כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    תכנים אחרונים

    2 תגובות   יום שבת, 10/2/18, 14:14

    לפני 20 שנה, על רכס האנפורנה בנפאל, נוגעים בשמים ו"תופסים" זריחה.
    עכשיו אבא שלי בשמים, בתוך זריחות ושקיעות מביט מלמעלה על הפסגות.
     

    ''

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום ראשון, 28/1/18, 00:41

      יום השואה הבינלאומי 2018.
      ניצולי שואה לנתניהו: "איך ממשלה יהודית מגרשת פליטים למוות?"

      www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5076026,00.html

      אטימות שמחליפה התנהלות.
      במקום פתרון מוסדר והוגן – משסים זו בזו של אוכלוסיות מוחלשות.
      במקום חשיבה מובנית ועמידה באתגרים – חשיבה של "שלוף". אז נשלח כמה אנשים אל מר גורלם. זה יעבור... זו רק מכה קלה בכנף...
      ניהול אחראי דורש מחשבה מעמיקה, תכנון ויצירת תכנית פעולה. זה אומר ביצוע התאמות, תכנון השקעות (שיכלו אולי להיות פחותות מהשקעה בבניית מכלאות שאין בהן צלם אנוש, זריקת אנשים מתוך אוטובוסים בשכונות מצוקה, הפעלת משטרות גירוש שירדפו אותם ותשלומי שוחד למדינות מסוכנות).
      ניהול זה אפס סובלנות לעבריינות אבל גם נטרול מקסימלי של בתי הגידול שיוצרים אותה.
      ניהול זו הסכמה על החזון הערכי והמוסרי וראיה לטווח ארוך.
      וכשחושבים על זה - זה נכון אחד לאחד גם בכל הנוגע לקליטת עליה בישראל: גם שנים אחרי שאמורה הייתה להיעשות למידה, גם אחרי מימון מנכ"לים, סמנכ"לים, יועצים, נהגים ומשרדים מכספי משלם המיסים, גם אחרי תוצאות כל כך קשות של תהליכי קליטה - לא נעשתה למידה.
      על עולים יהודים, לא ניתן להפעיל את הגירוש כי חוק השבות עוד שומר עליהם. שאר העוולות - אינן מדלגות גם עליהם.
      וזה מתחיל ונגמר בדירוג בני אדם לפי המדד של טובים יותר וטובים פחות, החזקים יותר או פחות, ראויים יותר או פחות לזכויות שוות ולחיים של הגשמה ותקווה.

      תודה לכם גיבורים על שאינכם שותקים, על שאינכם מסכימים, על שאתם משקיעים משאבי לב ואומץ ציבורי כדי לעצור את האטימות האכזרית. על שאתם מזכירים שכל אדם ראוי לחמלה, לחיים.
      ומזכירים לכולנו שאנחנו הראשונים שצריכים להבין זאת ולממש.

      דרג את התוכן:
        22 תגובות   יום שני, 22/1/18, 18:44

        משהו מאוד ראשוני ומבני – מחבר אותנו מיידית לחיוך.
        ובכל זאת, החיוכים של ראש הממשלה בנימין נתניהו בזמן הנאום של סגן נשיא ארצות הברית מייק פנס,  דחו אותי ממש.
        לא כי לא מנומס לחייך ואף למחוא כף לאורח ידיד ישראל. לא כי המעמד אינו חשוב ומשמעותי לישראל.
        אלא כי החיוכים האלה חידדו לי פתאום את הדחייה המתמשכת שיש לי מהחיוכים שלו בכלל.
        חיוכים שיש בהם קריצה של התנשאות, זחיחות, התגרות, זלזול והתעלמות מהזולת, ביטוי לניצחון כזה או אחר, סיפוק עצמי של מי שזכה להישג מדיני והוסיף נקודות למסע הבחירות העתידי שלו.
        חיוך של מישהו שמרוצה כל כך מעצמו, מבלי מכיר בכך שיש לו כל כך הרבה על מה לתת דין וחשבון לאזרחי ישראל. חיוך כזה עם מבט לצדדים של זוויות העין, כמוודא שכולם מבינים שכל הטוב הזה, הוא רק בזכות היותו מנהיג כה דגול.
        חיוך שאין בו נדיבות.
        לא אהבתי את החיוך המתנשא שלו, כשחברי הכנסת הערבים הפגינו והוצאו מהמליאה. חיוך של "אדונים" כלפי "זניחים" (במקום, למשל, הבעה של התייחסות רצינית לרגע הזה).
        לא אהבתי אותו כשחיקה במופע של תת מנהיגות וגסות רוח את טון דיבורו ומראה גבותיו של הכתב משה נוסבאום.
        לא אהבתי את החיוך שלו בטקס הזיכרון עם הילד מוישי בביקור בבית הוריו שנרצחו בפיגוע במומבאי או את החיוך שלו כשלחש על אוזנו של הרב כדורי שהשמאל שכחו מה זה להיות יהודים...
        בעצם, רוב החיוכים שלו גורמים לי לדחייה, חוסר אמון ותסכול.
        ממה אתה מרוצה כל כך מר נתניהו? מהדמוקרטיה שאתה מנפנף בה לכל עבר, שבפועל מדכאת בכל רגע נתון זכויות אדם? דמוקרטיה בה אתה ראש ממשלה רק של חלק מהאזרחים ומתעלם מהשאר? מהפילוג והשנאה שאתה מלבה כשיטה בקרב אזרחי המדינה? מהפגיעה המתמשכת ברשויות החוק? מהשחיתות השלטונית, הנהנתנות הראוותנית, הפוזה הגאוותנית?
        אין בך צניעות של מנצחים כשנדמה לך שאתה מנצח, וודאי לא צניעות של מפסידים (אם בכלל אתה מצליח לזהות את המצבים האלה).
        אין בהתנהלותך צל צילה של דוגמא אישית, שהייתי רוצה שמישהו יתחנך לאורה.  
        קצת צניעות אדוני. קצת כבוד. הרבה יותר אחריות ומחויבות לאזרחי המדינה, במיוחד לחוליות החלשות בה.
        בין היתר קיבלת היום שיעור חשוב, המלמד איך גם את הקלישאות הגדולות ביותר – ניתן להגיד במילים מנומסות, בטון שקט ובכוונת אחדות.
        אומרים תמיד שהחיוך הוא קו עקום המיישר הכל.
        ואני אומרת – שכדי שקו עקום יישר משהו – הוא חייב לעבור דרך תחנות הלב. חייב! 



        דרג את התוכן:
          2 תגובות   יום שישי , 5/1/18, 02:01

          חשבתי לסגור את היום עם הספר הנהדר שאני קוראת עכשיו ולהתעורר מתישהו אל קולות הסערה הצפויה.
          ישבתי לרגע ליד המחשב ועלתה במחשבתי ההמלצה החמה שקיבלתי, ממש לאחרונה, לסרט הדוקומנטרי "וידוי", על חייו של מתי כספי.
          אני לא נוהגת לראות סרטים ביוטיוב ובכל זאת מצאתי את הסרט ולא הצלחתי להתנתק ממנו לכל אורכו, מרותקת.
          סיפור החיים, המסופר בדרך כל כך חדה וישירה – השאיר אותי הופנטת.
          חשתי את העוצמה ואת השחרור שבוויתור על הסודות. את הדיוק בה פוגעים חִצֵּי המילים בלב העניין. לעיתים חִצָּיו של קופידון לעתים חִצִּים טבולים בתרעלה.
          מעגלים מעגלים של סיפורים אנושיים הנשזרים זה בזה, משפיעים זה על זה ויוצרים סיפור חדש.
          זה סרט אישי מאוד, אך גם כזה שנוגע בחוויה כללית יותר, מוכרת, שזורה בפסקול מאוד מקומי.
          לרגעים חשתי את אי הנוחות שבמציצנות, שהרי רוב הדמויות המופיעות בסרט מוכרות במידה זו או אחרת ויש כאב בחשיפת פרטיותם של מי ש(אולי) לא בחרו בכך.
          אבל הכי הרגשתי את עוצמתו של מתי כספי, את הבהירות שבו, את ההבנה שיכולתו המופלאה וכישרונו יוצא הדופן לגעת באנשים דרך מילים ומנגינות נובעים מאותו מקור שבו האמת שלו, על כל רבדיה, מלוטשת כמו יהלום וכמוהו חדה, יקרה ומלאת ברק.

          https://www.youtube.com/watch?v=lp1irRifDEM

          דרג את התוכן:
            15 תגובות   יום שלישי, 2/1/18, 08:41

            אני פותחת את 2018 באתגר הלמידה של שפת הסימנים.
            היו טריגרים ונוצרה ההזדמנות, לממש רצון שמתקיים בי כבר זמן רב.
            ישנה גם השראה רבת שנים שנחה עלי, מחברתי האהובה נעמי פארן, המייסדת והמנצחת של מקהלת (מקהלות) "מורן" (בית יצחק, עמק חפר). נעמי, שמעבר לעשייה המוזיקאלית הייחודית והמופלאה שלה, פועלת לכל אורך הדרך למען חיבור עם הקהילה של ילדים ובני נוער בסיכון והנגשת בעלי צרכים מיוחדים לעולם המוזיקה והשירה.  מצמיחה להם כנפיים.
            בתוך כך, כבר שנים רבות מבצעת המקהלה חלק משיריה, כשהם מלווים בשפת הסימנים.

            ראיתי את נעמי החולמת ואת זו המגשימה, המתחדשת, המגלה והיוצרת בכל נשימה. נעמי היא השראה ייחודית מרגשת עבורי.

            אז כאמור, הזדמן הרגע הנכון וכבר חוויתי את השיעור הראשון במסגרת עמותת "נגישות" והמיזם "תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים", עם המורה המקסימה מאוד נתי ועם קבוצת תלמידים מעניינת ומגוונת.
             קצת התבלבלו לי הידיים, האצבעות, הכיוונים וההבעות – אבל ככה זה עם שפה חדשה שפונה אל מימד אחר, שלא היה בשימוש לפני כן (גם בשביל כזאת שנחשבת כ"מדברת עם הידיים...":)). 
            אני, שהכלי המרכזי שלי להבנת מסרים ולהבעה עצמית הן מילים, חשה כמו מגלת עולם חדש ומרתק, עם החשיפה לערוץ התקשורת הלא מוכר והקסום, של תנועות ידיים ואצבעות, הבעות ומחוות נלמדות של הגוף והפנים, שמְתַקְשְׁרוּת את הרגשות, הטעמים, הצבעים הריחות והמידע שמאחורי המילים.
            וגם... זכיתי לסימן שייצג את שמי בכיתה בשפת הסימנים: כתר = אצבעות כף יד מונחות מוגבהות על הראש = מלכה. 
            קצת קשה ומבלבל כרגע, אבל נותנת סיכוי לעצמי להרחיב את מעגל התקשורת. לשמוע ולדבר בשפת הסימנים, ולו במעט, כדי להבין ולהביע בשפה המרגשת הזאת.
            תחזיקו אצבעות...

             

             https://www.youtube.com/watch?v=k0cFJqEcpoE


            דרג את התוכן:
              9 תגובות   יום ראשון, 24/12/17, 10:47

              אֶת אוֹצָר הַפְּרַטִים הַקְטַנִּים
              שֶׁפַּעַם הֲכִי אַהֲבָה, 
              אֶל פַּח הָאַשְׁפָּה שֶׁל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַרְגָשׁוֹת 
              כְּמוֹ מוּצָר פָּגוּם שַׁלְּחָה.


              כְּדֵי לִמְנוֹעַ זִיהוּם סְבִיבָתִי מְסוּכָּן - 
              בּוּצְעוּ שְׁלַבֵי הַמִחְזוּר הַאֵקוֹלֹוגִי כְּסִדְרָם:
              מִיּוּן, הַפְרַדַת הַפְּסוֹלֶת לְחֶלְקִיקִים קְטַנִּים, 
              הַתְאֲמָתָם והַרְכָּבַתַם לְחוֹמֵר גֶּלֶם מְמוּחְזָר, חָדָשׁ.


              אֵין חוֹמָרִים נוֹצְרִים יֵשׁ מֵאַיִן
              וְאֵין חוֹמָרִים שֶׁהוֹלְכִים לְאִיבּוּד
              וּלְחוֹמֵר הַגֶלֶם הֶחָדָשׁ,
              יֵשׁ מַגָּע שֶמַזְכִּיר לָהּ, לְעִיתִּים,
              אֶת חוֹמְרֵי הַגֶלֶם הַמְקוֹרִיִים.


              וּכְשֶׁהִיא רַק לְרֶגַע נוגַעַת, שׁוּב מופְתַעַת,
              הַקּוֹלוֹת שְׁבָּה אוֹמְרִים לָהּ 
              "
              הֵי הֵי גְּבֶרֶת! בְּכָל זֹאת...
              הַזִיכָּרוֹן הַזֶּה עָשׂוּי מאוֹתָם חוֹמָרִים 
              שֶׁבְּטֶרֶם הֵבַנְתְ שֶּׁהֵם פְּסוֹלֶת
              הָיוּ בְּעֵינַיִיך נְדִירִים, יִקְרֵי עֵרֶך, 
              בִּלְתִּי מִתְכַּלִים... ".


              אֲבָל בִּפְנִים בִּפְנִים אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת,
              שֶׁפְּסוֹלֶת הֵם הָיוּ גַּם אָז, 
              כְּשֶׁעִרְבַּבְת, הִשְׁתַכַּרְת, הִסְתַחְרַרְת,
              הֵקֵאת נִשְׁמָתֵך, נָפָלְת וְקַמְת, הִשְׁלַכְת וּמִחְזַרְת 
              אוֹתָך.
               

              דרג את התוכן:
                5 תגובות   יום שישי , 8/12/17, 01:00

                בין שתי נסיעות ברכבת ונסיעה אחת באוטובוס, סיימתי לקרוא את הספר "גדר חיה" של הסופרת דורית רביניאן.
                נשאר בי עצב בעקבות סיומו (הצפוי מראש יש לאמר) של הרומן.
                משהו בי רצה להאמין בניצחונה של אהבה בלתי אפשרית, ממש ביום בו קידש דונלד טראמפ את ירושלים...
                מקודשת! מקודשת!
                עכשיו שוברים.
                 

                דרג את התוכן:
                  10 תגובות   יום ראשון, 3/12/17, 17:21

                  אנא השלימו את הסדרה החשבונית הבאה: 
                  443, 1000, 2000, 3000, 4000, 1803
                  ...
                  חשוב שכל תלמיד בישראל יהיה זכאי ל 5 יח' מתמטיקה בבגרות (גם אם זה דורש לפצח סדרות מספרים מאתגרות, החורגות מכללי הסדרה הקבועה בחוק). 
                  למדינת ישראל אין את הלוקסוס לאבד מוחות!

                  דרג את התוכן:
                    23 תגובות   יום שלישי, 7/11/17, 01:03

                    יום הולדת.

                    כבר בת 65. ילדה גדולה.
                    החל מגיל 18, עת צאתי למסעות נדודיי, הגיעה בכל שנה, בכל המקומות והמצבים – שיחת הטלפון של יום ההולדת. קודם מאבא או קודם מאמא, תמיד בבוקר, תמיד ראשונים, לברך, לחבק, לאחל, להחמיא, להזכיר איך היה כשנולדתי, כמה הם שמחים בי... 
                    אחר כך הביקור, המתנה, המילים המרגשות, הפרחים...

                    בת 65 וההורים לא מתקשרים. 

                    השנה הם לא זוכרים. 
                    עוברות השעות, כבר צהריים וכמעט ערב. ברכות מחבקות מהילדים, מחברים, ציורים מהנכדים...
                    רק לא מההורים.
                    השנה הם לא זוכרים.
                    כבר יודעת שעלי להזכיר להם את כל האירועים, השמחות ושאר פרטים, שיהיו תמיד בעניינים. בשקט, שלא ידעו שהם לא זוכרים. והם תמיד כל כך מודים.
                    והיום, היום חסרה לי במיוחד הברכה מההורים.
                    מרימה טלפון לאמא "יש לי היום יום הולדת, אני צריכה שתברכי" ואחר כך לאבא, "לא יכולה בלי ברכתך ביום הולדתי". הם עצובים, נבוכים, מתביישים, מתנצלים... ומודים. מודים על שהזכרתי, על שאפשרתי, על שנזקקתי. 
                    והם מברכים. מגייסים את מיטב המילים מתוך רחם האהבה, מתוך הנשמה העייפה.
                    בת 65. עדיין ותמיד, נשארת בי גם הילדה של ההורים.

                    דרג את התוכן:

                      שלכת

                      8

                      Café  

                      8 תגובות   יום שישי , 27/10/17, 15:03

                      השלכת באירופה היא מראה שעורר בי התפעמות. אני נרגשת מהיופי, מתנועת הצבעים המופלאה המציפה את העיניים והלב כגאות של יופי מתפרץ, פעם ועוד פעם.
                      כמה יפה יודע הטבע להיפרד, להתרוקן, להצמיח מחדש.
                      בהתחלה משתנה הצבע. כל עלה והגוון שלו, כל עץ בקצב שלו. הטבע מצייר בהם אלפי גוונים של ירוק שהופך לאדום, בורדו, ורוד, כתום, סגלגל וחום, בצבעים שיצרה יד אמן.
                      אחר כך הרוח אוספת אותם אל משבה, מנתקת עלה אחר עלה, בזמנו הנכון להיפרד מנמל הבית, מעץ האם.
                      כל עלה מתעופף לו אל המקום שנועד לו, על פי חוזק הרוח, משקלו וייעודו.
                      ערמות ערמות הם נפגשים בתחתיות העצים, עוטפים את הגזעים בחיבוק של תודה, של הגנה, של הזנה, של התאחדות עם האדמה.
                      הגזע הערום, מתכנס לו לתנומה ושקט, נערך לימות הקרה. גזע וענפיו החשופים, הנחושים, הנכונים, הממתינים לבאות, מודעים לשורשיהם ושואבים מהם את כוחם וביטחונם.
                      כשהטבע יסמן שהגיע עת, יפרחו עלים חדשים על הגזעים העירומים, כדי להיות איתם בעונתם, להלבישם מחלצות, להצמיח בהם את פרי מהותם, לרפד משכנן של ציפורים בונות קינן.
                      ושוב להיפרד.
                      קסם המחזוריות.

                      ''

                      דרג את התוכן:
                        8 תגובות   יום חמישי, 28/9/17, 10:44

                        טיבם של החיים להיות מסופרים בנו דרך רגעים משמעותיים. אלה שנצרבו בנפשנו בתמונות, בקולות, בצבעים ובגדלים שונים. יש כאלה כל כך רבים, שמקוטלגים בספריית הנפש האינסופית שלנו.
                        לעיתים, הם ניצבים במקום בולט, נראים ונחווים שוב ושוב ולעיתים הם נחבאים ומתגלים רק כשמנקים את האבק או עוברים דירה...

                        שתי תמונות של שדה
                        אני זוכרת מה לבשתי (ומה לא) בפעם האחרונה שראיתיו. זוכרת את הירידה לכביש, את ההתרגשות, את השדה שצפה בנו מעבר לכביש (זה שהיום הוא כבר שורת בתים שמסתירים את הנוף ואת האופק שראינו אז ביחד), את הדמויות ברקע שנראו מטושטשות ולא חשובות, את שמחת התמצית המרוכזת של  האושר, שזה עתה שאפתי אל תוכי. זאת שלא שיערתי אז שתהיה האחרונה (אף כי כל פריחה שלנו הייתה האחרונה). זוכרת את הדקות הנוספות שלקחתי לעצמי. את התמונה כולה. את העיניים שנאחזו אלה באלה, את הקור הקל שרק מעיל ארוך הגן עלי ממנו.

                        זוכרת עוד תמונה שגם בה היה שדה. הייתה זו תמונה שאשרה לי את האמירה: תמונה אחת שווה אלף מילים (כל אותן שנאמרו, נכתבו ונשתקו). זוכרת את ההלם, את התדהמה. את לבי שלרגע עצר, וצנח. השדה היה שדה, הדמויות היו בהירות וחדות כתער והאופק היה שמשי וקסום. בשמים מטוס המריא ועל הארץ התרסק לבי.
                        הרמוניה הפכה באחת לכאוס משתולל. לבי ספג הצלפות של שוט ועוד ועוד, עד יוכנע, רק לרגע, אמוני באדם.

                        שתי תמונות של ים
                        זוכרת את הים של חוף בת ים, שעת אחר צהריים, החוף מתחיל להתרוקן וכבר אוספים את הכיסאות. בתי הקטנה ואני בכיוון ההפוך, יורדות אל הים. נוגעות ברגליים בקצה המים והיא נרתעת, פוחדת מהים.
                        אני מרימה אותה בזרועותיי ומניחה אותה על גבי. לאט נכנסת למים, אל הליטוף הקל של הגלים החמימים. ידיה הקטנות לופתות את צווארי כמעט עד חנק, ואני שוחה ומרגיעה. אמא כאן, שומרת עלייך. שתינו בים הגדול, שוחות אל האופק. אני שוחה ושוחה אל מול השמש השוקעת, חשה את גופה הקטן, הדרוך עדיין, מתרפה לאטו אל העונג. אין מלבדנו בעולם.
                        קול האחריות, שהיה אתנו גם הוא, מעורר אותי כאומר, חזרי לחוף, הרחקת מדי... אני מביטה לאחור ונבהלת מכמה הרחקנו, שרק לא ייגמר לי הכוח לחזור... בחוף כבר אין אף כיסא או אדם. הולכות יד ביד אל מסעדה קטנה בחוף, יושבות לנו עם קפה ומיץ וצ'יפס, מביטות זו בזו ויודעות שנגענו ברגע יקר של אושר.

                        כעשר שנים לפני כן, לקראת פינוי ימית, אנו נוסעים לבקר בפעם האחרונה חבר שמתגורר שם. בני בן השנתיים וחצי מתעורר כהרגלו מוקדם ואני יורדת אתו לים, שלא יעיר את כולם. החוף הקסום ריק לחלוטין. אין אף אדם. השמש מתעוררת לאיטה, מרחב האופק אין סופי. כך גם השקט.
                        יושבים לנו קצת להביט בים ואז הוא מושך אותי פנימה. מתפשטים ונכנסים. המים מחבקים אותנו בנעימות ואנחנו משכשכים לנו, לבדנו, באושר שאין דומה לו. כשיוצאים כבר רואים קהל קטן על הגבעה, שלושה שם יושבים, צופים בנו בשתיקה. אנחנו מתלבשים, והולכים אל בית קפה קרוב. אני עם הקפה והוא עם מיץ ועוגה... משהו שהוא רק שלנו ושל הים, חיבק אותנו שם.
                        כולם עוד ישנו כשחזרנו. "בוקר טוב, מכינים לכם קפה".

                        חוויות ותחושות – דרכן להתמקם בנו בתמונות, בצבעים, בגדלים, בקולות ובתחושות.
                        מערכות האיזון שלנו יודעות להמציא דרכים לסנן ולמיין, כדי לחזק חוויות של שמחה ואושר ולערפל חוויות של כאב. קיים כלי, מתחום הדמיון המודרך, שאותו אני אוהבת לתרגל (עם עצמי ועם אחרים):
                        אני בוחרת תמונה חזקה שהמחשבה עליה קשה לי, מעכבת אותי. אני מביטה בה בדמיוני, שומעת את הקולות וחשה את התחושות. ואז, לאט לאט אני מתחילה לכווץ ולהקטין אותה בדמיוני, להרחיק אותה עד שהיא כמעט נעלמת. להפוך את צבעיה לשחור לבן ואת הקולות הנשמעים בה למגוחכים, תיאטרליים... עד שהיא הופכת לנקודה קטנה, רחוקה, חסרת צבע או משמעות. אני מציבה אותה במקום נסתר בספריה. אפגוש אותה מן הסתם מדי פעם, כשאנקה את האבק או אעבור דירה...
                        עם התמונות שנחרתו בי כרגעי אושר עילאי, אני עושה את אותה פעולה רק הפוך. מגדילה ומגדילה את התמונות, צובעת אותן בצבעים קסומים, זוהרים, מקליטה על פס הקול את קולות הרוך, הצחוק והאהבה, או את קול השתיקה המתוקה. אני מציבה אותן במקום בולט בספריה. שם מקור כוחי וממנו אתמלא.
                        ויש שנבחר לשמר את התמונות בגודלן האמיתי, גם את רגעי הכאב. כי לוותר עליהן זה לוותר גם על האושר ומתנות החיים שהתלוו אליהן.
                        יש לנו בחירה באיך לספר לעצמנו את הסיפור, אילו רגעים יישארו בפוקוס ואילו יוקטנו ויורחקו.
                        הרבה ואהבה לעצמנו יש ביכולת הזאת לבחור ולעצב את התמונות שלנו לטובתנו...

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום רביעי, 27/9/17, 12:24

                          סליחות 
                          מילים: לאה גולדברג / לחן: עודד לרר

                           

                          בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ 
                          וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי 
                          בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ 
                          לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים 
                          בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ 
                          לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים. 

                          וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן 
                          וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף 
                          וְרֵיחַ יַלְדוּת רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן 
                          הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף שֶׁל הַגּוּף. 

                          אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ 
                          מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶק שֶׁלְּךָ 
                          תְנֵנִי לָלֶכֶת הוֹ תְנֵנִי לָלֶכֶת 
                          לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה 
                          תְנֵנִי לָלֶכֶת הוֹ תְנֵנִי לָלֶכֶת 
                          לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

                          https://www.youtube.com/watch?v=wS981sx7mKo

                           

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            esty.d
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות

                            ארכיון

                            פיד RSS