לכל חבריי ומכרי

שנה טובה ומבורכת

שנת אושר ובריאות

שנה של אהבה ואור

שנה של שגשוג ושלום

שנה של ברכה ומזל

שנה של התגשמות -

חלומות מאוויים

ושנה בה שגלעד שליט ישוב אלינו.

בתקופה זו אני נמצאת בעיצומה של

סדרת בדיקות ביקורתומעקב

אחר תוצאות ההקרנות

ולשמחתי תוצאות הבדיקות

נהדרות.

אחת הבדיקות  היא בדיקה מקיפה

אצל רופאת עיניים

המתמחה בנויירואופטולמולוגייה

(התמחות מסויימתבתחום העיניים לא אלאה אתכם בהסברים תוכלו

לקרוא על כך ברשת)  

בקשה ממני אותה רופאה לבצע

בדיקת ראייה אצל אופטומטריסט מומחה –

היא המליצה לי על מישהו מסוים

הסתבר לי שאני כבר מכירה גם אותו ובעבר ביקרתי אצלו,

התקשרתי לקבוע תור, עונה לי הפקידה לצורך העניין נקרא לה ל':

ל':      שלום במה אוכל לעזור?

אני:    הפנתה אותי אליכם ד"ר ה' לבדיקת ראייה,

ל:       מה שמך?

אני:    אמרתי את שמי המלא, והוספתי שיש לי כבר כרטיס מפעם,

ל':      אני לא מוצאת, רק רגע, <שקט כמה שניות ארוכות בהקו>

          יש לי את השם הזה אבל זו לא את,

אני:    ואולי זו כן אני בואי נאמת עוד פרטים

ל':      זו שמצאתי היא בת 49 כמעט, זו לא את,

אני:    התפלאתי מקביעתה, ואמרתי זו אני  

ל':      לא יכול להיות, את נשמעת צעירה מידי כמו בת 16, וזו שמצאתי בת 49 כמעט,

אני:    אכן את לא הראשונה שמתפלאת מקולי הצעיר אבל זו אני

ל':      אני בהלם אני לא מאמינה

אני:    תודה על המחמאה,

התור נקבע.

ל' נותרה עדיין המומה,

זאת נאמר לי כשהגעתי לבדיקה.   

שלוש שנים של מועקת הלב והגוף,

מנסה להסוות, מנסה לשנות.

מנסה לקלף מעלי את-

הקליפות  היבשות הלא נחוצות,

קליפות הכאב שעטפו אותי בכפייה,

גלד הפציעה  -

ובכל זאת נשארה צלקת עמוקה.

מנסה לעדן את המגן שבניתי -

ירדתי למחתרת טעות עשיתי. 

כי ..... אולי..... בושה?  -

לא אני לא צריכה להתבייש - 

יש מי שצריך להתבייש,

יודעת שעמדתי כנמרה -

במקום הכי קשה שהיה,

לא נכנעתי לכלום,

הלכתי עד הסוף  עם האמת -

את הצדק לאכוף,

כי הרי תמיד ייאמר -

צדק צדק תרדוף.

וזה קרה  הצדק נעשה.

רק היום בתחילתה של דרך -

כמו תינוק מדדה,

קמה ונופלת-

כבר שלוש שנים אני מנסה.

אז נכון  -

שיניתי מיקום -  

נכון שפני מועדות קדימה -

ההקרנות  היו  בדרך , 

אבל בסופו של יום בלילה בחושך -

זה עדיין שם, 

לא הצלחתי להרחיק את קליפות הרפש עד תום -  

וכשהשחר מפציע מייחלת ליום הנכסף.

שנתיים עברו להם מאז

תהליך  הפרידה בהסכמה  -

הוא עדיין שוכן לו באותו מקום  "יחסים תקינים",

אך נראה שתהליך ההקרנה  (באיחור אופנתי) -

עובד לא רע בכלל.

לפני שנה קצת התייאשתי  -

אך היה מי שאמר, שאין ייאוש בעולם

שצריך להאמין,  צריך סבלנות וסובלנות  -

כל מילה בסלע.

היום כמעט ממש שנתיים אחרי -

התוצאות לא אחרו לבוא.

הוא אמנם עדיין שוכן לו שם

ואנו חיים בשלום "יחסי שכנות רחוקים"

הוא, בלי ה"כוח" שהיה לו לפני.

תוצאות הבדיקות מפליאות אפילו את הרופאים -

טוב, נו, צריך להודות שזה גם תלוי בי ולו במעט

(הרי אני בעלת הבית).

כשאני מחליטה להילחם אני לוחמת

לא מוותרת –

נכון שמעקב יהיה וכל הזמן

עד יומי האחרון, ואני כמו שאני  -

 לא ויתרתי ולא מוותרת,  

ממשיכה קדימה  -

זה התחיל במכירת דירה,  

וקניית חדשה יותר  -

איכות חיים לילדיי ולי ,  

ועכשיו  - המטרה קריירה,

כן קריירה פשוטו כמשמעו,  

אומנם באמצע החיים

אבל מה זה משנה מתי?

העיקר שמשיגים את המטרה.  

להשתמע

בלב שלי אתה גר,

לא אמרתי לך ללכת-

אתה בחרת להישאר,

להטביע חותם.

אני בחרתי להתנתק -

על האהבה שמרתי,

חיכיתי שתחזור, ידעתי.

כן, זה אתה שנשארת -

שורשיך היכו

פעמו  בליבי

על כל מיתר פרטת

רקמת את המנגינה שלך

בלב שלי

עדיין גר בליבי

במקום הכי רגיש

הכי שלי

עדיין לא החלטי

אוהב אותי?

כן,(לא מאלה שאומרים)

קח עוד רגע

קח עוד דקה

תחליט -

האם אני בשלה?(אתה יודע שכן)

אתה -

הכי שלי לאהבה.

שנה של שינוי,

הייתי  כאן ולא הייתי

קראתי הגבתי ולא כתבתי

הייתי עסוקה בחיי היום יום

ילדים, הבית ובי, 

החלטתי לשנות

מכרתי וקניתי דירה  (עניין לא פשוט)

עברנו לדירה החדשה

כייף אמיתי  -

אופס עברה לה שנה

ואני אוטוטו חוגגת שוב יום הולדת

שוב החשק לכתוב  

שוב החשק לשתף

אני מעלה מסך ומתחילה

והכי חשוב –

אני פורטת על מיתרי ליבו

להשתמע