידה.

        פיצוח גרעיני אבטיח בקרב נשים עירקיות תמיד היה בעיני מעין טקס חברתי. חוויה. אחרי שעה קלה של פיצוח אינטנסיבי , אפשר היה לראות את מרבד הקליפות שלפניהן. אפשר היה להבחין במעט קליפות שדבקו על שפתיהן , ממאנות לנשור , מצטברת לכדי גוש דביק , טפילי , ואפשר היה להבחין בכתמי הריר הלבן בזווית הפה...

        גם בישראל , לא היה אפשר לתאר את השבת בלא גרעינים. אלה היו חלק בלתי נפרד מהתפריט של יום המנוחה השבועי., כמו ה – ביד , הביצים הקשות, כמו הבבינג'ן , החצילים  המטוגנים , כמו הכובה פתיתה , כופתאות תפוחי אדמה והבשר , כמו הרשאד , השחליים , כמו ה-תבית, החמין של ארוחת הצהרים שנוהגים העירקים להכין.

         גרעינים פיצחו לא רק בבית או בסביבתו ; כל מי שיצא את הבית היה מצטייד בם. גם אני , הייתי ממלא את כיסי מכנסי בגרעיני אבטיח ודעי לא הייתה נוחה עלי עד שמיששתי את הבליטה היטב היטב ללמוד שהכמות בכיסי מספקת . הייתי מפצח ומפצח. בעצם, אי אפשר היה להפסיק . ולא היה צער גדול מזה , כשחפנתי את ידי לכיס מכנסי , אומר לשלות משם עוד חופן של גרעינים ומוצא שהכיס ריק. בצער רב הייתי שולף את הכיס , הופך אותן, מנער החוצה משיירי גרעינים ובעיקר המלח ומחזירו למקומו. בתום התשליך הייתי עושה את שלמדתי מאחרים. מפסק את אצבעותיי , הבוהן לזווית האחת של הפה והאצבע לזווית השניה ומוחה את שיירי הריר. רק השפתיים הלבנות , צרובות המלח היו עדות חותכת ובולטת לפולחן פיצוח גרעיני האבטיח... "  

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שלישי, 29/11/16, 11:55

          המראיינת : אז איך זה קרה שהלכת ללמוד משפטים


          המרואיינת : זה היה במקרה. אצל נשים , את יודעת , דברים באים במקרה. היה גבר שרציתי להרשים.


          מראיינת : רצית שהוא יתאהב בך?


          מרואיינת: ידעתי שאין לי סיכוי.


          מראיינת: אבל בטח הוא התרשם ממך...


          מרואיינת: הוא אפילו לא ידע שאני לומדת . את מבינה, הוא בכלל לא היה בארץ, לא היה ביננו שום קשר. סתם דמיינתי שהוא מסתכל עלי כל הזמן.


          המראיינת : ואחר כך ?


          מרואיינת: אין אחר כך. אין מוקדם ומאוחר באהבה. כשהתחשק לו לזמן אותי באתי והייתי פילגש. רציתי שכשהוא  יחזור לארץ  הוא ימצא אותי ראויה לו.

           

          "כשהיא נמקה באהבתה , הוא אדיש ומשועשע. וכשהוא נמק באהבתו , היא כבר לא נעתרת."... כשהבינה זאת , כדי לנסות למשוך אותו אליה  היא עברה לשחק  את ה"האדישות הכוזבת".


          "המפגע הכי גדול של האהבה הרומנטית הוא קור הלב שהיא מייצרת. כי כשאהבה חוטפת אותך , כמה שלא תפרפרי ותבעטי ברגליים , את כבר לא מסוגלת לחשוב ממש על אף אחד אחר, כי אף אחד אחר כבר לא ממש מוחשי לך."

           

          גיבורת הספר , סופרת , שיצרה דמות של אישה דמיונית , גיבורה מהאגדות שאינה יודעת בהלה ברחוב ופחד צעדים בעקבותיה בחושך, שאינה  מתאהבת במורה ובקצין , ואף פעם לא מתרשמת מגבר עשיר , חזק , מבוגר , מפורסם וגבוה. 

          "גיליתי שגברים כמו כלבים מריחים זה את זה על העור שלך ושהריח מעורר אותם מינית"

          "כשעושים עניין גדול מהנפש, גורמים לאנשים להתעלם מתנאי החיים"

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שלישי, 22/11/16, 10:32

            פורנוגרפיה של האבל – הספר תפור על אנשים מתחשבנים של אכלו לי , שתו לי , דפקו לי את הילדות.


            והמסר של הספר-


            היו אמיצים, תנו פייט לחיים , הרוויחו אותם ביושר. תפסיקו להסתובב עם בטן מלאה ותקוננו על  'אכלו לי שתו לי' . אל תסחבו חשבונות . בחיים האלה מה שנשאר לך הוא פשוט להיות.


            "גם את תזקני פעם, גם מי שהרגע נולד , אף אחד לא בורח מזה , פרפרים לפחות תופסים כמה הסיפור של החיים קצר ומוצצים את המקסימום מהחיים האלה לפני שהזקנה מתנפלת עליהם."

             

            סיפור על בחורה בת 30 + שאיבדה את בנה ובעלה בתאונת דרכים והחליטה לכלות  ימיה בדיור מוגן , יחד עם דיירים שמעבירים את זמנם במסגרת זו בסוף דרכם בעולם הזה. כי מבחינתה , אחרי שאהוביה נמחקו מהעולם , "בית אבות הוא המקום הכי קרוב ללא להיות בשום מקום."


            "על כל מישהו שמוטל מתחת לאדמה , ישנו איזה לב שבור אחד לפחות על פני האדמה. במה שנוגע לצרות , אלוהים מפזר אותן כמו גשם נדבות, מי שנרטב נרטב, מי שחמק מהטיפות של היום ירטב מחר, החיים הם לא פרי לאנץ'."

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום רביעי, 2/11/16, 09:53

              ספר הכי נושך שקראתי בעשור האחרון. סיפורים קצרים על הרבדים הכי עמוקים   של החיים שלנו.


              אחד הסיפורים : מיומנו של צלם פורנו -  


              "אם כבר אנחנו מדברים על ריגוש, תכתבי שאני היום מעדיף את הריגוש של הפורנו. תכתבי את זה, שפי אלף אני מעדיף. ולמה אני מעדיף? מפני שאת הריגוש הזה אנשים לפחות צורכים בפרטיות , בלי אגו, ואף אחד לא חושב שהריגוש שלו אומר עליו שהוא בן אדם נפלא. מפני שהריגוש הזה לא מלטף לאף אחד את האגו. הדבר הכי חלאתי זה הליטוף  של האגו. אוננות פשוטה – לפחות יש בה יושר. אף בנאדם לא מתגאה בזה שהוא עושה אהבה עם עצמו. בפנים בלב לפעמים הוא אולי גם מתבייש קצת...קצת הוא מתבייש , וגם זה משהו. מאונן,  בזמן שהוא צורך את הריגושים שלו - הוא לפחות לא מלטף לעצמו את האגו."


               להבדיל אלפי הבדלות הפוליטיקאים שצילמתי בעברי ביקשו ממני : "תעשה שכל מי שיראה אותי יבין שאני הדבר הכי מקסים ביקום. 'אני צריך , צריך , צריך אהבה.' היו אומרים לי. מה אכפת להם שיאהבו אותם? מה בדיוק חסר להם בחיים? אין לי מושג. אני רק רואה את הרעב הזה שלהם. רואה אותם איך הם מזיעים את הצריך-צריך-צריך שלהם... כמו תינוקות בלי בושה... אז אני רואה את זה ואני איכשהו ... דווקא מרחם עליהם , מרחם ונגעל.  כל החיים שלהם טבולים בשומן. אבל אז הם באים לי , ואיך שהם רואים את המצלמה תכף נדלק אצלם שלט 'תאהבו אותי',   'תעשה שיאהבו', 'בבקשה'! "

               

              וקטע מתוך סיפור אחר- 

               

              "נפש חופשיה ממחשבות תכופות על סקס  יש לה פנאי לחשוב בחופשיות על הייחוד שלה" . סקס הוא דבר חייתי , אבל רוב הזמן אנשים הם לא חיות . הם לא, רק שהמדיה הכניסה לנו לראש שחייתיות היא הדבר הכי חשוב בחיים. – גבר מאוהב מסביר לבחורה שהוא מאוהב בה ולא מרוצה ממושלמות גופו – "אני לא חולה , אני לא בסובל מטראומה , לא התעללו בי בילדות ואני גם לא הומו מודחק. אני כנראה גבר שאין לו שום דחף להפוך נשים לדפוקות. אין לי תשוקה להפוך אותך למזויינת. זה אני . ככה נולדתי. למה זה כל כך מחריד אותך? תסבירי לי למה....

              דרג את התוכן:
                1 תגובות   יום רביעי, 26/10/16, 09:35

                סיפור מרתק ! עלילה רוויית הפתעות המקשרת בין גיבור יהודי ולמונגולים במאה ה- 13. הסיפור מתאים לכל מי שאוהב עלילה שתפורה לתוך תקופה משמעותית בהיסטוריה.

                 

                דרך הסיפור הקורא למד על התרבות המונגולית המרתקת.


                "ג'ינג'יסחאן (טמוג'ין) ננטש למוות אחרי מות אביו ואחר כך עינו אותו והתעללו בו כמעט עד מוות . ואילו זרים עניים , בלא קרבת דם כלשהי וללא כל מחויבות כלפיו , הצילו את חיו תוך סיכון חייהם שלהם. כל האירועים הללו גרמו לו להבין שמוטב לו לחפש נאמנות לאו דווקא אצל האצולה או אצל הקרובים לו , אלא מחוץ לשבט ולמשפחה. זה היה שינוי תפיסה , שעליו הוא בנה אחרי זה את הצבא האדיר שלו ואת האימפריה הגדולה ביותר שנוסדה אי פעם. ומה שעשה את גינגיסחאן (טמוג'ין) לשליט הכי חזק בעולם היה יכולתו לתת לאדם את האוצר היקר ביותר עלי אדמות – חברות אמת ונאמנות. הוא גמל על נאמנות בנאמנות ועל חוסר נאמנות בעונש מוות."


                אמרה מונגולית :  "האוצר הגדול ביותר לאדם הוא הידע, האוצר השני הוא הילדים, והאוצר מהדרגה הנמוכה ביותר הוא העושר החומרי."


                הסבר (שהוא גם המוטיב המרכזי בספר) –

                 ידע חיוני לבריות יכול להציל אותך ואת ילדיך כמעט בכל מצב. חוסר ידע יביא אתכם לאבדון בעת צרה.

                גם אם איבדת את רכושך, אם יש לך ידע חיוני במוקדם או במאוחר תשוב לעמוד על רגליך.


                "מי ששולט בעזרת הפחד ויודע איך לנתב אותו לצרכיו, יכול לשסות לנצח את בני האדם אלה באלה."

                 

                "ישו – אין איש יכול לעבוד שני אדונים (את אלוהים ואת הממון) , שכן או שישנא אחד ויאהב את השני , או שיהיה מסור לאחד ויזלזל בשני."

                דרג את התוכן:
                  1 תגובות   יום שבת, 8/10/16, 21:07

                  היא נשואה ויש לה שני ילדים בוגרים. יום בהיר אחד פגשה באהוב ליבה משחר נעוריה. אותו ברנש ששלח אותה לאלף עזאזל ולשקיעה בדיכאון עמוק ממנו יצאה בעור שיניה.

                   

                  מסתבר שהאהוב מקדמת דנן , קורץ מהזן של "ההודינים", גרוש (פעמיים).

                   

                  העבר מכה בה שנית והיא שוב מאוהבת בו מעל לראש .נראה לה שגם הוא מאוהב בה ... אך עולים בה ספקות . האם שווה לה לפרק בית עבורו "רק בגלל שמתאים לו עכשיו להכניס אותה לחייו לתקופת ניסיון קצרה ולהשליך אותה שוב כעבור זמן-מה , כפי שעשה כנראה לשתי נשותיו, והיא בתמימותה אפילו לא שאלה , לא חקרה ודרשה , מאמינה בטיפשות שחיכה רק לה וכי רק משום כך נישואיו לא צלחו, בשעה שהסיבות האמיתיות הן ללא ספק הרבה פחות מחמיאות, גם לו וגם לה."


                  שאלת המפתח בספר - האם באמת "עבר מקיים עתיד" או שבעצם "עבר מפורר עתיד, עבר הופך עתיד לעפר" שבעצם אנחנו "משועבדים לעריץ אכזרי, לעבר שלנו , שמטיל צל ארוך על חיינו" -

                   

                  ההנהגות שלנו בהווה ובעתיד מושתתת על התניות מהעבר.

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום חמישי, 29/9/16, 12:26

                    רוצה ללמוד איך מתאהבים?

                     

                     לכי על  הספרון  "פרנסוס על גלגלים" . ספרון קטן וחכם עם תובנות נהדרות  


                    "אישה מתאהבת רק פעם אחת בחייה , ואם זה קורה לה רק כשהיא מתקרבת לגיל 40 , אז לעזאזל , זה חזק ממנה! אתם מבינים!"


                    "הרפתקה שהתחילה כתעלול או כגחמה הפכה בשבילי למהות החיים עצמם. אישה מגלה את עצמה – כשהיא מאוהבת. היא חשה בדגדוג הזה מתחת לצלעותיה , והיא צונחת מהעץ כמו שזיף בשל.  הייתי חולמנית ורומנטית כפרגית צעירה.  אני מרחמת על הנשים שמעולם לא קיבלו הזדמנות להיות חולמניות ."


                    "אדם צריך לטעת שורש היכן – שהוא כדי להיות מאושר באמת" 

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום שלישי, 13/9/16, 09:51

                      העלילה מתרחשת בין צפון קוראיה לדרום קוריאה וסיאטל . מדובר על סיפור נורא של סחר בנשים שהגורל האכזר הכה בהן שוב ושוב. הסופר יורד לפרטים ומראה עד כמה התעשייה הזו בזויה ואכזרית ומי שמשתף איתה פעולה נותן את ידו לחוסר האונים שמלווה את הנשים שמחויבות לעסוק בזה מהפחד המצמית שיאונה להן הכי רע. שיתעללו בהן , מבלי שאף אחד ידע על קיומן  ויענו אותן עד מוות.

                      הסופר עושה לנו זום על הנשים שנאלצות  לעסוק בזנות וכיצד הן מפרשות הפסיכולוגיה של הגברים שצורכים סקס מזדמן.


                      זונה לא מוכרת את גופה – היא מוכרת הערכה עצמית לגברים מוגבלים רגשית


                      "מה שמגרה את רוב הגברים זאת המחשבה שהם מגרים אותך. לא מפני שבאמת אכפת להם מה את מרגישה , אלא מפני שזה גורם להם להרגיש חזקים ובטוחים יותר בעצמם במיוחד כאשר מישהי שהייתה עם כל כך הרבה גברים גורמת לגבר לחשוב שהוא מסוגל לענג אותך אחרת מכל גבר אחר שאיי פעם היית איתו. זה קשור לאגו שלהם, ולא לנשים שנמצאות איתם".

                       

                      "הנה סוד שיעזור לך להבין את כל העניין : גברים הם חסרי ביטחון. רוב הגברים באים לראות בחורה, כדי להרגיש טוב יותר לגבי עצמם. זה לא באמת קשור לפורקן, הם פשוט רוצים לחשוב שהם גורמים לך להתרטב בין הרגליים , גורמים לך לגנוח מעונג ולאבד שליטה על עצמך – והכל בזכותם. הם חושבים שזה מוכיח את הגבריות שלהם. משום מה , גברים תמיד רוצים לדעת שהם היו הכי גדולים והכי טובים , אפילו עם זונה. כשהוא יגמור תתחנני בפניו לחזור כדי לקבל עוד מהאהבה שלו."


                      "גברים מתגרים מדברים שטחיים. גבר שופט אישה על פי גודל השדיים שלה , אז הוא מניח באופן טבעי שנשים שופטות אותו על סמך הזין שלו. . הוא כל כך מוטרד מזה שהוא נעשה חסר ביטחון... ומזה אנחנו מרוויחות."


                      "פעם קראתי מאמר על מדענים שערכו ניסוי בתרנגולי הודו. הם גילו שזכרים מנסים להזדווג עם נקבה מתה , ממולאת באותה התלהבות שהם מנסים להזדווג עם נקבה חיה. הם נלחמים עליה ועושים כל מה שתרנגולי הודו עושים כשהם מנסים להרשים נקבה, גם אם היא לא אמיתית. כשהמדענים החליפו את הנקבה הממולאת בחתיכת עץ שגולפה בצורת תרנגולת , הם ניסו להזדווג גם איתה ונלחמו עליה. בניסוי המדענים כל הזמן הקטינו את תרנגולת העץ, כרתו לה איברים והזכרים עדיין ניסוי להזדווג איתה. גברים הם בדיוק כמו תרנגולי הודו – לא משנה כמה מלאכותיות אנחנו , הם ימשיכו להתנהג אותו הדבר."

                      דרג את התוכן:
                        1 תגובות   יום ראשון, 4/9/16, 08:51

                         

                        אופרה ווינפרי אמרה פעם – "כל אחד מסביבכם נאבק במשהו שאין לכם סיכוי לנחש מהו, אז לפחות תהיו קצת יותר נחמדים..."

                         

                        מה יגרום לבנאדם בדיכאון ועוד כזה שמשותק מהצוואר ומטה לרצות להישאר בחיים ולא לבקש למות בכל דרך ולגאול את עצמו מיסורי הבדידות והתלות שלו?


                        אל תדון אדם עד שתגיע למקומו (חס ושלום ). אז כל מי שלא כלוא בתוך גוף משותק יכול להציע אין ספור הצעות יצירתיות לגרום למשותק לא להיות אובדני ובכל זאת יש רק משהו אחד שיכול (אולי) לעשות יופי את העבודה :

                        "אם תהיה לו אהבה , הוא ירגיש שהוא מסוגל להמשיך. בלי אהבה  הוא ימשיך לשקוע"


                         ... אז הייתה לו אהבה, וזה לא הספיק – "אני לא רוצה להסתכל עלייך כל יום, לראות אותך ערומה ולא ..לא להיות מסוגל לעשות מה שאני רוצה לעשות איתך. אם היה לך מושג מה אני רוצה לעשות איתך כרגע. ואני ... אני פשוט לא יכול לחיות עם הידיעה הזאת. אני לא יכול ... אני לא יכול להיות מסוג האנשים שפשוט ... משלימים. אני לעולם לא אשלים עם מצבי".


                        מה מגדיר אדם ?


                        הראש שלו ? השכל שלו? הטיפשות שלו? היופי הפנימי שלו? הפחדים שלו?

                        הגוף החתיכי שלו? אולי הנכות שלו? כסא הגלגלים? הגובה שלו? צבע העיניים? השומן שלו?

                         

                        אולי הכל ביחד?


                        "אמרת לי שאני יכולה לבחור מה מגדיר אותי  .... אז למה אתה נותן לכסא הגלגלים להגדיר אותך?"

                        ותשובתו – כיסא הגלגלים הוא כן מגדיר אותי. . לא נועדתי לחיות בתוך הדבר הזה. – אבל לכל דבר ועניין , זה הדבר שמגדיר אותי עכשיו. זה הדבר היחיד שמגדיר אותי."

                         

                        אחת הדילמות בספר –


                        "את באמת רוצה להגיד לי שהיית נשארת איתי אם הייתי משותק מהצוואר ומטה?"

                        "בטח שכן..."

                        לא נכון. וגם לא הייתי מצפה ממך"

                        טוב, אבל הייתי."

                        "אבל אני לא הייתי רוצה . לא הייתי רוצה שמישהי תישאר איתי מתוך רחמים."

                        "מי אמר שזה מתוך רחמים? עדיין היית אותו אדם מבפנים."

                        "לא נכון. בכלל לא הייתי אותו אדם ולא הייתי רוצה חיות. לא הייתי רוצה להסתמך על אחרים בכל דבר קטן. שזרים ינגבו לי את התחת... אלוהים , תחשבי על כל הדברים שאי אפשר לעשות ... לא לרוץ , לא לרכוב על אופניים, לא סקס..."


                        "חשבת שאת יודעת יותר טוב . כולם חושבים שהם יודעים מה אני צריך....."


                        וזה בדיוק העניין – האם "החברים הטובים" וכל מי שדואג עד עמקי נשמתו למי שסובל כלוא בתוך גוף משותק , לא  בסופו של דבר עושה הכל כדי לגזול מהאומלל  את חופש הבחירה?

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום חמישי, 25/8/16, 09:57

                           

                          לעבור הלאה – 
                          "פשר המעבר הלאה הוא לשכוח מיד. לא להרגיש , לא להתאבל , לא להתגעגע ולא לחפש הסברים. לעבור הלאה פירושו תמיד למצוא מישהו חדש שיאהב אותך יותר מכפי שאתה אוהב אותו."
                          "... הבחירה של האנושות היא לא לעבור הלאה , אלא דווקא לכאוב כאבי שווא"

                           

                          ביקורת על השיטות הנלוזות של עורכי הדין שעוסקים בסכסוכי בני זוג –

                           

                          שלב א' – "כהכנה לפיצוץ , הוא מעמיד פנים כמעודד שלום בית בין הניצים. לשם כך הוא מקדיש פגישת יעוץ בין הניצים." "ממילא חלק מהם מתחרטים ואז הם זוכרים שעורך הדין שלהם ניסה לפייס ביניהם – הם ימליצו לחברים שלהם.."
                          שלב ב' – "כשהפיוס לא יחזיק מעמד- הם יחזרו אלי עם דם בעיניים ופנקס צ'קים פתוח . כשהם חוזרים הוא משסה אותם בבני זוגם , מלבה מדורות של קנאה, מגביר חשדנות , ממליץ ברמיזה להגיש במשטרה תלונות שווא"
                          שלב ג' – "..אחרי שגבה שכר טרחה כהלכתו , שולח את לקוחותיו להתאושש אצל פסיכולוגים שהוא מכיר וגובה מאלה עמלה תמורת המלצתו."

                           

                          לסיכום – "משפחה אחת מתפרקת – שתי משפחות מתפרנסות."

                           

                          תובנות על איך להתנהל מול בגידות –

                          " אני לא יודעת אם הוא בגד. הוא אמר לי שלא בגד ואני לא חושבת שיש לו סיבה לשקר לי. אבל אם כן – לא תרוויחי שום דבר אם תדעי. את לא תקבלי ממנו יותר כסף, והוא גם לא יוותר על ימים עם הילדים. כל מה שיצא לך זה חור בלב שלא ירפא אף פעם. תתגרשי , אל תתגרשי – איך שאת רוצה. אבל תאמיני לו אם הוא אמר לך שהוא לא בגד בך.'

                           

                          על סדנאות העצמה – 

                           

                          "פעם היית סתם מעליב אותי. אחרי שאתה חוזר מתודלק בתובנות מאיזה פסטיבל חיבוקי נגב או תופי העמק אני גם צריכה לשמוע הרצאה על 'הגנות' 'סגירות' ו'קיבעון'. מה קרה? התחבקת עם גבר שמן ומזיע ואתה מרגיש בנאדם טוב? " 
                          'אם היית שם היית מבינה' ענה הלל בטמטום של מוארים : היית לומדת לקבל אנשים.'
                          "'אנשים?' התחלתי לצעוק , מי זה אנשים? מה אכפת לי מאנשים? אתה נוסע לשבוע, ישן באוהל , מתקשקש מסביב למדורה עם חבר'ה שלא הכרת לפני ולא תכיר אחרי , מתחבק עם כולם ואוהב את כולם , ואחר כך שוכח מהם. אתה חושב שזאת בעיה לקבל אנשים לשבוע? אני איתך עשרים שנה . תאמין לי אני יודעת הכל על קבלה. אידיוט!' 
                          והוא שואל אותי ' אבל מה עם הערך המוסף?' 
                          'אה, הערך המוסף גר בסדנאות, ברור,' עניתי. ' שם מסבירים לך שכל מה שיש לך לא שווה כלום . אשתך , הילדים שלך , הכסף שלך. כי זה לא החיים. לימדו אותך בסדנאות שרגש תמיד מתייחס למחסור. רגש עגום אחד מתחלף ברגש עגום אחר... וכולם איכשהו תמיד באשמת האישה." 
                          "מתי תפנים כבר , אתה רוצה להרחיב את הנפש? תחזור לעבוד. לא בשביל הכסף . לך תהיה מורה , תלמד מתמטיקה בבית ספר לילדים טעוני טיפוח בפריפריה . תביא תועלת למישהו אחר במקום להתעסק בעצמך ובנפש המפגרת שלך עם כל מיני סדנאות ואידיאולוגיות שלמדת מאיזה גורו יד שניה."


                          מדיניות הטיפול בגברים (במסגרת דייטים) של עתליה :

                          "עתליה שמרה על כללי הצניעות המינית שהפתיעו את כל מי שטעה לחשוב שהיא נחפזת אלי מיטות. המועמד היה צריך להתקשר אליה שלוש פעמים ולהשאיר הודעה – היא נהגה לסנן שיחות. לצלצול הרביעי הייתה עונה, אבל בקצרה. 'צריך להיות עניינית' הסבירה. 'הוא צריך להציע משהו . לא לשרוף לי את הכוח בשיחות דביליות.' משהציע המחזר מקום מפגש במסעדה על פי טעמה ,הייתה נענית בחיוב, ולמחרת מבטלת ומציעה תאריך אחר. לפגישה הראשונה הייתה מופיעה פזורת דעת , אך חייכנית ונינוחה ובסופה הקפידה להודיע לאומלל שאמנם היה נחמד מאוד והיא נהנתה עד הגג, אבל היא 'לא מרגישה את זה'. בכל זאת , הייתה מטביעה על שפתיו נשיקה רטובה וממושכת לפני שיצאה ממכוניתו בדילוג חינני והותירה אותו תוהה ומבולבל. 
                          'ואת לא מפחדת שהוא לא יתקשר יותר?' שאלתי אותה בחלחלה כשחשפה בפני את מדיניות הטיפול בגברים שלה. 
                          'אלה שלא מתקשרים' פסקה עתליה , ' יותר טוב שלא יתקשרו' היא קבעה מין רק אחרי הדייט החמישי... 'אותן נשים שנכנעות ללא קרב בפעם הראשונה , מאלה את צריכה להיזהר שלא ישפיעו עליך' אמרה לי עתליה . ' מילא שהן מסכנות , אבל הן אפילו לא יודעות כמה הן מסכנות וכמה הן עלובות'.

                           

                          הלל (דמות מתוך הספר) – הוא לא מדבר אם אין לו מה להגיד, וכשהוא מדבר – הוא אומר מה שהוא חושב. הוא לא עסוק כל הזמן במה חושבים עליו."

                           

                          עוד על הלל שאומר מה שהוא חושב ושאין לו מסננת בין המוח לפה – " ה'כנות' שלו היא רשעות מהזן המצוי , מוסוות באצטלה של קרבה וגילוי לב ובמילים כמו ' הכלה' ו 'שיתוף' ."

                           

                          על ניר (דמות מתוך הספר) גבוה ספונטני ועם חוש הומור , כמו שבנות אוהבות –

                          "הוא מן כלום בצורת בן אדם שחי בעולם של כלום ושום דבר לא קשה לו אף פעם, ואם משהו קשה – הוא זז הצידה . אבל עם חן."

                           

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            שרוני 18
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS