כשנולדת בכיתָ, והעולם שמח. חיה את חייך כך שבמותך יבכה העולם ואתה תשמח\". אמרה עתיקה בסנסקריט.

אני אוהבת את המשפט הזה. נתקלתי בו, מזמן, בספרו של רובין שרמה (מי יבכה כשתמות) ואני מוצאת את עצמי שבה ומהרהרת בו. ברגעים טובים וטובים פחות.

האמירה הזו היא תזכורת עבורי, שהחיים שלנו קצובים, קצרים ונהדרים (נכון שברגעים מסויימים הם מרגישים לנו \"נהדרים פחות\" ואולי אף פחות מזה, אבל במבט אחורה וקדימה אנחנו יודעים שהם כאלה!).

ובתור שכאלה, עלינו להתמקד במהלכם בדברים שאנו עושים הכי טוב. עלינו לנצל את כישרונותינו כדי לעשות טוב לביתנו, לנשמתנו ולאחרים. עלינו לתת את הדעת על המורשת שנשאיר אחרינו.

עלינו להעז! בכל תחום! לעלות על \"הבמה\", להשאיר את פחד-הקהל ואת פחדינו בכלל, מאחור. עלינו להראות, להציג, לשתף, להשפיע, לסחוף.

עלינו ללמוד, עלינו לקרוא, להיפתח, להכיר, לטייל, להתפעל, להתלהב, להלהיב, לשמוח, לשמח, לחייך, כשצריך, גם לבכות. עלינו להיות אמפטיים, אכפתיים, נדיבים, מקצועיים, שמחים בחלקנו. עלינו להיות שם בשביל מי שצריך אותנו!

נכון, זה לא קל. מסע החיים מזמן לנו לעיתים תקופות, זמנים והתנסויות מייגעים וקשים. ואלה מאיימים לכלות את כוחותינו ואמונותינו. ובדיוק אז, בנקודות השפל, ועל אחת כמה וכמה אם אתם נמצאים ברגעי שיא, אני מקווה שתיזכרו גם אתם במשפט הנהדר הזה: \"חיו את חייכם כך שבמותכם יבכה העולם ואתם תשמחו\".

עלינו ליהנות ממסע החיים שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי. ולכשתגיע שעתנו, אני מאחלת לכולנו, שנשמח במי שאנחנו ובמה שעשינו עם חיינו.