כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג שלי

    ארכיון : 1/2020

    4 תגובות   יום חמישי, 2/1/20, 01:09

    הלכתי על השביל המוכר בכפר שלי.
    שעת בין ערביים, כמעט חושך ואני הולכת להביא משהו למישהו.
    הכל מטופח כאן, מנומס בד"כ...
    הוא פסע לפניי אוחז ברצועת הכלב שאתו. לא הכרתי אותו אבל זה כבר רגיל, יש כאן המון מתיישבים חדשים שאיני מכירה.
    תוך כדי הליכה הוא דיבר בנייד. מתלהב, מדבר בקולי קולות, יכולתי לשמוע את כל פרטי הדיון העסקי/מקצועי שהפר את השלווה הכללית.
    עיקמתי את אפי. למה הוא צועק ככה? למה כל הסביבה צריכה לשמוע את העניינים הפרטיים שלו?
    השיחה מתמשכת ואני מאחוריו כבר מגבשת לי עמדה ברורה לגבי איזה מין בן אדם הוא (לאו דווקא בצד המחמיא...).
    ואז הוא מאט את צעדיו כי הכלב נעצר על אחד הדשאים שלצד המדרכה כדי לעשות את צרכיו. הוא נעצר ביחד עם הכלב ואני מצמצמת מרחק. כבר מתכננת לתת לו את המבט הזה של "מה...?"
    הכלב עושה את צרכיו, הבחור ממשיך את הדיון הטלפוני הקולני ואז אני רואה שתוך כדי כך הוא מכניס את ידו לכיסו, שולף מתוכו שקית וכפפה, מתכופף ואוסף את הקקי של הכלב.
    וואו! התפעמתי ממש. זה כאילו מובן מאליו אבל בינינו - רובינו משאירים על הקקי של הכלבים על הדשאים. כולל אני.
    עקפתי אותו בעודו ממשיך לאסוף וחשבתי לעצמי איך בקלות כזאת גיבשתי את דעתי עליו, כולל איזה פרופיל מדומיין, רק בגלל שניהל את ענייניו בקול רם בטלפון. ומי אני בכלל שאחוש את תחושת הביטול הזאת ואת ההתנשאות הקלה שמתלווה אליה? כמעט מבלי שאחוש בכך הלבשתי עליו לרגע חבילה שלמה של סטיגמות, כאשר בעצם הבחור הזה שומר על הסביבה ומתחשב בזולת וזה בטח מספר משהו מאוד טוב וחיובי על מי שהוא.
    זה בטח מספר גם משהו קצת פחות טוב וחיובי על "מנגנון השיפוט המהיר" שאני ורבים כמוני נוטים לסגל לעצמם.
     

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      esty.d
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      ארכיון

      פיד RSS