שמואל פרץ בספרו "אורגת השטיחים מאיספהן"  מעביר ביקורת עקיפה על החברה הישראלית , מתוך נקודת מבטם של אנשי מודיעין איראניים שעוקבים בצורה יסודית אחר התהליכים השונים המתרחשים בחברה הישראלית.

אומרת קצינת המודיעין האירני לגיבור הספר דניאל : "חבל שבחרתם בנדל"ן במקום להקים מרכז רוחני של מצויינות שחי בשלום עם שכניו. . לא צריך להיות גאון כדי להבין שאי אפשר לעשות את שניהם".

ומוסיפה , "בתי הספר למודיעין שלנו עולים על שלכם עשרות מונים בגלל סיבה אחת , אנחנו לא מזלזלים באף אחד. אנחנו לומדים להתייחס ברצינות ובכובד ראש לכל צד . בקיצור, אנחנו לא עוסקים באשליות."

ועוד דבר היא אומרת : "דבר מצחיק קורה ביננו לבין הישראלים . שנינו ממתינים שהזמן יעשה את שלו ומקווים שזה יגמר מהר כדי שנספיק ליהנות מזה עוד בחיינו.  הישראלים מייחלים שהמשטר האיראני יתמוטט ויפתור להם את הבעיות הגדולות שלהם, ואילו אנו האיראנים ממתינים להתמוטטותם של הישראלים , כדי לסלק מורסה שמונעת מאיתנו להרחיב את אזורי ההשפעה שלנו לתוך לבו של העולם הערבי. ולטובת מי משחק הזמן? אני אומרת לך בביטחון מלא שהם (הישראלים) יפלו ולא אנחנו. חברה דמוקרטית מוקפת אוייבים שיש בה יותר משלושים מפלגות , שאינה מסוגלת לבחור לה מנהיג , שאינה יכולה לקבוע מטרות וסדר  עדיפויות , שהגוש החרדי שלה , שצומח בקצב אדיר, אינו מכיר בחוקיה ורואה בה מחלבה ציבורית להנקה מרוכזת , חברה כזו אינה יכולה להתקיים לאורך זמן. המתחים הפנימיים  יקרעו אותה לגזרים , הציונים נעים לקראת מדינת הלכה בצעדי ענק. אחוז צעירים המתגייסים לצבא יורד בהתמדה . אחוז הדתיים שאינם משתתפים בכלכלה המודרנית עולה בהתמדה. העול על השכבות האזרחיות לפרנס את הגוש הדתי הולך וגדל והמיעוט הערבי צומח לא רע. זה הסוף שלכם . יום אחד יאמרו לא והחבילה תתפרק כמו בניין קלפים."

  "התחושה של הישראלים שהאוייב העיקרי שלהם הוא חיצוני . זה מעסיק אותם כל השנה ומונע מהם להתמקד בבעיות הפנימיות שלהם. עד כמה זה מגוחך תעיד העובדה שאף על פי שיש לישראלים פצצות גרעיניות , טילי שילוח מדוייקים ואמצעי הגנה מפני טילים מהטובים בעולם , כלומר כל כוח ההרתעה שאפשר לעלות על הדעת, הישראלים מתרוצצים כל היום שהם חדלי אונים בפני האוייב החיצוני".   

ספר מצויין למי שמבקש לעשות סיור תיירותי באיראן  באמצעות סיפור עלילתי פתלתל.