כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    ארכיון : 5/2019

    2 תגובות   יום רביעי, 8/5/19, 10:45

    בימים האלה הקשים , המעיקים כל כך על כל לב, בימים של תזכורת נוקבת על הסכנות, על המחירים, על ההישגים - מתקיימת שנאה ומלחמה מסוכנת בתוך ישראל.
    בעיניי, השאלה הכואבת מכל היא: האם המחיר הזה, הכבד מנשוא זוכה להיות ראוי ומוצדק על ידינו בכל רגע ורגע של חיינו כאן. האם אנחנו יודעים לקדש את החזון, את קורבן החיים, קורבן הנפש וכאב התמיד של הפצע?
    את שציוו לנו בנכונותם?

    כשאני מביטה מסביב אני רואה את ההישגים, את ההגשמה, את ההתפתחות המדהימה, הנופים עוצרי הנשימה, ריח פירות ההדר, פכפוך הנחלים...  אך רואה גם את האלימות הגוברת, השנאה, התוקפנות, ההשתקה, ההפקרה וההפחדה. רואה את מערכת החינוך המתרוקנת, את ההתפשטות מהערכים הכי בסיסיים של מוסר חברתי ואישי, את הבדלנות. מדי יום ביומו קוברים כאן אנשים שהרגו אחד את השני כי אבדו משהו משמעותי בדרך. חינוך? סיכוי? השגחה? אחריות?
    כשאני מקשיבה לקולות, אני שומעת את יופי היצירה, השירה, הספר, האומנות הקולנוע... אך גם את הסיסמאות המתרוקנות מתוכן, את הקלישאות שאבד עליהן הקלח, את השפה האלימה.
    כשאני שומעת, כתושבת הדרום הפרוע, את קולות ההזדהות והנדיבות האין סופית, איכשהו גם זה לא מצליח להשתיק אצלי את קולות ה"מגיע לכם כי חלק מכם הצביעו ככה או ככה אחרת... כי תמכתם בהתנתקות..."  ואני מבינה בכאב עד כמה טיפשות, בורות והסתה מתמשכת מכרסמות בנו כדגל אלטרנטיבי.
    כשאני נחשפת לאלימות הקשה, הבוטה, הגסה כלפי מקיימי יום הזיכרון היהודי ערבי, כלפי מיעוטים בחברה, כלפי כל מי שחושב אחרת – אני נחרדת. מזדעזעת. אני מבינה שכבר איבדנו את המשמעות העמוקה של מושגי ה"חירות" ו"שוויון" לאורם כל אדם או קבוצה יכולים לפעול כרצונם, כבחירתם וכהבנתם בחברה חופשית – כל עוד אינם עוברים על החוק ואינם פוגעים באחר. אך גם החוק ומוסדותיו הולכים ומוחלשים, הולכים ומושתקים על ידי מוסדות שלטון מסואבים, עסקניים, סחיטים, השמים עלינו עבריינים לנהלנו, העוברים כל גבול מילולי וערכי, הממסדים כאן את מלחמת האחים ומחלישים עוד יותר את האזרחים השקופים הרבים כל כך הנאבקים כאן מדי יום כדי לראות את האור. איבדנו את הזכות להשמיע קול כשאינו תואם את קולו של האחר מבלי לקחת בכך סיכון.
    ובשבוע המורכב הזה, שבוע שבו אנחנו מביאים לשיא את המקום המאחד של הכאב, הקורבן, קדושת היחד, הערבות ההדדית, הערבות הערכית – זה קשה ומבלבל אפילו יותר לנפנף בדגל, לשלוח ילדים לצבא, לחוש סולידריות, לשמוח.
    בישראל מכריעה בחירת הרוב אך דמוקרטיה היא כבר לא.
    ביום העצמאות הזה, אני חשה יותר מכל את הצורך לחגוג את הסיכוי לכיול מחדש. זה לא יקרה בזכות הטקסים, המצעדים, המטסים, הנאומים הממוחזרים, המנגלים או הפטישים.
    זה יקרה אם נדע להתגייס לקריאת החירום שמתנוססת מול כולנו ולעשות חשיבה מחודשת איך להציל את המדינה היקרה הזאת מהאויב שבפנים. אם נדע לכוון את הזרקורים שלנו אל המשותף, אל האנשים המביאים לידי ביטוי אור, יצירה, שיח מכבד, אחריות אישית וציבורית וקצת יותר נימוס וחיוך אחד כלפי השני. את האומץ לראות לשנות.
    מדינת ישראל הינה נס ונכס נדיר ויקר. לאורך כל שנותיה מאותגר קיומה באינספור אתגרים מלבד זה הביטחוני. לאורך כל שנותיה מתקיימת בה הקרבה אישית, עשייה ויצירה. אם לא נשמר עת ערך היחד, הסולידריות, הערבות ההדדית וראיית האחר – אנו מסכנים את קיומה.
    המאבק הכי חשוב בעיניי כיום הוא זה הפנימי (כמו בסיפור על הזאב הטוב והזאב הרע – זה את מי בוחרים להאכיל).
    על התפר הזה, רגע לפני העלייה לבתי העלמין ושני רגעים לפני החגיגות - אני מחבקת את אבדנם הקשה מכל של משפחות הנופלים, את כאבי הגוף והנפש של הנפגעים הרבים במערכות ישראל ואת התודה הגדולה על קיומה של מדינת ישראל שלנו.

    חג שמח!!


    דרג את התוכן:

      יוסי

      7

      Café  

      6 תגובות   יום שישי , 3/5/19, 17:16

      בערב יום הזיכרון, שנת 1994 יצא יוסי כהרגלו מלווה ברעייתו, לחנות הפרחים באור יהודה. כבכל שנה מילא את רכבו בזרי הפרחים, אותם יניח למחרת על קברי חבריו הלוחמים שנפלו.
      לאחר שסיימו את העמסת הפרחים התיישבו, כהרגלם בכל שנה, בבית הקפה הקבוע. שם, בבית הקפה, רכבו עמוס בפרחים לחבריו והוא מתרגע לקפה עם אשתו – נדם לנצח לבו.
      למחרת, ביום הזיכרון, נקבר כחלל צה"ל מכוסה בזרי הפרחים.

      בשנת 1969, כשהוא בן 28, נשוי ואב לשני פעוטים - גויס יוסי למילואים ב"ארץ המרדפים". הוא נפצע אנושות בראשו כשרימון הושלך אל המוצב בו שהה עם חבריו בבקעת הירדן.
      שבועות ארוכים שכב בבית החולים מחוסר הכרה. רק סיכוי קלוש היה שיישאר בחיים גם לאחר הניתוחים הרבים שעבר בראשו. יותר מפעם אחת הוזעקה המשפחה להיפרד.
      ובכל זאת, הגיע הרגע שבו התעורר ושב לחיים. נכות קשה, אשפוזים חוזרים ונשנים אך חיים. ילד שלישי הצטרף למשפחה.
      25 שנים של מאבק לחיים הסתיימו באותו יום זיכרון. כמה סמלית וכואבת הייתה סגירת המעגל.

      יוסי היה בן דודי הבכור, 12 שנים הפרידו בינינו. אביו ואבי היו אחים מאוד אוהבים וקרובים. במציאות של ימי ילדותנו לא בילינו הרבה ביחד, אך חווינו בעוצמה רבה את המסר והרגש של הקרבה המשפחתית.
      יוסי גדל במשפחה חמה ואוהבת, על ברכי חינוך לאהבת האדם והארץ. הוא היה גבר מקסים, יפה תואר, חייכן ואמיץ. תמיד נראה לי כמו גיבור על כל יכול.
      עם תום שרותו הצבאי, לאחר מלחמת ששת הימים והשתתפות בקרב על כיבוש רפיח, השתחרר ויצא לטיול חובק עולם על אוניה. באחד מביקוריו הביא לי 
      פסלון לבן יפהפה של ונוס הנשית חסרת הידיים. שמרתי אותו שנים רבות עד שנפל ונשבר.
      אבי אהב אהבה עזה את אחיינו הבכור. אני זוכרת את השבר הגדול ואת המעבר "לגור" בבית החולים כדי להיות לצידו ולצד המשפחה.
      משפחתו ניהלה את חייה לצד הקושי, הכאב, הפחד והדריכות המתמדת. אסירי תודה על כל רגע של חסד שהוא איתם ותוך התמודדות עיקשת עם הקשיים הם עטפו אותו במסירות ובאהבה. כשהרגיש יותר טוב ביקש לצאת לטיולים, לנשום את הנופים ולהנחיל לילדיו את אהבת הארץ. לא פעם זה נגמר באשפוז קצר או ארוך ויוסי יכול היה לסמן לעצמו V על היכרות עם כל בתי החולים בארץ.

      הפעם האחרונה בה פגשתי את יוסי הייתה בחגיגת בר המצווה של בני הבכור, שנה לפני מותו. על אף מצבו הבריאותי הקשה ועל אף המרחק - הוא התעקש להגיע.
      בפעם הבאה נפגשנו בהלווייתו. בית העלמין היה עמוס במבקרים שבאו לפקוד את יקיריהם ביום הזיכרון ואני חשבתי לעצמי: "הרבצת חתיכת כניסה יוסי".
      אמא ואבא שלך כבר שוב איתך, גם אבא שלי ועוד בני משפחה וחברים. אולי עכשיו יותר שמח שם אצלכם...

      מחבקת את זכרך בן דוד יקר. המחשבה עליך – יש בה תמיד חיוך שטבול גם בצער ההחמצה הגדולה.

       



      דרג את התוכן:

        פרופיל

        esty.d
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        תגיות

        ארכיון

        פיד RSS