כותרות TheMarker >
    ';

    שרוני 18

    ניסיון להעברת מסר חד כתער ע"י שימוש במינימום של מילים .
    הדמויות שמשמשות אותי לכתיבת המסרים הן מהספרים שאני קורא, מהסביבה הקרובה ומהנאתי לפתח שיחות עם פוקדי פאבים .

    תכנים אחרונים

    1 תגובות   יום שני, 18/1/16, 08:16

     

     ספר שאני ממליץ במיוחד לרכוש לאמא  שמגדלת ילדים קטנים ושחשה  חוסר ביטחון בנאמנותו של בעלה כלפיה, תוך שהיא נוטה להאשים את עצמה... שהיא לא מספיק טובה עבורו. 

     

    מסופר על אישה שבעלה בגד בה והיא טיפלה בבת שלה במסירות אין קץ וכך היא אומרת לשופט:


    "אני מבינה משהו שתמיד ידעתי , אבל מעולם לא הבנתי ;  מפני שאני יודעת איך את מרגישה כשאת לא טובה מספיק (לבעלך) . לכן איבדתי את בעלי למישהי אחרת ... ואני לא רוצה לעבור את זה שוב , לעולם (עם בתי). אני משוכנעת שאם אני אהיה האמא הכי הכי טובה , הבת שלי לא תרצה אף אמא אחרת במקומי."


    במי יבחר השופט להעניק את המשמורת על הילד , באמא או באבא? 

     

    "יש שני אנשים שעבור הילד יכולים להתאים לתיאור של אלוהים : אמא ואבא שלו.

    אם חיבקו וליטפו אותו הרבה , יתכן ויגבש לעצמו דמות אלוהים שמעתיר חיבה. אם הוא קיבל חינוך נוקשה , ייתכן והאלוהים שלו יהיה מחמיר וקפדן יותר. ילדם עשויים לייחס לאלוהים דברים שהיו רוצים שיהיו אצל הוריהם : אהבה ללא תנאי, הגנה , כל דבר."

     

    אומר השופט  : "השאלה עם מי הילדה תישאר למשמורת נתונה בתשובה לשאלה - מי הקשיב כשלילדה המסויימת הזו היה משהו חשוב לומר ?"


    הנושא השני בו עוסק הספר הוא עניין האמונה . הספר מתאר בין היתר במאבק בין אנשי האמונה לאתאיסטים , בסופו של דבר האתאיסט המושבע אומר את דברו  לקהל מעריציו : "אנחנו לא חייבים לקבל את אמונות הזולת... אבל אנחנו חייבים לקבל את זכותו של כל אדם להחזיק בהן." "אפשר להאמין במשהו ב 100% ועדיין לטעות"

     

    ציטוט נהדר שיבין בעיקר רק מי שחווה התמוטטות עצבים :

    "ברגע שחווית כאב , הכאב מכיר את כתובתך. הוא תוקף אותך באישון ליל, מתגנב בדיוק כשאינך מצפה לו ומחריב אותך כליל לפני שאתה מספיק להשיב מלחמה."

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום רביעי, 16/12/15, 12:35

       

      הספר המרתק עוסק כולו בהפרעת דחק פוסט טראומטית כפי שהיא באה לידי ביטוי אצל ילדים ובני נוער. 

       

      כשמישהו נולד בזמן הלא נכון , למשפחה הלא נכונה , להורים הלא נכונים , לאח (הבכור המתעלל ,היפה, המוצלח, הגאון של אמא ואבא וההכי מוכשר בעולם) הלא נכון , חי בסביבה הלא נכונה ובסוף גם משהו משתבש איתו  עד כדי החלטה לצאת למסע דמים בבית הספר בו הוא לומד , כל מי שנמצא בסביבה שלו עלול להימצא במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון ...

       

      אומר גיבור הספר (הנער המחסל) :  "אמונה או חוסר אמונה בגורל מתמצים בדבר אחד:  את מי האדם מאשים כשמשהו משתבש. האם הוא רואה את האשם בעצמו- האם הוא חושב שאלו היה מתאמץ יותר , או עובד קשה יותר , זה לא היה קורה? או שהוא מייחס את מה שקרה לנסיבות? אין לי ספק שאנשים מסויימים יגידו שמה שקרה זה רצון האלוהים. אנשים אחרים יגידו שזה היה עניין של מזל רע. ובל נשכח את האמרה : הם נמצאו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. זהו , שגם אני יכול להעיד על עצמי שהייתי במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון"

       

      ספר מעולה!!! כל משפט בספר מדוד ומורגשת ההשקעה של הסופרת הנהדרת בניסיון להעביר   מסר למערכת החינוך שבמקום להתמודד עם כוחנות , אלימות והתעללות , מערכת החינוך  מעודדת את הקורבן להפוך לתוקפן .

       

      כך הסבירו לאמא של הילד שהגיעה לבית הספר בעקבות התעללויות בלתי פוסקות בבנה - "אם ילד רוצה שההצקות כלפיו יפסקו הוא צריך להיות חלק מהפתרון.... כלומר להתנהג כמו כל הילדים המתעללים".

       

      לגבי איך נגמר המשפט .... את זה כבר תקראו לבד.

       

       משפטים שתפסו אותי :

       

      "אין דבר ששולל ממך את תחושת היכולת כמו החיים בשוליים"

       

      "כשכואב לך , תבכה . כשאתה זועם , תתקוף . כשאתה נמלא תקווה , תתכונן לאכזבה."

       

      "לצעירים יש נטיה לחשוב שהמוות יוכל להיות התשובה ובעצם המוות הוא השאלה הגדולה מכולן"


      "יש הבדל בין אנשים שמסתכלים עליך כי הם רוצים להיות כמוך ובין אנשים שמסתכלים עליך כי מזלך הרע מעלה אותם שלב בסולם החברתי ."


      "כמה מסוגל אדם לסבול לפני שיהפוך לשום דבר בעיני עצמו"

       

      מה שחשוב לזכור בהפרעת דחק פוסט טראומטית הוא שאירועים שונים משפיעים על אנשים שונים בדרכים שונת. יש כאלה שאונס עלול להיות הטריגר שיעורר בהם הפרעת דחק פוסט-טראומטית , אצל אחרים עשוי הדבר לקרות כשמישהו יגע בהם לרגע באופן בלתי הולם. אין זה משנה אם האירוע הטראומטי הוא מלחמה או מתקפת טרור או תקיפה מינית או מעשי בריונות – הדבר החשוב הוא נקודת המוצא הרגשית של האדם".

       

      מצב דיסוציאטיבי – נוכח פיזית אך מנותק מנטלית

       

      ילד שסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית כתוצאה מהתעללות  ירצה להיעלם בכל פעם שיראה ביריון עובר בקרבתו, שמה יבחין בו , גם אם הוא לא מהווה עליו איום באותו רגע.     

       

      מהו אושר יחסי – התוצאה של מידת האושר משתנה ללא קשר למהות האירוע , אלא למצב בו בנאדם נמצא בו בשעה שהאירוע מתרחש. לדוגמא , הולדת ילד היא עניין אחד כשאתה נשוי באושר ומתכנן משפחה , אך היא עניין שונה לחלוטין כשאתה בן שש עשרה והכנסת מישהי להריון. . מזג אוויר קר רצוי כשאתה בחופשת סקי , אבל מאכזב כשאתה בחופשה על החוף. אדם שהיה פעם עשיר יכול לצאת מגדרו מרוב אושר משטר דולר בתקופה של מיתון . שף יאכל ברצון תולעים אם יתקע באי מדברי. אב שקיווה כי ילדו יגדל לאיש משכיל מצליח ומבוסס , עשוי בנסיבות אחרות לשמוח פשוט משום שבנו חי ובטוח , ומשום שהוא יכול בכל עת לבוא ולומר לאותו בן שמעולם לא הפסיק לאהוב אותו." 


      "משהו ממשיך להתקיים כל עוד יש מישהו שיזכור"

      דרג את התוכן:
        5 תגובות   יום חמישי, 15/10/15, 09:58

        ספר מצויין לאנשים שתקועים בקונספט של אהבת חינם

         

        "היהדות והנצרות, וגם האיסלאם נוטפות כולן נופת צופים של חן וחסד ורחמים רק כל זמן שאין בידיהן אזיקים , סורגים , שררה , מרתפי עינויים וגרדומים. כל האמונות הללו , לרבות אמונות שנולדו בדורות האחרונים ומוסיפות עד היום לכשף לבבות , כולן באו להושיע אותנו ועד מהרה שפכו את דמנו . כל הבא לתקן את העולם טובל עד מהרה בנהרי נחלי דם. אם תיעלמנה יום אחד מן העולם כל הדתות וכל המהפכות , כולן עד אחת , בלא יוצא מן הכלל – תהיינה הרבה פחות מלחמות בעולם. "

         

        "אפשר ואפילו ראוי לחלוק על ישו , למשל – בשאלת האהבה האוניברסאלית: האם באמת אפשר הדבר שכולנו בלא יוצא מן הכלל נוכל לאהוב כל הזמן את כולנו בלא יוצא מן הכלל? האמנם ישו אהב את כולם כל הזמן? האם אהבה , למשל, את חלפני הכספים ליד שער בית המקדש כאשר השתלט עליו הזעם והוא קם והפך להם בשצף קצף את שולחנותיהם? או כאשר הכריז 'לא באתי להטיל שלום בארץ  כי אם חרב' – האומנם נשכחה מלבו באותו רגע מצוות האהבה הכללית ומצוות הושטת הלחי השניה ? או גם כאשר ציווה על שלוחיו להיות ערומים כנחשים ותמימים כיונים? ובייחוד שם , על פי לוקס, כאשר ציווה כי אוייביו אשר סירבו לקבל את מלכותו יובאו לפניו בבוא היום ויוצאו להורג לנגד עיניו? לאן נעלמה ברגע ההוא המצווה לאהוב גם – ובייחוד- את שונאינו? הלוא מי שאוהב את כולם אינו אוהב בעצם אף אחד."  

         

        "אף כי ביסודו של דבר חשדנות, חדוות נרדפים ואפילו שנאת כל המין האנושי הן כולן קטלניות הרבה פחות מאשר אהבת כל המין האנושי : אהבת כל האנושות מדיפה ריח עתיק יומין של נהרי נחלי דם. שינאת חינם גרועה בעיני פחות מאשר אהבת חינם"

         

        שמור אותי מאוהבי ומשונאי אשמר בעצמי 

         

        "איני מאמין באהבת הכל להכל. מידת האהבה מצומצמת היא.אם בא אדם ומודיע לי שהוא אוהב את כל העולם...." (ואחותו) "הרי אין זו אהבה אלא מליצה. מס שפתיים. סיסמא. אהבה היא מאורע אינטימי מוזר ומלא סתירות, שהרי לא פעם אנחנו אוהבים אדם מתוך אהבה עצמית, מתוך אנוכיות , מתוך חמדנות , מתוך תשוקת הגוף, מתוך רצון לשלוט בנאהב ולשעבד אותו או להפך, מתוך איזו תאוה להשתעבד למושא אהבתנו, ובכלל - האהבה דומה מאוד לשנאה וקרובה לה יותר ממה שרוב בני האדם מעלים בדעתם. כאשר אתה אוהב מישהו או שונא מישהו , אתה להוט בכל רגע לדעת היכן הוא, עם מי הוא שוהה כרגע , האם טוב לו או רע לו , מה מעשיו , מה מחשבותיו , מה פחדיו. מידת הקנאה היא ההוכחה לכך שאהבה דומה לשנאה שהרי בקנאה נמזגות יחד האהבה והשנאה." 

         

        הספר מעט כבד בעיני, רווי בתיאורים, הסופר מנסה באמצעות גיבורי הסיפור לנסות לחזות את עתידנו במזרח התיכון החדש/ישן. אני העדפתי להתמקד במסר הבא –  תיזהרו מאהבה בלתי נלאית, כזו שחונקת , אובססיבית , צדקנית ולא מבוקרת ... כי בשעת אכזבה ומשבר הסכינים נשלפות ומתוך  אכזבה ומפח נפש עלול לצמוח מרחץ דמים.    

         

        עמנואל קנט  כתב – "אדם הוא בסך הכל מן בול עץ עקום ומחוספס מטיבו . ואל לנו לנסות להקציע אותו פן נחצה עד צוואר בדמים"

        תומס מאן כתב - " השינאה אינה אלא אהבה שנוסף לה סימן המינוס המתמטי."

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שלישי, 13/10/15, 14:13

           

          הדבר המשפיל ביותר שאתה יכול לעשות זה לבגוד במישהו . ב"התופת" של דנטה חטאים של תשוקה וייאוש היו לאין ערוך הרי אסון פחות מחטאים של בגידה. חוטאים במעגלים העליוניים יותר של הגהנום היו אשמים בהתמכרות לסיפוק תאוותיהם האישיות , אך ללא זדון כלפי הזולת. חוטאים במעגלים האמצעיים של הגיהינום ביצעו מעשי אלימות כלפי עצמם או כלפי אחרים. המדרג העמוק ביותר של הגיהינום היה שמור למרמה , שהוא החטא הכי נורא בעיני דנטה : בגידה במשפחה , בגידה במדינה ובגידה במיטיבך (המדריכים שלך ואנשי סודך). 


          יש חטא שדנטה השמיט , החטא של המאה ה- 21 , זה  ששייך לתחתית השאול העמוקות ביותר; אם החטא הנורא מכל ב"התופת" היה בגידה בזולת , מה בנוגע לאנשים ששיקרו לעצמם?

           

          בגידה היא אבן מתחת למזרן המיטה שבני הזוג חלקו יחדיו. משהו שכל הזמן ננעץ בך ולא משנה עד כמה ניסית לשנות תנוחה . מה הטעם להיות מסוגלים לסלוח בשעה שעמוק בלבכם תודו שלעולם לא תשכחו?"


          המשפט הכי חזק בעיני  מתוך הספר - "מי שמתאמץ כל כך שלא יבחינו בו , לעולם לא יוכל להבחין באחרים...."


          כיצד מתואר הגהנום בספר התופת על פי  דנטה :  "תארו לכם שאתם קפואים מהמותניים ומטה באגם קרח לנצח נצחים . תארו לכם שכל תזוזה ולו הזעירה ביותר , עתידה להקפיא את הדמעות על פניכם ואת המים סביבכם. אלוהים , על פי דנטה , קשור לתנועות ולאנרגיה , כך שהעונש הסופי והמוחלט בעבור לוציפר הוא לא להיות מסוגל לזוז בכלל. בתחתית הגיהנום אין אש , אין גופרית , רק חוסר יכולת מוחלט לפעול. לפי דנטה - כשניטלת מאיתנו היכולת לעשות מה שנרצה ומתי שנרצה , זה העונש הגרוע ביותר שיכול להיגזר עלינו . זהו הגהנום." 


          "הטוב והרע הם כל אותם זוגות מושגים קוטביים שמוגדרים ביסודם מעצם הניגוד: או החושך , מלא וריק, עשיר ועני . לא יכול להיות איש רע אם אין איש טוב שהיתווה את קנה המידה. ולא יכול להיות איש טוב כל עוד אין איש רע שיראה עד כמה רחוק הוא יכול לסטות מדרך הישר."

           

          הופתעתי לגלות בספר מבחר משחקי חברה שנהוגים בקרב הטיאיינג'רים בחברה אמריקאית. למזלנו, משחקי חברה אלו טרם אומצו ע"י  בני הנוער "השמרנים" שלנו :

           

          "שרשרת החרציות" את עושה זאת עם בחור שעושה זאת עם מישהי שעושה זאת עם מישהו .. עד שהגעת בחזרה להתחלה.

          "פני אבן" – חבורת בנים יושבת מסביב לשולחן במכנסים מופשלים והבעות פניהם אינן מסגירות שום רגש בשעה שבחורה מתחת לשולחן מוצצת למי שהיא בוחרת... וכל היתר צריכים לנחש מיהו הנמען בר המזל.

          "קשת בענן" – כתריסר בנות מקבלות שפונים בגוונים שונים לפני קיום מין אורלי עם הבנים והנער שהציג לראווה את מספר הצבעים הרב ביותר בסוף הערב , היה הזוכה.


           



          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום רביעי, 30/9/15, 00:25

            הסיפור מתחיל ב"ער--ב טוב קיסרי--ה !!!" הופעת הסטנדאפיסט המהולל שפג תוקפו בשם דובל'ה ג'י... ונגמר בתיאור אולם שהתרוקן מיושביו למעט שני חברי ילדות מן האוב (שאינם בקשר עימו) ואשר כיבדו את הסטנדאפיסט עד לסיום הופעתו.

             

            הקהל שגדש את האולם ידע לאהוב ולהעריץ את הסטנדאפיסט בימיו הטובים, אך בשעתו הקשה לא גילו כלפיו סבלנות , סלחנות וחמלה.  כולם עזבו את האולם, כולם נטשו אותו , השאירו אותו לבד ! 

             

            מסקנה - חברי ילדות הם נכסי צאן ברזל, תמיד יזכרו לך חסד נעורך ואת חברות התום נטולת האינטרסים והמנייברות. לעומתם , החברים שאתה צובר במהלך חייך הבוגרים ושחברותם מבוססת על אינטרסים , בשעת מבחן , ינטשו אותך ברגע שתפסיק להיות רלוונטי עבורם. 

             

            "הדרך הכי טובה שיעריכו אותך באיזה מקום זה לא להיות בו. לא על זה מבוסס כל הקונספט של המוות?

            החידוד : כשבנאדם הולך לעולמו , כל מי שמגיע לכבדו בדרכו האחרונה מעריך אותו ... רק שהמת כבר לא נמצא בעולם הזה . בשעה שכולם עומדים מסביב לגופת המת  ומספידים אותו , אם בנאום ואם בשיח ואם בלב , הוא כבר נמצא אי שם בעולם הבא. 

             

            לפני כשלוש שנים יצא לי לצפות בהופעת סטנדאפ של דובל'ה גליקמן. דובל'ה החל את הופעתו כשהוא שכוב על בטנו, משול למת ומבכה על מר גורלו של הסטנדאפיסט/ הליצן המזדקן. זו הייתה הופעה אומללה , משעממת , טרחנית . חלק מהקהל עזב תוך כדי, קשה היה לראות איש ענק בדעיכתו. כשקראתי את הספר "סוס נכנס לבר" קפץ לנגד עיני שמו של הסטנדאפיסט, גיבור הספר, דובל'ה ג'י וחשבתי לעצמי היתכן שגם הסופר  נכח באותה הופעה מעציבה? 

             

            גיבור הספר בילדותו היה "ילד נעלם" : "יש לי אלף תכסיסים איך לא להיות, אלוף העולם אני בלא להיות, כשאבא היה מרביץ לי , הייתי מתאמן להפסיק את דפיקות הלב שלי , להוריד לעשרים שלושים בדקה , כאילו אני בשנת חורף, לזה רציתי להגיע, זה היה החלום, וחוץ מזה גם התאמנתי , תצחקו, איך לפזר את הכאב מהמקום של המכה למקומות אחרים בגוף, לחלק אותו בין כולם , שוויון בנטל כאילו."

             

            לספר בדיחות זה סוג של בריחה. דרך נוספת להעלים/לשכך את המציאות.

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום ראשון, 28/6/15, 13:34
              ספר מקסים ומרתק שעוסק בדינמיקה הסבוכה שמתרחשת בתוך הקן המשפחתי.
              מדובר לכאורה במשפחה שגיבוריה שרוטים עמוק, כל אחד בדרכו, אך כל אחד מהקוראים יכול למצוא חיבור לדמויות המורכבות שהסופרת מציגה לראווה בסיפורה הקולח והמטלטל.

              בעיני המוטיב המרכזי בספר נוגע לסוגיה - מי האשם המרכזי בשריטות הפתולוגיות שלנו שאותן אנחנו סוחבים עוד משחר ילדותינו?
              אז יש שמאשימים את אבא , יש שמאשימים את אמא , אבל הסופרת טוענת ש - "הפתולוגיות השקטות שאין להן לובי . הפתולוגיות שהצליחו לעבור מתחת לרדאר של כל הפטפטת הטיפולית, הפתולוגיות המסוכנות יותר , הן הפתולוגיות בין האחים."
              כלומר , זה נכון שההורים דפקו לנו את החיים  , אבל גם מערכת היחסים בין האחים שפעלה מתחת לרדאר של ההורים , עשתה נזק בל יתואר ובל ישוער.  

              גם הספר של קתרין פנקול "העיניים הצהובות של התנינים " נוגע עמוקות בפתולוגיה שבין האחים. שם מסופר על שתי אחיות שגם בהתבגרותן לא מפוייסות. אומרת האחות הגדולה איריס לאחותה הקטנה ז'וזפין :

              "תמיד אפשרת לאחרים להתייחס אלייך בכל צורה שנראתה להם! אין לך שום כבוד עצמי ,אז איך את רוצה שיכבדו אותך? תנסי להיזכר ... כשהיינו קטנות ... הכרחתי אותך לרדת על הברכיים לפני, את היית אמורה להניח על הראש את הדבר היקר לך ביותר ולתת אותו לי, בעודך מרכינה את ראשך בלי להפיל אותו... אחרת נענשת ! זוכרת?"
              "אבל זה היה משחק!" עונה לה זוספין האחות הצעירה. 
              "לא תמים כל כך כפי שזה היה למראית עין!", משיבה איריס האחות הגדולה, " העמדתי אותך במבחן. רציתי לדעת כמה רחוק אוכל ללכת , ויכולתי לבקש ממך כל דבר. מעולם לא התנגדת לי !"
              "כי אהבתי אותך"השיבה לה ז'וזפין , "זה בא מאהבה ,איריס. מאהבה צרופה . אני סגדתי לך!"

              והמלצה לנשים שחוזרת על עצמה בסיפור -  אם הגבר שלך מפגין כלפייך אדישות  , תדאגי שהוא יריח נוכחות מרומזת של גבר אחר ... (בקיצור, אם את ובעלך חוגגים באירוע חברתי כלשהו , אל תתביישי ואל תהססי לשבת על ברכיו של גבר אחר) .
               
              דרג את התוכן:
                1 תגובות   יום שני, 29/12/14, 18:55

                 

                "כל אישה שעוברת את המבחן הזה (מבחן פרופיל האישה הנדרשת בעבור גיבור הספר) שמחה לקבל יחס של אובייקט. אתה יכול לומר שזו בחירתן. אבל אם תשקיע שתי דקות במחשבה עד כמה החברה דוחפת נשים לחשוב על עצמן כעל אובייקטים , אולי תחשוב אחרת. מה שאני רוצה לדעת זה האם אתה רוצה אישה שחושבת כך ? האם רעיה כזו אתה רוצה?  אתה יודע  למה אני מתלבשת כמו שאני מתלבשת? למה המשקפיים האלה? מכיוון שאני לא רוצה לקבל יחס של אובייקט!  אם היית יודע איזה עלבון זה בשבילי שחשבת שאני אחת הפונות (לשאלון לבחירת בת הזוג שלך) ... מועמדת – "


                "דון , אני יכולה לשאול אותך משהו? ... שאלה אחת! ...... אתה חושב שאני יפה?"

                 

                מה לדעתך הייתה תשובתו של דון לרוזי בתור גבר המואשם בהתייחסות לאישה כאל אובייקט ?

                 

                המוטיב המרכזי בכל הספר  - כאשר לא שוקלים אדם כבן זוג , כלומר , כשלא רואים אותו "אובייקט" ... דווקא אז יוצא שמקבלים אותו בזכות מי שהוא...... ואם מתהווה אהבה אח"כ ... היא תהייה אהבה נקייה , טהורה ויציבה  יותר. 


                והמחקר של הפרופ' בא לאושש את טענתו ואמונתו כי משיכה מינית בין בני אדם מושפעת במידה רבה ממטען גנטי

                 

                קווים לדמותו של גיבור הסיפור - "יש לי כמות גדולה של ידע בעל ערך - בגנטיקה , במחשבים, באייקידו, בקרטה, בחומרי בניין , בשחמט , ביין,  בקוקטיילים , בריקוד , בתנוחות מיניות , בתוצאות משחקי בייסבול ובהסתברויות ... ידעתי כל כך הרבה זבל , ועדיין לא הצלחתי לטפל בעצמי"


                הגדרות שנונות מרעננות:


                "ניכור רציונאלי" – לשון נקייה להגדיר "היעדר רגש"

                "הורים דואגים יותר לדבקות במוסכמות חברתיות מאשר להתקדמות ילדיהם"

                התסמינים של להיות דפוק - "אירועים בלתי רצויים מתרחשים , וחסרים לדפוק כישורים מסויימים למזעור השפעתם עליו"

                 

                ולסיום עצה חכמה - כששואלים שאלות מביכות מומלץ לעשות שימוש מושכל בשיטה היהודית להעברת שאלה בעזרת המילה "למה" - "אם היא שואלת אותך שאלה מביכה , שאל אותה למה היא שואלת . תעביר את זה בחזרה אליה. היא תשמח לדבר על עצמה .שים לב לרגשותך , לא פחות מלהיגיון . לרגשות יש היגיון משלעצמם. ונסה לזרום."

                ''

                 

                 


                דרג את התוכן:
                  1 תגובות   יום רביעי, 26/11/14, 16:27

                   

                  "סבתי סיפרה לי שתחושת הריקנות חולפת זמן קצר לאחר שהגברים עוזבים את הבית , והגרושות הטריות מתמלאות עזוז וגבורה ויוצאות לכבוש את העולם." אצלי  המצב שונה "לא דאגתי לילד לפני שסילקתי מחיי את הגבר "  והסבתא מייעצת לה – "תפסיקי לרבוץ כל ערב בבית בתוך סמרטוטים , תלבשי בגדים שגברים אוהבים ותצאי לצוד לך איזה זכר עם גנים סבירים, אבל תעיפי אותו רק אחרי שיעניק לך ילד , כי זכרים , כידוע לך , נוצרו כדי לתת לנו זרע , ואולי קצת סקס , בשביל מי שעוד לא למדה לענג את הגוף שלה בכוחות עצמה , וחוץ מזה לא צריך אותם , הם לגמרי מיותרים."

                  ועוד מפניני חוכמת הסבתא – "אישה , כל אישה , אפילו הכי רומנטית בעולם , צריכה חופש , הרבה חופש וככל שהיא מתבגרת היא צריכה אותו יותר".


                  "תיזהרי מאהבה כמו מאש, אהבה היא הנשק הכי מסוכן שיש לגברים והם מנצלים אותה ומשתמשים בה נגדנו. קחי לדוגמא את מיכל בת שאול , האישה היחידה בתנ"ך שאהבה גבר . איזו אומללה היא הייתה! שני הגברים שלה , אביה ובעלה , שהיו אמורים להגן עלה ולאהוב אותה, ניצלו את אהבתה למאבקים פוליטיים. כששאול הבין שהיא אוהבת את דוד הוא הכריז ללא בושה שסוף- סוף נמצא המוקש שילכוד את אויבו. בכלל לא היה אכפת לו שבמקרה המוקש הזה הוא בתו, ושהשימוש הציני שהוא עושה בה יאמלל אותה כל חייה. גם דוד לא התעניין במיוחד ברגשותיה של האישה שאהבה אותו והתייחס אליה כאל כלי. הוא הבין שנסיכה אצלו בבית תעניק לו לגיטימציה בעיני העם ומייד נשא אותה לאישה , ולאחרי שהיא סיכנה את נפשה והבריחה אותו מהחלון , הוא נעלם לשנים ארוכות , כמו שגברים יודעים לעשות ובינתיים התחתן לו ללא הרף עם נשים אחרות. כעבור שנים , כשכבש את השלטון וחזר לממלכה , הוא מצא את מיכל נשואה באושר לגבר אחר שהעניק לה אהבה. אבל לדוד לא היה אכפת , הוא הרי צריך נסיכה אמיתית בארמון , ובלי לחשוב פעמיים שלח את חייליו להביאה אליו , כדי שיוכל להותירה ללא ילדים ושושלת שאול תמחה מעל פני האדמה. כאלה הם הגברים , כולם , עד האחרון. אסור להתאהב בהם . האהבה היא הקללה הקדומה שלנו. אפילו הרמב"ן מודה שהגבר מנצל את תשוקת האישה אליו כדי למשול בה , ושגורלה גרוע מגורל עבד, כי עבד לפחות רוצה חופש , אי אפשר לקחת ממנו את השאיפה לחירות , ואילו האשה מוותרת מרצונה על חירותה ומשתעבדת לגבר.


                  "אצלנו במשפחה הגברים לא שומרים על נשים , אבל אם תמצא חן בעיניה, היא תשמור עליך".


                  ואז לשם הדוגמה מגיע סיפור מהתנ"ך על רות ובועז : "נעמי לא סמכה על בועז שיועיל סוף סוף להציע נישואים לרות , אף שהנערה החיננית ממואב הסתובבה לו מול העיניים כל הקיץ , אלא עשתה מעשה והביאה אותה אל משכבו בגורן ,, וזאת לאחר שהורתה לה איך להתלבש , מה להגיד ומתי לשתוק. "

                  "שנה לאחר מכן , כשכבר הייתי בצבא ועודד התקשר והזמין אותי למסיבת השחרור שלו , לא חשדתי במאום. רק לאחר נישואינו התוודה בפני שסבתא עמדה מאחוריי ההזמנה , וכי בנוסף למספר הטלפון העבירה לו גם הנחיות מדויקות איך לארגן את המסיבה, מה ללבוש ועל מה לדבר כדי לכבוש את לבי."

                   

                  וכיצד בוחרת ברנדס לעקוץ נשים שכרוכות אחרי בעליהן : "שתי נשים עלובות שנאבקות על מקומן הדל בלב בעליהן ושונאות נערות יפות ומוכשרות"

                  דרג את התוכן:
                    1 תגובות   יום חמישי, 2/10/14, 17:27

                    טליה לביא מטיחה בפרצופנו  את הפנים המכוערות של החברה הישראלית  כפי שהם מתעצבים ומתהווים במסגרת השירות הצבאי.

                     

                    טליה לביא בחרה בקפידה מבחר דמויות של חיילות שייצגו בחורות מרירות וממורמרות הסובלות מחסך בסיפוק ובתשוקה מינית , מחוסר ביטחון רגשי ופחד מפני דחייה ..... כי הגברים החתיכים והנחשבים לא חושקים בהן, לא שמים עליהן ... אלא אם מדובר בניצול מיני לצורך פורקן רגעי.

                     

                    על פי טליה לביא בחורה/אישה ממורמרת מביאה ליידי ביטוי תסכולה כשהיא פורקת את כעסיה על בנות מינה. הסרט אפס ביחסי אנוש מציג יצרים של הרס עצמי ורצון עז לנקמה, קנאה עזה , חוסר פרגון, איבה וטינה ומגוון התנקמויות יצירתיות  ואכזריות ... והשמיים הם הגבול.

                     

                    טליה לביא גם סוגרת חשבון גם עם המאצ'ו הישראלי שבטוח שאישה נועדה לשרת אותו ולהוות כלי לפורקן מיני. אפשר לבוז לה , אפשר להכפיש אותה, אפשר לנצל אותה מינית ולהתעלל בה רגשית.    

                     

                    מדובר בסרט מלודרמה המורכב ממבחר סצנות כואבות מתוך חוויית השירות הצבאי,  שמעלות מעת לעת חיוך על פני הצופים בזכות טקסט שנון ולעיתים אף צחוקים רמים של מבוכה גדולה.  

                     

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום ראשון, 21/9/14, 05:33

                       הספר עשתונות של אופיר גפלה טושה ,  רווי דמויות מורכבות שנושאות עמן תמונות ילדות שהותירו עמן זיכרונות לא נעימים ונפש מצולקת.  


                      המוטיב המרכזי של הספר על פי ראות עיני  - "אין דבר כזה אדם בלי סודות". אל תברח מעברך, אל תסתתר מפניו,  תתמודד!

                       

                      "זה מה שאתה מסרב להבין , אריק. הדבר המסוים שראית , או שמעת או הרחת , הוא שהחזיר אותך לשם (לארון הסודי והשמור שלך) בכל מובן אחר אתה אמנם גבר בן שלושים , אבל בכל מה שנוגע לסוד (לארון בו אתה  מסתתר) אתה עדיין ילד וגם מגיב כמו ילד."   

                      "הסוד לא הלך לשום מקום , הוא פשוט מושעה..... עד שקורה משהו שלא משאיר לך שום ברירה , משהו שמזכיר לך את קיומו ומאלץ אותך להתמודד.....

                       

                      ואז מגיעה ההדחקה של אריק - "אני מבין מה אתה אומר , אבל מה לעשות שאני לא זוכר שום סוד מתקופת הילדות שלי? בסך הכל הייתה לי ילדות מאושרת."

                       

                      עוד תובנות מתוך הספר - 

                      אם משהו שמציק לך , יושב לך בנשמה ולא מסתלק ממך בקלות , זה רק מפנה שאתה לא רוצה שילך בקלות......  אתה היחיד שקובע מה יקרה בנוגע לארון שלך!


                      "אנשים חיים ברצף מתמיד, מתבגרים ללא הרף, עד שלרוב נדמה להם שילדותם היא ארץ נידחת " ....... רק שילדות נידחת זו משלבת גם  הרבה תום ולא מעט אכזריות.   


                      אחת הדמויות המרכזיות בספר זימן לעצמו להתמודד עם היציאה מהארון ...... אך הוא גילה שוב ושוב התנגדות ונאבק בזה ...עד לסיום המפתיע.

                       

                      בספר מגוון דמויות כל אחת וארון הסתרים שלה...  כמו למשל זה שהבין אחרי שחווה טרגדיה ש - "מה הטעם ביופי אם הוא נועד רק ליפים שביננו"

                       

                      ציטוט מעורר מחשבה - "כשאתה רואה אדם אין לך ממש מושג מיהו עד שהוא פותח את הפה , לא בגלל מה שהוא אומר אלא בגלל הקול שלו (איך שהוא נשמע) אפשר ללמוד המון על אנשים רק מלשמוע איך הם מדברים...ויש כאלה שבוחרים לשתוק." 

                       

                      סיפור בתוך סיפור - בעיירה קטנה בארה"ב ליד כל מצבה יש טייפ קטן שמשמיע את הצחוק של המנוח , לומר - הייתי פעם בחיים וזה מה שבחרתי להשאיר אחרי ....

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום ראשון, 17/8/14, 12:23

                        נפל לידי ספר מרתק -  "בן וליילה פוגשים את סוקרטס" - הספר דן בנושאים פילוסופים מרתקים שמעסיקים את כולנו ביום יום .

                         

                        אגע באחד מהם ולו משום שאת מה שסוקרטס ידע לפני 2500 שנים גילו מדענים לפני כשנתיים - 


                        מחקר חדש על כוסברה  : אם אתם לא מסוגלים להריח כוסברה, לא מבינים איך אנשים אוכלים אותה ורוצים להשליך לרצפה מנות שמעוטרות בעלים קטנים וירוקים - זה לגמרי לא באשמתכם. כך כוסברה משחקת במוח שלכם. עלי כוסברה מכילים מולקולות ריח שונות, ובהן גם קבוצה של מולקולות ששייכות למשפחת האלדהידים. חלק מהאלדהידים בכוסברה הם בעלי ניחוח רענן וטרי, ואילו לאחרים יש עלי ריח סבוני. המחקר על הקשר בין גנים ספציפיים והעדפה של מזון מסויים הפתיע חוקרים רבים בייחוד משום שהנחת הייסוד עד אז היתה שטעם הוא דבר נרכש שמושפע בעיקר מהסביבה ומחשיפה לטעמים מסויימים. הגילוי של הגן OR6A2 הבהיר כי החיבה או הסלידה לכוסברה לא קשורה לאנינות טעם או להרגלי תזונה.

                         

                        ועתה לקטע מתוך הספר בנוגע לסוגיית האושר הסובייקטיבי -

                         

                        ניסיון להוכיח את קיומה של הנפש נפרדת מהגוף - הנפש שלי מוכרחה להיות יותר מאשר המוח שלי / המחשבות שלי .

                         

                        חשבתם פעם שניתן בעצם לא רק להתייחס לפעולת החשיבה הטכנית , אלה גם להרגיש את המחשבות שלכם ?

                         

                        העובדה שהרבה דברים, כמו עצמאיות נפש האדם  לא נראים לנו הגיוניים , אין בה כדי להוכיח שזה לא נכון; האינטואיציה שלנו מוליכה אותנו שולל בכל מיני דברים.  

                         

                        לדוגמא : מה זה מים ? – כשאני בתוך מים אין לי תחושה של אין ספור מולקולות פחמן דו חמצני שמקפצות מסביב לי, אבל זה בדיוק מה שזה - אני בעצם שוחה בתוך מולקולות שמרגישות לי מים. אנחנו לא בהכרח קולטים את הזרימה הנמשכת של המים. 

                         

                        אפשר לנטר את המוח באיך הוא מרגיש כלפי ריח של פרח , אפילו להצביע במדוייק על תאי עצב שיורים כשרואים אישה מושכת , אבל אי אפשר לבחון מנקודת השקפה מדעית איך בנאדם מרגיש מנקודת מבטו , מבפנים.

                         

                        ועל האושר - 

                        "אין דבר אחד שאנחנו רוצים בעולם מלבד האושר. למה אנחנו מעריכים חברות ? כי היא גורמת לנו לאושר . למה אנחנו מעריכים הצלחה כלכלית ? כי היא גורמת לנו לאושר. אושר הוא הדבר היחיד שאנחנו מעריכים אותו כשלעצמו. אושר מנצח את כל השאר ! עובדה פשוטה היא שאושר הוא המטרה של כולם , ועם זאת , למרבה הפרדוקס , שאנחנו יכולים להשיג אותו רק אם נכוון את עצמנו לכל מטרה פרט לאושר – רק אם נחפש את הדבר המסוים שיביא לנו אותו . החיפוש אחר 'אושר כשלעצמו' הוא החיפוש האומלל מכולם"

                         

                         

                         

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום ראשון, 20/7/14, 15:58

                          המוטיב המרכזי  של הספר מופיע במשפט הבא - "בעולם של היום נורא להיות כישלון. מוחצים אותך, בזים לך. תחושת הכישלון יכולה לגרום לשנאות, לכעסים, לצורך בלתי נשלט לנקום. אנשים שהחלומות שלהם מתרסקים נעשים מסוכנים "

                           

                          הספר מספק תיאור מבריק של  דמויות סטראוטיפיות התפורות לתוך עלילה שמציפה הרבה מאוד תובנות וחוכמת חיים. 

                           

                          הנה לכם מבחר דמויות : 


                          ז'וזפין :

                          "אתה זוכר? כשנכנסנו למים , אמא , איריס ואני , הים היה שקט. אמא שחתה ראשונה בחתירה החזקה שלה. איריס אחותי הגדולה אחריה ואני במרחק מה מאחוריהן , התאמצתי לא לפגר. אני חושבת שהייתי בת שבע. ופתאום הרוח נשבה , והגלים נעשו חזקים יותר ויותר , זרמים משכו אותנו . עמדנו למות..... ואמא בחרה להציל את איריס. אולי היא לא יכולה הייתה להציל את שתינו , בכל מקרה היא בחרה להציל את אחותי הגדולה. היא אחזה בה , הידקה אותה תחת זרועה , גררה אותה עד לחוף והשאירה אותי לבד, ואני בלעתי עוד ועוד מים מלוחים, נחבטתי בגלים , נזרקתי כמו אבן חצץ. אני לא יודעת איך הצלחתי להגיע לחוף , אני לא יודעת , הרגשתי כאילו יד תופסת אותי, מושכת אותי בשערות ומחזירה אותי ליבשה. אני יודעת שכמעט טבעתי. גם עכשיו אחרי שנים אני מרגישה בדיוק כך. הזרמים חזקים מידי , הם מושכים אותי רחוק מידי , מהר מידי . לבד מדי. ביום ההוא אמא מחקה אותי מחייה, היא מחקה אותי מהחיים. כאילו אמרה לי : את לא ראוייה להתקיים , ולכן אינך קיימת עוד. באותו יום הפכתי למתה שעוטה מסכת חיים . אני פועלת אבל לא נוצר חיבור ביני לבין מה שאני עושה."


                          איך התנהלו חייה מאז אותו מקרה : "חשבתי שאני לא שווה כלום כי אמא לא טרחה להציל אותי. כל השנים האלה שהתאמצתי לא לאהוב אנשים שיכלו לאהוב אותי, שיכלו לחשוב שאני נפלאה , רק כי חשבתי שאני לא שווה".

                           

                          בבגרותה כשבגדו בה זה אך היה טבעי לה. היא הגיעה לפסגת הקריירה , כותבת מאמרים, מרצה , מנהלת מחקר. היא הפכה לאמא לשתי בנות ובכל זאת היא מוצאת שוב ושוב את הילדה הנאבקת על חוף הים..... "אני אוספת את הילדה שבתוכי בזרועותיי , מערסלת אותה , מנשקת את קצות אצבעותיה , מספרת לה סיפורים כדי להרדים אותה , מקדישה לה את כל זמני , את כל אהבתי. אני אוהבת אותה. דבר אינו יפה דיו בשביל הילדה הזו שמתה בגיל שבע , ואני מחיה אותה במאמצים , בחיבוקים עזים ובנשיקות."


                          למרות הצלחתה הגדולה , כשמפנים אליה את אור הזרקורים היא לא רוצה שיראו אותה , לא רוצה שיכירו אותה . "אין מה לראות , אין מה להכיר : אני מתה. שום דבר לא יכול לגעת בי משום שבאותו יום , בים הסוער , חדלתי להתקיים. מאותו יום ואילך הדברים קורים לי , אבל אינם נרשמים בי. אני מופיעה בתפקיד אורח בחיים של עצמי." אצל ג'וזפין "הרגשות מערפלים את ראייתה" כדי להתגונן "היא חסמה את כל דרכי הגישה  לרגש". "היא ידעה לאהוב , אך לא ידעה לעורר אהבה. אלה שני דברים שונים לגמרי".

                           

                          "אני לא מעזה לומר לו 'אני אוהבת אותך' , אני מפחדת שמה המילה גדולה מידי. ברור לי שב'אני אוהבת אותך' שלי טמונה השאלה 'אתה אוהב אותי?', ואני לא מעזה לשאול זאת מפחד שיתרחק ממני כשידיו בכיסי מעילו. האם אישה מאוהבת היא תמיד אישה מודאגת. כואבת?"

                           

                          אורטנס (הבת הבכורה של ז'וזפין)  -


                          "רגשות הם בזבוז זמן". אומרת הבת הבכורה שלה אורטנס שחושבת על עצמה  'שהיא בחורה מדהימה , יפה , חכמה , מוכשרת ומסרבת להתאמץ כדי למצוא חן בעיני אחרים'.  אמא שלה הזמינה אותה לכבוד חג המולד ליום של שופינג , כך כתוב היה במעטפה שפתחה אורטנס – 'יום שופינג של שופינג , את ואני יחד , אהובה יקרה שלי.'  "היא נפלה על צווארה של אמה. 'אוי ! תודה אמא! איך ידעת?'  אני מכירה אותך כל כך טוב , רצתה אמה לומר. אני יודעת שהדבר היחיד שיכול לקרב אותנו זו לזו בלי חיכוכים ובלי איבה הוא מסע קניות משולח רסן, מפל של בזבוזים. היא לא אמרה דבר וקיבלה את נשיקת בתה הבכורה בהתרגשות. 'נלך לאן שאני ארצה? יום שלם?' שאלה אורטנס.'אמה ז'זפין הנהנה. היא חזתה נכונה את תגובת בתה, אך החיזוי העציב אותה. באיזו דרך אחרת יכלה להעביר את אהבתה לבתה? מה עשה אותה חמדנית כל כך , מפוכחת כל כך , שרק התקווה ליום המוקדש לבזבוז כסף יכולה לחלץ ממה פרץ של חיבה?"


                          "רגשות הן מותרות . בכל פעם שעמדה להיכנע חסמה הכל. הגיפה את התריסים. וכך נשארה היועצת הנאמנה של עצמה. חברה הטובה ביותר של עצמה. זאת הבעיה עם רגשות. הם מכשילים . מפזרים אותך לאלף חתיכות. את מתאהבת , ופתאום נראה לך שאת שמנה מדי , רזה מדי, נמוכה מדי, גבוהה מדי , שהאף שלך גדול מדי, שהפה שלך קטן , השיער שלך שמנוני , שאת טיפשה , שאת מצחקקת יותר מדי , שאת תלותית, בורה, לא סותמת את הפה , שאת אילמת .... את כבר לא החברה הטובה ביותר של עצמך."


                           "רציתי בגרות עם ציון לשבח והשגתי. רציתי לבוא ללונדון להתקבל לבית הספר הזה והתקבלתי. ואני אהיה מעצבת גדולה. אף אחד לא גורם לי לסטות מהדרך שלי אפילו מילימטר, כי ככה החלטתי. כשאתה מחליט משהו ברצינות , אתה תמיד מצליח להשיג אותו. מרגע שאתה עצמך משוכנע אתה משכנע את כל האחרים." "אסור שהפחד שלא תימנה עם הנבחרים ימנע ממך להיכנס לפעולה. הפחד הזה הוא שמונע להפוך חלום למציאות". 


                          "מלבכות לא לומדים שום דבר . בימנו כולם בוכים בטלוויזיה מכל דבר פעוט. זה מגעיל , זה מייצר דורות של נתמכים , של מובטלים , של אנשים מרירים. אנשים מייבבים ומשחקים את הקורבן. היא תיעבה קורבנות. היום אין רחמים. התחרות שולטת בכול, אפילו באהבה. צריך חוצפה , רק חוצפה , ביטחון , גאווה."


                          נאמר עליה – "ליבה הוא קקטוס שקוציו חיוכים" ו "ענני רגש מרחפים מעל לבך , אך אינם מותירים בו חותם".

                           

                          איריס (אחותה הבכורה של ז'וזפין) : איריס אושפזה בשל התמוטטות עצבים לאחר שהתגלה שהיא הונתה את הקוראים ולא היא זו שכתבה את רב המכר. את הספר כתבה אחותה הקטנה ז'וזפין .


                          "איריס , האחות הבכורה, החכמה , הגאונה, המפונקת העצלה והמניפולטיבית – 'איך יראו החיים שלי אחרי שכל העולם גילה שלא אני כתבתי את הספר אלא אחותי ג'וזפין ? אני אצטרך להתמודד עם הפיות הצמאים לשערוריות שחגגו על הסיפור שלי . היא שמעה לחשושיהם המרושעים. אני אצטרך למצוא איזה תכסיס . סוס טרויאני שיאפשר לי להשתלב בחברה הטובה האכזרית והמסריחה הזאת...."


                           את מי לדעתכם בחרה איריס בתור הסוס הטרויאני שלה... על מי היא שוב תרכב ?

                          כמובן על זו שהייתה רגילה לתמרן כל חייה , זו שהעריצה אותה בילדותה, רצתה להידמות לה ואכלה ממנה מרורים - אחותה הקטנה כמובן .


                          "ז'וזפין , אחותה הקטנה תהיה הסוס הטרויאני שלה ! כמובן! בחברתה תשוב ותופיע . מי אם לא היא ימחיש לעולם שכל סיפור הספר היה סתם הגזמה לא הוגנת. רכילות שנופחה מעבר לכל מידה , שמקורה בדקירה זעירה של סיכה. מי כמוה תוכל לשכנע את פיות הביוב האלה שהפרשה אינה אלא אי-הבנה  איומה, הסכם בין שתי אחיות. האחת רצתה לכתוב , אבל סירבה לחתום את שמה , להופיע בציבור , והאחרת ראתה בכל מהתלה משעשעת והסכימה לגלם תפקיד. הן לא רצו אלא להשתעשע . כפי שעשו כשהיו קטנות והמציאו משחקי תפקידים.  אבל השעשוע הפך לשערורייה . ואם הן אשמות , זה משום שלא חזו את ההצלחה. ז'וזפין תהיה הסומסום שלי , המפתח לשובי לעולם"


                          מעניין אם אי פעם איריס האחות הגדולה שימשה בעבור ג'וזפין הקטנה משענת ... או שמה הייתה בעבורה לא יותר מאשר משענת קנה רצוץ.


                          ואיזה סוג גברים איריס אוהבת ? – "היא אהבה גברים חזקים , נחושים, אכזריים. הם מעבירים בי רטט , הגוף שלי נע אליהם, אני מרגישה נשלטת , נלקחת נכבשת מתמלאת. אני אוהבת כוח גס אצל גבר. זאת תכונה שנשים מודות בה לעיתים נדירות , הן חוששות שוידוי כזה יהיה בוטה מידי."


                          .... ומתברר שגברים פסיכופטים סדיסטים מריחים מקילומטר  "ילדות יפיפיות אנוכיות , קרות וחסרות לב......שמנהלות חיים חסרי עניין ומרוכזות בעצמן"


                          וכיצד מתואר פרופיל הפסיכופט – "מאחורי פשע עומדת כמעט תמיד השפלה כלשהי. כדי להביא לתיקון נוטל הרוצח הסדרתי את חיי הזולת, והרצח מבטל כביכול את ההשפלה. זהו אקט תרפויטי המאפשר לו ליצור את עצמו מחדש כפרט. בכל פעם שעומד בדרכו מכשול , גם אם מדובר במקרה שולי , כמו דחיפה ברחוב , או קפה פושר שהוגש לו , הוא רואה בזה עלבון. הדימוי העצמי השברירי שלו מאויים. הדבר גורם לחוסר איזון נפשי והוא מוכרח לכונן אותו מחדש כדי לחוש את עצמו שוב חזק.הרצח מעניק לו תחושה של עוצמה אדירה . הוא מרגיש שווה לאלוהים. משרצח הוא שב לאיתנו , אבל חש ריקנת, ואותה הוא מבקש למלא באמצעות רצח נוסף. אנשים כאלה מאבדים שליטה על קיומם . הם חיים בעולם דמיוני , עולם שהם יצרו , שיש בו כללים, חוקים , טקסים..."

                           

                           

                          דמות נוספת – גארי – "אתה אדיש מידי גארי! , 'אבל זה סוד הקסם שלי'  גארי משיב לה. ' בגיל תשע עשרה כן . אבל בעוד עשר שנים תהיה צ'ארמר זקן שחוק וחסר תועלת. אז קח את עצמך בידיים , תוכיח לאחרים שהם יכולים לסמוך עליך". 


                           

                          ראול – איש שמן עם שלושה צמיגים סביב מותניו והרביעי בדרך – ראול נשאל – "היית פעם מאוהב, אבל מאוהב באמת עד כי נשבר לך הלב?"


                          ראול משיב – "פעם אחת , כמעט מתי מרוב שהיה לי רע. כבר לא זיהיתי את עצמי. שברון הלב נמשך נצח! ירדתי שישה קילו בשלושה חודשים של כאב! ואז, ערב אחד , לקחו אותי החבר'ה למועדון קצת מיוחד , אם אתה מבין למה אני מכוון , וזיינתי ארבע נקבות לפי התור, ארבע זונות מטונפות שמצצו לי טוב טוב, והופ! זה עבר , התכלה ! אבל שלושת החודשים האלה , ידידי , נשארו חרוטים בלב".  


                          חברו של ראול מצטט לראול מתוך הספר "לאור אישה" מאת רומן גרי "גבר אמיתי , הוא לא זה שדופק נשים או מקבל מציצות מאלמוניות נלהבות, אלא זה שכותב : 'איני יודע מהי נשיות. נשיות היא אולי אינה אלא אחת הדרכים להיות גבר".  ו "אהבה היא המשאב היחיד שגדל ככל שמעניקים ממו עוד ועוד. ככל שאתה משפיע אהבה רבה יותר , כן גדלה האהבה שבידך."


                          וזהו פיליפ שהתאהב מחדש – "כל יום שעובר משחרר אותי מעוד חלק של אני הישן שלי. אני מתקלף לי בחן הנינוח של מי שמקווה שבגדיו המהוהים די הצורך כדי שירגיש בהם נוח. 'מה אפשר לומר לאישה שהציעה לך את עצמה ללא סייג?' הוא חשב שלעולם לא יהיו לו זרועות ארוכות די הצורך לקבל את כל האהבה שהרעיפה ז'וזפין. היא נכנסה אליו כמו לחדר ריק. אילו רק נשארה , הייתי מרהט את חללי חדרי במילותיה , במחוותיה, בהתמסרותה.הייתי אומר לה בקול חרישי שלא תתקדם מהר כל כך , שאני תלמיד מתחיל. אינני יודע דבר על עצמי . לעומת זאת אני כן יודע מה איני רוצה עוד להיות , לאן אינני רוצה עוד ללכת."   

                          בשעה שהיה מאוהב , התיישבה לידו במטוס "אישה גבוהה, יפה, הדורה , עדינה. מלוא חופנים אישה. שיער שטני ארוך , עיני חתול , חיוך של נסיכה מדופלמת. על פרק ידה הימני צמידים העשויים שלושה סוגי זהב ועל פרק יד שמאל שעון שאנל. היה לה תיק של דיור. היא חיכה אליו. 'אנחנו רק שניים. לא נסעד כל אחד בפינה שלו , זה יהיה מטופש.' מטופש! המילה הדהדה בראשו. זו הייתה המילה השגורה בפי אישתו: כמה מטופש! איזה איש מטופש! היא הניחה ברוב טקס את המגש שלה לידו והתכוננה לשבת, הוא שמע את עצמו משיב : 'לא גברתי,אני מעדיף לסעוד לבד."בלי קול הוא הוסיף , כי אני יודע מי את : יפה , הדורה אינטליגנטית ללא ספק, גרושה ללא ספק, חיה בשכונה יפה, שניים שלושה ילדים במוסדות טובים, , מעבירה שעות בשיחות טלפון ובקריאת מגזינים ומחפשת גבר בעל הכנסה נאה שיחליף את כרטיס האשראי של בעלך לשעבר. אני לא רוצה להיות שוב כרטיס אשראי. אני יודע שלא רואים עלי , אבל ברגעים אלה אני מחבר שיר לאישה שאני אוהב, ואם לא אזדרז , אני עלול לאבד אותה. היא לא אלגנטית כמוך , היא קופצת ברגליים צמודות לתוך שלולית, מחליקה על תפוזים וצוללת במורד המדרגות , אבל היא פתחה בי דלת , ואיני רוצה שהדלת תיסגר עוד לעולם."     

                           

                          ואחרון אחרון חביב די גקלן  – "זה הכלב שלי , ואני לא רוצה אחר! גם בלי הזנב, עם האוזן הקרועה , עין מצועפת, קרחות, צלקות, צוואר עבה וראש שקוע בין הכתפיים, אין יפה ממנו! כנראה זה תמיד כך כשאוהבים : בלי תנאים. בלי שיפוט . בלי קריטריונים, בלי העדפות.... לא הייתי מספיק טובה, נכון? אני עדיין לא מספיק טובה . לא מספיק , לא מספיק  לא מספיק... המזמור הזה הרס את הילדות שלי, הרס את חיי כאישה, וחיבל באהבתי."

                           

                          ומי היה די גקלן? די גקלן נקרא ע"ש גיבור אנגלי שנולד להגן על טריטוריה, היה נאמן למלכו, מעולם לא בגד , מעולם לא הפך את עורו. 

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            שרוני 18
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS