כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    תכנים אחרונים

    2 תגובות   יום שישי , 8/12/17, 01:00

    בין שתי נסיעות ברכבת ונסיעה אחת באוטובוס, סיימתי לקרוא את הספר "גדר חיה" של הסופרת דורית רביניאן.
    נשאר בי עצב בעקבות סיומו (הצפוי מראש יש לאמר) של הרומן.
    משהו בי רצה להאמין בניצחונה של אהבה בלתי אפשרית, ממש ביום בו קידש דונלד טראמפ את ירושלים...
    מקודשת! מקודשת!
    עכשיו שוברים.
     

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום ראשון, 3/12/17, 17:21

      אנא השלימו את הסדרה החשבונית הבאה: 
      443, 1000, 2000, 3000, 4000, 1803
      ...
      חשוב שכל תלמיד בישראל יהיה זכאי ל 5 יח' מתמטיקה בבגרות (גם אם זה דורש לפצח סדרות מספרים מאתגרות, החורגות מכללי הסדרה הקבועה בחוק). 
      למדינת ישראל אין את הלוקסוס לאבד מוחות!

      דרג את התוכן:
        18 תגובות   יום שלישי, 7/11/17, 01:03

        יום הולדת.

        כבר בת 65. ילדה גדולה.
        החל מגיל 18, עת צאתי למסעות נדודיי, הגיעה בכל שנה, בכל המקומות והמצבים – שיחת הטלפון של יום ההולדת. קודם מאבא או קודם מאמא, תמיד בבוקר, תמיד ראשונים, לברך, לחבק, לאחל, להחמיא, להזכיר איך היה כשנולדתי, כמה הם שמחים בי... 
        אחר כך הביקור, המתנה, המילים המרגשות, הפרחים...

        בת 65 וההורים לא מתקשרים. 

        השנה הם לא זוכרים. 
        עוברות השעות, כבר צהריים וכמעט ערב. ברכות מחבקות מהילדים, מחברים, ציורים מהנכדים...
        רק לא מההורים.
        השנה הם לא זוכרים.
        כבר יודעת שעלי להזכיר להם את כל האירועים, השמחות ושאר פרטים, שיהיו תמיד בעניינים. בשקט, שלא ידעו שהם לא זוכרים. והם תמיד כל כך מודים.
        והיום, היום חסרה לי במיוחד הברכה מההורים.
        מרימה טלפון לאמא "יש לי היום יום הולדת, אני צריכה שתברכי" ואחר כך לאבא, "לא יכולה בלי ברכתך ביום הולדתי". הם עצובים, נבוכים, מתביישים, מתנצלים... ומודים. מודים על שהזכרתי, על שאפשרתי, על שנזקקתי. 
        והם מברכים. מגייסים את מיטב המילים מתוך רחם האהבה, מתוך הנשמה העייפה.
        בת 65. עדיין ותמיד, נשארת בי גם הילדה של ההורים.

        דרג את התוכן:

          שלכת

          8

          Café  

          8 תגובות   יום שישי , 27/10/17, 15:03

          השלכת באירופה היא מראה שעורר בי התפעמות. אני נרגשת מהיופי, מתנועת הצבעים המופלאה המציפה את העיניים והלב כגאות של יופי מתפרץ, פעם ועוד פעם.
          כמה יפה יודע הטבע להיפרד, להתרוקן, להצמיח מחדש.
          בהתחלה משתנה הצבע. כל עלה והגוון שלו, כל עץ בקצב שלו. הטבע מצייר בהם אלפי גוונים של ירוק שהופך לאדום, בורדו, ורוד, כתום, סגלגל וחום, בצבעים שיצרה יד אמן.
          אחר כך הרוח אוספת אותם אל משבה, מנתקת עלה אחר עלה, בזמנו הנכון להיפרד מנמל הבית, מעץ האם.
          כל עלה מתעופף לו אל המקום שנועד לו, על פי חוזק הרוח, משקלו וייעודו.
          ערמות ערמות הם נפגשים בתחתיות העצים, עוטפים את הגזעים בחיבוק של תודה, של הגנה, של הזנה, של התאחדות עם האדמה.
          הגזע הערום, מתכנס לו לתנומה ושקט, נערך לימות הקרה. גזע וענפיו החשופים, הנחושים, הנכונים, הממתינים לבאות, מודעים לשורשיהם ושואבים מהם את כוחם וביטחונם.
          כשהטבע יסמן שהגיע עת, יפרחו עלים חדשים על הגזעים העירומים, כדי להיות איתם בעונתם, להלבישם מחלצות, להצמיח בהם את פרי מהותם, לרפד משכנן של ציפורים בונות קינן.
          ושוב להיפרד.
          קסם המחזוריות.

          ''

          דרג את התוכן:
            8 תגובות   יום חמישי, 28/9/17, 10:44

            טיבם של החיים להיות מסופרים בנו דרך רגעים משמעותיים. אלה שנצרבו בנפשנו בתמונות, בקולות, בצבעים ובגדלים שונים. יש כאלה כל כך רבים, שמקוטלגים בספריית הנפש האינסופית שלנו.
            לעיתים, הם ניצבים במקום בולט, נראים ונחווים שוב ושוב ולעיתים הם נחבאים ומתגלים רק כשמנקים את האבק או עוברים דירה...

            שתי תמונות של שדה
            אני זוכרת מה לבשתי (ומה לא) בפעם האחרונה שראיתיו. זוכרת את הירידה לכביש, את ההתרגשות, את השדה שצפה בנו מעבר לכביש (זה שהיום הוא כבר שורת בתים שמסתירים את הנוף ואת האופק שראינו אז ביחד), את הדמויות ברקע שנראו מטושטשות ולא חשובות, את שמחת התמצית המרוכזת של  האושר, שזה עתה שאפתי אל תוכי. זאת שלא שיערתי אז שתהיה האחרונה (אף כי כל פריחה שלנו הייתה האחרונה). זוכרת את הדקות הנוספות שלקחתי לעצמי. את התמונה כולה. את העיניים שנאחזו אלה באלה, את הקור הקל שרק מעיל ארוך הגן עלי ממנו.

            זוכרת עוד תמונה שגם בה היה שדה. הייתה זו תמונה שאשרה לי את האמירה: תמונה אחת שווה אלף מילים (כל אותן שנאמרו, נכתבו ונשתקו). זוכרת את ההלם, את התדהמה. את לבי שלרגע עצר, וצנח. השדה היה שדה, הדמויות היו בהירות וחדות כתער והאופק היה שמשי וקסום. בשמים מטוס המריא ועל הארץ התרסק לבי.
            הרמוניה הפכה באחת לכאוס משתולל. לבי ספג הצלפות של שוט ועוד ועוד, עד יוכנע, רק לרגע, אמוני באדם.

            שתי תמונות של ים
            זוכרת את הים של חוף בת ים, שעת אחר צהריים, החוף מתחיל להתרוקן וכבר אוספים את הכיסאות. בתי הקטנה ואני בכיוון ההפוך, יורדות אל הים. נוגעות ברגליים בקצה המים והיא נרתעת, פוחדת מהים.
            אני מרימה אותה בזרועותיי ומניחה אותה על גבי. לאט נכנסת למים, אל הליטוף הקל של הגלים החמימים. ידיה הקטנות לופתות את צווארי כמעט עד חנק, ואני שוחה ומרגיעה. אמא כאן, שומרת עלייך. שתינו בים הגדול, שוחות אל האופק. אני שוחה ושוחה אל מול השמש השוקעת, חשה את גופה הקטן, הדרוך עדיין, מתרפה לאטו אל העונג. אין מלבדנו בעולם.
            קול האחריות, שהיה אתנו גם הוא, מעורר אותי כאומר, חזרי לחוף, הרחקת מדי... אני מביטה לאחור ונבהלת מכמה הרחקנו, שרק לא ייגמר לי הכוח לחזור... בחוף כבר אין אף כיסא או אדם. הולכות יד ביד אל מסעדה קטנה בחוף, יושבות לנו עם קפה ומיץ וצ'יפס, מביטות זו בזו ויודעות שנגענו ברגע יקר של אושר.

            כעשר שנים לפני כן, לקראת פינוי ימית, אנו נוסעים לבקר בפעם האחרונה חבר שמתגורר שם. בני בן השנתיים וחצי מתעורר כהרגלו מוקדם ואני יורדת אתו לים, שלא יעיר את כולם. החוף הקסום ריק לחלוטין. אין אף אדם. השמש מתעוררת לאיטה, מרחב האופק אין סופי. כך גם השקט.
            יושבים לנו קצת להביט בים ואז הוא מושך אותי פנימה. מתפשטים ונכנסים. המים מחבקים אותנו בנעימות ואנחנו משכשכים לנו, לבדנו, באושר שאין דומה לו. כשיוצאים כבר רואים קהל קטן על הגבעה, שלושה שם יושבים, צופים בנו בשתיקה. אנחנו מתלבשים, והולכים אל בית קפה קרוב. אני עם הקפה והוא עם מיץ ועוגה... משהו שהוא רק שלנו ושל הים, חיבק אותנו שם.
            כולם עוד ישנו כשחזרנו. "בוקר טוב, מכינים לכם קפה".

            חוויות ותחושות – דרכן להתמקם בנו בתמונות, בצבעים, בגדלים, בקולות ובתחושות.
            מערכות האיזון שלנו יודעות להמציא דרכים לסנן ולמיין, כדי לחזק חוויות של שמחה ואושר ולערפל חוויות של כאב. קיים כלי, מתחום הדמיון המודרך, שאותו אני אוהבת לתרגל (עם עצמי ועם אחרים):
            אני בוחרת תמונה חזקה שהמחשבה עליה קשה לי, מעכבת אותי. אני מביטה בה בדמיוני, שומעת את הקולות וחשה את התחושות. ואז, לאט לאט אני מתחילה לכווץ ולהקטין אותה בדמיוני, להרחיק אותה עד שהיא כמעט נעלמת. להפוך את צבעיה לשחור לבן ואת הקולות הנשמעים בה למגוחכים, תיאטרליים... עד שהיא הופכת לנקודה קטנה, רחוקה, חסרת צבע או משמעות. אני מציבה אותה במקום נסתר בספריה. אפגוש אותה מן הסתם מדי פעם, כשאנקה את האבק או אעבור דירה...
            עם התמונות שנחרתו בי כרגעי אושר עילאי, אני עושה את אותה פעולה רק הפוך. מגדילה ומגדילה את התמונות, צובעת אותן בצבעים קסומים, זוהרים, מקליטה על פס הקול את קולות הרוך, הצחוק והאהבה, או את קול השתיקה המתוקה. אני מציבה אותן במקום בולט בספריה. שם מקור כוחי וממנו אתמלא.
            ויש שנבחר לשמר את התמונות בגודלן האמיתי, גם את רגעי הכאב. כי לוותר עליהן זה לוותר גם על האושר ומתנות החיים שהתלוו אליהן.
            יש לנו בחירה באיך לספר לעצמנו את הסיפור, אילו רגעים יישארו בפוקוס ואילו יוקטנו ויורחקו.
            הרבה ואהבה לעצמנו יש ביכולת הזאת לבחור ולעצב את התמונות שלנו לטובתנו...

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום רביעי, 27/9/17, 12:24

              סליחות 
              מילים: לאה גולדברג / לחן: עודד לרר

               

              בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ 
              וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי 
              בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ 
              לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים 
              בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ 
              לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים. 

              וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן 
              וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף 
              וְרֵיחַ יַלְדוּת רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן 
              הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף שֶׁל הַגּוּף. 

              אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ 
              מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶק שֶׁלְּךָ 
              תְנֵנִי לָלֶכֶת הוֹ תְנֵנִי לָלֶכֶת 
              לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה 
              תְנֵנִי לָלֶכֶת הוֹ תְנֵנִי לָלֶכֶת 
              לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

              https://www.youtube.com/watch?v=wS981sx7mKo

               

              דרג את התוכן:
                10 תגובות   יום שלישי, 19/9/17, 09:41

                שנה טובה ומבורכת לכל העם היושב בציון
                שנה טובה לכל מעגלי השליטה ולכל קורבנות השיטה
                שנה טובה לבירוקרטים ולפקידים
                לקרובים לצלחת ולרעבים
                שנה טובה ללוקחים ולנגזלים
                לנשמעים ולאילמים
                לארוכי המחלפות ולמסופרים
                שנה טובה לנראים ולשקופים
                לבריאים ולחולים
                למשפחה שלי, למשפחה שלכם, למשפחות הפשע
                לבאים וליוצאים.

                שנה טובה לכל המעגלים של עם ישראל האמיץ, השורד, המבין את "המצב", החי את "החיים עצמם" (איכשהו... בינתיים....)
                ושנה טובה במיוחד לביבי שלנו, מלך ישראל, הנסיך הגואל! שימשיך בדרכו העקבית, האמיצה, השפויה, המחבקת... לנהל את המדינה שלנו ברוח הציונות המתחדשת ולאור מילותיו של אלתרמן:

                "הַךְ, פַּטִּישׁ, עֲלֵה וּצְנַח!
                כְּבִישֵׁי בֶּטוֹן בַּחוֹל נִמְתַּח
                עוּרִי שְׁמָמָה, דִּינֵךְ נֶחְתַּךְ
                אָנוּ בָּאִים לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ!


                ולכבוש זה לכבוש! אפשר לכבוש איזה עם, אפשר את חופי הים, את מגדלי הנדל"ן, את בורות המים והגז, את משרדי הפאר, את מערכות הביטחון ואת המנגנונים הממושמעים המשרתים את כל אלה.
                אפשר לכבוש גם את לבבות האזרחים, את המחשבות, את הדעת, את החינוך, המשפט, הצדק...
                הַךְ, פַּטִּישׁ, הַךְ הַךְ!
                ואולי, בסוף הדרך, כשנהיה כבר כולנו גם כובש, גם נכבש - נוכל להתחיל מחדש. לבנות ולהיבנות (לאו דווקא עוד בית המקדש, סתם בית לכל אזרח), ניאחז זה בזה, נאמין ונמשיך מחדש.

                שנה טובה טובה !!!

                ''


                https://www.youtube.com/watch?v=5gemebkLaYY

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום ראשון, 10/9/17, 13:14

                  אני מנסה להתמקד רק לרגע, רק לימים האלה, בדאגה לנפגעים באסונות הטבע בארה"ב. "אירמה" מדאיגה אותי במיוחד, עקב הקרבה האישית לכמה מתושבי האזור שבסיכון, אך הדאגה והתקווה נשלחת לכל מי שנפגע ועדיין מצוי בסכנה.

                  כבר אי אפשר לדאוג בשקט למשהו שרחוק מכאן? שהוא לא אנחנו? למשהו שקשור בזדון של הטבע ולא בזדון האנושי?
                  מסתבר שאי אפשר! כי החדשות כאן רודפות זו את זו ומסיחות את הדעת ואת הלב. השחיתות, הציניות, הגסות, האלימות, שנאת האחים - חוצים כל קו אדום (לא, לא זה של הכינרת, שהוא זה שאמור להיות בראש דאגותינו).
                  וכך, מעומק חילוניותי, עולה בי דווקא הפסוק הזה: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מ"ט, יז).
                  הם מגיעים מתוכנו, מקרבנו. מבזבזים את ההזדמנות, את מה שהושג כאן בחזון, בעמל ובדם, הם משלחים איש ברעהו כדי להסתיר זממם, הורסים ומחריבים את שלנו.
                  אבל ישנה עוד דרך לפרש את הפסוק: יצאו מתוכנו החוצה, לא יהיו חלק, יפסיקו לנגוס בסיכוי לטוב בעם ובארץ הזאת. ישאירו כאן את המחויבים, המוכוונים, האוהבים, העושים למען הזולת – והם רבים רבים.
                  בפרשנות הזאת אני בוחרת להאמין.
                  ואולי, כי זה כבר כל כך יצא משליטה ומהיכולת להכלה, אולי כדאי פשוט להיות כמו אותם שלושת הקופים, שלא רואים, לא שומעים ולא מדברים
                  רק ללכת לאורך חוף הים, כמו למשל זה שאחאב צילם בעת שקיעה ("טיול חוף מפלמחים לאשדוד"), לטבול במים החמימים, לחוות את היופי והשקט של הטבע וללוות את השמש השוקעת, מתוך שמחת הידיעה שהיא תזרח גם מחר, אל לידה של יום חדש שזוהרו ינצנץ על פני המים



                   

                   

                  דרג את התוכן:
                    8 תגובות   יום שני, 21/8/17, 08:45

                    כְּשֶׁרֶגַע הוֹפֵך לְנֵצַח
                    הוּא נֶחְגָּג בַּלֵּב בְּכֹל יוֹם

                    כְשֶׁדוֹפֵק מְדַלֵּג עַל פְּעִימָה
                    תִּהְיֶה בּוֹ הַפְרָעַת קֶצֶב לְרֶגַע

                    כְּשֶׁלֵב חוֹוֶה אִי סְפִיקָה 
                    יִהְיֶה בּוֹ רֶגַע שֶׁל דּוֹם לֵב

                    וּבֵינֵיהֶם תֵירָשֵׁם פְּעִילוּת חַשְׁמַלִּית תַּקִינָה

                    דרג את התוכן:
                      16 תגובות   יום רביעי, 2/8/17, 01:04

                      היא הייתה קצינה בצה"ל. שירתה בשטחים.
                      אהבה את הנסיעה דרך רמאללה היפה בימים טרם אינתיפאדות. הבתים המרהיבים, הנוף המהמם.
                      כך יצא ששם שירתה. לא באמת חיה את הקונפליקט, לא ממש חיה פוליטית. עוד לא מבינה את גודל המציאות, את מורכבותה, את אסונה. בינתיים הכל שקט יחסית.
                      עושה בנאמנות את עבודתה. לפעמים יוצאת למסעות עם הבנים בשביל הכיף ועידוד המוטיבציה.
                      וכן, צריך לשאת נשק כל הזמן (כבד ומעצבן) ולעולם לא לנסוע בטרמפים. היו דברים מעולם.
                      בת 19. עיניה פקוחות לרווחה. חיה בשלום חלקי בלבד עם העולם הצבאי, עם ההיררכיה המלאכותית. מתקשה לסבול את "העבדים כי ימלכו" שזיהתה שם, שמחה בחברים לחיים שפגשה.
                      מבינה ומקבלת את חובתה למדינה.
                      הייתה מוערכת בבסיס. עשתה את עבודתה מכל הלב. היה קל בשבילה לעבוד שעות ארוכות, כי זה היה כרוך בסיוע לחיילים והיא תמיד הייתה קצת סוציאלית כזאת... זכרה כל הזמן שאלה בני גילה, בני ארצה, דוברי שפתה, שלרבים מהם, המזל פשוט לא האיר פנים. עיניה נפקחו נדהמות אל עולמות שמעולם לא הכירה. חלק מהמילים שהשמיעו באוזניה – נדמה שמעולם לא שמעה. 
                      ילדה במגרש של גדולים. קצינה, אפילו שופטת את חברותיה החילות, שרובן בוגרות ממנה בגילן (התגייסה צעירה עקב משחקי שנתונים בילדותה). ובכל זאת, לא חזקה במשמעת. לא מצייתת למה שלא מתקבל על דעתה. דעתנית. וכך, מצאה את עצמה (כקצינה שופטת זוטרה) - נשפטת בעצמה על ידי קצינה שופטת בכירה, על עבירת אי ציות לאיסור כניסת חיילות למגורי חיילים וההיפך. זה נראה לה כל כך טיפשי בחורף הקר הזה, כשאנשים צעירים רוצים להיות קצת ביחד. מה הסיפור הגדול?
                      נזיפה.
                      צחקה לעצמה על הטמטום...
                      בית החיל בירושלים היה מקום מפלט. סרטים ("חיל בכחול" הכי זכור לה) ואחר כך בית קפה, לעיתים טיול על החומות עם חברים מהבסיס.
                      יום אחד היא הבחינה בו, במנזר המיוחד הזה. עמדה בפתחו והביטה. נזירה חייכה אליה מעבר לשער.
                      היא ידעה בבירור שהיא רוצה להיכנס לשם. לעבור את השער ולראות מה קורה בפנים.
                      כמה ימים אחר כך, ביציאת שבת, הלכה ישר לשם. עמדה ליד השער (בבגדים אזרחיים) וחיכתה. נזירה שעברה שם הזמינה אותה להיכנס, אנגלית במבטא צרפתי מתנגן. היא נכנסה, ביקשה לטייל במקום. במהרה נפגשה עם עוד נזירות (אנגלית במבטא צרפתי). לא סיפרה שהיא חיילת. ביקשה להכיר את שגרת חייהן. הזמן עבר והערב ירד. יום שישי. נשארה לישון. קצת פוחדת מהלא נודע שמביא אתו הלילה. קצת חוששת מחוקי מטכ"ל האוסרים. התקשתה להירדם. בבוקר הסתובבה שם כמו בסרט, בין הנזירות המהלכות במהירות, צעדים קטנים, פעולות ממוקדות, דיאלוגים חרישיים ומרומזים, תפילות, ארוחה שקטה. פשטות בכל, לצד יופי ושלווה. חיוך תמים. גפנים.
                      אף אחת לא שאלה אותה מה היא עושה שם בעצם. היא הייתה אורחת במקום, שלא מארח בדרך כלל.
                      במוצאי שבת יצאה לביקור משפחתי בירושלים וחזרה לבסיס.
                      חששה לספר.
                      קצינה בצה"ל מתארחת יומיים במנזר ואיש אינו יודע.
                      בעצמה לא ידעה אחר כך, אם היה או לא היה...
                      עד היום היא לא באמת יודעת.

                      דרג את התוכן:
                        2 תגובות   יום שני, 24/7/17, 19:10

                        דַּי לַהוּמוֹפוֹבְּיַה!

                        ''

                        כָּל אָדָם בְּדַרְכּוֹבְּטַעַם אַהֲבָתוֹ 
                        בִּמְלֹא זְכוּתוֹ

                        דרג את התוכן:
                          6 תגובות   יום ראשון, 16/7/17, 16:19

                          כְּמוֹ רוּחַ יָם עָבְרָה 
                          בֵּין שַׁלְוַות גַּלַּיי
                          יַצְרָהּ פִּתְאוֹם תְּנוּעָה

                          כְּמוֹ
                           חוֹל בְּתַחְתִּית הַיָּם, שֶׁנֶעוֹר מִתְנוּמַתוֹ כְּשֶׁרֶגֶל בּוֹ דָּרְכָה
                          וְהוּא מִתְעוֹפֵף, מִתְפַּזֵר, מַעֲכִיר צְלִילוּת הַסֵּדֶר 
                          וְאָז שוֹקֵעַ לְאִיטוֹ, חוֹזֵר לְקַדְמוּתוֹ.

                          יֵשׁ בֵּינֵינוּ יָם? (זֶה מוּזָר כִּי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה בֵּינֵינוּ יָם, שָׂדוֹת הָיוּ בּוֹ, וְסוֹדוֹת)
                          וּבְכָל זֹאת, 
                          אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת קוֹלְךָ בִּי כְּמוֹ הֵד עָמוּם מִקוּנְכִיַיה מוּצְמֶדֶת לְאוֹזְנִי,
                          רוֹאֶה אֶת שְׂפָתֶיךָ נָּעוֹת כְּמוֹ שִׂפְתֵי הַדָּג, בּוּעוֹת בּוּעוֹת עוֹלוֹת, נֶעֱלַמוֹת, מִתְנַפְּצוֹת
                          רוֹאָה אוֹתָך דֶּרֶך מָסַך רַטוֹב, מָלוּחַ, מְטוּשְׁטַשׁ
                          אוֹחזֶת בְגוּפְךָשמְנוּנִיחֲלַקְלַקחֲמַקְמַק... 

                          אַצוֹת הַמַּיִם נָּעוֹת,  מְלַטּפוֹת, מְחַבְּקוֹת אֶת הַרִיקוּד הַתַּת יַמִּי שֶׁלָּנּוּ,
                          מַצְפִּינוֹת סוֹדוֹת בַּקוּנְכִיוּת
                          מַלְחִינוֹת לַסִירֵנוֹת מַנְגִינוֹת...

                          הַכֹּל יָשׁוּב לִמְקוֹמוֹ
                          כֶּשֶׁהַחוֹל שׁוּב יִשְׁקַע.


                          (ותודה לנתן יונתן של "החול יזכור"  ולשלמה ארצי של "שדות של אירוסים" ולכל המילים שנחצבו בי בחיי והעניקו לי אוצרות של אסוציאציות והשראה).



                           

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            esty.d
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות

                            ארכיון

                            פיד RSS