כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    תכנים אחרונים

    12 תגובות   יום שבת, 5/10/19, 02:10

    אני חושבת על הצעירה הבריטית הכלואה בקפריסין בעקבות תלונתה על אונס על ידי קבוצת צעירים ישראלים.
    חושבת על אימתה ובדידותה מול איומי המאסר, איומי התביעה מצד הרשויות בקפריסין ו"הקורבנות" הישראלים. לבדה במציאות המתלהמת כנחשול לעברה.
    לבי יוצא אליה. היא יכלה להיות בתי, אחותי, חברתי.
    אני חשה בושה ותיעוב למראה הצעירים האלה, שחיללו (לכאורה) כבוד אישה ואדם
    כעדר פראים וולגריים, חסרי חינוך וגבולות מוסריים.
    כשעם שחרורם, עם הכיפות על ראשם, הם רקדו ריקודי הודיה להשם - חשתי מבוכה וגועל.
    למה לא הסתלקו בשקט מהמקום? הרי איך שלא יהיה – הם היו חלק מרכזי במה שקרה שם, אז מה החגיגות?
    הם מאיימים לתבוע "כי היא בדתה". הם רק קורבנות תמימים שהעלילו עליהם עלילה... ובתוך הנפתולים וסעיפי הסעיפים שעורכי דינם הצליחו לחלץ לטובתם, נראה שרק כפסע עומד בינם לבין צדיקים גמורים.
    אך לבי יוצא אליה. צעירה כל כך. יכלה להיות בתי או אחותי. אולי שתתה קצת, אולי נחשפה קצת, אולי התפתתה לרגע, נגנבה דעתה... מה יכול להצדיק התנפלות כזאת, אטימות, השפלה, בהמיות ותיעודים מבזים שכאלה?
    שום ניסיון להצדיק את המעשה או לאמר שהיא רצתה את זה לא ישכנע אותי. אף אישה לא רוצה את זה ככה. אף גבר לא אמור לרצות את זה ככה.
    אולי ישנם פרטים שאיני מצויה בהם, אך ברור לי ששום התפלפלויות של עורכי דין מלומדים או פסיקות של בתי משפט לא יבטאו באמת את מהות התחושות שנחוו שם, באותו חדר מלון בקפריסין. טעימה קטנה בלבד ראינו בהתנהגות החוצפנית והגסה של הצעירים האלה ושכמותם שחזרו לארץ כמנצחים. ילדים טובים של אמא ואבא. 
    ואני אומרת לה במילים האלה כאן, שלא שכחתי אותה. שאינה אשמה בעיניי. שהיא קורבן. שהנערים האלה היו מסוכנים ואכזריים כלפיה, כפי שנערים וגברים אחרים בתוכנו מסוכנים לילדות, נערות ונשים גם כאן.
    הרי זה לא מקרה ייחודי של "איזה גויה נימפומנית", שם רחוק מהבית בתוך אדי האלכוהול.... זה כאן ועכשיו בתוכנו.
    האם תקום מערכת שלמה ותביט בעיניים אל תוצאות החינוך והמסרים האלימים שחווים נערות ונערים בישראל? האם תנקוט פעולה?
    אכן ימים נוראים. ימי דין וחשבון נפש נוקב.


     

    דרג את התוכן:
      7 תגובות   יום רביעי, 25/9/19, 16:17

      שׁוֹקָעַת בַּמִיטָה אֶל שְׁנַת לַיְלָה מְתוּקָה
      הַעֲיֵיפוּת כְּבָר כָּאן
      הַכָּרִית הרַכָּה מְעוּצֶבֶת בִּדְמוּתִי
      הָאוֹר מְכוּבֶּה
      נִבְחֶרֶת הַתְנוּחָה
      הַעֵינַיִים נֶעֱצָמוֹת אֶל שִׂמְחַת הַמְּנוּחָה.

      רַק הַמּוֹחַ מְסָרֵב לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר.
      מִבַּעַד לַעֵינַיִים הַעֲצוּמותֹ עוֹלוֹת הַתְמוּנוֹת, הַתְחוּשׁותֹ, הַמִילִים, הַשְּׁאֵלוֹת...
      אֵיפֹה הַפַּעַר?
      מַה הֵבַנְתִּי לֹא נָכוֹן?
      מַה פֵּירַשְׁתִּי אַחֶרֶת?
      וְשׁוּב כְּמוֹ בְּסֶרֶט מְרִיצָה בָּרֹאשׁ אֶת הַמִילִים שֶׁנֶאֶמְרוּ,
      אֶת עוֹמֶק הַמַּבָּט, הַחִיוּך, הַשִּׂמְחָה, הַחֲוָויָה, הַשְּׁתִיקָה הַטּוֹבָה.

      נֶעֱצֵרֶת יַחַד עִם הַדוֹפֶק בָּרֶגַע הַהוּא שֶׁל הַהִתְבַהֲרותּ,
      שֶׁל הַהֲבָנָה שֶׁזֶּה אַחֶרֶת מִמַּה שֶׁחָשַׁבְתִּי,
      אַחֶרֶת מִמַּה שֶׁהֵבַנְתִּי
      אַחֶרֶת מִמַּה שֶׁשָׁמַעְתִּי
      אַחֶרֶת מִמַּה שֶׁהִרְגַשְׁתִּי.

      הַשֵׁינָה לֹא מַגִיעָה. הַמּוֹחַ לֹא מְוָותֵּר.
      לֶרֶגַע אֲנִי תוֹהָה
      הַאִם גַּם אַת אֵי שָׁם בְּמִיטָּתֵך לֹא נִרְדֶמֶת?
      הַאִם אַתָּה?
      הַאִם גַּם שָׁם עוֹלוֹת אוֹתָן תְּמוּנוֹת?
      בְּאֵילוּ גְוָונּים שֶׁל הֲבָנָה הֵן נִצְבָּעוֹת?
      רוֹצֶה לְרוֹקֵן, לִישׁוֹן
      לַחֲשׁוֹב עַל זֶה מָחָר
      לֹא לַחֲשׁוֹב עַל זֶה בִּכְלָל אִם אֶפְשָׁר...
      וְיוֹדַעַת שְׁמִפַּעַם לְפַעַם זֶה יָשׁוּב לָקַחַת אֶת שְׁנָתִי
      לְסַמֵּן אֶת הַדְּבָרִים שֶׁנִשְׁאָרִים עוֹד קְצָת אִתִּי. 

      וְרוֹאֶה גַּם אֶת הַטַּעַם
      אֶת אֵינְסוף הַלְמִידָה
      אֶת מוּפְלְאוּתָה שֶׁל האֱנוֹשִּׁיוּת
      אֶת הַצַעַד הַנוֹסָף אֶל הַרֶמֶז לְחִידָה.
      וְיֵשׁ בָּהּ, יֵשׁ בָּהּ בַּתְמִיהָה
      גַּם אֶת עוֹנֶג הַיְדִיעָה
      שֶׁהַדֶרֶך אֶל הַהֲבָנָה, הַרְצוּפָה בְּאִי הַהֲבָנָה,
      תָּמִיד מְגַלָּה לִי מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ, מְדוּיָק וְנִפְלָא
      עַל עֶצֶם הֱיוֹתִי אֲנִי.

       

      דרג את התוכן:
        12 תגובות   יום שבת, 15/6/19, 15:32

        ביום חמישי האחרון בשעות הערב, פגעה רקטה באחד המתקנים במתחם "ישיבת ההסדר" בשדרות.
        המידע והתמונות לא השאירו ספק. זה בדיוק שם.
        הטלפון מבני הזוג לא אחר להגיע ובהתרגשות הם אמרו לי: "זה ממש ליד האולם שבו התחתנו..."
        נפילת הרקטה, שהרעידה את כל האזור, הזכירה לי מיד את הרגע המיוחד והמרגש כל כך מלפני שנה וחצי באולם של אותה ישיבה, בתוך אותו מתחם.

        הם הכירו במרכז השיקום. שניהם בעלי צרכים מיוחדים עם אפיונים שונים מאוד זו מזה.
        נולדה שם זוגיות. זוגיות לא פשוטה שהיו בה מאבקי שליטה, אלימות ותלות לצד עולם שלם של יחד שיצרו האחת עם השני. הם לא נפרדו לרגע, הלכו תמיד יד ביד מנווטים את הזוגיות שלהם בתוך הקושי הגדול.
        כבר בני חמישים, 8 שנים ביחד, משתוקקים להינשא זה לזו. לממש את החלום.
        סביבתם, משפחותיהם וגם חלק מהגורמים המקצועיים לא עודדו את רעיון הנישואין. הקושי נראה לחלקם כמכפיל את עצמו. לא עזרו תחנוניהם ואיומיהם. לבדם, לא היו מסוגלים לממש את הרצון והתסכול זעק לשמים.
        חמש שנים ליוויתי אותם והנושא חזר ועלה שוב ושוב, ללא לאות. מונע כל קשב לכל נושא אחר. חתונה! חתונה!
        הגיע הרגע בו התגבשה בי ההבנה שבעצם למה לא? למה להם לא מגיע לממש את מה שיכול כל אחד אחר?
        ברגע הזה של ההתבהרות התחייבתי בפניהם ובפני עצמי שהם יינשאו ושאני אלווה אותם לכל אורך הדרך.
        לאט לאט נרקמה מערכת שלמה של היערכות בעזרת אנשים נפלאים: הרב הנהדר שהסכים ללמוד את הקשיים ולבצע התאמות, ישיבת ההסדר שאפשרה לנו לקבל את האולם והמנות במחיר סמלי, הרבנות המקומית שסייעה בהתמודדות עם הקשיים הרבים שעלו בתהליך, עורך העיתון המקומי שתרם את ההזמנות, הצלמת הצעירה המקסימה שהסכימה לצלם במחיר אפסי, הספרית שעצבה את השיער בחצי מחיר,
        ה DJ שבחרנו שהוא עצמו בעל צרכים מיוחדים, השמלה המרהיבה שנתרמה והמשפחות שנסחפו בהדרגה אל תוך ההכנות וההתרגשות הנלווית והיו שותפים מלאים בכל פרט. את הסכום המשמעותי ביותר השקענו בעיצוב. כזה שיגשים את החלום.
        הכל בלבן. חצר האולם עוצבה ביד אומן והפכה לגן פורח מלא בכורסאות מזמינות. ועיקר העיקרים - המון המון בלונים! ממש כמו שהם ביקשו. כאלה שבסוף הטקס יישלחו לשמיים עם כל התקוות והמשאלות (זאת בטרם בלונים בשמיים נהיו לאויב מאיים בדרום הפרוע).
        עברה שנה של התארגנות. התהליך היה ארוך, לעיתים מתיש ומייאש. עליות ומורדות בכל שלב. לאחר שנה התקיימה סוף סוף מסיבת ה"חינה" בהשתתפות שתי המשפחות, באווירה של שמחה, אחדות והצלחה. בדירה הקטנה של אחד האחים, עם מטעמי תבשילים שהוכנו על ידי בנות המשפחה - שרנו "מברוק עליק יא עריס מברוק" ורקדנו לשמחם. הם היו קצת בצד, נבוכים ונרגשים, לא ממש מאמינים שזה קורה.
        שבועיים לאחר מכן כשהגיע היום הגדול התרגשות הייתה עצומה. כמעט עצומה מדי בשביל כולנו.
        בני הזוג היו מלווים לכל אורך היום בכל התחנות בדרך, שבסופן נראו קצת כמו מחופשים לחתן וכלה.

        הרב, ברגישות וסבלנות נדירים ערך טקס מרגש מאין כמותו. המוזמנים הסבו עם חתן והכלה ונישאו ברכות חמות שהייתה בהן אהבה וקבלה וגם דמעה בקצה העין. 
        משפחה חדשה קמה בישראל.
        הבלונים הופרחו לשמים.
        ובתוך הרגע המיוחד ההוא, מצאתי בי את הכוח להתקשר אל הבחור הצעיר היקר כל כך, שליווה אותם בהתנדבות כל אותה שנה, שבשעות אלה ממש כבר נכנע למחלתו הקשה בבית החולים תל השומר. גם הוא, בשארית קולו בירך והתרגש אתנו.

        הארוחה הוגשה על ידי בחורי הישיבה שאף פצחו ב"הופעת ברייק דאנס" משגעת לשמח חתן וכלה והשכילו "להעלים עין" מהישיבה המעורבת ליד השולחנות ומהריקודים המעורבים (שלגביהם לא הסכמנו להתפשר).
        זה היה ערב של התעלות נפש. קשה לי למצוא את המילים לתאר את התחושות שליוו אותי ביום הזה. קשה לתאר את האושר והסיפוק שבהגשמת חלום למישהו אחר. 

        לאחר חודש התכנסנו עם המשפחה לערב של תודות והענקת אלבום החתונה המהודר שהכינה בשבילם הצלמת המקסימה. אין יום שהם לא מעלעלים בו מאז.

        כששמעתי את פרטי הנסיבות של נפילת הרקטה במתחם הישיבה, שרק באורח נס נמנעו בה פגיעות בנפש, חשבתי לעצמי שאולי הייתה זו גם השמחה שבהגשמת החלום שעטפה, הגנה ושמרה ואולי גם תאחה את השברים.

        דרג את התוכן:
          8 תגובות   יום שבת, 1/6/19, 11:06

          אני קוראת לתקשורת ולכלל אזרחי ישראל שלא לשתף פעולה עם מערכת הבחירות ההזויה הזאת שנכפתה עלינו על ידי כנסת ישראל.
          לא לתת לפוליטיקאים שום במה להמשיך לברבר עוד ועוד שקרים בתקשורת, לא להזמין פוליטיקאים לחוגי בית, לא לראיין אותם בעיתונים, לא לשתף ציטוטים או מחשבות עליהם ברשתות החברתיות.
          פשוט להתעלם לחלוטין מהשיח הפוליטי שהתרוקן מכל תוכן בעל משמעות. שמשחק בנו כמו בבובות תלויות על חוט, שאדיש לצרכינו ולזכויותינו.
          הכל הרי כבר נאמר ובצפיפות יתר. גם מילים שנראו לרגע כמו אמת - התעופפו להן באוויר ברגע האמת.
          כולנו, אזרחי מדינת ישראל ונכסיה, הפכנו משועבדים וסחירים למרבה במחיר.
          מוטל עלינו עכשיו, כשאנחנו מאוכזבים, חבולים והמומים - לנסות להעריך מי ייתן סיכוי להתנהלות שפויה במדינה הזאת (מי יהיה הרע במיעוטו, אם תרצו) ולפי הערכה זו להצביע ביום הבחירות.
          ואולי אולי מעז יצא מתוק...
          בואו לא נאפשר לפוליטיקאים להגדיל את השסע בינינו, להנמיך עוד יותר את גסות הרוח, את זילות השיח הציבורי והפצת השנאה באוויר.
          אני מתחילה מעכשיו: אף מילה על פוליטיקאים ובחירות!
          שבועיים לפני הבחירות אנא עדכנו אותנו דוברי הסיעות והמפלגות: מה המצע שלכם, מי הם הנציגים הנבחרים שלכם, עם מי חברתם ומה סדר יומכם ליום שאחרי הבחירות.
          אני אתייצב בקלפי ביום ההצבעה ואתן את קולי למי שלמיטב הבנתי מביא את הסיכוי הגדול ביותר להיטיב עם אזרחי ישראל.

          ובינתיים אנחנו: ננסה להקשיב אחד לשני, לעזור אחד לשני (כנהוג בארץ העמותות הבלתי נגמרות והמתנדבים הבלתי נלאים), נסמוך על מכבי האש שיכבו את השריפות, על צה"ל שידאג לביטחוננו, על המשטרה שתאכוף את חוקי המדינה, על בית המשפט שישפוט (ומהר!) ועל כל מוסדות הציבור שימלאו את תפקידם מתוך נאמנות לטובת הציבור.
          ניקח על עצמנו אחריות אישית לעצב את התנהלותנו בכל רגע נתון, כלפי כל אדם, במסגרת התפקיד או במסגרת החברתית - ככזו שיש בה אמפאתיה וכבוד לזולת.
          נאמין בנו. יש לנו הרבה כוח להשפיע על חיינו שלנו.

          בכל הקשור לפוליטיקאים ובחירות – זהו, עד כאן.
          נמאס לנו מלהקשיב לכם.
          אבד האמון.
          מפנים את האנרגיה למקומות האמיתיים, לחיים עצמם.  

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום רביעי, 8/5/19, 10:45

            בימים האלה הקשים , המעיקים כל כך על כל לב, בימים של תזכורת נוקבת על הסכנות, על המחירים, על ההישגים - מתקיימת שנאה ומלחמה מסוכנת בתוך ישראל.
            בעיניי, השאלה הכואבת מכל היא: האם המחיר הזה, הכבד מנשוא זוכה להיות ראוי ומוצדק על ידינו בכל רגע ורגע של חיינו כאן. האם אנחנו יודעים לקדש את החזון, את קורבן החיים, קורבן הנפש וכאב התמיד של הפצע?
            את שציוו לנו בנכונותם?

            כשאני מביטה מסביב אני רואה את ההישגים, את ההגשמה, את ההתפתחות המדהימה, הנופים עוצרי הנשימה, ריח פירות ההדר, פכפוך הנחלים...  אך רואה גם את האלימות הגוברת, השנאה, התוקפנות, ההשתקה, ההפקרה וההפחדה. רואה את מערכת החינוך המתרוקנת, את ההתפשטות מהערכים הכי בסיסיים של מוסר חברתי ואישי, את הבדלנות. מדי יום ביומו קוברים כאן אנשים שהרגו אחד את השני כי אבדו משהו משמעותי בדרך. חינוך? סיכוי? השגחה? אחריות?
            כשאני מקשיבה לקולות, אני שומעת את יופי היצירה, השירה, הספר, האומנות הקולנוע... אך גם את הסיסמאות המתרוקנות מתוכן, את הקלישאות שאבד עליהן הקלח, את השפה האלימה.
            כשאני שומעת, כתושבת הדרום הפרוע, את קולות ההזדהות והנדיבות האין סופית, איכשהו גם זה לא מצליח להשתיק אצלי את קולות ה"מגיע לכם כי חלק מכם הצביעו ככה או ככה אחרת... כי תמכתם בהתנתקות..."  ואני מבינה בכאב עד כמה טיפשות, בורות והסתה מתמשכת מכרסמות בנו כדגל אלטרנטיבי.
            כשאני נחשפת לאלימות הקשה, הבוטה, הגסה כלפי מקיימי יום הזיכרון היהודי ערבי, כלפי מיעוטים בחברה, כלפי כל מי שחושב אחרת – אני נחרדת. מזדעזעת. אני מבינה שכבר איבדנו את המשמעות העמוקה של מושגי ה"חירות" ו"שוויון" לאורם כל אדם או קבוצה יכולים לפעול כרצונם, כבחירתם וכהבנתם בחברה חופשית – כל עוד אינם עוברים על החוק ואינם פוגעים באחר. אך גם החוק ומוסדותיו הולכים ומוחלשים, הולכים ומושתקים על ידי מוסדות שלטון מסואבים, עסקניים, סחיטים, השמים עלינו עבריינים לנהלנו, העוברים כל גבול מילולי וערכי, הממסדים כאן את מלחמת האחים ומחלישים עוד יותר את האזרחים השקופים הרבים כל כך הנאבקים כאן מדי יום כדי לראות את האור. איבדנו את הזכות להשמיע קול כשאינו תואם את קולו של האחר מבלי לקחת בכך סיכון.
            ובשבוע המורכב הזה, שבוע שבו אנחנו מביאים לשיא את המקום המאחד של הכאב, הקורבן, קדושת היחד, הערבות ההדדית, הערבות הערכית – זה קשה ומבלבל אפילו יותר לנפנף בדגל, לשלוח ילדים לצבא, לחוש סולידריות, לשמוח.
            בישראל מכריעה בחירת הרוב אך דמוקרטיה היא כבר לא.
            ביום העצמאות הזה, אני חשה יותר מכל את הצורך לחגוג את הסיכוי לכיול מחדש. זה לא יקרה בזכות הטקסים, המצעדים, המטסים, הנאומים הממוחזרים, המנגלים או הפטישים.
            זה יקרה אם נדע להתגייס לקריאת החירום שמתנוססת מול כולנו ולעשות חשיבה מחודשת איך להציל את המדינה היקרה הזאת מהאויב שבפנים. אם נדע לכוון את הזרקורים שלנו אל המשותף, אל האנשים המביאים לידי ביטוי אור, יצירה, שיח מכבד, אחריות אישית וציבורית וקצת יותר נימוס וחיוך אחד כלפי השני. את האומץ לראות לשנות.
            מדינת ישראל הינה נס ונכס נדיר ויקר. לאורך כל שנותיה מאותגר קיומה באינספור אתגרים מלבד זה הביטחוני. לאורך כל שנותיה מתקיימת בה הקרבה אישית, עשייה ויצירה. אם לא נשמר עת ערך היחד, הסולידריות, הערבות ההדדית וראיית האחר – אנו מסכנים את קיומה.
            המאבק הכי חשוב בעיניי כיום הוא זה הפנימי (כמו בסיפור על הזאב הטוב והזאב הרע – זה את מי בוחרים להאכיל).
            על התפר הזה, רגע לפני העלייה לבתי העלמין ושני רגעים לפני החגיגות - אני מחבקת את אבדנם הקשה מכל של משפחות הנופלים, את כאבי הגוף והנפש של הנפגעים הרבים במערכות ישראל ואת התודה הגדולה על קיומה של מדינת ישראל שלנו.

            חג שמח!!


            דרג את התוכן:

              יוסי

              7

              Café  

              6 תגובות   יום שישי , 3/5/19, 17:16

              בערב יום הזיכרון, שנת 1994 יצא יוסי כהרגלו מלווה ברעייתו, לחנות הפרחים באור יהודה. כבכל שנה מילא את רכבו בזרי הפרחים, אותם יניח למחרת על קברי חבריו הלוחמים שנפלו.
              לאחר שסיימו את העמסת הפרחים התיישבו, כהרגלם בכל שנה, בבית הקפה הקבוע. שם, בבית הקפה, רכבו עמוס בפרחים לחבריו והוא מתרגע לקפה עם אשתו – נדם לנצח לבו.
              למחרת, ביום הזיכרון, נקבר כחלל צה"ל מכוסה בזרי הפרחים.

              בשנת 1969, כשהוא בן 28, נשוי ואב לשני פעוטים - גויס יוסי למילואים ב"ארץ המרדפים". הוא נפצע אנושות בראשו כשרימון הושלך אל המוצב בו שהה עם חבריו בבקעת הירדן.
              שבועות ארוכים שכב בבית החולים מחוסר הכרה. רק סיכוי קלוש היה שיישאר בחיים גם לאחר הניתוחים הרבים שעבר בראשו. יותר מפעם אחת הוזעקה המשפחה להיפרד.
              ובכל זאת, הגיע הרגע שבו התעורר ושב לחיים. נכות קשה, אשפוזים חוזרים ונשנים אך חיים. ילד שלישי הצטרף למשפחה.
              25 שנים של מאבק לחיים הסתיימו באותו יום זיכרון. כמה סמלית וכואבת הייתה סגירת המעגל.

              יוסי היה בן דודי הבכור, 12 שנים הפרידו בינינו. אביו ואבי היו אחים מאוד אוהבים וקרובים. במציאות של ימי ילדותנו לא בילינו הרבה ביחד, אך חווינו בעוצמה רבה את המסר והרגש של הקרבה המשפחתית.
              יוסי גדל במשפחה חמה ואוהבת, על ברכי חינוך לאהבת האדם והארץ. הוא היה גבר מקסים, יפה תואר, חייכן ואמיץ. תמיד נראה לי כמו גיבור על כל יכול.
              עם תום שרותו הצבאי, לאחר מלחמת ששת הימים והשתתפות בקרב על כיבוש רפיח, השתחרר ויצא לטיול חובק עולם על אוניה. באחד מביקוריו הביא לי 
              פסלון לבן יפהפה של ונוס הנשית חסרת הידיים. שמרתי אותו שנים רבות עד שנפל ונשבר.
              אבי אהב אהבה עזה את אחיינו הבכור. אני זוכרת את השבר הגדול ואת המעבר "לגור" בבית החולים כדי להיות לצידו ולצד המשפחה.
              משפחתו ניהלה את חייה לצד הקושי, הכאב, הפחד והדריכות המתמדת. אסירי תודה על כל רגע של חסד שהוא איתם ותוך התמודדות עיקשת עם הקשיים הם עטפו אותו במסירות ובאהבה. כשהרגיש יותר טוב ביקש לצאת לטיולים, לנשום את הנופים ולהנחיל לילדיו את אהבת הארץ. לא פעם זה נגמר באשפוז קצר או ארוך ויוסי יכול היה לסמן לעצמו V על היכרות עם כל בתי החולים בארץ.

              הפעם האחרונה בה פגשתי את יוסי הייתה בחגיגת בר המצווה של בני הבכור, שנה לפני מותו. על אף מצבו הבריאותי הקשה ועל אף המרחק - הוא התעקש להגיע.
              בפעם הבאה נפגשנו בהלווייתו. בית העלמין היה עמוס במבקרים שבאו לפקוד את יקיריהם ביום הזיכרון ואני חשבתי לעצמי: "הרבצת חתיכת כניסה יוסי".
              אמא ואבא שלך כבר שוב איתך, גם אבא שלי ועוד בני משפחה וחברים. אולי עכשיו יותר שמח שם אצלכם...

              מחבקת את זכרך בן דוד יקר. המחשבה עליך – יש בה תמיד חיוך שטבול גם בצער ההחמצה הגדולה.

               



              דרג את התוכן:
                15 תגובות   יום רביעי, 27/3/19, 14:15

                זה כמו כדור השלג המתגלגל במורד ההר ואין מי שיעצור
                השנאה שבתוכנו, ההסתה, האלימות, הביטול ההדדי, ההכפשות, השפה הנמוכה...
                כתמיד זה מתחיל להסריח מהראש ויורד במהירות למטה וכמו אבן שנזרקת למים יוצר מעגלים מתרחבים של שנאה, של החלשה, של השסעה, של אובדן כל מכנה משותף שהוא הבסיס להכל.
                זה כל כך מסוכן
                כל כך מסוכן, שחשוב שכל אחד מאתנו ייקח אחריות אישית שלא לשתף פעולה עם התופעה האיומה הזאת.
                פלאי הטכנולוגיה כבר כאן: אנחנו מצלמים, מקליטים, מעוותים ומעלים מיידית לרשתות החברתיות.
                ועל הדרך – מוסטים מהעיקר ומוסתים האחד כנגד האחר.
                בקצב התקדמות הטכנולוגיה נוכל וודאי בקרוב להתחבר לאנשים כך שנוכל לזהות בשלט רחוק את קצב פעימות לבם, את מהירות הדופק שלהם, את השתנות נשימתם, רמת בליעת הרוק בגרונם. נוכל להסיק מתי הם נלחצים/ פוחדים/ מהססים... והאם הם מנהיגים ראויים או לא בשל אלה.
                למה אנחנו צריכים לצפות ממנהיגים ומועמדים להנהגה? מנקודת ראותי, אנחנו צריכים פשוט להיחשף לתכנית סדורה, לשקיפות, לעשייה (וכמעט מיותר אך בצוק העתים אוסיף: למחויבות השמירה על החוק. תרתי משמע).
                שבועיים לפני הבחירות אני מצפה ממנהיג שמבקש את קולי שיציג תכנית סדורה בכל תחום מתחומי חיינו. שהתכנית הזאת תכלול עמדה (אידאולוגיה, אמונה, גישה חברתית) ותכנית פעולה מדידה וכפופה ללוחות זמנים, מועמדים לביצוע ותקציבים. רק את זה אני מבקשת לדעת בשקיפות ובפירוט מקסימליים.  רק את זה אוכל למדוד במבחן הביצוע.
                ממש לא מעניין אותי אם אדם מגמגם, רהוט, חתיך או מדבר אנגלית אוקספורדית. מעניינת אותי המהות האמיתית של הסיעה והנהגתה.
                אני חושבת על החיילים שנדרשים לשרת את כולנו בהתנדבות, במאה אחוז נתינה והקרבה תוך סיכון חייהם. 
                רמת המוטיבציה והאיכות המקצועית של ביצועיהם אינן מותנות בגובה השכר והתגמולים (וגם כבר לא ממש בחובת הגיוס הסלקטיבית) אלא אך ורק בחיבור אמיתי למטרות
                 הביטחוניות של מדינת ישראל ובאמון המלא במערכת ששולחת אותם. איך הם מרגישים כשהם שומעים פתאום שהרמטכ"ל לשעבר הוא בעצם "חולה נפש", אחר הוא מושחת וגנב, שקרן ומדיח ועוד ועוד

                אחריי
                אני חושבת על הרמטכ"ל הנוכחי ששואל את עצמו איך עליו להתנהל בראי ההכפשות העתידיות שמחכות לו בסיבוב. והכי מהכל אני חושבת על נפש כולנו שמתעוותת ונאטמת מרגע לרגע על ידי השיח החדש/ ישן המידרדר כל כך, שאין בו אלוהים. אין בו נימוס, כבוד, אחריות, גבולות, ראיית המטרות המשותפות.
                אני חושבת בדאגה על בני הנוער שמתבלבלים כל כך, מבוהלים כל כך, אבודים ואלימים כל כך. וגם, בגאווה, על אלה שזוכים במעטפת ערכית שמגינה עליהם ומכינה אותם להיות קשובים לאותו מצפן פנימי שמנתב אותם מתוך בסיס ערכי נרכש, לבחירה בין טוב לרע.
                ודוגמה אישית! דוגמא אישית!
                אז לכל המלעיזים, המכים מתחת לחגורה, העוסקים בתפל כאילו היה עיקרלכל אלה שגונבים את הדעת וגונבים את המדינה בשם אהבת המדינה אני אומרת: אהבת ישראל אין כאן. אין כאן אהבה בכלל.
                סכנה ממשית ומיידית – יש ויש.
                אפשר להגדיל את הטוב אם רק נבחר בכך. בכל רגע ובכל מצב.

                ובשולי הדברים - כל הבוחר בצמד המילים "חולה נפש" כביטוי לגנאי ונחיתות - פוגע על הדרך באוכלוסייה גדולה ויקרה של אנשים החיים בינינו ומתמודדים באומץ עם סטיגמות איומות ושגויות

                דרג את התוכן:
                  8 תגובות   יום רביעי, 20/3/19, 13:17

                  באביב אני תמיד מתאהבת.
                  מתאהבת ביופי, בצהוב המתפרץ המעטר את הנוף, באופטימיות  השורה עלי, בחיוך שנסוך על פניי.
                  באביב אני מתאהבת באהבה.
                  ובאביב הזה נולדה לי נכדתי, לילי שלי.
                  שתי "לילי" מרפדות אותי עכשיו מכל כיוון: לילי אמא שלי שעודה בחזית, בראש הטור. היא, שכבר לא כל כך זוכרת את הפרטים אבל עדיין בראש השיירה.
                  עדיין זוכרת לאהוב ללא תנאים מקודמים.

                  ולילי נכדתי, שהיא טעם ההתחדשות, שביל חדש לאהבה, לקסם, להמשכיות.
                  הפלא המטורף הזה של הבריאה.
                  לילי שלי.

                  ''


                  דרג את התוכן:

                    שבועה

                    3

                    Café  

                    4 תגובות   יום רביעי, 27/2/19, 09:41

                    כל הכבוד לך חייל גיבור (טפיחה על השכם, צילום!)
                    עוד מעט תישבע אמונים למדינה האחת והיחידה שלך, כאן בכותל שלוחמים כמוך שחררו פעם במחיר חייהם כדי שנוכל להפקיד אותו בידי פנאטים, אנטי ציונים, אפופי קדושה ושטופי שנאה שנשארו חנוטים כאן מאות שנים וחיכו רק לרגע הזה. משיח!
                    ועכשיו חיילים יקרים זכרו! אצלנו לא משאירים פצועים בשטח. גם הפצועים והמתים - תמיד הולכים אחריי!
                    יקרה אשר יקרה, תדעו כולכם (וידעו משפחותיכם שהעניקו לכם חינוך נאות כפי שמצופה מאזרחי ישראל), שבבוא היום - ביבי מתחייב שירקוד לכם על הדם את הריקוד שמאז בריאת העולם (שנות שלטון ביבי) מאחד את כל מי שחלם וזכה והגשים.

                    אזרחי ישראל שיר הריקוד הלאומי הזה הוא שלכם ובשבילכם:

                    שבועה
                     

                    רק ביבי יכול !
                    המדינה היא אתה חיל יקר
                    אתה הוא אני חייל גיבור
                    בחייך ובמותך אתה חייל בצבא ביבי
                    כי רק ביבי יכול!
                    לא נשכח לעולם את תרומתך לעם הזה,
                    יהודי ולא יהודי, דתי או חילוני, ימני או שמאלני (טפו), גבר או אישה (טפו טפו)
                    בחייך ובמותך, עם החיוך החי או מתחת לאבן והפרחים

                    לעולם ביבי (יצטלם) איתך
                    כי רק ביבי יכול לאהוב כך את ארץ אבותיו
                    ולהנהיג אותה בנחישות למען ביבי.
                    וזה אזרחי ישראל קידוש השם האמיתי: ביבי!

                     

                    ועכשיו כולם בקול גדול: "אני נשבע!"

                    הצביעו ביבי! אתם לא רוצים בכלל לדמיין מה השמאל יעשה לכם אם יעלה חלילה לשלטון עם קולות הערבים...
                    הם וודאי לא יצטלמו עם חיילים, דם נפגעי איבה וקברים, וודאי לא יסחרו בזיכרון השואה ובנכסים הערכיים הארכאיים שפעם היו כאן, בחוק, במוסר, בחינוך, במשאבים, בזכויות האזרחים ובאחדות ישראל...
                    אז לא ברור לכם לאיזה אסון כל זה עלול להוביל? (חיוך זחוח, צילום).



                    דרג את התוכן:
                      2 תגובות   יום ראשון, 20/1/19, 18:23

                      יום ראשון בבוקר, תחנת הרכבת.
                      איחרתי לרכבת שהתאימה לתכניותיי, אז התפנה לי זמן לכוס קפה עד הרכבת הבאה.
                      נהנית לי מהקפה, אני שמה לב שלצידי מונח צ'ימידן צבאי כבד שאיני רואה את בעליו.
                      ברקע אני שומעת צלילי נגינת פסנתר רכה ונעימה
                      אני מביטה אל עבר הפסנתר ורואה חייל צעיר יושב ומנגן. נשקו מונח על חלקו העליון של הפסנתר, מסך הטלפון פתוח על מדף התווים, השלט "מחסה" מתנוסס מעליו וכוננית של ספרים לדרך לצידו.
                      צלילי הנגינה רגועים ויפים, נשמעים על רקע הודעות הרמקולים על רכבת זו או אחרת שנכנסת לתחנה או יוצאת ממנה.
                      כמה ניגודים התמזגו שם ברגע הזה...
                      ביקשתי רשות, נעניתי ב"בטח" נבוך וצילמתי.
                      חזרתי לשולחן להמשיך להתענג על הקפה שלי.
                      לאחר כמה דקות הגיע החייל המנגן לקחת את הצ'ימידן שלו שהונח לצידי. בחיוך מבויש התנצל על הטעויות בנגינה... אני התנצלתי על ההפרעה.
                      החלפנו כמה מילים. הוא מתגורר במרכז ומשרת בדרום הפרוע שלנו.
                      הודיתי לו וביקשתי שישמור גם על עצמו, לא רק עלינו.
                      מפגש עולמות מוזר כזה של בוקר יום ראשון בתחנת הרכבת.
                      סוריאליסטי, אך גם הרמוני לרגע...

                       

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום חמישי, 17/1/19, 21:26

                                 נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי       (ישעיהו מ, א')                                      

                                                                    

                        דרג את התוכן:
                          10 תגובות   יום שישי , 14/9/18, 15:47

                          מני (שם בדוי) ואני – נולדנו באותה שנה.

                          דרכינו הצטלבו במסגרת שיקומית, משני צדי המתרס.
                          מהרגע שהצטרפתי לצוות הבנתי שממנו אי אפשר להתעלם אפילו לרגע.
                          הוא היה תוסס, קולני, שר, צועק, מתבדח... עושה הכול חוץ ממה שבתכנית העשייה. מדבר ללא הפסקה, מתיש לפעמים.
                          המפגש עם בני גילי בסיטואציות המורכבות האלה של החיים היה חדש, מרגש ומלמד בשבילי.
                          קשה ומעורר מחשבה לא פחות, היה גם לפגוש את בני גילם של ילדיי.
                          התחדדה אצלי אז ההבנה עד כמה החיים הם דלתות מסתובבות, עד כמה גורלם של בני אדם תלוי בנסיבות, באנשים, באירועים, במזל... לשבט או לחסד.
                          הבנתי שכולנו נמצאים בנקודות שונות על קו הרצף המתעתע הזה של החיים, כשמיקומנו עליו יכול להשתנות בכל רגע נתון. למדתי צניעות.
                          מני הוא גבר עם הרבה קסם, שרמנטי אפשר לומר, מוחצן ונטול גבולות. רק לרגעים אפשר היה לראות את העיניים ריקות, רחוקות, בודדות.
                          במסיבות ואירועים חברתיים אהב לשיר ולרקוד, מתנועע בקצב המוסיקה עם חיוך של שמחה על פניו. מדי פעם הזמין אותי לרקוד אתו והופתעתי מיכולות ההובלה של הרקדן המשובח והג'נטלמני הזה.
                          ובכל זאת, גופו תמיד כאב, הלך עם צליעה קלה ומדי פעם זרק הערה אגבית על אי יכולתו לעשות פעולות מסוימות, כי כל גופו התרסק פעם ...
                          בעבר היה נשוי, יש לו ילדים, אבל הם לא בעניין. הוא מתקשר אליהם שוב ושוב והם מתחמקים. נכדיו אינם מכירים אותו. בני משפחה מבקרים  אותו לעיתים רחוקות, מביאים קצת חטיפים, קפה, משאירים קצת כסף ונוסעים.
                          מני לא אוהב תרופות פסיכיאטריות. הן משבשות ו לו את הקצב הטבעי, מונעות ממנו לשתות אלכוהול בפיצוציה השכונתית ובכלל... אז הוא מפסיק. נופל, מתאשפז ושוב חוזר. חלש יותר, דהוי יותר, עד ששוב מתחזק בדרך אל הנפילה הבאה.
                          העיר הזאת, מתאפיינת בקהילה חמה. יחסים משפחתיים, בגובה העיניים. בשונה ממקומות רבים בהם פוחדים או לועגים לבעלי צרכים מיוחדים – כאן זה אחרת. כולם מכירים את כולם ויש חיבוק קהילתי. חלק מאנשי הצוות מכירים את המתמודדים עוד מבית הספר, מהשכונה, דרך החברים של ההורים. זה משהו מאוד מיוחד שאני יכולה לספר על העיר הזאת: יש בה חיבוק, כפרה עליה...
                          באחד הימים ישבנו מני ואני לשיחה אישית, אחת מאלה שמתקיימת כחלק מההתנהלות השוטפת. הוא הביט בי במבט המפלרטט שלו ואמר לי: את יודעת? אני ממש אוהב אותך. כמה עצוב שאין סיכוי שאי פעם תאהבי ככה גם אותי... זה היה רגע קשה, אישית ומקצועית. הייתה בו אמת. בנסיבות אחרות הרי יכולנו להיות באותו מחזור בבית הספר, בתנועה, בצבא, חברים. אז צחקנו ביחד, הרי סה"כ התבדח...
                          כמה שנים אחרי שכבר הכרנו היטב במסגרת השיקומית, הוא סיפר לי את סיפורו:  
                          מני נולד בעיר הדרומית כשעוד הייתה עיירה קטנה. בן זקונים במשפחתו, שהגיעו כעולים חדשים ממזרח אירופה. הם עבדו במפעלים באזור והיו במצב תמידי של עייפות, דאגה וחולי.
                          קומה מעליהם בבניין הדירות הישן, גר שכן שהיה מיודד מאוד עם הוריו של מני, בעיקר על רקע המוצא המשותף ושפת האם. השכן הזה חי שם בגפו.
                          ההורים קשי היום והעסוקים, שלחו מדי פעם את מני הקטן אל השכן לבקש קצת חלב, או קפה או משהו אחר שחסר בבית באותו רגע. מני היה עולה למעלה מקבל מהשכן את מבוקשו ומביא להוריו.
                          עם הזמן, הציע השכן למני להישאר קצת, לשחק ביחד, להתפנק עם איזה ממתק... בהמשך הרימה המפלצת את ראשה המעוות וגזלה ממני הקטן שוב ושוב את ילדותו, את תמימותו, את המרחב המוגן של גופו נפשו. הוא זוכר איך נפשו התנתקה מגופו.  
                          איש לא ידע. לא נראה שמישהו היה מקשיב גם אם היה מספר. והוא הלך ודעך, הלך ונסגר, איבד את תום הילדות, את האמון, חי בפחד מתמיד, התקשה ללמוד והוגדר כילד בעייתי.
                          אחר כך הגיע הצבא. פרופיל נמוך, ג'ובניק. ובכל זאת צבא, משמעת, תורנויות וכל הלחץ הזה. הוא פתח פה על מפקדו, סרב פקודה ונשלח לכלא. זאת הייתה הנקודה בה הסתערו עליו השדים שבפנים בכל הכוח. הנקודה בה התמוטטה נפשו והתרסקה. אשפוז כפוי ראשון והשאר היסטוריה.
                          ובכל זאת חתיך כזה, חינני, מהר מאוד התחתן, נהיה לאב ושוב התמוטטה נפשו. ילדים זה לא תמיד שמחה.
                          אשתו לקחה את הילדים ועזבה והוא נותר עם עצמו ועם השדים. אז הוא קפץ מהקומה השלישית, מציית להנחיות המדויקות של הקולות בראשו. כל גופו התרסק. חודשים של אשפוז בבית החולים של הבריאים ואחר כך שוב ושוב בבית החולים של החולים. הוא התחיל לחבב את העניין (או אולי התרגל) ואשפז את עצמו בעצמו מדי פעם, בעיקר בחגים, אז הבדידות כואבת אפילו יותר ושם, בכל זאת, יש אוכל מסודר וחברת אנשים...
                          בימי אחד "המבצעים" בדרום נסגרה המסגרת השיקומית בהוראת פיקוד העורף. אז היינו יוצאים (אנשי הצוות) עם מתנדבים נפלאים, לבקר את האנשים שלנו בבתיהם.
                          במציאות כל כך אנושית, אמיתית ו"על הקצה" כמו שחווינו, מיטשטשת במידה רבה האבחנה בין מטפל למטופל, מיטשטש הקו בין מה מקצועי ומה לא. מתקיימת אינטראקציה בין בני אדם שכולם חווים את התמודדות עם הסכנה והפחד, עם חוסר האונים מול המקריות. הצורך הפרטני בשטח מכתיב את הפעולה מעבר לכל תכנית מלומדה.
                           באותו יום יצאתי עם מתנדב שנהג להגיע אלינו פעם בשבוע מאזור השרון. איש עסקים אמיד ועסוק מאוד, מעופף בין מדינות בשגרת העסקים. היום הזה שבו הגיע לדרום כמתנדב אצלנו, היה היום הכי אהוב עליו בשבוע ("כי אני אזרח ישראלי מבויש" כך אמר לי על עצמו כשהסביר למה כל כך חשוב לו להגיע, לעזור ולהיטען בעצמו).
                          עברנו בין הבתים, הבאנו תרופות, החלפנו מכשירים שהתקלקלו ובעיקר הענקנו חיבוק, אוזן קשבת ועידוד.
                          ביום ההוא, חרגתי ממנהגי והבאתי למני סיר מרק אפונה עם עיגולי קבנוס חתוכים בתוכו, שהכנתי במיוחד בשבילו. ישבנו שלושתנו ואכלנו ביחד בדירתו. אהבתי את חוסר האחידות של הצלחות שערך על השולחן בתנועות אטיות, כאילו כל תנועה דורשת ממנו מחשבה ומאמץ גדול. כל צלחת שונה מהאחרת, לא חלק משום סט. ממש כמו מני עצמו, ממש כמו כולנו.
                          בחוץ היה גשם וקולות של אזעקות ובומים ובפנים היה רגע נדיר של נתינה הדדית, של אכילה משותפת, חמימות טעימה בבטן ושקט. רגע בו שלושה אנשים, מעולמות הכי שונים, פשוט יושבים אחד עם השני, אוכלים מרק אפונה סמיך עם חתיכות קבנוס בתוכו, מדברים על "המצב", מנסים להתעלם מהמציאות שבחוץ ומנצחים לרגע את הכל.
                          .   

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            esty.d
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות

                            ארכיון

                            פיד RSS