שלוש שנים של מועקת הלב והגוף,

מנסה להסוות, מנסה לשנות.

מנסה לקלף מעלי את-

הקליפות  היבשות הלא נחוצות,

קליפות הכאב שעטפו אותי בכפייה,

גלד הפציעה  -

ובכל זאת נשארה צלקת עמוקה.

מנסה לעדן את המגן שבניתי -

ירדתי למחתרת טעות עשיתי. 

כי ..... אולי..... בושה?  -

לא אני לא צריכה להתבייש - 

יש מי שצריך להתבייש,

יודעת שעמדתי כנמרה -

במקום הכי קשה שהיה,

לא נכנעתי לכלום,

הלכתי עד הסוף  עם האמת -

את הצדק לאכוף,

כי הרי תמיד ייאמר -

צדק צדק תרדוף.

וזה קרה  הצדק נעשה.

רק היום בתחילתה של דרך -

כמו תינוק מדדה,

קמה ונופלת-

כבר שלוש שנים אני מנסה.

אז נכון  -

שיניתי מיקום -  

נכון שפני מועדות קדימה -

ההקרנות  היו  בדרך , 

אבל בסופו של יום בלילה בחושך -

זה עדיין שם, 

לא הצלחתי להרחיק את קליפות הרפש עד תום -  

וכשהשחר מפציע מייחלת ליום הנכסף.