כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    ארכיון : 7/2018

    דואט

    9

    Café  

    9 תגובות   יום שישי , 27/7/18, 13:46

    אי אפשר היה להתעלם ממנה כשעברה ברחוב בעיירה הדרומית העייפה, זו שהאמיתות האנושיות רוחשות בה בעיקר מתחת לפני השטח ומעליו רואים בה בעיקר את הרעש.
    היה לה יופי קלאסי. גבוהה, רזה, צמתה השזורה בפסי כסף מונחת על גבה הזקוף, לבושה תמיד בסגנון מהודר שנראה לא שייך לנוף המקומי. שפתיה היפות משוחות תמיד בשפתון אדום.
    אישה יפה, זקופה, הולכת לה ברחוב בצעד מהיר. מאין? לאן? 
    משהו בה מסמן ללא מילים: אל תתקרבו.
    אני לא זוכרת ששמעתי אותה מדברת יותר משתי מילים. מנומסת, מרוחקת. שומרת מחשבותיה לעצמה.
    לעיתים ראיתי אותה ברחוב לצד בעלה. היא פגשה אותו שם, בעיירה הדרומית. שני עולים חדשים בודדים שפעם היו להם חיים אחרים, בעולם ששניהם הכירו וזכרו את שפתו ותמונותיו.  
    אותו הכרתי היטב במסגרת עבודתי. כפוף, בעל מראה חולני, סיגריה מונחת תמיד בין ידיו הרועדת, ראשו מוטל בין כתפיו כאילו כבד עליו להרימו, עיניו מביטות למטה. בכל זאת, ניתן היה לראות בקלות איזה גבר נאה ומרשים הוא היה כנראה פעם. הוא אינו מדבר עם אף אחד במרכז היום השיקומי בו הוא שוהה. ממלמל לעצמו, בקושי מדבר עברית. תמיד רגוז וכעוס על "האידיוטים" כלשונו, שהוא נאלץ לסבול מסביבו. אומר דברים קשים עם חצי חיוך מזלזל, חסר שיניים. מדי פעם מפריח לעולם, בעברית מאוד חלקית,  אמירות מתוך משנתו הפילוסופית על החיים. אומרים שהוא שותה מהטיפה המרה.
    מספרים שפעם, בארצות רחוקות וקרות, הוא היה מוסיקאי מחונן. ניצח על תזמורות שהופיעו ברחבי אירופה. היה בעל שם. דמותו השדופה, הכפופה, ידיו הרועדות, עצביו המתוחים, נטייתו לרגזנות – לא מתחברים לדבר מכל אלה.
    מאמץ שיקומי מתמשך, השיג את הסכמתו לנגן בערב חגיגי במרכז השיקומי, בלווי אשתו.

    הם הגיעו לאירוע. היא התיישבה זקופה ליד הפסנתר, חיוך מקצועי על פניה, מוכנה ללוות את האומן המוזיקאי בקטע סולו לחליל צד, מכריזה על שם היצירה. היא לבושה בהידור לא מותאם. חולצתה הלבנה עם צווארון המלמלה המסולסל, נחה ברכות על גופה הארוך היפה. שפתיה משוחות באדום. היא מתיישבת ליד הפסנתר/ אורגן שהשגנו עבורה, מתאימה את הכיסא בתנועה סיבובית ומביטה בבעלה כבוחנת מתי הוא מוכן להתחיל. 
    הקהל ממתין בשתיקה. 

    הוא עמד שם על הבמה לצידה, כפוף ומנותק, לבוש בחולצת טריקו מוזנחת, לא מגולח. רק ידיו הרועדות, עם הציפורניים הצהובות מניקוטין הסיגריות פותחות בעדינות את המזוודה הקטנה השחורה, מסירות את כיסוי הקטיפה ואוחזות בחליל הצד הכסוף ברכות, כבוד, קירבה, תודה. 
    לרגע אני מדמיינת לעצמי קונצרט חגיגי מעונב בו הקהל שילם במיטב כספו ומצפה בערגה לזוג האומנים המפורסמים בהופעה חד פעמית. 
    הוא מביט לעברה כשהיא מניחה ידיה על קלידי הפסנתר ופותחת בקטע פתיחה מוזיקלי רך ומעודן. מנגנת אותו בצניעות, כמבקשת לא לגנוב לו את ההצגה ואז מנידה לו בראשה כאות להיכנס עם קטע החליל. הוא מתחיל. נשימתו קצרה והוא בקושי מצליח להפיק צליל. אצבעותיו הרועדות מגששות בין חרירי החליל. הוא מפיק איזה צליל לא מכוון, לא ברור לא הרמוני, מזויף.  והיא ממשיכה ללוות בפסנתר, מנסה לארגן את מנגינת הליווי שלה בהתאמה לקצב הכאב שלו.
    באחת הוא מסיט את החליל מפיו ואומר: "זהו". ואז פשוט עוזב את הבמה.
    פניה חתומות. היא משלימה את קטע הנגינה, קמה על רגליה, מחווה קידה קלה עם חיוך מנומס ועוזבת את הבמה אף היא.
    שקט. ואז מחיאות כפיים סוערות ובקשת הדרן. עוד! עוד! עוד!
    כל היושבים באולם הקטן מכירים היטב את התחושה הזאת של מה שהיה פעם כשגם להם היו חיים, כישורים, אהבות, חלומות. הם נרגשים מהניסיון הזה לשחזר טעם שכבר לא יחזור. כמהים לשמר אותו כמו תקווה לעצמם.
    הבמה נשארת ריקה. הקהל נשאר לשבת. עדיין לא מוכן לוותר על ההבטחה שאולי עוד אפשר...

    ********

    פגשתי אותה שוב בהלוויית חברתה היחידה. אישה מבוגרת ממנה בהרבה, קטנה וצנומה, ש"המחלה באה לה" כשהייתה חיילת, בעקבות טראומה משפחתית. מוכשרת, בקיאה ברזי השפה העברית, תמיד רוקדת, שרה ונואמת בקולניות והחצנת יתר. גם היא, אף שהיא צברית ילידת ישראל, הגיעה מעולמות תוכן ומנופים רחוקים מאוד מאלה של מציאות חייה היום. היא נוהגת בהתנשאות, נוטה להתגזען, לנפנף בתכנים עדתיים, לבצר את הפער בין "חסרי התרבות" ו"בעלי התרבות". מתנצחת ללא הפסקה עם המציאות, האנשים, העולם.
    רק אותה אהבה. אותה, שהזכירה לה טעמם וניחוחם של עולמות רחוקים וזרים עליהם חלמה כל חייה. שהביאה עדינות ושקט לחייה הסוערים.
    הן היו חברות. נפגשות לקפה ויצירה משותפת, מלמדות זו את זו, נהנות זו בחברת זו, עד שנפשה המרוצצת נכנעה לבגידת גופה. 
    התקשינו למצוא מניין להלוויה. לעיתים אנשים חיים ומתים בודדים. כשהספדתי אותה באהבה גדולה וצער עמוק, ראיתי פתאום ברקע את דמותה הקרבה של חברתה. פרחים בידיה ליפסטיק אדום על שפתיה. עומדת בצד, מרוחקת מעט, ממלאת בדמותה את המרחב. בתום הטקס הקצר ניגשה לקבר והניחה ברכות את הפרחים. הילה של יופי, צער והשלמה אופפת אותה. כבר לא מצפה למשהו טוב בחיים האלה.
    היא חלפה על פניי, מלמלה "תודה" והמשיכה בדרכה. תמיד ברגל, תמיד זקופה, מטופחת ויפה, כאילו אינה מתמודדת עם הדילמות היום יומיות כמו האם לקנות אוכל, תרופות או סיגריות לבעלה, מהקצבה הדלה שהם מקבלים מהביטוח הלאומי. 
    לעיתים עולה במחשבותיי דמותה של האישה הזאת, המוזיקאית המוכשרת היפהפייה שבמאי נסתר של החיים מטשטש בשבילה את הדמויות ואת המציאות שסביבה והיא פשוט הולכת לה ברחוב, בתוך הבועה שיצרה לעצמה. 
     


    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום שבת, 14/7/18, 17:51

      לפני ארבע שנים בדיוק נולד נכדי.
      הימים ימי מבצע "צוק איתן". הנסיעה הלילית לבית החולים באזור המופגז ללא הפסקה, עוררה בלב כולנו דאגה גדולה שתפסה את מקום ההתרגשות הטבעית לקראת הלידה שבדרך.
      היולדות של אותו בוקר נאלצו לרוץ, מיד לאחר הלידה ולעיתים עם התינוקות, שוב ושוב למרחבים המוגנים.
      מצב הזוי ובלתי נתפס!

      "עמית" קראו לו הוריו (מתרחקים מהבון טון שאפיין את שמות רבים מהיילודים החדשים של אותם ימים, שנקראו  בשמות כמו "צוק" או "איתן"...).
      היום חגגנו לעמית יום הולדת 4 אחרי לילה לבן וסוער באזורנו.
      צהלות הילדים, המפגש המשפחתי הנעים, הבריכה המתנפחת הקטנה, עטיפות של מתנות וכיבוד ביתי מפנק – כל אלה הופרו באחת עם האזעקה שהגיע אחרי הפוגה של כמה שעות.
      עמית – שיהא שמך תמיד, כלפיד וסמן שמאיר את האנושיות הפשוטה של החיים.
      גם זו ברכה ראויה ליום הולדת 4 בצוק העתים...

       

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        esty.d
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        תגיות

        ארכיון

        תגובות אחרונות

        פיד RSS