בדיוק שבוע לפני שכמאתיים אנשי יחסי ציבור יגיעו לכנס השנתי של האיגוד הישראלי ליחסי ציבור במלון גני דן באשקלון, נחתה שם רקטה. למרבה המזל, לא היו נפגעים בנפש, אבל היו נפגעים בנשמה.
אשת יחסי ציבור אחת התקשרה לבטל את בואה. היא פוחדת, אמרה. שאלתי אותה אם בביטול השתתפותה אין משום ניצחון לחמאס, בניסיונם לשבש את שגרת חיינו, והיא השיבה, שייתכן שכן, אבל היא פוחדת.
עם פחדים שכאלה קשה להתמודד. כל אחד מאיתנו מוצף בפחדים כאלה או אחרים והחוכמה היא להילחם בפחד, ולא לתת לו להציף אותך. אולם מה קורה כשהפחד גובר עליך? חזק ממך?
לי יש פחד גבהים למשל. כשהייתי לפני כשנה עם אחייני בלונה פארק ידעתי שהפחד הזה, שהוא ללא שליטה, יציף אותי כל אימת שאעלה על הגלגל ענק למשל. ידעתי שאם אמנע מלעלות על המתקנים השונים בלונה פארק בגלל אותו פחד, אפגע בהנאה של אחייני. הוא הרי לא יעלה בלעדיי. אז בררתי לי את המתקנים המפחידים פחות ועליתי עליהם, תוך תחושת סחרחורת, בחילה והרבה הרבה עצימת עיניים, כדי לא להביט מלמעלה.
אלא שהגבול בין שליטה בפחד לבין שיבוש שגרת חיינו הוא קו דק מאוד. אם כתוצאה מהפחד אנחנו נמנעים מלעשות דברים, כאלה או אחרים, אנחנו מבטלים את עצמנו ונותנים לפחד להשתלט עלינו. אני מבין את אותה אשת יחסי ציבור שפוחדת להגיע לאשקלון בגלל נפילת הרקטה היום, אולם אנחנו חיים במדינה בה הפחד עורב לנו מכל מקום - האם כתוצאה מכך אנחנו צריכים לשנות את סדר יומינו?
גם לה לא הייתה תשובה לכך. היא מבינה שהיא פועלת מתוך אמוציות. וזוהי האמוציה שלה.
אין לי זכות להתווכח עם אמוציה זו, אבל חובתי דווקא עתה, דווקא לאחר נפילת הרקטה באשקלון להגיע לשם ולהוכיח לעשרות אלפי תושבי העיר הזאת, שהם לא לבד. שבהיותי תושב מרכז הארץ איני שותף לחרדותיהם. להגיד להם בקול גדול, ולהתכוון לכך, שאין לנו שתי מדינות, זו של המרכז וזו של הפריפריה. כי כמו שבימי מלחמת לבנון השנייה, הייתי בצפון המופגז, לעזור ולסייע לתושבי מדינתי שישבו במקלטים, כך אגיע בשבוע הבא לאשקלון, כדי להזדהות עם תושבי מדינתי החיים באימת הקאסמים והרקטות.