על צללי אדם שחיים בערפל של השוליים. שקופים מכדי להקלט בתודעה, בלתי נתפשים, בלי זכרון ובלתי זכורים. לולבים רוטטים של קיום חמקמק ושביר, חסרי חשיבות, כמעט לא קיימים.
אני מסתובב שם על גבול הצללים, מנסה להעביר כל מיני דברים מהחושך לאור. כמו שופט תנכי או שריף של עיירה קשוחה במכרות הזהב. הרבה פעמים נשאר לי רק לנחם פגועים ולנגב את הדם.
לפעמים, אני מצליח לתת למישהו קצת תקווה, ומזה אני עצמי יוצא נשכר.
שלא ימכרו לכם סיפורים על טוב לב. זה רק בשבילי.