כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    ארכיון : 6/2013

    6 תגובות   יום חמישי, 20/6/13, 11:10

     

    איך לוכדים רגע?

    לכדתי ברשתי רגע.

    רגע של יופי שבוי ברשתי.

    כזה קסום, נהדר, מפתיע

    רגע שחיכה ללמדני עדנה.

     

    לכדתי ברשתי רגע,

    היה שבוי ברשתי.

    אך מהי הרשת הזאת שסביבי?

    לכד אותי הרגע. שבה את לבי.

    ולא רציתי לצאת לחופשי...

     

    מה כוחו של רגע,

    מה כוחה של פעימה

    איך פתאום מרחב פעוט

    הרף של זמן,

    מרגיש כמו היה

    פיסת הפאזל שחסרה?

     

    אומרים: אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

    ואני, טעמתי רגע, בטעם אלוהי...

    רגע של שחרור,

    ממחשבה, שיפוט, תכנון,

    מעבר, מעתיד, ממה צריך להגיד...

    רק הרגע ההוא.

    במלואו.

    בטובו.

    ללא העמדת פנים.

    נקי. פשוט. אמיתי.

    כזה נעים.


    אומרים לי: העיקר התוצאה.

    השורה התחתונה.

    אז איך כל כך הרבה עיקר מורגש

    בהרף נשימה...

     

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום שישי , 14/6/13, 11:19

      האם האושר מצוי ביעד או בהליכה בדרך?


      שאלה...


      הדרך היא תמיד הכאן והעכשיו. ניתן לחוות אותה במלואה. בכל החושים.


      היעד, הוא עתידי. ישנה כוונה מחשבתית לגביו, אך הוא אינו ידוע עדיין.


      אז זוהי ההבנה אליה אני מתחברת. לחיות את הרגע במלואו.


      מה דעתך?


       

       


       


      דרג את התוכן:
        4 תגובות   יום שלישי, 11/6/13, 17:12

        כשהייתי ילדה קטנה והייתי מתוסכלת או חסרת אונים כתוצאה מהתנהגות של בוגר/ת או ילד/ה כלפי, היה לי פתרון שמרגיע אותי: הייתי יושבת עם עצמי ומדברת רעות על הדמות עליה כעסתי. לא ממש מקללת, יותר "מאבחנת..."  -:): הוא בן אדם רע, היא לא מבינה, הוא טיפש... בסוף הם יצטערו... וכד'.


        כשהייתי בצבא הייתה לי חברה הכי טובה (עד היום) שהייתה גם המש"קית שלי. גרנו באותו חדר ענק בבסיס הירדני לשעבר. היו שם אנשים נהדרים. והיו גם אחרים.

        היה שם קצין בדרגה ובתפקיד מאוד חשוב, שהיה אדם בלתי נסבל. אחד כזה ש"התקדם בסולם הדרגות" והיה עם הרבה כוח, אבל בשורה התחתונה התקשיתי להבין מה הוא עושה שם ובאיזה זכות עניינית יש לו כל כך הרבה כוח בידיים. הקצין הזה, (איש משפחה למופת...)  היה מהסוג שמנצל את כוחו גם כדי להטריד חיילות. וכשזה לא הסתדר לו הוא היה מגיש תלונות נגדן על כל מיני שטויות כמו אורך חצאית וכאלה... ואני, בתחושת תסכול וזעם הייתי חייבת, על פי חוק, לשפוט אותן. מיותר לציין שהן בד"כ יצאו זכאיות... פעם אחת, אפילו חרגתי מסמכותי וזרקתי את התלונה שלו לפח. על כך נשפטתי בעצמי על ידי קצינה בכירה ממני וננזפתי -:).

        צעירה בת 18 וחצי שעוד מאמינה בכוחה לתקן את עוולות העולם. שלא פוחדת מכלום ויודעת לראות מתי, מעבר לסיסמאות ולפקודות מטכ"ל, המלך הוא עירום...

         

        בערבים הקרים והמושלגים באותו בסיס, היינו יושבות, חברתי ואני, על שרפרף קטן, ליד תנור חשמלי קטן ומקללות (מאבחנות -:)) את אותו קצין: בן אדם דפוק, בוגדני, טיפש, כל עוצמתו בברזלים שעל כתפיו וכיו"ב... ומתגלגלות מצחוק.... תענוג. תראפיה אמיתית.

        היום אני כבר גדולה ויודעת שצריך להבין שאנשים לא באמת רעים, שהם פשוט טועים, פוחדים, מתבלבלים. שגם להם מגיעה אמפטיה (גם כשלא תמיד קל לגייס אותה...).

        ובכל זאת, מדי פעם, אני מרשה לעצמי לשחרר. לחזור וליהנות מההרגל הישן ההוא. מוותרת על הפוליטקלי קורקט ומרשה לעצמי להשתלח בכיף, בתוך לבי ומחשבותיי, לשחרר את הרעלים ו"לאבחן".

        וזה כזה טוב! מנקה, עושה בהירות, מצליל את הנשימה, מקל על הנשמה ומביא לי כזה חיוך...

         

        דרג את התוכן:
          2 תגובות   יום שני, 10/6/13, 15:46

           

          לגמרי במקרה, בעוד בני מזפזפ בין תכניות הספורט, הזדמנתי בשבת האחרונה לשידור הסרט "סיפור הפרברים" (West Side story ).

          איזה סרט!

          איזו דרמה, איזה קצב... צבעים... שירים... ריקודים סוחפים...תשוקה במלוא הדרה!

          רגשות שמוקצנים לשיא. שחור ולבן.

          תענוג.

          המון פעמים ראיתי את הסרט הזה ובכל פעם מחדש אני נהנית מכל רגע.

          חשה את הקצב של הריקודים, שרה את השירים באנגלית עם מבטא פורטורטקני, מזילה דמעות במקומות הקבועים....

          ואחר כך קצת חושבת על הכנופיות שלהם... שלנו... על הפרברים שלהם... שלנו... על שנאת האחר שלהם... שלנו, על האהבה של כולם..., על חיפוש מקום ומשמעות בעולם,

          על בזבוז.

          איזה סרט! איך לא נס לחו!

          מוזר איך דברים שאנחנו אוהבים, נחרתים בדרך מיוחדת אצל ילדינו. הסרט הזה שבתי צפתה בו אתי כשהייתה ממש קטנה, הפך מסיבה כלשהי לאחד הסרטים הכי אהובים עליה עד היום.

          כך גם, שיר ששרתי לה בקטנותה "אגדה יפנית" (בחמש קם צייד...) שהוא שיר קשה ועצוב (נא לא להתלונן עלי בפני המועצה לשלום הילד....).

          השיר הפך להיות אחד השירים האהובים עליה, ללא קשר לכך שלא היה לה אז שום מושג על מה הוא מדבר ואת מילותיו היא שרה עם שיבוש חינני, הכולל מילים שלא מופיעות במילון. 

          עד היום "אגדה יפנית" בביצוע אריאל זילבר – הוא אחד השירים הכי אהובים על שתינו ו"סיפור הפרברים" הוא סרט שעוצרים הכל בשביל לצפות בו.

          נוסטלגיה עכשווית. 

          דרג את התוכן:

            פרופיל

            esty.d
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            תגיות

            ארכיון

            פיד RSS