כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    תכנים אחרונים

    דואט

    7

    Café  

    7 תגובות   יום שישי , 27/7/18, 13:46

    אי אפשר היה להתעלם ממנה כשעברה ברחוב בעיירה הדרומית העייפה, זו שהאמיתות האנושיות רוחשות בה בעיקר מתחת לפני השטח ומעליו רואים בה בעיקר את הרעש.
    היה לה יופי קלאסי. גבוהה, רזה, צמתה השזורה בפסי כסף מונחת על גבה הזקוף, לבושה תמיד בסגנון מהודר שנראה לא שייך לנוף המקומי. שפתיה היפות משוחות תמיד בשפתון אדום.
    אישה יפה, זקופה, הולכת לה ברחוב בצעד מהיר. מאין? לאן? 
    משהו בה מסמן ללא מילים: אל תתקרבו.
    אני לא זוכרת ששמעתי אותה מדברת יותר משתי מילים. מנומסת, מרוחקת. שומרת מחשבותיה לעצמה.
    לעיתים ראיתי אותה ברחוב לצד בעלה. היא פגשה אותו שם, בעיירה הדרומית. שני עולים חדשים בודדים שפעם היו להם חיים אחרים, בעולם ששניהם הכירו וזכרו את שפתו ותמונותיו.  
    אותו הכרתי היטב במסגרת עבודתי. כפוף, בעל מראה חולני, סיגריה מונחת תמיד בין ידיו הרועדת, ראשו מוטל בין כתפיו כאילו כבד עליו להרימו, עיניו מביטות למטה. בכל זאת, ניתן היה לראות בקלות איזה גבר נאה ומרשים הוא היה כנראה פעם. הוא אינו מדבר עם אף אחד במרכז היום השיקומי בו הוא שוהה. ממלמל לעצמו, בקושי מדבר עברית. תמיד רגוז וכעוס על "האידיוטים" כלשונו, שהוא נאלץ לסבול מסביבו. אומר דברים קשים עם חצי חיוך מזלזל, חסר שיניים. מדי פעם מפריח לעולם, בעברית מאוד חלקית,  אמירות מתוך משנתו הפילוסופית על החיים. אומרים שהוא שותה מהטיפה המרה.
    מספרים שפעם, בארצות רחוקות וקרות, הוא היה מוסיקאי מחונן. ניצח על תזמורות שהופיעו ברחבי אירופה. היה בעל שם. דמותו השדופה, הכפופה, ידיו הרועדות, עצביו המתוחים, נטייתו לרגזנות – לא מתחברים לדבר מכל אלה.
    מאמץ שיקומי מתמשך, השיג את הסכמתו לנגן בערב חגיגי במרכז השיקומי, בלווי אשתו.

    הם הגיעו לאירוע. היא התיישבה זקופה ליד הפסנתר, חיוך מקצועי על פניה, מוכנה ללוות את האומן המוזיקאי בקטע סולו לחליל צד, מכריזה על שם היצירה. היא לבושה בהידור לא מותאם. חולצתה הלבנה עם צווארון המלמלה המסולסל, נחה ברכות על גופה הארוך היפה. שפתיה משוחות באדום. היא מתיישבת ליד הפסנתר/ אורגן שהשגנו עבורה, מתאימה את הכיסא בתנועה סיבובית ומביטה בבעלה כבוחנת מתי הוא מוכן להתחיל. 
    הקהל ממתין בשתיקה. 

    הוא עמד שם על הבמה לצידה, כפוף ומנותק, לבוש בחולצת טריקו מוזנחת, לא מגולח. רק ידיו הרועדות, עם הציפורניים הצהובות מניקוטין הסיגריות פותחות בעדינות את המזוודה הקטנה השחורה, מסירות את כיסוי הקטיפה ואוחזות בחליל הצד הכסוף ברכות, כבוד, קירבה, תודה. 
    לרגע אני מדמיינת לעצמי קונצרט חגיגי מעונב בו הקהל שילם במיטב כספו ומצפה בערגה לזוג האומנים המפורסמים בהופעה חד פעמית. 
    הוא מביט לעברה כשהיא מניחה ידיה על קלידי הפסנתר ופותחת בקטע פתיחה מוזיקלי רך ומעודן. מנגנת אותו בצניעות, כמבקשת לא לגנוב לו את ההצגה ואז מנידה לו בראשה כאות להיכנס עם קטע החליל. הוא מתחיל. נשימתו קצרה והוא בקושי מצליח להפיק צליל. אצבעותיו הרועדות מגששות בין חרירי החליל. הוא מפיק איזה צליל לא מכוון, לא ברור לא הרמוני, מזויף.  והיא ממשיכה ללוות בפסנתר, מנסה לארגן את מנגינת הליווי שלה בהתאמה לקצב הכאב שלו.
    באחת הוא מסיט את החליל מפיו ואומר: "זהו". ואז פשוט עוזב את הבמה.
    פניה חתומות. היא משלימה את קטע הנגינה, קמה על רגליה, מחווה קידה קלה עם חיוך מנומס ועוזבת את הבמה אף היא.
    שקט. ואז מחיאות כפיים סוערות ובקשת הדרן. עוד! עוד! עוד!
    כל היושבים באולם הקטן מכירים היטב את התחושה הזאת של מה שהיה פעם כשגם להם היו חיים, כישורים, אהבות, חלומות. הם נרגשים מהניסיון הזה לשחזר טעם שכבר לא יחזור. כמהים לשמר אותו כמו תקווה לעצמם.
    הבמה נשארת ריקה. הקהל נשאר לשבת. עדיין לא מוכן לוותר על ההבטחה שאולי עוד אפשר...

    ********

    פגשתי אותה שוב בהלוויית חברתה היחידה. אישה מבוגרת ממנה בהרבה, קטנה וצנומה, ש"המחלה באה לה" כשהייתה חיילת, בעקבות טראומה משפחתית. מוכשרת, בקיאה ברזי השפה העברית, תמיד רוקדת, שרה ונואמת בקולניות והחצנת יתר. גם היא, אף שהיא צברית ילידת ישראל, הגיעה מעולמות תוכן ומנופים רחוקים מאוד מאלה של מציאות חייה היום. היא נוהגת בהתנשאות, נוטה להתגזען, לנפנף בתכנים עדתיים, לבצר את הפער בין "חסרי התרבות" ו"בעלי התרבות". מתנצחת ללא הפסקה עם המציאות, האנשים, העולם.
    רק אותה אהבה. אותה, שהזכירה לה טעמם וניחוחם של עולמות רחוקים וזרים עליהם חלמה כל חייה. שהביאה עדינות ושקט לחייה הסוערים.
    הן היו חברות. נפגשות לקפה ויצירה משותפת, מלמדות זו את זו, נהנות זו בחברת זו, עד שנפשה המרוצצת נכנעה לבגידת גופה. 
    התקשינו למצוא מניין להלוויה. לעיתים אנשים חיים ומתים בודדים. כשהספדתי אותה באהבה גדולה וצער עמוק, ראיתי פתאום ברקע את דמותה הקרבה של חברתה. פרחים בידיה ליפסטיק אדום על שפתיה. עומדת בצד, מרוחקת מעט, ממלאת בדמותה את המרחב. בתום הטקס הקצר ניגשה לקבר והניחה ברכות את הפרחים. הילה של יופי, צער והשלמה אופפת אותה. כבר לא מצפה למשהו טוב בחיים האלה.
    היא חלפה על פניי, מלמלה "תודה" והמשיכה בדרכה. תמיד ברגל, תמיד זקופה, מטופחת ויפה, כאילו אינה מתמודדת עם הדילמות היום יומיות כמו האם לקנות אוכל, תרופות או סיגריות לבעלה, מהקצבה הדלה שהם מקבלים מהביטוח הלאומי. 
    לעיתים עולה במחשבותיי דמותה של האישה הזאת, המוזיקאית המוכשרת היפהפייה שבמאי נסתר של החיים מטשטש בשבילה את הדמויות ואת המציאות שסביבה והיא פשוט הולכת לה ברחוב, בתוך הבועה שיצרה לעצמה. 
     


    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום שבת, 14/7/18, 17:51

      לפני ארבע שנים בדיוק נולד נכדי.
      הימים ימי מבצע "צוק איתן". הנסיעה הלילית לבית החולים באזור המופגז ללא הפסקה, עוררה בלב כולנו דאגה גדולה שתפסה את מקום ההתרגשות הטבעית לקראת הלידה שבדרך.
      היולדות של אותו בוקר נאלצו לרוץ, מיד לאחר הלידה ולעיתים עם התינוקות, שוב ושוב למרחבים המוגנים.
      מצב הזוי ובלתי נתפס!

      "עמית" קראו לו הוריו (מתרחקים מהבון טון שאפיין את שמות רבים מהיילודים החדשים של אותם ימים, שנקראו  בשמות כמו "צוק" או "איתן"...).
      היום חגגנו לעמית יום הולדת 4 אחרי לילה לבן וסוער באזורנו.
      צהלות הילדים, המפגש המשפחתי הנעים, הבריכה המתנפחת הקטנה, עטיפות של מתנות וכיבוד ביתי מפנק – כל אלה הופרו באחת עם האזעקה שהגיע אחרי הפוגה של כמה שעות.
      עמית – שיהא שמך תמיד, כלפיד וסמן שמאיר את האנושיות הפשוטה של החיים.
      גם זו ברכה ראויה ליום הולדת 4 בצוק העתים...

       

      דרג את התוכן:
        16 תגובות   יום שני, 18/6/18, 12:01

        אתמול, בתחנה המרכזית בירושלים.
        אני עומדת מול החלון השקוף של האיש במודיעין. חלון ההפרדה. מנסה לאתר את החריץ דרכו מדברים ומבקשת את המידע שחסר לי. האיש במודיעין מחייך אלי ומציע את שרותיו.
        פתאום דוחף אותי קלות בחור צעיר, גדל גוף, ומשלשל מתחת לחלון את כרטיס הרב קו שלו. אני מביטה אליו בכוונה להעיר לו, מזהה מיד שמדובר באדם עם צרכים מיוחדים ומאפשרת.
        האיש המחייך מעבר לחלון כבר לא מחייך ומפטיר לעברו שכאן לא קונים כרטיסים ודוחף החוצה את הרב קו שלו. הבחור דוחף אותו בחזרה וחוזר ואומר כרטיס ל... כרטיס ל... . האיש במודיעין מתחיל להתעצבן ואני מבחינה איך הבחור שלצידי מתחיל לנוע באי נוחות וחוזר ודוחף את הכרטיס אל מתחת לחלון. אני פונה אל האיש במודיעין ומנסה להסביר לו במילים מרומזות שיירגע ויבין שיש כאן צורך מיוחד. הוא אומר לי בקוצר רוח "אני מבין, אני רואה" אך ממשיך להדוף חזרה את הכרטיס אל עבר הבחור ובשלב מסוים מאיים שיקרע אותו. אני פונה אל הבחור, רואה את הבלבול וחוסר האונים ומציעה לו שאני אקנה בשבילו את הכרטיס בקופה שליד. אבל הוא כבר מנותק. לא מסתכל עלי, מתנדנד שוב ושוב, מתעלם מדבריי וממשיך לדחוף את הכרטיס במשחק המסירות המשונה הזה עם האיש מהמודיעין.
        ביקשתי מאיש המודיעין לא להילחם אתו אלא רק להושיט יד לקופה שלצידו ולקנות לו כרטיס, אך שום דבר. האיש יצא למלחמה מול בחור, שנראה לי על הספקטרום האוטיסטי, ולא היה מוכן לוותר. ראיתי שאני לא יכולה לעזור והלכתי משם כבדת לב. חושבת לעצמי על איך הצעיר הזה מנסה באומץ להתמודד עם הקושי שלו ולהסתדר לבדו, כשבמקום תמיכה, חיוך וסיוע – הוא נתקל באטימות ורוע. חושבת איך תמיד החזק קובע ותמיד יש מישהו שהוא חזק יותר ממישהו אחר ומנצל את כוחו. 
        לאחר כמה דקות ראיתי את הבחור מגיע לאוטובוס בו ישבתי ומציין לנהג את מחוז חפצו (אני חושבת שהוא ראה אותי עולה על הקו הזה ובאופן לא מודע הלך אחרי לשם, אולי כי סימנתי לו מעט אמפתיה). גם כאן, הנהג פשוט נפנף אותו ושלח אותו לרציף הנכון מבלי להסביר לו באמת, שיבין, איפה זה. 
        על הכיסא באוטובוס היה מונח עיתון. אני כבר שנים לא קוראת עיתונים אבל הצצתי בו. 
        על אייקון ה"פתקים" בנייד שלי, נשפכו להן בירידות מירושלים המילים האלה:


        והרי החדשות:
        אלימות בכינרת, אלימות בגני ילדים, אלימות שוטרים, אלימות נגד שוטרים,

        חיסולים (בסוף העונה ובשיאה), אלימות מורים, אונס, רצח נשים, אלימות בכבישים, 
        הפקרת אוכלוסיות חלשות, שחיתות ברשויות מקומיות – אזוריות – מדיניות, משרדי ממשלה, ממשלה, משטרה, סרסור בשוטרות, סרסור בתכניות לימודים,
        התעללות בבעלי חיים, שליטה יום יומית על בני אדם, הפחדה, ניצול, השחתה, זיהום הסביבה, 
        סלקציות במועדונים, מכות במסיבות, גזענות מפחידה, סמים לגיל הרך, אופיום ואלכוהול להמונים
        אירוויזיון – כדורגל – ירושלים – פוליטיקה צרחנית שטוחה ובהמית, אלימות דתית והסתה על קידוש השם, וכולם מסוכסכים עם כולם על מה יהיה בדברו ומה לא...
        שנאה, החפצה, כפייה, קומבינות, מתעשרים (מעט) עניים (הרבה). 
        בריאות לעשירים, חינוך לעשירים, צדק לעשירים, קיצור תורים לעשירים, מגדלים עם נוף לאופק לעשירים. עם אחד, ארץ אחת ומכנה משותף שהולך ונשחק ונשחק ונשחק ונשכח... 
        גסות רוח, גסות לב, חוסר חינוך, חוסר נימוס, היעדר דרך ארץ, 
        פגיעה בשלטון החוק, בירוקרטיה דורסנית, שקרים, זחיחות, ייאוש, דרכונים זרים, תקציבים מוזרים, סדרי עדיפויות, עיוורון.
        חושך לגויים וחושך למקומיים.
        והאש מלחכת בשדות הקוצים ובשדות החיטה. והשחור בעיניים שחור מאוד. 
        וחם!
        וגם!
        הרבה (מדי) עמותות, המון מתנדבים, תנועות נוער, נשבעים, חכמים, יזמים, יצואנים, סופרים, אומנים, ממציאים, מחנכים ומורים לחיים, ישרים, נאבקים, מגשרים, מטיילים, משמרים, מוחים, תומכים, מאמינים, תורמים, יוצרים, חברים, שָׁרים, רואים, רוצים, אוהבים, מחייכים.
        ומונדיאל. 

         

        דרג את התוכן:
          13 תגובות   יום רביעי, 30/5/18, 14:39

          הבוקר בשדרות.

          אנשים טרוטי עיניים מברכים זה את זה ב"בוקר טוב, ישנת קצת הלילה"?
          הורים רבים עם ילדים קטנים לצדם. עוד מתקשים לשלוח אותם לשגרת הגנים. מעדיפים שיישארו צמוד אליהם.

          אני פוגשת בסופר את המורה שלי לאנגלית מכיתה ו', שגר באחד הקיבוצים סמוכי הגדר וחוזרת על השאלה, שנראית כמו הבון טון של הבוקר הזה. הוא עונה שיחסית ישן בסדר כשנפסקו ההפצצות ההדדיות, רק הרעש הבלתי פוסק של המזל"טים משגע לו את הראש.
          ואני חושבת על המציאות המטורפת הזאת בדרום הפרוע שלנו.
          חושבת גם על הילדים והאנשים בצד השני, שכשהם מופצצים ומופגזים – הבית שלי רועד (11 ק"מ בקו אווירי). חושבת על החברים משם, שבימים אחרים התארחו באירועים המשפחתיים שלנו והיום כבר מסוכן אפילו לתקשר אתם. אולי גם קצת פחות כואב לא לשמוע את קולות הייאוש והשבירה, ההולכים ונחלשים.
          חושבת על דבריו של בן דודי, בשיחתנו בחתונה משפחתית אתמול, שאמר לי שהוא לא שונא אותם. בעיקר מרחם עליהם. מצר על היאוש וחוסר התקווה בתוך המחנה הזה שהם חיים בו. אבא שלו היה במחנה עבודה במלחמת העולם השנייה. התיאורים שלו את מחנה העבודה מזכירים את החיים של האנשים בעזה. לא, לא שונא אותם, צר לו על רובם. ובכל זאת, במציאות ההזויה של האזור הזה, הוא שומע בעיקר את מה שבחזית התודעה של עצמו: "צבע אדום! צבע אדום!" שנצרח בקול מתכתי דרך מגברים ענקיים ועוצר את הכל לרגע, עד למיגון הקרוב, עד לבום שמיד יגיע (איפה נפל...? מה הפגיעה...?) ועד לשגרה שתשוב בעוד דקה שתיים.
          אין נפגעים.
          כן, זוהי טראומה מתמשכת, מצטברת, נערמת שכבה על גבי שכבה בנפש. אצלו, למשל, מתחילה ההצטברות באותה הפגזה משתקת בסיני במלחמת יום כיפור, שעד היום חוזרת אליו כשדלת נטרקת בקול עמום.
          אנחנו חוזרים מהחתונה ובודקים באפליקציית "צבע אדום" את מסלול הנפילות האחרונות בניסיון לבחור במסלול הבטוח יותר...
          הנורמליזציה של האנומליה במלוא הדרה.


          דרג את התוכן:
            6 תגובות   יום רביעי, 18/4/18, 16:05

              

            ''

             

             

            זֶמֶר לָךְ מְכוֹרָתִי
            זֶמֶר
             לָכֶם חֲבֵרַיי בַּקָפֶה
             

            חַג עַצְמָאוּת שָׂמֵחַ! 

             

             

             

             

             

             

             

             

             

            דרג את התוכן:
              13 תגובות   יום שלישי, 10/4/18, 20:38

              נפתלי בנט: "עדיף חייל צוהל מאבא מתאבל".

              את דעתו של מי מבקש השר בנט לגנוב?
              הרי כל בר דעת מבין שאין שום קשר סיבתי בין שני חלקי המשוואה הזאת (וממש לא נדרשות 5 יח' מתמטיקה בשביל להבין את זה).
              מטרידה אותי מאוד המחשבה שמנהיגינו פתחו לכדי אומנות את הניסוח ההדרגתי של שפה חדשה, שכל תפקידה הוא לעמעם ולטשטש את הגבולות בין נכון או לא, חוקי או לא, בטחוני או לא, צודק או לא, אמת או לא.
              שהרי דבריו של השר בנט מכוונים לגרום לנו לחשוב שאם החייל לא היה מצלם או צוהל – הייתה נשקפת סכנה גדולה יותר לחייו. כאילו בכך מתמצית הסיטואציה.
              אני חושבת לרגע על הקבלה מעולם בית הספר (שהרי נפתלי בנט הוא השר המופקד על מערכת החינוך) ועל המצבים בהם ילדים (כבר בבי"ס יסודי) מצלמים את עצמם מתעללים בילד או ילדה, מתגלגלים מצחוק ומפיצים  את זה ברשת. איזו משוואה היה השר בנט בוחר אז?
              ואולי בכלל שם זה מתחיל...?
              אז למה בעצם לא לעסוק בשאלה האמיתית: מהי ההתנהגות הראויה, מהם הכללים, הקוד האתי, "רוח צה"ל"? למה לא נברר עם חיילינו את רגשותיהם וניתן להם מענה דרך דיון מעמיק, כנה ומלמד?
              או אולי, אם זה מדבר יותר אל השר בנט כאדם דתי, אפשר גם לצטט ולהתעמק קצת בפסוק
              "בִּנְפֹל  אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כ"ד, י"ז), המחדד את ההבנה שאין לשמוח על נפילת האחר, גם אם הוא אויבך, ואין להעצים את סבלו על ידי השפלתו.
              האיסור "לא תגנוב" הוא מצווה מחייבת בעשרת הדברות. ומה עם גניבת דעת?
              אבל כנראה שבעידן בו רבנים צבאיים מאשרים לצבא היהודי לאנוס שבויות מלחמה, מה הבעיה עם קצת שמחה וצהלה כשיורים באיזה ערבי "בן של ז...."?
               

              ואולי, אם בסכנות עסקינן, אפשר ללכת למקום הכי נוח, הכי אגואיסטי: התנהלות שיש בה אטימות, רוע, כוחנות, זילות ואכזריות - היא חרב פיפיות. אנחנו חווים את זה מדי יום במערכת החינוך ובמערכת האזרחית.
              גם זה איום ממשי על קיומה של החברה בישראל.
              ההבנה שלי היא, שבימים אלה כל מי שפועל, ולו במעגל הכי קרוב שלו, למען מלחמה מתמדת באטימות, בפלגנות, בשנאה ובגנבת הדעת, מי שמעמיק את ההקשבה, הרגישות, הנימוס, הכבוד לאחר וההגנה על שלטון החוק - עושה את אחד המעשים הכי ציוניים של הימים האלה. 

               

              דרג את התוכן:

                מגבוה

                6

                Café  

                5 תגובות   יום שבת, 7/4/18, 10:17

                בין ניו יורק לישראל נוצר לפני שנים רבות חיבור אישי וקרוב מאוד שמשתמר כל השנים, מעבר לזמן ולמרחק.
                ביקורים הדדיים ונוכחות מלאה שאוספת אליה את כל המעגלים החדשים, שנוצרו סביב אותה אבן שפעם נזרקה למים.
                מה שהסתפק בעבר בנסיעה באוטובוסים, עם תרמיל קטן על הגב ושני מנשאי ילדים, דורש היום ארבעה רכבים, התאמה לילדים קטנים ואין סוף ציוד.
                ביקור בישראל, עובר תמיד דרך מצדה, ים המלח, ירושלים ותל אביב (בעבר כלל גם את חופי סיני) והצפון יחכה לביקור הבא.
                צופפנו לנו בשבוע אחד את כל הנסיעות, הטיולים, הארוחות, השיחות, הים, מוסיקת הרקע – כמכונה משומנת שכל דקה בה מתוכננת היטב.
                ככה הם, מתכננים חצי שנה לפני את הביקור על כל פרטיו, מבטלים כשמתוח בדרום הפרוע ומקפידים בזמן אמת, להעלות לפייסבוק את כל המתרחש, בגדר: עשית דיווחת – עשית. עשית לא דיווחת – לא עשית!
                 
                נפרדנו אתמול בערב עם תפאורת תמרות אש ועשן, של שני עמים לפותים זה בזה, האחד חוגג את חירותו והשני מבכה את כלאו. עשן סמיך, תסכול, פחד וכאב חצצו ביניהם.

                ואולי, שם למעלה מהאוויר, יכלו אורחינו לראות את שאריות העשן שסמן להם בדיוק את המקום בו חנו לשבוע.
                ואולי, מגבוה, אפשר לראות גם איזה אופק בהיר שיסמן לכולנו שאפשר גם אחרת.


                ''


                https://www.youtube.com/watch?v=apmUeGgXHbw  

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום חמישי, 29/3/18, 09:38

                  כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

                   

                  כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

                  אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

                  לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה

                  בְּיָד חֲזָקָה,

                  אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

                   

                  כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

                  וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

                  שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

                  כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,

                  שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

                  אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -

                  כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

                   

                  כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

                  אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

                  לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,

                  לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

                  לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,

                   

                  לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

                  כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

                  לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

                  כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ.

                   

                  כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

                  אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

                  וִירוּשָׁלָיִם,

                  וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,

                  לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד

                  בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

                   

                   

                   

                  דרג את התוכן:
                    4 תגובות   יום שני, 26/2/18, 09:32

                    מגילה בתחפושת - קונספירציה לפורים:
                    מה שקרה באמתעוה"ד והשופטת קיבלו סכום נכבד של כסף בשביל לביים את ההתכתבות הזאת ולוודא שתודלף:

                    מטעם מי?  מטעם הנאשמים הקיימים והפוטנציאלים (דרך שליחיהם המתווכים עבורם, עורכי דינם והשופטים שלנו).
                    למה?  כדי שהם יוכלו להשתחרר לאלתר מבית המעצר (דה לגיטימציה לכל מהלך המעצר), לתאם גרסאות, לאיים על מי שצריך לאיים, לחסל את מי שצריך לחסל, לשמן את מי שצריך לשמן ולשבש את כל מהלך החקירה.
                    ומה יוצא מכך לתקשורת?  אה, הנה, סוף סוף תשובה למלעיזים והוכחה לכך שהיא תקשורת אובייקטיבית ומשרתת רק את הציבור, הבכת מוסדות החוק, ואולי גם "טפיחה על השכם" לכתב האמיץ של הערוץ החרוץ (כי בכל זאת, גם הם רוצים קצת אהבה ונמאס להם כבר להיות מושמצים על ידי כל אלה שיכולים לסגור אותם בכל רגע, שמטיחים בהם חדשות לבקרים את ביטוי הנאצה: "שמאלנים שמאלנים").
                    כשהאבק ישקע, החקירה תתמסמס ולא יהיה כלום (כי אין כלום), עוה"ד והשופטת יקבלו תפקידים  בכירים ועתירי הכנסה באחת מהחברות של אלה או אלה (או שלנו) שחייבים להם, וכל העבריינים יתקדמו לתפקידים חדשים ומשפיעים. מגיע להם כי הם מלח מלכי הארץ וכי הם תרמו לייצוא המוחות של העם היהודי את האתגר הגדול מכולם: מוח יהודי VS מוח יהודי.
                    וכך יוכלו כל הידיים שרוחצות את הידיים הנכונות בחונטה, לקדם את המטרה העיקרית שלשמה התכנסנו, הקמנו, נשבענו, לחמנו, נפלנו, שכלנו, הקרבנו, שילמנו, בנינו, כרענו תחת הנטל, התפלגנו ולחמנו זה בזה, נדרסנו, הופקרנו, נגזלנו, נשחקנו, גזענו ושתקנו -  מטרת העל הציונית שתגשים בארץ ישראל לאחר אלפי שנות גלות, את חזון השילוש הקדוש: הון - שלטון - עיתון. 
                    ואולי, דרך אגב, תושג גם מטרת הצללים שממתינה לה בסבלנות על הדרך, בתחפושת של קואליציה ובמחירי סוף עונה. משחק הדמוקרטיה בישראל יהיה כאן רק קוריוז מבוקש לעדליידע של פורים ושלטון החוק העברי העתיק והטוב, יחזור למקומו הטבעי והבלעדי בעזרת השם יתברך לעד. 
                    וכשנכנס אדר נרבה בשמחה. נאכל עוגיות תלתלים לזכר הקרבתה ההרואית של השופטת רונית פוזננסקי - כץ את הקריירה המשפטית שלה למען עמה האהוב והמדוכא ונרעיש ברינגטונים עליזים  לזכר עו"ד ערן שחם שביט, הגיבור שחירף נפשו למען העם היהודי בגוב האריות של להב 433. 

                    תיראו מופתעים...

                    דרג את התוכן:
                      2 תגובות   יום שבת, 10/2/18, 14:14

                      לפני 20 שנה, על רכס האנפורנה בנפאל, נוגעים בשמים ו"תופסים" זריחה.
                      עכשיו אבא שלי בשמים, בתוך זריחות ושקיעות מביט מלמעלה על הפסגות.
                       

                      ''

                      דרג את התוכן:
                        6 תגובות   יום ראשון, 28/1/18, 00:41

                        יום השואה הבינלאומי 2018.
                        ניצולי שואה לנתניהו: "איך ממשלה יהודית מגרשת פליטים למוות?"

                        www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5076026,00.html

                        אטימות שמחליפה התנהלות.
                        במקום פתרון מוסדר והוגן – משסים זו בזו של אוכלוסיות מוחלשות.
                        במקום חשיבה מובנית ועמידה באתגרים – חשיבה של "שלוף". אז נשלח כמה אנשים אל מר גורלם. זה יעבור... זו רק מכה קלה בכנף...
                        ניהול אחראי דורש מחשבה מעמיקה, תכנון ויצירת תכנית פעולה. זה אומר ביצוע התאמות, תכנון השקעות (שיכלו אולי להיות פחותות מהשקעה בבניית מכלאות שאין בהן צלם אנוש, זריקת אנשים מתוך אוטובוסים בשכונות מצוקה, הפעלת משטרות גירוש שירדפו אותם ותשלומי שוחד למדינות מסוכנות).
                        ניהול זה אפס סובלנות לעבריינות אבל גם נטרול מקסימלי של בתי הגידול שיוצרים אותה.
                        ניהול זו הסכמה על החזון הערכי והמוסרי וראיה לטווח ארוך.
                        וכשחושבים על זה - זה נכון אחד לאחד גם בכל הנוגע לקליטת עליה בישראל: גם שנים אחרי שאמורה הייתה להיעשות למידה, גם אחרי מימון מנכ"לים, סמנכ"לים, יועצים, נהגים ומשרדים מכספי משלם המיסים, גם אחרי תוצאות כל כך קשות של תהליכי קליטה - לא נעשתה למידה.
                        על עולים יהודים, לא ניתן להפעיל את הגירוש כי חוק השבות עוד שומר עליהם. שאר העוולות - אינן מדלגות גם עליהם.
                        וזה מתחיל ונגמר בדירוג בני אדם לפי המדד של טובים יותר וטובים פחות, החזקים יותר או פחות, ראויים יותר או פחות לזכויות שוות ולחיים של הגשמה ותקווה.

                        תודה לכם גיבורים על שאינכם שותקים, על שאינכם מסכימים, על שאתם משקיעים משאבי לב ואומץ ציבורי כדי לעצור את האטימות האכזרית. על שאתם מזכירים שכל אדם ראוי לחמלה, לחיים.
                        ומזכירים לכולנו שאנחנו הראשונים שצריכים להבין זאת ולממש.

                        דרג את התוכן:
                          22 תגובות   יום שני, 22/1/18, 18:44

                          משהו מאוד ראשוני ומבני – מחבר אותנו מיידית לחיוך.
                          ובכל זאת, החיוכים של ראש הממשלה בנימין נתניהו בזמן הנאום של סגן נשיא ארצות הברית מייק פנס,  דחו אותי ממש.
                          לא כי לא מנומס לחייך ואף למחוא כף לאורח ידיד ישראל. לא כי המעמד אינו חשוב ומשמעותי לישראל.
                          אלא כי החיוכים האלה חידדו לי פתאום את הדחייה המתמשכת שיש לי מהחיוכים שלו בכלל.
                          חיוכים שיש בהם קריצה של התנשאות, זחיחות, התגרות, זלזול והתעלמות מהזולת, ביטוי לניצחון כזה או אחר, סיפוק עצמי של מי שזכה להישג מדיני והוסיף נקודות למסע הבחירות העתידי שלו.
                          חיוך של מישהו שמרוצה כל כך מעצמו, מבלי מכיר בכך שיש לו כל כך הרבה על מה לתת דין וחשבון לאזרחי ישראל. חיוך כזה עם מבט לצדדים של זוויות העין, כמוודא שכולם מבינים שכל הטוב הזה, הוא רק בזכות היותו מנהיג כה דגול.
                          חיוך שאין בו נדיבות.
                          לא אהבתי את החיוך המתנשא שלו, כשחברי הכנסת הערבים הפגינו והוצאו מהמליאה. חיוך של "אדונים" כלפי "זניחים" (במקום, למשל, הבעה של התייחסות רצינית לרגע הזה).
                          לא אהבתי אותו כשחיקה במופע של תת מנהיגות וגסות רוח את טון דיבורו ומראה גבותיו של הכתב משה נוסבאום.
                          לא אהבתי את החיוך שלו בטקס הזיכרון עם הילד מוישי בביקור בבית הוריו שנרצחו בפיגוע במומבאי או את החיוך שלו כשלחש על אוזנו של הרב כדורי שהשמאל שכחו מה זה להיות יהודים...
                          בעצם, רוב החיוכים שלו גורמים לי לדחייה, חוסר אמון ותסכול.
                          ממה אתה מרוצה כל כך מר נתניהו? מהדמוקרטיה שאתה מנפנף בה לכל עבר, שבפועל מדכאת בכל רגע נתון זכויות אדם? דמוקרטיה בה אתה ראש ממשלה רק של חלק מהאזרחים ומתעלם מהשאר? מהפילוג והשנאה שאתה מלבה כשיטה בקרב אזרחי המדינה? מהפגיעה המתמשכת ברשויות החוק? מהשחיתות השלטונית, הנהנתנות הראוותנית, הפוזה הגאוותנית?
                          אין בך צניעות של מנצחים כשנדמה לך שאתה מנצח, וודאי לא צניעות של מפסידים (אם בכלל אתה מצליח לזהות את המצבים האלה).
                          אין בהתנהלותך צל צילה של דוגמא אישית, שהייתי רוצה שמישהו יתחנך לאורה.  
                          קצת צניעות אדוני. קצת כבוד. הרבה יותר אחריות ומחויבות לאזרחי המדינה, במיוחד לחוליות החלשות בה.
                          בין היתר קיבלת היום שיעור חשוב, המלמד איך גם את הקלישאות הגדולות ביותר – ניתן להגיד במילים מנומסות, בטון שקט ובכוונת אחדות.
                          אומרים תמיד שהחיוך הוא קו עקום המיישר הכל.
                          ואני אומרת – שכדי שקו עקום יישר משהו – הוא חייב לעבור דרך תחנות הלב. חייב! 



                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            esty.d
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות

                            ארכיון

                            תגובות אחרונות

                            פיד RSS