כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    ארכיון : 8/2017

    8 תגובות   יום שני, 21/8/17, 08:45

    כְּשֶׁרֶגַע הוֹפֵך לְנֵצַח
    הוּא נֶחְגָּג בַּלֵּב בְּכֹל יוֹם

    כְשֶׁדוֹפֵק מְדַלֵּג עַל פְּעִימָה
    תִּהְיֶה בּוֹ הַפְרָעַת קֶצֶב לְרֶגַע

    כְּשֶׁלֵב חוֹוֶה אִי סְפִיקָה 
    יִהְיֶה בּוֹ רֶגַע שֶׁל דּוֹם לֵב

    וּבֵינֵיהֶם תֵירָשֵׁם פְּעִילוּת חַשְׁמַלִּית תַּקִינָה

    דרג את התוכן:
      16 תגובות   יום רביעי, 2/8/17, 01:04

      היא הייתה קצינה בצה"ל. שירתה בשטחים.
      אהבה את הנסיעה דרך רמאללה היפה בימים טרם אינתיפאדות. הבתים המרהיבים, הנוף המהמם.
      כך יצא ששם שירתה. לא באמת חיה את הקונפליקט, לא ממש חיה פוליטית. עוד לא מבינה את גודל המציאות, את מורכבותה, את אסונה. בינתיים הכל שקט יחסית.
      עושה בנאמנות את עבודתה. לפעמים יוצאת למסעות עם הבנים בשביל הכיף ועידוד המוטיבציה.
      וכן, צריך לשאת נשק כל הזמן (כבד ומעצבן) ולעולם לא לנסוע בטרמפים. היו דברים מעולם.
      בת 19. עיניה פקוחות לרווחה. חיה בשלום חלקי בלבד עם העולם הצבאי, עם ההיררכיה המלאכותית. מתקשה לסבול את "העבדים כי ימלכו" שזיהתה שם, שמחה בחברים לחיים שפגשה.
      מבינה ומקבלת את חובתה למדינה.
      הייתה מוערכת בבסיס. עשתה את עבודתה מכל הלב. היה קל בשבילה לעבוד שעות ארוכות, כי זה היה כרוך בסיוע לחיילים והיא תמיד הייתה קצת סוציאלית כזאת... זכרה כל הזמן שאלה בני גילה, בני ארצה, דוברי שפתה, שלרבים מהם, המזל פשוט לא האיר פנים. עיניה נפקחו נדהמות אל עולמות שמעולם לא הכירה. חלק מהמילים שהשמיעו באוזניה – נדמה שמעולם לא שמעה. 
      ילדה במגרש של גדולים. קצינה, אפילו שופטת את חברותיה החילות, שרובן בוגרות ממנה בגילן (התגייסה צעירה עקב משחקי שנתונים בילדותה). ובכל זאת, לא חזקה במשמעת. לא מצייתת למה שלא מתקבל על דעתה. דעתנית. וכך, מצאה את עצמה (כקצינה שופטת זוטרה) - נשפטת בעצמה על ידי קצינה שופטת בכירה, על עבירת אי ציות לאיסור כניסת חיילות למגורי חיילים וההיפך. זה נראה לה כל כך טיפשי בחורף הקר הזה, כשאנשים צעירים רוצים להיות קצת ביחד. מה הסיפור הגדול?
      נזיפה.
      צחקה לעצמה על הטמטום...
      בית החיל בירושלים היה מקום מפלט. סרטים ("חיל בכחול" הכי זכור לה) ואחר כך בית קפה, לעיתים טיול על החומות עם חברים מהבסיס.
      יום אחד היא הבחינה בו, במנזר המיוחד הזה. עמדה בפתחו והביטה. נזירה חייכה אליה מעבר לשער.
      היא ידעה בבירור שהיא רוצה להיכנס לשם. לעבור את השער ולראות מה קורה בפנים.
      כמה ימים אחר כך, ביציאת שבת, הלכה ישר לשם. עמדה ליד השער (בבגדים אזרחיים) וחיכתה. נזירה שעברה שם הזמינה אותה להיכנס, אנגלית במבטא צרפתי מתנגן. היא נכנסה, ביקשה לטייל במקום. במהרה נפגשה עם עוד נזירות (אנגלית במבטא צרפתי). לא סיפרה שהיא חיילת. ביקשה להכיר את שגרת חייהן. הזמן עבר והערב ירד. יום שישי. נשארה לישון. קצת פוחדת מהלא נודע שמביא אתו הלילה. קצת חוששת מחוקי מטכ"ל האוסרים. התקשתה להירדם. בבוקר הסתובבה שם כמו בסרט, בין הנזירות המהלכות במהירות, צעדים קטנים, פעולות ממוקדות, דיאלוגים חרישיים ומרומזים, תפילות, ארוחה שקטה. פשטות בכל, לצד יופי ושלווה. חיוך תמים. גפנים.
      אף אחת לא שאלה אותה מה היא עושה שם בעצם. היא הייתה אורחת במקום, שלא מארח בדרך כלל.
      במוצאי שבת יצאה לביקור משפחתי בירושלים וחזרה לבסיס.
      חששה לספר.
      קצינה בצה"ל מתארחת יומיים במנזר ואיש אינו יודע.
      בעצמה לא ידעה אחר כך, אם היה או לא היה...
      עד היום היא לא באמת יודעת.

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        esty.d
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        תגיות

        ארכיון

        תגובות אחרונות

        פיד RSS