כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    ארכיון : 1/2018

    6 תגובות   יום ראשון, 28/1/18, 00:41

    יום השואה הבינלאומי 2018.
    ניצולי שואה לנתניהו: "איך ממשלה יהודית מגרשת פליטים למוות?"

    www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5076026,00.html

    אטימות שמחליפה התנהלות.
    במקום פתרון מוסדר והוגן – משסים זו בזו של אוכלוסיות מוחלשות.
    במקום חשיבה מובנית ועמידה באתגרים – חשיבה של "שלוף". אז נשלח כמה אנשים אל מר גורלם. זה יעבור... זו רק מכה קלה בכנף...
    ניהול אחראי דורש מחשבה מעמיקה, תכנון ויצירת תכנית פעולה. זה אומר ביצוע התאמות, תכנון השקעות (שיכלו אולי להיות פחותות מהשקעה בבניית מכלאות שאין בהן צלם אנוש, זריקת אנשים מתוך אוטובוסים בשכונות מצוקה, הפעלת משטרות גירוש שירדפו אותם ותשלומי שוחד למדינות מסוכנות).
    ניהול זה אפס סובלנות לעבריינות אבל גם נטרול מקסימלי של בתי הגידול שיוצרים אותה.
    ניהול זו הסכמה על החזון הערכי והמוסרי וראיה לטווח ארוך.
    וכשחושבים על זה - זה נכון אחד לאחד גם בכל הנוגע לקליטת עליה בישראל: גם שנים אחרי שאמורה הייתה להיעשות למידה, גם אחרי מימון מנכ"לים, סמנכ"לים, יועצים, נהגים ומשרדים מכספי משלם המיסים, גם אחרי תוצאות כל כך קשות של תהליכי קליטה - לא נעשתה למידה.
    על עולים יהודים, לא ניתן להפעיל את הגירוש כי חוק השבות עוד שומר עליהם. שאר העוולות - אינן מדלגות גם עליהם.
    וזה מתחיל ונגמר בדירוג בני אדם לפי המדד של טובים יותר וטובים פחות, החזקים יותר או פחות, ראויים יותר או פחות לזכויות שוות ולחיים של הגשמה ותקווה.

    תודה לכם גיבורים על שאינכם שותקים, על שאינכם מסכימים, על שאתם משקיעים משאבי לב ואומץ ציבורי כדי לעצור את האטימות האכזרית. על שאתם מזכירים שכל אדם ראוי לחמלה, לחיים.
    ומזכירים לכולנו שאנחנו הראשונים שצריכים להבין זאת ולממש.

    דרג את התוכן:
      22 תגובות   יום שני, 22/1/18, 18:44

      משהו מאוד ראשוני ומבני – מחבר אותנו מיידית לחיוך.
      ובכל זאת, החיוכים של ראש הממשלה בנימין נתניהו בזמן הנאום של סגן נשיא ארצות הברית מייק פנס,  דחו אותי ממש.
      לא כי לא מנומס לחייך ואף למחוא כף לאורח ידיד ישראל. לא כי המעמד אינו חשוב ומשמעותי לישראל.
      אלא כי החיוכים האלה חידדו לי פתאום את הדחייה המתמשכת שיש לי מהחיוכים שלו בכלל.
      חיוכים שיש בהם קריצה של התנשאות, זחיחות, התגרות, זלזול והתעלמות מהזולת, ביטוי לניצחון כזה או אחר, סיפוק עצמי של מי שזכה להישג מדיני והוסיף נקודות למסע הבחירות העתידי שלו.
      חיוך של מישהו שמרוצה כל כך מעצמו, מבלי מכיר בכך שיש לו כל כך הרבה על מה לתת דין וחשבון לאזרחי ישראל. חיוך כזה עם מבט לצדדים של זוויות העין, כמוודא שכולם מבינים שכל הטוב הזה, הוא רק בזכות היותו מנהיג כה דגול.
      חיוך שאין בו נדיבות.
      לא אהבתי את החיוך המתנשא שלו, כשחברי הכנסת הערבים הפגינו והוצאו מהמליאה. חיוך של "אדונים" כלפי "זניחים" (במקום, למשל, הבעה של התייחסות רצינית לרגע הזה).
      לא אהבתי אותו כשחיקה במופע של תת מנהיגות וגסות רוח את טון דיבורו ומראה גבותיו של הכתב משה נוסבאום.
      לא אהבתי את החיוך שלו בטקס הזיכרון עם הילד מוישי בביקור בבית הוריו שנרצחו בפיגוע במומבאי או את החיוך שלו כשלחש על אוזנו של הרב כדורי שהשמאל שכחו מה זה להיות יהודים...
      בעצם, רוב החיוכים שלו גורמים לי לדחייה, חוסר אמון ותסכול.
      ממה אתה מרוצה כל כך מר נתניהו? מהדמוקרטיה שאתה מנפנף בה לכל עבר, שבפועל מדכאת בכל רגע נתון זכויות אדם? דמוקרטיה בה אתה ראש ממשלה רק של חלק מהאזרחים ומתעלם מהשאר? מהפילוג והשנאה שאתה מלבה כשיטה בקרב אזרחי המדינה? מהפגיעה המתמשכת ברשויות החוק? מהשחיתות השלטונית, הנהנתנות הראוותנית, הפוזה הגאוותנית?
      אין בך צניעות של מנצחים כשנדמה לך שאתה מנצח, וודאי לא צניעות של מפסידים (אם בכלל אתה מצליח לזהות את המצבים האלה).
      אין בהתנהלותך צל צילה של דוגמא אישית, שהייתי רוצה שמישהו יתחנך לאורה.  
      קצת צניעות אדוני. קצת כבוד. הרבה יותר אחריות ומחויבות לאזרחי המדינה, במיוחד לחוליות החלשות בה.
      בין היתר קיבלת היום שיעור חשוב, המלמד איך גם את הקלישאות הגדולות ביותר – ניתן להגיד במילים מנומסות, בטון שקט ובכוונת אחדות.
      אומרים תמיד שהחיוך הוא קו עקום המיישר הכל.
      ואני אומרת – שכדי שקו עקום יישר משהו – הוא חייב לעבור דרך תחנות הלב. חייב! 



      דרג את התוכן:
        2 תגובות   יום שישי , 5/1/18, 02:01

        חשבתי לסגור את היום עם הספר הנהדר שאני קוראת עכשיו ולהתעורר מתישהו אל קולות הסערה הצפויה.
        ישבתי לרגע ליד המחשב ועלתה במחשבתי ההמלצה החמה שקיבלתי, ממש לאחרונה, לסרט הדוקומנטרי "וידוי", על חייו של מתי כספי.
        אני לא נוהגת לראות סרטים ביוטיוב ובכל זאת מצאתי את הסרט ולא הצלחתי להתנתק ממנו לכל אורכו, מרותקת.
        סיפור החיים, המסופר בדרך כל כך חדה וישירה – השאיר אותי הופנטת.
        חשתי את העוצמה ואת השחרור שבוויתור על הסודות. את הדיוק בה פוגעים חִצֵּי המילים בלב העניין. לעיתים חִצָּיו של קופידון לעתים חִצִּים טבולים בתרעלה.
        מעגלים מעגלים של סיפורים אנושיים הנשזרים זה בזה, משפיעים זה על זה ויוצרים סיפור חדש.
        זה סרט אישי מאוד, אך גם כזה שנוגע בחוויה כללית יותר, מוכרת, שזורה בפסקול מאוד מקומי.
        לרגעים חשתי את אי הנוחות שבמציצנות, שהרי רוב הדמויות המופיעות בסרט מוכרות במידה זו או אחרת ויש כאב בחשיפת פרטיותם של מי ש(אולי) לא בחרו בכך.
        אבל הכי הרגשתי את עוצמתו של מתי כספי, את הבהירות שבו, את ההבנה שיכולתו המופלאה וכישרונו יוצא הדופן לגעת באנשים דרך מילים ומנגינות נובעים מאותו מקור שבו האמת שלו, על כל רבדיה, מלוטשת כמו יהלום וכמוהו חדה, יקרה ומלאת ברק.

        https://www.youtube.com/watch?v=lp1irRifDEM

        דרג את התוכן:
          15 תגובות   יום שלישי, 2/1/18, 08:41

          אני פותחת את 2018 באתגר הלמידה של שפת הסימנים.
          היו טריגרים ונוצרה ההזדמנות, לממש רצון שמתקיים בי כבר זמן רב.
          ישנה גם השראה רבת שנים שנחה עלי, מחברתי האהובה נעמי פארן, המייסדת והמנצחת של מקהלת (מקהלות) "מורן" (בית יצחק, עמק חפר). נעמי, שמעבר לעשייה המוזיקאלית הייחודית והמופלאה שלה, פועלת לכל אורך הדרך למען חיבור עם הקהילה של ילדים ובני נוער בסיכון והנגשת בעלי צרכים מיוחדים לעולם המוזיקה והשירה.  מצמיחה להם כנפיים.
          בתוך כך, כבר שנים רבות מבצעת המקהלה חלק משיריה, כשהם מלווים בשפת הסימנים.

          ראיתי את נעמי החולמת ואת זו המגשימה, המתחדשת, המגלה והיוצרת בכל נשימה. נעמי היא השראה ייחודית מרגשת עבורי.

          אז כאמור, הזדמן הרגע הנכון וכבר חוויתי את השיעור הראשון במסגרת עמותת "נגישות" והמיזם "תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים", עם המורה המקסימה מאוד נתי ועם קבוצת תלמידים מעניינת ומגוונת.
           קצת התבלבלו לי הידיים, האצבעות, הכיוונים וההבעות – אבל ככה זה עם שפה חדשה שפונה אל מימד אחר, שלא היה בשימוש לפני כן (גם בשביל כזאת שנחשבת כ"מדברת עם הידיים...":)). 
          אני, שהכלי המרכזי שלי להבנת מסרים ולהבעה עצמית הן מילים, חשה כמו מגלת עולם חדש ומרתק, עם החשיפה לערוץ התקשורת הלא מוכר והקסום, של תנועות ידיים ואצבעות, הבעות ומחוות נלמדות של הגוף והפנים, שמְתַקְשְׁרוּת את הרגשות, הטעמים, הצבעים הריחות והמידע שמאחורי המילים.
          וגם... זכיתי לסימן שייצג את שמי בכיתה בשפת הסימנים: כתר = אצבעות כף יד מונחות מוגבהות על הראש = מלכה. 
          קצת קשה ומבלבל כרגע, אבל נותנת סיכוי לעצמי להרחיב את מעגל התקשורת. לשמוע ולדבר בשפת הסימנים, ולו במעט, כדי להבין ולהביע בשפה המרגשת הזאת.
          תחזיקו אצבעות...

           

           https://www.youtube.com/watch?v=k0cFJqEcpoE


          דרג את התוכן:

            פרופיל

            esty.d
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            תגיות

            ארכיון

            תגובות אחרונות

            פיד RSS