כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג שלי

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שבת, 4/7/20, 13:54

    תודה לכולכם חברות וחברים,
    היה מעניין
    היה מאפשר
    היה מלמד
    היה מרגש
    ומאתגר
    היה פינה מיוחדת וחמה.

    מאחלת לכולכם דרך צלחה והרבה טוב.

     

    https://www.youtube.com/watch?v=P6IPO6wi3jU 

     

    דרג את התוכן:
      14 תגובות   יום רביעי, 18/3/20, 11:43

      הרגע הזה שבו נשברת צנצנת זכוכית לאלפי רסיסים ואני לא פותחת במבצע בלשי בהול אחר כל רסיס, כי הנכדים הרי ממילא לא יגיעו אז אין סכנה.
      הרגע הזה בו אני מכינה עוגת יום הולדת לנכדתי בת השנה אך לא יכולה לחבק ולנשק אותה ולחוש את ידיה הקטנות עוטפות את צווארי.
      בתי מגיעה לקחת את העוגה, שני הבנים הקטנים באוטו ואני פוגשת אותם בכביש כדי להעביר את המשלוח ממרחק בטוח של שתי ידיים שלוחות. הנכדים נצמדים לחלון שהם פותחים ואמם סוגרת. הם מנופפים אלי ושולחים נשיקות באוויר כשמבטם רציני ומלא תמיהה.

      הדמעות שפתאום מתפרצות ובתי שחותכת: אמא תחזרי הביתה אוהבים אותך.
      שיחות וידאו בטלפון.
      התגברות.
      עולם חדש. לא מוכר.
      צריך להמציא שגרת החיים חדשה. ולנשום.
      יש כל כך הרבה דאגה. אני נאבקת להתחבר למקורות היש הגדול ולדרכים החדשות לפגוש את החיים.
        
       

      דרג את התוכן:
        3 תגובות   יום רביעי, 5/2/20, 08:53

        המונולוג של שון אל וויל מתוך הסרט "סיפורו של וויל האנטינג" הנוגע בהבדל שבין ללמוד על משהו לבין להרגיש אותו.
        בין לדעת על אהבה, פחד, כאב, נאמנות מתוך מה שמספרים – לבין להרגיש את אלה באופן ישיר.
        https://www.youtube.com/watch?v=qM-gZintWDc 

         

        "אם אני אשאל אותך על אומנות, אתה בטח תיתן לי תקציר של כל ספר אומנות שיש… מיכלאנג'לו? אתה יודע עליו המון - עובדות, שאיפות פוליטיות, היחסים שלו עם האפיפיור, נטיות מיניות, הכל. נכון? אבל אני מוכן להתערב שאין לך מושג מה הריח בקפלה הסיקסטינית. אף פעם לא עמדת שם והתפעלת מהתקרה המדהימה הזו...

        …אם אני אשאל אותך על נשים, אתה בטח תיתן לי רשימה של כל ההעדפות שלך, בטח גם שכבת עם כמה, אבל אין לך מושג מה זה להתעורר ליד אישה ולהיות לגמרי מאושר.

        אתה בחור קשוח, אם אני אשאל אותך על מלחמה אתה … אתה בטח תצטט לי את שייקספיר, נכון? 'פעם נוספת אל הפירצה, ידידים יקרים…'

        אבל אף פעם לא התקרבת לזה, אף פעם לא החזקת את החבר הכי טוב שלך בידיים וראית אותו מפריח את נשמתו, מסתכל אליך לעזרה.

        ואם אני אשאל אותך על אהבה, אתה בטח תצטט לי סונטה, אבל אף פעם לא הסתכלת על אישה והיית לגמרי חשוף, וידעת שהיא יכולה להפיל אותך במבט, והרגשת שאלוהים שם מלאך על כדור הארץ במיוחד בשבילך, שהיא יכולה להציל אותך ממעמקי הגיהינום, ולא תדע מה ההרגשה להיות המלאך שלה, שיש לך את האהבה להיות איתה תמיד. כולל הכל, כולל סרטן, אתה לא תדע מה זה לישון בישיבה בבית חולים במשך חודשיים, מחזיק לה את היד ולא עוזב, כי הרופאים רואים בעיניים שלך שהמונח שעות ביקור לא תופס אצלך. אתה לא יודע מה זה כאב אמיתי, כי זה רק קורה כשאתה מאבד משהו שאתה אוהב יותר מעצמך, אני בספק אם אי פעם אהבת משהו ככה.

        אני מסתכל עליך, אני לא רואה גבר אינטליגנטי ובטוח בעצמו, אני רואה ילד שחצן מפוחד עד מוות. אבל אתה גאון, וויל, אף אחד לא מכחיש את זה, אף אחד לא יכול להבין את העומק שלך, אבל אתה חושב שאתה יודע הכל עלי כי ראית ציור שלי, ואתה קורע את כל החיים שלי לחתיכות. אתה יתום נכון? אתה חושב שאני יודע משהו על כמה קשים היו החיים שלך, על איך שאתה מרגיש, כי קראתי אוליבר טוויסט? זה מסכם את מי שאתה? אישית, זה לא מזיז לי, כי אני לא יכול ללמוד ממך שום דבר שאני לא יכול לקרוא באיזה ספר דפוק, אלא אם אתה רוצה לדבר על עצמך, על מי שאתה, אז אני מרותק. אבל אתה לא רוצה לעשות את זה, נכון, חבוב? אתה מפחד ממה שאתה עלול להגיד...


        מהלך שלך חבר".

         


        דרג את התוכן:
          4 תגובות   יום חמישי, 2/1/20, 01:09

          הלכתי על השביל המוכר בכפר שלי.
          שעת בין ערביים, כמעט חושך ואני הולכת להביא משהו למישהו.
          הכל מטופח כאן, מנומס בד"כ...
          הוא פסע לפניי אוחז ברצועת הכלב שאתו. לא הכרתי אותו אבל זה כבר רגיל, יש כאן המון מתיישבים חדשים שאיני מכירה.
          תוך כדי הליכה הוא דיבר בנייד. מתלהב, מדבר בקולי קולות, יכולתי לשמוע את כל פרטי הדיון העסקי/מקצועי שהפר את השלווה הכללית.
          עיקמתי את אפי. למה הוא צועק ככה? למה כל הסביבה צריכה לשמוע את העניינים הפרטיים שלו?
          השיחה מתמשכת ואני מאחוריו כבר מגבשת לי עמדה ברורה לגבי איזה מין בן אדם הוא (לאו דווקא בצד המחמיא...).
          ואז הוא מאט את צעדיו כי הכלב נעצר על אחד הדשאים שלצד המדרכה כדי לעשות את צרכיו. הוא נעצר ביחד עם הכלב ואני מצמצמת מרחק. כבר מתכננת לתת לו את המבט הזה של "מה...?"
          הכלב עושה את צרכיו, הבחור ממשיך את הדיון הטלפוני הקולני ואז אני רואה שתוך כדי כך הוא מכניס את ידו לכיסו, שולף מתוכו שקית וכפפה, מתכופף ואוסף את הקקי של הכלב.
          וואו! התפעמתי ממש. זה כאילו מובן מאליו אבל בינינו - רובינו משאירים על הקקי של הכלבים על הדשאים. כולל אני.
          עקפתי אותו בעודו ממשיך לאסוף וחשבתי לעצמי איך בקלות כזאת גיבשתי את דעתי עליו, כולל איזה פרופיל מדומיין, רק בגלל שניהל את ענייניו בקול רם בטלפון. ומי אני בכלל שאחוש את תחושת הביטול הזאת ואת ההתנשאות הקלה שמתלווה אליה? כמעט מבלי שאחוש בכך הלבשתי עליו לרגע חבילה שלמה של סטיגמות, כאשר בעצם הבחור הזה שומר על הסביבה ומתחשב בזולת וזה בטח מספר משהו מאוד טוב וחיובי על מי שהוא.
          זה בטח מספר גם משהו קצת פחות טוב וחיובי על "מנגנון השיפוט המהיר" שאני ורבים כמוני נוטים לסגל לעצמם.
           

          דרג את התוכן:
            4 תגובות   יום חמישי, 12/12/19, 13:23

             

             

            ושוב בחירות.
            שוב נחשפת במלוא מערומיה ההנהגה שבחרנו לנו להובילנו בדרכים הנפתלות של הקיום המקומי.
            שוב נחשפת במלוא זילותה, הזנייתה, אטימותה, גבהות לבה הנוגעת בראש מגדל בבל שלנו.
            שלושת הקופים משוכפלים עוד ועוד ועוד עד לעיוורון, לחֵרשות, לאלם. ואין סימן לטוב.
            מקריבי הקורבנות כבר מבעירים את האש ושוחטים את המִנְחָה, מתבלים את הנזיד שיוגש למנהיג: נזיד הפחד והשקר החמים והטעים.
            פועליה של ההנהגה שוב יפתחו את דלת חדר האוצר וימלאו עוד ועוד שקים של כסף וזהב אותם ישפכו על עצמם בתקווה שייראו לנו יפים יותר. נוצצים יותר. אופנתיים יותר.
            ולא קם בם הילד שיאמר לקהל שהמלך הוא ערום. לא שמע לבם את זעקתם של אלה שכבר אפסו כוחותיהם לשרוד בממלכה האוכלת יושביה בסעודות פאר.
            שוב ושוב יסחטו אותנו, יסחרו בנו כבמטבע העובר לסוחר ולגנב, יחוקקו את חוקי ההשפלה, ההקרבה למען המולך. שוב ושוב יגנבו את דעתנו, את ערכינו, את ההיסטוריה שלנו, יזריקו זריקות טשטוש והרדמה לחיוניים שבצרכינו, חינוכנו, בריאותנו, פרנסתנו, תרבותנו וכבודנו.
            ברגל גסה ימוססו את חוקינו ומוסדותינו עד שלא נזכור שהיו שם אי פעם, עד שלא יישאר דבר שיפריע להם בדהירתם המטורפת אל עוד כוח, עוד כסף, עוד הפרטה, עוד שלטון.

            ובינתיים אנחנו? אנחנו נעשה ממש אותו דבר. אחד לשני. הפרד ומשול האשם ופסול.

            עד... שכמו אחרי שריפה גדולה שמשחירה הכל, יגיע שוב הגשם הטוב, יזין את השורש שהיה רדום שם בעומק האדמה, יצמיח גבעול ועוד גבעול ויהיה לשדה פורה, מוכר, יקר כמו אוצר, בהיר ומואר.

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום שישי , 29/11/19, 15:10

                       הוא אומר לה: אני איש של בוקר.


                         היא אומרת:  אני אישה.

              דרג את התוכן:
                9 תגובות   יום רביעי, 20/11/19, 09:24

                יאיר נתניהו נגד ריבלין: "טראמפ - הנשיא שלי"

                אחרי שהנשיא נזף ברה"מ שהציג את הח"כים הערבים כ"איום קיומי", שיתף יאיר נתניהו ציוץ שבו כינה גולש את ריבלין "נשיא פלסטין".
                לאחר מכן צייץ תמונה של הנשיא טראמפ וכתב: "זה הנשיא שלי
                "

                איתמר אייכנר עדכון אחרון:  20.11.19 

                תיאורית הקונספירציה שלייאיר נתניהו:

                למה הוא עסוק כל כך בלשגר אל העולם, מתוך בית ראש הממשלה, את זריקות הרעל המטופשות, הדוחות, המסוכנות וההזויות שלו
                ולמה יש מי שדואג להפיץ את זה בראש מהדורות החדשות
                אני אומרת שזה נעשה בשיתוף מלא עם "גורמים בבית ראש הממשלה" ונועד:

                א. לשמש כבלון ניסוי וחישה לצורך סימון הגבול התחתון הנמוך ביותר של יכולת הבליעה (בלי להקיא) וההכלה של תת רמת ההתבטאות בציבור הישראלי (ובעולם - ביחס לציבור הישראלי).

                ב. כדי להגמיש ולהנמיך עוד ועוד את הגבול התחתון של השיח בחברה הישראלית, תוך הפיכת האטימות, שחיתת המוסכמות, הערכים והסולידריות הישראלית לנורמות הטבעיות החדשות. כך, בהדרגה, יהפכו כל אלה למהות אמורפית ומטושטשת כל כך עד שכבר לא נחוש שמשהו כאן לא בסדר. נתרגל לכך שככה זה וככה זה צריך להיות.


                המסקנה:  גם אם הצוות הבכיר של מובילי דעת הקהל של רוה"מ נמצא כבר, בחלקו, בבית הסוהר הרי שלא אלמן ישראל: צוות חדש ויעיל לא פחות – כבר הוקם ופועל במרץ בבית רוה"מ ונקרא במסמכים פנימיים סודיים בשם הקוד: "יאיר ונערי הפליטות".
                וכמובן, כנובע מכך - הציבור הישראלי חייב להפנים שזהו תפקיד חיוני ובכיר הדורש מימון מלא על ידי העם, לצרכים הנלווים הבסיסיים ביותר כמו: הגנת שב"כ, רכב צמוד ונהג, יועצים, יחצנים, השתייכות בפועל לאלפיון העליון (כראוי למעמד) ומדור רכילות צמוד (מטעם).

                 

                דרג את התוכן:
                  10 תגובות   יום שלישי, 5/11/19, 09:59

                  היא שואלת :"הגעת מלאך?"
                  והוא כותב לה: "כן מאמי, בבסיס כבר. אנחנו לפני כניסה, אבל איך יריתי בו אה? איזה תותח אני" (אימוג'י של שריר)
                  היא עונה: "
                  לב שלי מלך תותח תשמור על עצמך" (שני לבבות אדומים).
                   

                   

                  יאיר אגמון כותב על כך בפייסבוק ושם מילים לתחושת הזוועה:
                  "חבורה של שוטרי מג"ב, שלושה לוחמים ולוחמת, משחררת צעיר פלסטיני לדרכו. עוף מפה, הם אומרים לו, עוף מפה כבר, נו. הפלסטיני מתחיל ללכת במנהרה, עם הגב אליהם, הוא עף משם, בדיוק כמו שהם ביקשו, אבל אחרי כמה שניות נשמעת ירייה, והצעיר פולט צעקה ומתמוטט על האספלט בכאב. מסתבר שהם ירו לו כדור ספוג בגב, ככה, בשביל הכיף, ככה, רגע אחרי שהם שחררו אותו, כדור בגב, חחחחח איזה צחוקים.

                  מאוחר יותר באותו היום, אחד המג"בניקים מתכתב בוואטסאפ עם חברה שלו. הוא שולח לה את הסרטון של היריה המשפילה, והיא כותבת לו, הגעת מלאך?, והוא כותב לה, כן מאמי, בבסיס כבר. אנחנו לפני כניסה, אבל איך יריתי בו אה? איזה תותח אני. ואחרי ההודעה הוא מוסיף אימוג'י של שריר, והחברה שלו עונה לו, לב שלי מלך תותח תשמור על עצמך, ומיד מוסיפה שני לבבות אדומים.

                  אני מספר שוב את הסיפור הזה, כדי לוודא שהבנתי נכון. חבורה של חיילים צעירים יורה כדור ספוג בגב של פלסטיני ששוחרר, בזמן שהוא מתרחק מהם. הפלסטיני מתמוטט על האספלט, אבל הוא לא מעניין אותם, הם כבר מפנים לו את הגב וחוזרים לבסיס. אחר כך, אחד מהם שולח את הסרטון המצמרר הזה לחברה שלו, ומתגאה בזה שהוא תותח, עם שרירים של גבר בוואטסאפ. והחברה שלו, שחושבת שהוא מלאך, כותבת לו שהוא גם תותח וגם מלך, ואז עוטפת אותו בלבבות של אהבה.
                  זה סיפור דפוק בכל כך הרבה רמות, אבל זה הסיפור שלנו. לא משנה כמה נדחיק אותו, וכמה נחריש אותו, וכמה נמסמס אותו, וכמה נתחמק ממנו, בסופו של דבר - זה הסיפור שלנו בעת הזאת. כאלה אנחנו. עוצמים עיניים חזק חזק, כדי לא לראות את עצמנו מתעללים בבני אדם. זה קורה כל יום, כל היום, כל הזמן, בכל כך הרבה פינות בארץ חמדת האבות.
                  זה רק סיפור אחד, אבל הסיפור הזה הוא משל מצויין על המציאות שבה אנחנו חיים. נער פלסטיני שקיבל כדור ספוג בגב מתמוטט על האספלט. הצעיר שירה בו בטוח שהוא תותח אבל הוא חלאה. החברה שלו קוראת לו מלאך, אבל הוא הפך לשטן. היא צופה בסרטון הזה, והוא עובר לה חלק בגרון. במקום לזרוק את החבר שלה, היא שולחת לו לבבות. ההתעללות מתקבלת בברכה, בהבנה, באהבה. אוי לנו ואבוי לנו. עד כדי כך המצב שלנו חמור".

                  ואני, חשה בעוצמה ניכרת את הזעזוע! את אסון היום יומיות של האלימות האכזרית, האטומה מכל רגש וערך, שבתהליך חלקלק, כאילו לא קשור מחלחלת ומקבלת פנים של נורמליות בחברה הישראלית.
                  וצריך אולי רק להזכיר ל"מלאכיות" ול"ממיז" של "התותחים", "המלכים" ו"המלאכים" - שכשהיד כל כך קלה על ההדק מתרגלים אליה כמו אל טבע שני, לאלימות.
                  כמו שפה. כמו מנהג. כמו סדר יום. כמו סלנג מקומי.
                  רק שהיא אף פעם לא נעצרת שם, האלימות. וכשמתרגלים להתלהב מ"תותחים" מסוג זה כדאי לזכור שהיא תמיד חוזרת איתם הביתה, האלימות.
                  ואפשר גם... להקדיש איזה רגע פנוי ולדמיין איך מרגיש אדם ששליט עליון במדים ונשק, נציג הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, בן לעם הנבחר שהוא אור לגויים - מתייחס אליו כמו אל זבל אנושי, חסר פנים או זכות אנושית כלשהי ופשוט יורה לו בגב כשהוא "עף משם" עם הידיים למעלה... כי זה משעשע.
                  ואיך מרגישים הרבים.

                  דרג את התוכן:
                    12 תגובות   יום שבת, 5/10/19, 02:10

                    אני חושבת על הצעירה הבריטית הכלואה בקפריסין בעקבות תלונתה על אונס על ידי קבוצת צעירים ישראלים.
                    חושבת על אימתה ובדידותה מול איומי המאסר, איומי התביעה מצד הרשויות בקפריסין ו"הקורבנות" הישראלים. לבדה במציאות המתלהמת כנחשול לעברה.
                    לבי יוצא אליה. היא יכלה להיות בתי, אחותי, חברתי.
                    אני חשה בושה ותיעוב למראה הצעירים האלה, שחיללו (לכאורה) כבוד אישה ואדם
                    כעדר פראים וולגריים, חסרי חינוך וגבולות מוסריים.
                    כשעם שחרורם, עם הכיפות על ראשם, הם רקדו ריקודי הודיה להשם - חשתי מבוכה וגועל.
                    למה לא הסתלקו בשקט מהמקום? הרי איך שלא יהיה – הם היו חלק מרכזי במה שקרה שם, אז מה החגיגות?
                    הם מאיימים לתבוע "כי היא בדתה". הם רק קורבנות תמימים שהעלילו עליהם עלילה... ובתוך הנפתולים וסעיפי הסעיפים שעורכי דינם הצליחו לחלץ לטובתם, נראה שרק כפסע עומד בינם לבין צדיקים גמורים.
                    אך לבי יוצא אליה. צעירה כל כך. יכלה להיות בתי או אחותי. אולי שתתה קצת, אולי נחשפה קצת, אולי התפתתה לרגע, נגנבה דעתה... מה יכול להצדיק התנפלות כזאת, אטימות, השפלה, בהמיות ותיעודים מבזים שכאלה?
                    שום ניסיון להצדיק את המעשה או לאמר שהיא רצתה את זה לא ישכנע אותי. אף אישה לא רוצה את זה ככה. אף גבר לא אמור לרצות את זה ככה.
                    אולי ישנם פרטים שאיני מצויה בהם, אך ברור לי ששום התפלפלויות של עורכי דין מלומדים או פסיקות של בתי משפט לא יבטאו באמת את מהות התחושות שנחוו שם, באותו חדר מלון בקפריסין. טעימה קטנה בלבד ראינו בהתנהגות החוצפנית והגסה של הצעירים האלה ושכמותם שחזרו לארץ כמנצחים. ילדים טובים של אמא ואבא. 
                    ואני אומרת לה במילים האלה כאן, שלא שכחתי אותה. שאינה אשמה בעיניי. שהיא קורבן. שהנערים האלה היו מסוכנים ואכזריים כלפיה, כפי שנערים וגברים אחרים בתוכנו מסוכנים לילדות, נערות ונשים גם כאן.
                    הרי זה לא מקרה ייחודי של "איזה גויה נימפומנית", שם רחוק מהבית בתוך אדי האלכוהול.... זה כאן ועכשיו בתוכנו.
                    האם תקום מערכת שלמה ותביט בעיניים אל תוצאות החינוך והמסרים האלימים שחווים נערות ונערים בישראל? האם תנקוט פעולה?
                    אכן ימים נוראים. ימי דין וחשבון נפש נוקב.


                     

                    דרג את התוכן:
                      7 תגובות   יום רביעי, 25/9/19, 16:17

                      שׁוֹקָעַת בַּמִיטָה אֶל שְׁנַת לַיְלָה מְתוּקָה
                      הַעֲיֵיפוּת כְּבָר כָּאן
                      הַכָּרִית הרַכָּה מְעוּצֶבֶת בִּדְמוּתִי
                      הָאוֹר מְכוּבֶּה
                      נִבְחֶרֶת הַתְנוּחָה
                      הַעֵינַיִים נֶעֱצָמוֹת אֶל שִׂמְחַת הַמְּנוּחָה.

                      רַק הַמּוֹחַ מְסָרֵב לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר.
                      מִבַּעַד לַעֵינַיִים הַעֲצוּמותֹ עוֹלוֹת הַתְמוּנוֹת, הַתְחוּשׁותֹ, הַמִילִים, הַשְּׁאֵלוֹת...
                      אֵיפֹה הַפַּעַר?
                      מַה הֵבַנְתִּי לֹא נָכוֹן?
                      מַה פֵּירַשְׁתִּי אַחֶרֶת?
                      וְשׁוּב כְּמוֹ בְּסֶרֶט מְרִיצָה בָּרֹאשׁ אֶת הַמִילִים שֶׁנֶאֶמְרוּ,
                      אֶת עוֹמֶק הַמַּבָּט, הַחִיוּך, הַשִּׂמְחָה, הַחֲוָויָה, הַשְּׁתִיקָה הַטּוֹבָה.

                      נֶעֱצֵרֶת יַחַד עִם הַדוֹפֶק בָּרֶגַע הַהוּא שֶׁל הַהִתְבַהֲרותּ,
                      שֶׁל הַהֲבָנָה שֶׁזֶּה אַחֶרֶת מִמַּה שֶׁחָשַׁבְתִּי,
                      אַחֶרֶת מִמַּה שֶׁהֵבַנְתִּי
                      אַחֶרֶת מִמַּה שֶׁשָׁמַעְתִּי
                      אַחֶרֶת מִמַּה שֶׁהִרְגַשְׁתִּי.

                      הַשֵׁינָה לֹא מַגִיעָה. הַמּוֹחַ לֹא מְוָותֵּר.
                      לֶרֶגַע אֲנִי תוֹהָה
                      הַאִם גַּם אַת אֵי שָׁם בְּמִיטָּתֵך לֹא נִרְדֶמֶת?
                      הַאִם אַתָּה?
                      הַאִם גַּם שָׁם עוֹלוֹת אוֹתָן תְּמוּנוֹת?
                      בְּאֵילוּ גְוָונּים שֶׁל הֲבָנָה הֵן נִצְבָּעוֹת?
                      רוֹצֶה לְרוֹקֵן, לִישׁוֹן
                      לַחֲשׁוֹב עַל זֶה מָחָר
                      לֹא לַחֲשׁוֹב עַל זֶה בִּכְלָל אִם אֶפְשָׁר...
                      וְיוֹדַעַת שְׁמִפַּעַם לְפַעַם זֶה יָשׁוּב לָקַחַת אֶת שְׁנָתִי
                      לְסַמֵּן אֶת הַדְּבָרִים שֶׁנִשְׁאָרִים עוֹד קְצָת אִתִּי. 

                      וְרוֹאֶה גַּם אֶת הַטַּעַם
                      אֶת אֵינְסוף הַלְמִידָה
                      אֶת מוּפְלְאוּתָה שֶׁל האֱנוֹשִּׁיוּת
                      אֶת הַצַעַד הַנוֹסָף אֶל הַרֶמֶז לְחִידָה.
                      וְיֵשׁ בָּהּ, יֵשׁ בָּהּ בַּתְמִיהָה
                      גַּם אֶת עוֹנֶג הַיְדִיעָה
                      שֶׁהַדֶרֶך אֶל הַהֲבָנָה, הַרְצוּפָה בְּאִי הַהֲבָנָה,
                      תָּמִיד מְגַלָּה לִי מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ, מְדוּיָק וְנִפְלָא
                      עַל עֶצֶם הֱיוֹתִי אֲנִי.

                       

                      דרג את התוכן:
                        12 תגובות   יום שבת, 15/6/19, 15:32

                        ביום חמישי האחרון בשעות הערב, פגעה רקטה באחד המתקנים במתחם "ישיבת ההסדר" בשדרות.
                        המידע והתמונות לא השאירו ספק. זה בדיוק שם.
                        הטלפון מבני הזוג לא אחר להגיע ובהתרגשות הם אמרו לי: "זה ממש ליד האולם שבו התחתנו..."
                        נפילת הרקטה, שהרעידה את כל האזור, הזכירה לי מיד את הרגע המיוחד והמרגש כל כך מלפני שנה וחצי באולם של אותה ישיבה, בתוך אותו מתחם.

                        הם הכירו במרכז השיקום. שניהם בעלי צרכים מיוחדים עם אפיונים שונים מאוד זו מזה.
                        נולדה שם זוגיות. זוגיות לא פשוטה שהיו בה מאבקי שליטה, אלימות ותלות לצד עולם שלם של יחד שיצרו האחת עם השני. הם לא נפרדו לרגע, הלכו תמיד יד ביד מנווטים את הזוגיות שלהם בתוך הקושי הגדול.
                        כבר בני חמישים, 8 שנים ביחד, משתוקקים להינשא זה לזו. לממש את החלום.
                        סביבתם, משפחותיהם וגם חלק מהגורמים המקצועיים לא עודדו את רעיון הנישואין. הקושי נראה לחלקם כמכפיל את עצמו. לא עזרו תחנוניהם ואיומיהם. לבדם, לא היו מסוגלים לממש את הרצון והתסכול זעק לשמים.
                        חמש שנים ליוויתי אותם והנושא חזר ועלה שוב ושוב, ללא לאות. מונע כל קשב לכל נושא אחר. חתונה! חתונה!
                        הגיע הרגע בו התגבשה בי ההבנה שבעצם למה לא? למה להם לא מגיע לממש את מה שיכול כל אחד אחר?
                        ברגע הזה של ההתבהרות התחייבתי בפניהם ובפני עצמי שהם יינשאו ושאני אלווה אותם לכל אורך הדרך.
                        לאט לאט נרקמה מערכת שלמה של היערכות בעזרת אנשים נפלאים: הרב הנהדר שהסכים ללמוד את הקשיים ולבצע התאמות, ישיבת ההסדר שאפשרה לנו לקבל את האולם והמנות במחיר סמלי, הרבנות המקומית שסייעה בהתמודדות עם הקשיים הרבים שעלו בתהליך, עורך העיתון המקומי שתרם את ההזמנות, הצלמת הצעירה המקסימה שהסכימה לצלם במחיר אפסי, הספרית שעצבה את השיער בחצי מחיר,
                        ה DJ שבחרנו שהוא עצמו בעל צרכים מיוחדים, השמלה המרהיבה שנתרמה והמשפחות שנסחפו בהדרגה אל תוך ההכנות וההתרגשות הנלווית והיו שותפים מלאים בכל פרט. את הסכום המשמעותי ביותר השקענו בעיצוב. כזה שיגשים את החלום.
                        הכל בלבן. חצר האולם עוצבה ביד אומן והפכה לגן פורח מלא בכורסאות מזמינות. ועיקר העיקרים - המון המון בלונים! ממש כמו שהם ביקשו. כאלה שבסוף הטקס יישלחו לשמיים עם כל התקוות והמשאלות (זאת בטרם בלונים בשמיים נהיו לאויב מאיים בדרום הפרוע).
                        עברה שנה של התארגנות. התהליך היה ארוך, לעיתים מתיש ומייאש. עליות ומורדות בכל שלב. לאחר שנה התקיימה סוף סוף מסיבת ה"חינה" בהשתתפות שתי המשפחות, באווירה של שמחה, אחדות והצלחה. בדירה הקטנה של אחד האחים, עם מטעמי תבשילים שהוכנו על ידי בנות המשפחה - שרנו "מברוק עליק יא עריס מברוק" ורקדנו לשמחם. הם היו קצת בצד, נבוכים ונרגשים, לא ממש מאמינים שזה קורה.
                        שבועיים לאחר מכן כשהגיע היום הגדול התרגשות הייתה עצומה. כמעט עצומה מדי בשביל כולנו.
                        בני הזוג היו מלווים לכל אורך היום בכל התחנות בדרך, שבסופן נראו קצת כמו מחופשים לחתן וכלה.

                        הרב, ברגישות וסבלנות נדירים ערך טקס מרגש מאין כמותו. המוזמנים הסבו עם חתן והכלה ונישאו ברכות חמות שהייתה בהן אהבה וקבלה וגם דמעה בקצה העין. 
                        משפחה חדשה קמה בישראל.
                        הבלונים הופרחו לשמים.
                        ובתוך הרגע המיוחד ההוא, מצאתי בי את הכוח להתקשר אל הבחור הצעיר היקר כל כך, שליווה אותם בהתנדבות כל אותה שנה, שבשעות אלה ממש כבר נכנע למחלתו הקשה בבית החולים תל השומר. גם הוא, בשארית קולו בירך והתרגש אתנו.

                        הארוחה הוגשה על ידי בחורי הישיבה שאף פצחו ב"הופעת ברייק דאנס" משגעת לשמח חתן וכלה והשכילו "להעלים עין" מהישיבה המעורבת ליד השולחנות ומהריקודים המעורבים (שלגביהם לא הסכמנו להתפשר).
                        זה היה ערב של התעלות נפש. קשה לי למצוא את המילים לתאר את התחושות שליוו אותי ביום הזה. קשה לתאר את האושר והסיפוק שבהגשמת חלום למישהו אחר. 

                        לאחר חודש התכנסנו עם המשפחה לערב של תודות והענקת אלבום החתונה המהודר שהכינה בשבילם הצלמת המקסימה. אין יום שהם לא מעלעלים בו מאז.

                        כששמעתי את פרטי הנסיבות של נפילת הרקטה במתחם הישיבה, שרק באורח נס נמנעו בה פגיעות בנפש, חשבתי לעצמי שאולי הייתה זו גם השמחה שבהגשמת החלום שעטפה, הגנה ושמרה ואולי גם תאחה את השברים.

                        דרג את התוכן:
                          8 תגובות   יום שבת, 1/6/19, 11:06

                          אני קוראת לתקשורת ולכלל אזרחי ישראל שלא לשתף פעולה עם מערכת הבחירות ההזויה הזאת שנכפתה עלינו על ידי כנסת ישראל.
                          לא לתת לפוליטיקאים שום במה להמשיך לברבר עוד ועוד שקרים בתקשורת, לא להזמין פוליטיקאים לחוגי בית, לא לראיין אותם בעיתונים, לא לשתף ציטוטים או מחשבות עליהם ברשתות החברתיות.
                          פשוט להתעלם לחלוטין מהשיח הפוליטי שהתרוקן מכל תוכן בעל משמעות. שמשחק בנו כמו בבובות תלויות על חוט, שאדיש לצרכינו ולזכויותינו.
                          הכל הרי כבר נאמר ובצפיפות יתר. גם מילים שנראו לרגע כמו אמת - התעופפו להן באוויר ברגע האמת.
                          כולנו, אזרחי מדינת ישראל ונכסיה, הפכנו משועבדים וסחירים למרבה במחיר.
                          מוטל עלינו עכשיו, כשאנחנו מאוכזבים, חבולים והמומים - לנסות להעריך מי ייתן סיכוי להתנהלות שפויה במדינה הזאת (מי יהיה הרע במיעוטו, אם תרצו) ולפי הערכה זו להצביע ביום הבחירות.
                          ואולי אולי מעז יצא מתוק...
                          בואו לא נאפשר לפוליטיקאים להגדיל את השסע בינינו, להנמיך עוד יותר את גסות הרוח, את זילות השיח הציבורי והפצת השנאה באוויר.
                          אני מתחילה מעכשיו: אף מילה על פוליטיקאים ובחירות!
                          שבועיים לפני הבחירות אנא עדכנו אותנו דוברי הסיעות והמפלגות: מה המצע שלכם, מי הם הנציגים הנבחרים שלכם, עם מי חברתם ומה סדר יומכם ליום שאחרי הבחירות.
                          אני אתייצב בקלפי ביום ההצבעה ואתן את קולי למי שלמיטב הבנתי מביא את הסיכוי הגדול ביותר להיטיב עם אזרחי ישראל.

                          ובינתיים אנחנו: ננסה להקשיב אחד לשני, לעזור אחד לשני (כנהוג בארץ העמותות הבלתי נגמרות והמתנדבים הבלתי נלאים), נסמוך על מכבי האש שיכבו את השריפות, על צה"ל שידאג לביטחוננו, על המשטרה שתאכוף את חוקי המדינה, על בית המשפט שישפוט (ומהר!) ועל כל מוסדות הציבור שימלאו את תפקידם מתוך נאמנות לטובת הציבור.
                          ניקח על עצמנו אחריות אישית לעצב את התנהלותנו בכל רגע נתון, כלפי כל אדם, במסגרת התפקיד או במסגרת החברתית - ככזו שיש בה אמפאתיה וכבוד לזולת.
                          נאמין בנו. יש לנו הרבה כוח להשפיע על חיינו שלנו.

                          בכל הקשור לפוליטיקאים ובחירות – זהו, עד כאן.
                          נמאס לנו מלהקשיב לכם.
                          אבד האמון.
                          מפנים את האנרגיה למקומות האמיתיים, לחיים עצמם.  

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            esty.d
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות

                            ארכיון

                            פיד RSS