כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    תכנים אחרונים

    10 תגובות   יום שישי , 14/9/18, 15:47

    מני (שם בדוי) ואני – נולדנו באותה שנה.

    דרכינו הצטלבו במסגרת שיקומית, משני צדי המתרס.
    מהרגע שהצטרפתי לצוות הבנתי שממנו אי אפשר להתעלם אפילו לרגע.
    הוא היה תוסס, קולני, שר, צועק, מתבדח... עושה הכול חוץ ממה שבתכנית העשייה. מדבר ללא הפסקה, מתיש לפעמים.
    המפגש עם בני גילי בסיטואציות המורכבות האלה של החיים היה חדש, מרגש ומלמד בשבילי.
    קשה ומעורר מחשבה לא פחות, היה גם לפגוש את בני גילם של ילדיי.
    התחדדה אצלי אז ההבנה עד כמה החיים הם דלתות מסתובבות, עד כמה גורלם של בני אדם תלוי בנסיבות, באנשים, באירועים, במזל... לשבט או לחסד.
    הבנתי שכולנו נמצאים בנקודות שונות על קו הרצף המתעתע הזה של החיים, כשמיקומנו עליו יכול להשתנות בכל רגע נתון. למדתי צניעות.
    מני הוא גבר עם הרבה קסם, שרמנטי אפשר לומר, מוחצן ונטול גבולות. רק לרגעים אפשר היה לראות את העיניים ריקות, רחוקות, בודדות.
    במסיבות ואירועים חברתיים אהב לשיר ולרקוד, מתנועע בקצב המוסיקה עם חיוך של שמחה על פניו. מדי פעם הזמין אותי לרקוד אתו והופתעתי מיכולות ההובלה של הרקדן המשובח והג'נטלמני הזה.
    ובכל זאת, גופו תמיד כאב, הלך עם צליעה קלה ומדי פעם זרק הערה אגבית על אי יכולתו לעשות פעולות מסוימות, כי כל גופו התרסק פעם ...
    בעבר היה נשוי, יש לו ילדים, אבל הם לא בעניין. הוא מתקשר אליהם שוב ושוב והם מתחמקים. נכדיו אינם מכירים אותו. בני משפחה מבקרים  אותו לעיתים רחוקות, מביאים קצת חטיפים, קפה, משאירים קצת כסף ונוסעים.
    מני לא אוהב תרופות פסיכיאטריות. הן משבשות ו לו את הקצב הטבעי, מונעות ממנו לשתות אלכוהול בפיצוציה השכונתית ובכלל... אז הוא מפסיק. נופל, מתאשפז ושוב חוזר. חלש יותר, דהוי יותר, עד ששוב מתחזק בדרך אל הנפילה הבאה.
    העיר הזאת, מתאפיינת בקהילה חמה. יחסים משפחתיים, בגובה העיניים. בשונה ממקומות רבים בהם פוחדים או לועגים לבעלי צרכים מיוחדים – כאן זה אחרת. כולם מכירים את כולם ויש חיבוק קהילתי. חלק מאנשי הצוות מכירים את המתמודדים עוד מבית הספר, מהשכונה, דרך החברים של ההורים. זה משהו מאוד מיוחד שאני יכולה לספר על העיר הזאת: יש בה חיבוק, כפרה עליה...
    באחד הימים ישבנו מני ואני לשיחה אישית, אחת מאלה שמתקיימת כחלק מההתנהלות השוטפת. הוא הביט בי במבט המפלרטט שלו ואמר לי: את יודעת? אני ממש אוהב אותך. כמה עצוב שאין סיכוי שאי פעם תאהבי ככה גם אותי... זה היה רגע קשה, אישית ומקצועית. הייתה בו אמת. בנסיבות אחרות הרי יכולנו להיות באותו מחזור בבית הספר, בתנועה, בצבא, חברים. אז צחקנו ביחד, הרי סה"כ התבדח...
    כמה שנים אחרי שכבר הכרנו היטב במסגרת השיקומית, הוא סיפר לי את סיפורו:  
    מני נולד בעיר הדרומית כשעוד הייתה עיירה קטנה. בן זקונים במשפחתו, שהגיעו כעולים חדשים ממזרח אירופה. הם עבדו במפעלים באזור והיו במצב תמידי של עייפות, דאגה וחולי.
    קומה מעליהם בבניין הדירות הישן, גר שכן שהיה מיודד מאוד עם הוריו של מני, בעיקר על רקע המוצא המשותף ושפת האם. השכן הזה חי שם בגפו.
    ההורים קשי היום והעסוקים, שלחו מדי פעם את מני הקטן אל השכן לבקש קצת חלב, או קפה או משהו אחר שחסר בבית באותו רגע. מני היה עולה למעלה מקבל מהשכן את מבוקשו ומביא להוריו.
    עם הזמן, הציע השכן למני להישאר קצת, לשחק ביחד, להתפנק עם איזה ממתק... בהמשך הרימה המפלצת את ראשה המעוות וגזלה ממני הקטן שוב ושוב את ילדותו, את תמימותו, את המרחב המוגן של גופו נפשו. הוא זוכר איך נפשו התנתקה מגופו.  
    איש לא ידע. לא נראה שמישהו היה מקשיב גם אם היה מספר. והוא הלך ודעך, הלך ונסגר, איבד את תום הילדות, את האמון, חי בפחד מתמיד, התקשה ללמוד והוגדר כילד בעייתי.
    אחר כך הגיע הצבא. פרופיל נמוך, ג'ובניק. ובכל זאת צבא, משמעת, תורנויות וכל הלחץ הזה. הוא פתח פה על מפקדו, סרב פקודה ונשלח לכלא. זאת הייתה הנקודה בה הסתערו עליו השדים שבפנים בכל הכוח. הנקודה בה התמוטטה נפשו והתרסקה. אשפוז כפוי ראשון והשאר היסטוריה.
    ובכל זאת חתיך כזה, חינני, מהר מאוד התחתן, נהיה לאב ושוב התמוטטה נפשו. ילדים זה לא תמיד שמחה.
    אשתו לקחה את הילדים ועזבה והוא נותר עם עצמו ועם השדים. אז הוא קפץ מהקומה השלישית, מציית להנחיות המדויקות של הקולות בראשו. כל גופו התרסק. חודשים של אשפוז בבית החולים של הבריאים ואחר כך שוב ושוב בבית החולים של החולים. הוא התחיל לחבב את העניין (או אולי התרגל) ואשפז את עצמו בעצמו מדי פעם, בעיקר בחגים, אז הבדידות כואבת אפילו יותר ושם, בכל זאת, יש אוכל מסודר וחברת אנשים...
    בימי אחד "המבצעים" בדרום נסגרה המסגרת השיקומית בהוראת פיקוד העורף. אז היינו יוצאים (אנשי הצוות) עם מתנדבים נפלאים, לבקר את האנשים שלנו בבתיהם.
    במציאות כל כך אנושית, אמיתית ו"על הקצה" כמו שחווינו, מיטשטשת במידה רבה האבחנה בין מטפל למטופל, מיטשטש הקו בין מה מקצועי ומה לא. מתקיימת אינטראקציה בין בני אדם שכולם חווים את התמודדות עם הסכנה והפחד, עם חוסר האונים מול המקריות. הצורך הפרטני בשטח מכתיב את הפעולה מעבר לכל תכנית מלומדה.
     באותו יום יצאתי עם מתנדב שנהג להגיע אלינו פעם בשבוע מאזור השרון. איש עסקים אמיד ועסוק מאוד, מעופף בין מדינות בשגרת העסקים. היום הזה שבו הגיע לדרום כמתנדב אצלנו, היה היום הכי אהוב עליו בשבוע ("כי אני אזרח ישראלי מבויש" כך אמר לי על עצמו כשהסביר למה כל כך חשוב לו להגיע, לעזור ולהיטען בעצמו).
    עברנו בין הבתים, הבאנו תרופות, החלפנו מכשירים שהתקלקלו ובעיקר הענקנו חיבוק, אוזן קשבת ועידוד.
    ביום ההוא, חרגתי ממנהגי והבאתי למני סיר מרק אפונה עם עיגולי קבנוס חתוכים בתוכו, שהכנתי במיוחד בשבילו. ישבנו שלושתנו ואכלנו ביחד בדירתו. אהבתי את חוסר האחידות של הצלחות שערך על השולחן בתנועות אטיות, כאילו כל תנועה דורשת ממנו מחשבה ומאמץ גדול. כל צלחת שונה מהאחרת, לא חלק משום סט. ממש כמו מני עצמו, ממש כמו כולנו.
    בחוץ היה גשם וקולות של אזעקות ובומים ובפנים היה רגע נדיר של נתינה הדדית, של אכילה משותפת, חמימות טעימה בבטן ושקט. רגע בו שלושה אנשים, מעולמות הכי שונים, פשוט יושבים אחד עם השני, אוכלים מרק אפונה סמיך עם חתיכות קבנוס בתוכו, מדברים על "המצב", מנסים להתעלם מהמציאות שבחוץ ומנצחים לרגע את הכל.
    .   

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום חמישי, 6/9/18, 22:14

      השנה שתבוא עוד מעט
      שתגיע לאט
      בהיסוס
      בשקט
      בסבלנות
      מתוך מחשבה עמוקה.


      שתבוא לנו באחדות
      בין אדם לאדם
      כמו אדמה שמכילה, מזינה ומצמיחה
      כל צמח שהשריש בה


      שתבוא  זכה, רעננה, קלילה, פתוחה
      כמו מעוף של ציפור בשמיים,
      כמו תינוק שרק נולד
      כמו מים.


      שנה מבורכת!

      https://www.youtube.com/watch?v=4SsERN5ErOY


      דרג את התוכן:
        10 תגובות   יום שישי , 24/8/18, 14:33

        בימים ההם גרנו, ארבעה חברים, בדירה שכורה ביפו ד', גבעת התמרים. 
        שני חברי ילדות שלי, בן זוגי ואני ועוד אורחים מזדמנים שמצאו אצלנו חניה לרגע.

        כולנו חזרנו מאיפה שהוא בחו"ל והתכנסנו ביחד לדירה בקומה השנייה של הבניין.
        זו הייתה שכונה שהיו בה גם דלות וקושי. מראות שטרם הכרנו.
        באחת הדירות מתחתנו התנהלו (כנראה) עסקאות סמים, נכנסו ויצאו טיפוסים מגוונים ולעיתים אף התעוררנו בלילה לקול יריות. בבוקר הכל כבר נראה כמו כל בוקר רגיל. חייכנו בנימוס אל אמהות עייפות שצורחות על ילדים שובבים ויצאנו לעבודה.
        בשבילנו הדירה הזאת הייתה תל אביב. אוטובוס לעבודה, מרחק הליכה מהים, זמינות לסרטים, הצגות ומופעי תרבות שכל כך אהבנו.
        הדירה הייתה גדולה ואני זוכרת את הטפט המיוחד שהיה על הקירות בצבע ירוק בהיר ועליו הדפסי עלים בצבע זהב נוצך. למדתי עם הזמן לאהוב את הטפט הזה, שהיה חלק מהנוף של אותם ימים.
        במטבחון הקטן התבשלו מטעמים מאולתרים כמו פסטות, שקשוקות וחביתות בגרסאות שונות.
        יחד ישבנו בכל ערב על כריות ברצפת בסלון, אכלנו ושוחחנו, חווים את מתיקות החברות הטובה.
        טלוויזיה לא הייתה לנו ואני זוכרת איך חיפשנו מישהו שיארח אותנו כדי לצפות בביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל.
        שפע לא היה אז לאף אחד מאתנו ואני זוכרת את הדיונים הרבים שניהלנו על העולם הקפיטליסטי ועל כוח הכסף. אך בסופו של דבר הגענו למסקנה המכוננת המרגיעה, שכל עוד הים והאהבה הם בחינם – אנחנו חיים חיי שפע ומותרות שאין כמותם.
        הלכנו לים כמעט בכל שבת (רכב לא היה, גם לא תחבורה ציבורית), הבטנו בדייגים התופרים את הרשתות, אהבנו וחגגנו את החיים, מתרחקים, כך נדמה, מאותו יום כיפור שסרט בנו הלם ואימה.
        דקה אחר כך כבר היינו נשואים, הורים לילדים, עם שאיפות חדשות, אתגרים חדשים, שמחות חדשות, מקומות חדשים וההתמודדויות  של החיים.
        הטפט הירוק עם עלי הזהב עוד עולה לפעמים בזיכרוני, עם הטעם הנפלא של פשטות הימים, כמו פרומו קסום לפרקים שבדרך.

        דרג את התוכן:

          דואט

          9

          Café  

          9 תגובות   יום שישי , 27/7/18, 13:46

          אי אפשר היה להתעלם ממנה כשעברה ברחוב בעיירה הדרומית העייפה, זו שהאמיתות האנושיות רוחשות בה בעיקר מתחת לפני השטח ומעליו רואים בה בעיקר את הרעש.
          היה לה יופי קלאסי. גבוהה, רזה, צמתה השזורה בפסי כסף מונחת על גבה הזקוף, לבושה תמיד בסגנון מהודר שנראה לא שייך לנוף המקומי. שפתיה היפות משוחות תמיד בשפתון אדום.
          אישה יפה, זקופה, הולכת לה ברחוב בצעד מהיר. מאין? לאן? 
          משהו בה מסמן ללא מילים: אל תתקרבו.
          אני לא זוכרת ששמעתי אותה מדברת יותר משתי מילים. מנומסת, מרוחקת. שומרת מחשבותיה לעצמה.
          לעיתים ראיתי אותה ברחוב לצד בעלה. היא פגשה אותו שם, בעיירה הדרומית. שני עולים חדשים בודדים שפעם היו להם חיים אחרים, בעולם ששניהם הכירו וזכרו את שפתו ותמונותיו.  
          אותו הכרתי היטב במסגרת עבודתי. כפוף, בעל מראה חולני, סיגריה מונחת תמיד בין ידיו הרועדת, ראשו מוטל בין כתפיו כאילו כבד עליו להרימו, עיניו מביטות למטה. בכל זאת, ניתן היה לראות בקלות איזה גבר נאה ומרשים הוא היה כנראה פעם. הוא אינו מדבר עם אף אחד במרכז היום השיקומי בו הוא שוהה. ממלמל לעצמו, בקושי מדבר עברית. תמיד רגוז וכעוס על "האידיוטים" כלשונו, שהוא נאלץ לסבול מסביבו. אומר דברים קשים עם חצי חיוך מזלזל, חסר שיניים. מדי פעם מפריח לעולם, בעברית מאוד חלקית,  אמירות מתוך משנתו הפילוסופית על החיים. אומרים שהוא שותה מהטיפה המרה.
          מספרים שפעם, בארצות רחוקות וקרות, הוא היה מוסיקאי מחונן. ניצח על תזמורות שהופיעו ברחבי אירופה. היה בעל שם. דמותו השדופה, הכפופה, ידיו הרועדות, עצביו המתוחים, נטייתו לרגזנות – לא מתחברים לדבר מכל אלה.
          מאמץ שיקומי מתמשך, השיג את הסכמתו לנגן בערב חגיגי במרכז השיקומי, בלווי אשתו.

          הם הגיעו לאירוע. היא התיישבה זקופה ליד הפסנתר, חיוך מקצועי על פניה, מוכנה ללוות את האומן המוזיקאי בקטע סולו לחליל צד, מכריזה על שם היצירה. היא לבושה בהידור לא מותאם. חולצתה הלבנה עם צווארון המלמלה המסולסל, נחה ברכות על גופה הארוך היפה. שפתיה משוחות באדום. היא מתיישבת ליד הפסנתר/ אורגן שהשגנו עבורה, מתאימה את הכיסא בתנועה סיבובית ומביטה בבעלה כבוחנת מתי הוא מוכן להתחיל. 
          הקהל ממתין בשתיקה. 

          הוא עמד שם על הבמה לצידה, כפוף ומנותק, לבוש בחולצת טריקו מוזנחת, לא מגולח. רק ידיו הרועדות, עם הציפורניים הצהובות מניקוטין הסיגריות פותחות בעדינות את המזוודה הקטנה השחורה, מסירות את כיסוי הקטיפה ואוחזות בחליל הצד הכסוף ברכות, כבוד, קירבה, תודה. 
          לרגע אני מדמיינת לעצמי קונצרט חגיגי מעונב בו הקהל שילם במיטב כספו ומצפה בערגה לזוג האומנים המפורסמים בהופעה חד פעמית. 
          הוא מביט לעברה כשהיא מניחה ידיה על קלידי הפסנתר ופותחת בקטע פתיחה מוזיקלי רך ומעודן. מנגנת אותו בצניעות, כמבקשת לא לגנוב לו את ההצגה ואז מנידה לו בראשה כאות להיכנס עם קטע החליל. הוא מתחיל. נשימתו קצרה והוא בקושי מצליח להפיק צליל. אצבעותיו הרועדות מגששות בין חרירי החליל. הוא מפיק איזה צליל לא מכוון, לא ברור לא הרמוני, מזויף.  והיא ממשיכה ללוות בפסנתר, מנסה לארגן את מנגינת הליווי שלה בהתאמה לקצב הכאב שלו.
          באחת הוא מסיט את החליל מפיו ואומר: "זהו". ואז פשוט עוזב את הבמה.
          פניה חתומות. היא משלימה את קטע הנגינה, קמה על רגליה, מחווה קידה קלה עם חיוך מנומס ועוזבת את הבמה אף היא.
          שקט. ואז מחיאות כפיים סוערות ובקשת הדרן. עוד! עוד! עוד!
          כל היושבים באולם הקטן מכירים היטב את התחושה הזאת של מה שהיה פעם כשגם להם היו חיים, כישורים, אהבות, חלומות. הם נרגשים מהניסיון הזה לשחזר טעם שכבר לא יחזור. כמהים לשמר אותו כמו תקווה לעצמם.
          הבמה נשארת ריקה. הקהל נשאר לשבת. עדיין לא מוכן לוותר על ההבטחה שאולי עוד אפשר...

          ********

          פגשתי אותה שוב בהלוויית חברתה היחידה. אישה מבוגרת ממנה בהרבה, קטנה וצנומה, ש"המחלה באה לה" כשהייתה חיילת, בעקבות טראומה משפחתית. מוכשרת, בקיאה ברזי השפה העברית, תמיד רוקדת, שרה ונואמת בקולניות והחצנת יתר. גם היא, אף שהיא צברית ילידת ישראל, הגיעה מעולמות תוכן ומנופים רחוקים מאוד מאלה של מציאות חייה היום. היא נוהגת בהתנשאות, נוטה להתגזען, לנפנף בתכנים עדתיים, לבצר את הפער בין "חסרי התרבות" ו"בעלי התרבות". מתנצחת ללא הפסקה עם המציאות, האנשים, העולם.
          רק אותה אהבה. אותה, שהזכירה לה טעמם וניחוחם של עולמות רחוקים וזרים עליהם חלמה כל חייה. שהביאה עדינות ושקט לחייה הסוערים.
          הן היו חברות. נפגשות לקפה ויצירה משותפת, מלמדות זו את זו, נהנות זו בחברת זו, עד שנפשה המרוצצת נכנעה לבגידת גופה. 
          התקשינו למצוא מניין להלוויה. לעיתים אנשים חיים ומתים בודדים. כשהספדתי אותה באהבה גדולה וצער עמוק, ראיתי פתאום ברקע את דמותה הקרבה של חברתה. פרחים בידיה ליפסטיק אדום על שפתיה. עומדת בצד, מרוחקת מעט, ממלאת בדמותה את המרחב. בתום הטקס הקצר ניגשה לקבר והניחה ברכות את הפרחים. הילה של יופי, צער והשלמה אופפת אותה. כבר לא מצפה למשהו טוב בחיים האלה.
          היא חלפה על פניי, מלמלה "תודה" והמשיכה בדרכה. תמיד ברגל, תמיד זקופה, מטופחת ויפה, כאילו אינה מתמודדת עם הדילמות היום יומיות כמו האם לקנות אוכל, תרופות או סיגריות לבעלה, מהקצבה הדלה שהם מקבלים מהביטוח הלאומי. 
          לעיתים עולה במחשבותיי דמותה של האישה הזאת, המוזיקאית המוכשרת היפהפייה שבמאי נסתר של החיים מטשטש בשבילה את הדמויות ואת המציאות שסביבה והיא פשוט הולכת לה ברחוב, בתוך הבועה שיצרה לעצמה. 
           


          דרג את התוכן:
            6 תגובות   יום שבת, 14/7/18, 17:51

            לפני ארבע שנים בדיוק נולד נכדי.
            הימים ימי מבצע "צוק איתן". הנסיעה הלילית לבית החולים באזור המופגז ללא הפסקה, עוררה בלב כולנו דאגה גדולה שתפסה את מקום ההתרגשות הטבעית לקראת הלידה שבדרך.
            היולדות של אותו בוקר נאלצו לרוץ, מיד לאחר הלידה ולעיתים עם התינוקות, שוב ושוב למרחבים המוגנים.
            מצב הזוי ובלתי נתפס!

            "עמית" קראו לו הוריו (מתרחקים מהבון טון שאפיין את שמות רבים מהיילודים החדשים של אותם ימים, שנקראו  בשמות כמו "צוק" או "איתן"...).
            היום חגגנו לעמית יום הולדת 4 אחרי לילה לבן וסוער באזורנו.
            צהלות הילדים, המפגש המשפחתי הנעים, הבריכה המתנפחת הקטנה, עטיפות של מתנות וכיבוד ביתי מפנק – כל אלה הופרו באחת עם האזעקה שהגיע אחרי הפוגה של כמה שעות.
            עמית – שיהא שמך תמיד, כלפיד וסמן שמאיר את האנושיות הפשוטה של החיים.
            גם זו ברכה ראויה ליום הולדת 4 בצוק העתים...

             

            דרג את התוכן:
              16 תגובות   יום שני, 18/6/18, 12:01

              אתמול, בתחנה המרכזית בירושלים.
              אני עומדת מול החלון השקוף של האיש במודיעין. חלון ההפרדה. מנסה לאתר את החריץ דרכו מדברים ומבקשת את המידע שחסר לי. האיש במודיעין מחייך אלי ומציע את שרותיו.
              פתאום דוחף אותי קלות בחור צעיר, גדל גוף, ומשלשל מתחת לחלון את כרטיס הרב קו שלו. אני מביטה אליו בכוונה להעיר לו, מזהה מיד שמדובר באדם עם צרכים מיוחדים ומאפשרת.
              האיש המחייך מעבר לחלון כבר לא מחייך ומפטיר לעברו שכאן לא קונים כרטיסים ודוחף החוצה את הרב קו שלו. הבחור דוחף אותו בחזרה וחוזר ואומר כרטיס ל... כרטיס ל... . האיש במודיעין מתחיל להתעצבן ואני מבחינה איך הבחור שלצידי מתחיל לנוע באי נוחות וחוזר ודוחף את הכרטיס אל מתחת לחלון. אני פונה אל האיש במודיעין ומנסה להסביר לו במילים מרומזות שיירגע ויבין שיש כאן צורך מיוחד. הוא אומר לי בקוצר רוח "אני מבין, אני רואה" אך ממשיך להדוף חזרה את הכרטיס אל עבר הבחור ובשלב מסוים מאיים שיקרע אותו. אני פונה אל הבחור, רואה את הבלבול וחוסר האונים ומציעה לו שאני אקנה בשבילו את הכרטיס בקופה שליד. אבל הוא כבר מנותק. לא מסתכל עלי, מתנדנד שוב ושוב, מתעלם מדבריי וממשיך לדחוף את הכרטיס במשחק המסירות המשונה הזה עם האיש מהמודיעין.
              ביקשתי מאיש המודיעין לא להילחם אתו אלא רק להושיט יד לקופה שלצידו ולקנות לו כרטיס, אך שום דבר. האיש יצא למלחמה מול בחור, שנראה לי על הספקטרום האוטיסטי, ולא היה מוכן לוותר. ראיתי שאני לא יכולה לעזור והלכתי משם כבדת לב. חושבת לעצמי על איך הצעיר הזה מנסה באומץ להתמודד עם הקושי שלו ולהסתדר לבדו, כשבמקום תמיכה, חיוך וסיוע – הוא נתקל באטימות ורוע. חושבת איך תמיד החזק קובע ותמיד יש מישהו שהוא חזק יותר ממישהו אחר ומנצל את כוחו. 
              לאחר כמה דקות ראיתי את הבחור מגיע לאוטובוס בו ישבתי ומציין לנהג את מחוז חפצו (אני חושבת שהוא ראה אותי עולה על הקו הזה ובאופן לא מודע הלך אחרי לשם, אולי כי סימנתי לו מעט אמפתיה). גם כאן, הנהג פשוט נפנף אותו ושלח אותו לרציף הנכון מבלי להסביר לו באמת, שיבין, איפה זה. 
              על הכיסא באוטובוס היה מונח עיתון. אני כבר שנים לא קוראת עיתונים אבל הצצתי בו. 
              על אייקון ה"פתקים" בנייד שלי, נשפכו להן בירידות מירושלים המילים האלה:


              והרי החדשות:
              אלימות בכינרת, אלימות בגני ילדים, אלימות שוטרים, אלימות נגד שוטרים,

              חיסולים (בסוף העונה ובשיאה), אלימות מורים, אונס, רצח נשים, אלימות בכבישים, 
              הפקרת אוכלוסיות חלשות, שחיתות ברשויות מקומיות – אזוריות – מדיניות, משרדי ממשלה, ממשלה, משטרה, סרסור בשוטרות, סרסור בתכניות לימודים,
              התעללות בבעלי חיים, שליטה יום יומית על בני אדם, הפחדה, ניצול, השחתה, זיהום הסביבה, 
              סלקציות במועדונים, מכות במסיבות, גזענות מפחידה, סמים לגיל הרך, אופיום ואלכוהול להמונים
              אירוויזיון – כדורגל – ירושלים – פוליטיקה צרחנית שטוחה ובהמית, אלימות דתית והסתה על קידוש השם, וכולם מסוכסכים עם כולם על מה יהיה בדברו ומה לא...
              שנאה, החפצה, כפייה, קומבינות, מתעשרים (מעט) עניים (הרבה). 
              בריאות לעשירים, חינוך לעשירים, צדק לעשירים, קיצור תורים לעשירים, מגדלים עם נוף לאופק לעשירים. עם אחד, ארץ אחת ומכנה משותף שהולך ונשחק ונשחק ונשחק ונשכח... 
              גסות רוח, גסות לב, חוסר חינוך, חוסר נימוס, היעדר דרך ארץ, 
              פגיעה בשלטון החוק, בירוקרטיה דורסנית, שקרים, זחיחות, ייאוש, דרכונים זרים, תקציבים מוזרים, סדרי עדיפויות, עיוורון.
              חושך לגויים וחושך למקומיים.
              והאש מלחכת בשדות הקוצים ובשדות החיטה. והשחור בעיניים שחור מאוד. 
              וחם!
              וגם!
              הרבה (מדי) עמותות, המון מתנדבים, תנועות נוער, נשבעים, חכמים, יזמים, יצואנים, סופרים, אומנים, ממציאים, מחנכים ומורים לחיים, ישרים, נאבקים, מגשרים, מטיילים, משמרים, מוחים, תומכים, מאמינים, תורמים, יוצרים, חברים, שָׁרים, רואים, רוצים, אוהבים, מחייכים.
              ומונדיאל. 

               

              דרג את התוכן:
                13 תגובות   יום רביעי, 30/5/18, 14:39

                הבוקר בשדרות.

                אנשים טרוטי עיניים מברכים זה את זה ב"בוקר טוב, ישנת קצת הלילה"?
                הורים רבים עם ילדים קטנים לצדם. עוד מתקשים לשלוח אותם לשגרת הגנים. מעדיפים שיישארו צמוד אליהם.

                אני פוגשת בסופר את המורה שלי לאנגלית מכיתה ו', שגר באחד הקיבוצים סמוכי הגדר וחוזרת על השאלה, שנראית כמו הבון טון של הבוקר הזה. הוא עונה שיחסית ישן בסדר כשנפסקו ההפצצות ההדדיות, רק הרעש הבלתי פוסק של המזל"טים משגע לו את הראש.
                ואני חושבת על המציאות המטורפת הזאת בדרום הפרוע שלנו.
                חושבת גם על הילדים והאנשים בצד השני, שכשהם מופצצים ומופגזים – הבית שלי רועד (11 ק"מ בקו אווירי). חושבת על החברים משם, שבימים אחרים התארחו באירועים המשפחתיים שלנו והיום כבר מסוכן אפילו לתקשר אתם. אולי גם קצת פחות כואב לא לשמוע את קולות הייאוש והשבירה, ההולכים ונחלשים.
                חושבת על דבריו של בן דודי, בשיחתנו בחתונה משפחתית אתמול, שאמר לי שהוא לא שונא אותם. בעיקר מרחם עליהם. מצר על היאוש וחוסר התקווה בתוך המחנה הזה שהם חיים בו. אבא שלו היה במחנה עבודה במלחמת העולם השנייה. התיאורים שלו את מחנה העבודה מזכירים את החיים של האנשים בעזה. לא, לא שונא אותם, צר לו על רובם. ובכל זאת, במציאות ההזויה של האזור הזה, הוא שומע בעיקר את מה שבחזית התודעה של עצמו: "צבע אדום! צבע אדום!" שנצרח בקול מתכתי דרך מגברים ענקיים ועוצר את הכל לרגע, עד למיגון הקרוב, עד לבום שמיד יגיע (איפה נפל...? מה הפגיעה...?) ועד לשגרה שתשוב בעוד דקה שתיים.
                אין נפגעים.
                כן, זוהי טראומה מתמשכת, מצטברת, נערמת שכבה על גבי שכבה בנפש. אצלו, למשל, מתחילה ההצטברות באותה הפגזה משתקת בסיני במלחמת יום כיפור, שעד היום חוזרת אליו כשדלת נטרקת בקול עמום.
                אנחנו חוזרים מהחתונה ובודקים באפליקציית "צבע אדום" את מסלול הנפילות האחרונות בניסיון לבחור במסלול הבטוח יותר...
                הנורמליזציה של האנומליה במלוא הדרה.


                דרג את התוכן:
                  6 תגובות   יום רביעי, 18/4/18, 16:05

                    

                  ''

                   

                   

                  זֶמֶר לָךְ מְכוֹרָתִי
                  זֶמֶר
                   לָכֶם חֲבֵרַיי בַּקָפֶה
                   

                  חַג עַצְמָאוּת שָׂמֵחַ! 

                   

                   

                   

                   

                   

                   

                   

                   

                   

                  דרג את התוכן:
                    13 תגובות   יום שלישי, 10/4/18, 20:38

                    נפתלי בנט: "עדיף חייל צוהל מאבא מתאבל".

                    את דעתו של מי מבקש השר בנט לגנוב?
                    הרי כל בר דעת מבין שאין שום קשר סיבתי בין שני חלקי המשוואה הזאת (וממש לא נדרשות 5 יח' מתמטיקה בשביל להבין את זה).
                    מטרידה אותי מאוד המחשבה שמנהיגינו פתחו לכדי אומנות את הניסוח ההדרגתי של שפה חדשה, שכל תפקידה הוא לעמעם ולטשטש את הגבולות בין נכון או לא, חוקי או לא, בטחוני או לא, צודק או לא, אמת או לא.
                    שהרי דבריו של השר בנט מכוונים לגרום לנו לחשוב שאם החייל לא היה מצלם או צוהל – הייתה נשקפת סכנה גדולה יותר לחייו. כאילו בכך מתמצית הסיטואציה.
                    אני חושבת לרגע על הקבלה מעולם בית הספר (שהרי נפתלי בנט הוא השר המופקד על מערכת החינוך) ועל המצבים בהם ילדים (כבר בבי"ס יסודי) מצלמים את עצמם מתעללים בילד או ילדה, מתגלגלים מצחוק ומפיצים  את זה ברשת. איזו משוואה היה השר בנט בוחר אז?
                    ואולי בכלל שם זה מתחיל...?
                    אז למה בעצם לא לעסוק בשאלה האמיתית: מהי ההתנהגות הראויה, מהם הכללים, הקוד האתי, "רוח צה"ל"? למה לא נברר עם חיילינו את רגשותיהם וניתן להם מענה דרך דיון מעמיק, כנה ומלמד?
                    או אולי, אם זה מדבר יותר אל השר בנט כאדם דתי, אפשר גם לצטט ולהתעמק קצת בפסוק
                    "בִּנְפֹל  אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כ"ד, י"ז), המחדד את ההבנה שאין לשמוח על נפילת האחר, גם אם הוא אויבך, ואין להעצים את סבלו על ידי השפלתו.
                    האיסור "לא תגנוב" הוא מצווה מחייבת בעשרת הדברות. ומה עם גניבת דעת?
                    אבל כנראה שבעידן בו רבנים צבאיים מאשרים לצבא היהודי לאנוס שבויות מלחמה, מה הבעיה עם קצת שמחה וצהלה כשיורים באיזה ערבי "בן של ז...."?
                     

                    ואולי, אם בסכנות עסקינן, אפשר ללכת למקום הכי נוח, הכי אגואיסטי: התנהלות שיש בה אטימות, רוע, כוחנות, זילות ואכזריות - היא חרב פיפיות. אנחנו חווים את זה מדי יום במערכת החינוך ובמערכת האזרחית.
                    גם זה איום ממשי על קיומה של החברה בישראל.
                    ההבנה שלי היא, שבימים אלה כל מי שפועל, ולו במעגל הכי קרוב שלו, למען מלחמה מתמדת באטימות, בפלגנות, בשנאה ובגנבת הדעת, מי שמעמיק את ההקשבה, הרגישות, הנימוס, הכבוד לאחר וההגנה על שלטון החוק - עושה את אחד המעשים הכי ציוניים של הימים האלה. 

                     

                    דרג את התוכן:

                      מגבוה

                      6

                      Café  

                      5 תגובות   יום שבת, 7/4/18, 10:17

                      בין ניו יורק לישראל נוצר לפני שנים רבות חיבור אישי וקרוב מאוד שמשתמר כל השנים, מעבר לזמן ולמרחק.
                      ביקורים הדדיים ונוכחות מלאה שאוספת אליה את כל המעגלים החדשים, שנוצרו סביב אותה אבן שפעם נזרקה למים.
                      מה שהסתפק בעבר בנסיעה באוטובוסים, עם תרמיל קטן על הגב ושני מנשאי ילדים, דורש היום ארבעה רכבים, התאמה לילדים קטנים ואין סוף ציוד.
                      ביקור בישראל, עובר תמיד דרך מצדה, ים המלח, ירושלים ותל אביב (בעבר כלל גם את חופי סיני) והצפון יחכה לביקור הבא.
                      צופפנו לנו בשבוע אחד את כל הנסיעות, הטיולים, הארוחות, השיחות, הים, מוסיקת הרקע – כמכונה משומנת שכל דקה בה מתוכננת היטב.
                      ככה הם, מתכננים חצי שנה לפני את הביקור על כל פרטיו, מבטלים כשמתוח בדרום הפרוע ומקפידים בזמן אמת, להעלות לפייסבוק את כל המתרחש, בגדר: עשית דיווחת – עשית. עשית לא דיווחת – לא עשית!
                       
                      נפרדנו אתמול בערב עם תפאורת תמרות אש ועשן, של שני עמים לפותים זה בזה, האחד חוגג את חירותו והשני מבכה את כלאו. עשן סמיך, תסכול, פחד וכאב חצצו ביניהם.

                      ואולי, שם למעלה מהאוויר, יכלו אורחינו לראות את שאריות העשן שסמן להם בדיוק את המקום בו חנו לשבוע.
                      ואולי, מגבוה, אפשר לראות גם איזה אופק בהיר שיסמן לכולנו שאפשר גם אחרת.


                      ''


                      https://www.youtube.com/watch?v=apmUeGgXHbw  

                      דרג את התוכן:
                        2 תגובות   יום חמישי, 29/3/18, 09:38

                        כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

                         

                        כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

                        אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

                        לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה

                        בְּיָד חֲזָקָה,

                        אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

                         

                        כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

                        וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

                        שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

                        כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,

                        שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

                        אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -

                        כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

                         

                        כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

                        אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

                        לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,

                        לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

                        לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,

                         

                        לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

                        כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

                        לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

                        כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ.

                         

                        כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

                        אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

                        וִירוּשָׁלָיִם,

                        וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,

                        לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד

                        בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

                         

                         

                         

                        דרג את התוכן:
                          4 תגובות   יום שני, 26/2/18, 09:32

                          מגילה בתחפושת - קונספירציה לפורים:
                          מה שקרה באמתעוה"ד והשופטת קיבלו סכום נכבד של כסף בשביל לביים את ההתכתבות הזאת ולוודא שתודלף:

                          מטעם מי?  מטעם הנאשמים הקיימים והפוטנציאלים (דרך שליחיהם המתווכים עבורם, עורכי דינם והשופטים שלנו).
                          למה?  כדי שהם יוכלו להשתחרר לאלתר מבית המעצר (דה לגיטימציה לכל מהלך המעצר), לתאם גרסאות, לאיים על מי שצריך לאיים, לחסל את מי שצריך לחסל, לשמן את מי שצריך לשמן ולשבש את כל מהלך החקירה.
                          ומה יוצא מכך לתקשורת?  אה, הנה, סוף סוף תשובה למלעיזים והוכחה לכך שהיא תקשורת אובייקטיבית ומשרתת רק את הציבור, הבכת מוסדות החוק, ואולי גם "טפיחה על השכם" לכתב האמיץ של הערוץ החרוץ (כי בכל זאת, גם הם רוצים קצת אהבה ונמאס להם כבר להיות מושמצים על ידי כל אלה שיכולים לסגור אותם בכל רגע, שמטיחים בהם חדשות לבקרים את ביטוי הנאצה: "שמאלנים שמאלנים").
                          כשהאבק ישקע, החקירה תתמסמס ולא יהיה כלום (כי אין כלום), עוה"ד והשופטת יקבלו תפקידים  בכירים ועתירי הכנסה באחת מהחברות של אלה או אלה (או שלנו) שחייבים להם, וכל העבריינים יתקדמו לתפקידים חדשים ומשפיעים. מגיע להם כי הם מלח מלכי הארץ וכי הם תרמו לייצוא המוחות של העם היהודי את האתגר הגדול מכולם: מוח יהודי VS מוח יהודי.
                          וכך יוכלו כל הידיים שרוחצות את הידיים הנכונות בחונטה, לקדם את המטרה העיקרית שלשמה התכנסנו, הקמנו, נשבענו, לחמנו, נפלנו, שכלנו, הקרבנו, שילמנו, בנינו, כרענו תחת הנטל, התפלגנו ולחמנו זה בזה, נדרסנו, הופקרנו, נגזלנו, נשחקנו, גזענו ושתקנו -  מטרת העל הציונית שתגשים בארץ ישראל לאחר אלפי שנות גלות, את חזון השילוש הקדוש: הון - שלטון - עיתון. 
                          ואולי, דרך אגב, תושג גם מטרת הצללים שממתינה לה בסבלנות על הדרך, בתחפושת של קואליציה ובמחירי סוף עונה. משחק הדמוקרטיה בישראל יהיה כאן רק קוריוז מבוקש לעדליידע של פורים ושלטון החוק העברי העתיק והטוב, יחזור למקומו הטבעי והבלעדי בעזרת השם יתברך לעד. 
                          וכשנכנס אדר נרבה בשמחה. נאכל עוגיות תלתלים לזכר הקרבתה ההרואית של השופטת רונית פוזננסקי - כץ את הקריירה המשפטית שלה למען עמה האהוב והמדוכא ונרעיש ברינגטונים עליזים  לזכר עו"ד ערן שחם שביט, הגיבור שחירף נפשו למען העם היהודי בגוב האריות של להב 433. 

                          תיראו מופתעים...

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            esty.d
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות

                            ארכיון

                            פיד RSS