כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    ארכיון : 5/2018

    13 תגובות   יום רביעי, 30/5/18, 14:39

    הבוקר בשדרות.

    אנשים טרוטי עיניים מברכים זה את זה ב"בוקר טוב, ישנת קצת הלילה"?
    הורים רבים עם ילדים קטנים לצדם. עוד מתקשים לשלוח אותם לשגרת הגנים. מעדיפים שיישארו צמוד אליהם.

    אני פוגשת בסופר את המורה שלי לאנגלית מכיתה ו', שגר באחד הקיבוצים סמוכי הגדר וחוזרת על השאלה, שנראית כמו הבון טון של הבוקר הזה. הוא עונה שיחסית ישן בסדר כשנפסקו ההפצצות ההדדיות, רק הרעש הבלתי פוסק של המזל"טים משגע לו את הראש.
    ואני חושבת על המציאות המטורפת הזאת בדרום הפרוע שלנו.
    חושבת גם על הילדים והאנשים בצד השני, שכשהם מופצצים ומופגזים – הבית שלי רועד (11 ק"מ בקו אווירי). חושבת על החברים משם, שבימים אחרים התארחו באירועים המשפחתיים שלנו והיום כבר מסוכן אפילו לתקשר אתם. אולי גם קצת פחות כואב לא לשמוע את קולות הייאוש והשבירה, ההולכים ונחלשים.
    חושבת על דבריו של בן דודי, בשיחתנו בחתונה משפחתית אתמול, שאמר לי שהוא לא שונא אותם. בעיקר מרחם עליהם. מצר על היאוש וחוסר התקווה בתוך המחנה הזה שהם חיים בו. אבא שלו היה במחנה עבודה במלחמת העולם השנייה. התיאורים שלו את מחנה העבודה מזכירים את החיים של האנשים בעזה. לא, לא שונא אותם, צר לו על רובם. ובכל זאת, במציאות ההזויה של האזור הזה, הוא שומע בעיקר את מה שבחזית התודעה של עצמו: "צבע אדום! צבע אדום!" שנצרח בקול מתכתי דרך מגברים ענקיים ועוצר את הכל לרגע, עד למיגון הקרוב, עד לבום שמיד יגיע (איפה נפל...? מה הפגיעה...?) ועד לשגרה שתשוב בעוד דקה שתיים.
    אין נפגעים.
    כן, זוהי טראומה מתמשכת, מצטברת, נערמת שכבה על גבי שכבה בנפש. אצלו, למשל, מתחילה ההצטברות באותה הפגזה משתקת בסיני במלחמת יום כיפור, שעד היום חוזרת אליו כשדלת נטרקת בקול עמום.
    אנחנו חוזרים מהחתונה ובודקים באפליקציית "צבע אדום" את מסלול הנפילות האחרונות בניסיון לבחור במסלול הבטוח יותר...
    הנורמליזציה של האנומליה במלוא הדרה.


    דרג את התוכן:

      פרופיל

      esty.d
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      ארכיון

      פיד RSS