כותרות TheMarker >
    ';

    אשה חכמה

    הבלוג יעסוק בעניני דיומה, דברים שמרגיזים אותי או משמחים אותי. פמיניזם, נסיעות לחו"ל במסגרת תיירות ושאר נושאים ברומו של עולם.

    תכנים אחרונים

    13 תגובות   יום שבת, 12/1/19, 13:40

    ניו מקסיקו – חופשת קריסמס משפחתית מבולגנת

     

    מי נוסע לניו מקסיקו? רק מי שכבר ביקר ברוב מדינות ארה"ב אבל למשל לא ביקר באלסקה בגלל שזה די בלתי אפשרי בחורף. ניו מכסיקו היתה מעין ברירת מחדל.

     

    תכננו כמה חודשים מראש את הטיול. הבנו שהרבה מה לראות אין שם, שהטיסה ממרכז ארה"ב לשם לא טיסה ישירה אבל קצרה. חשבנו גם שמאחר וזו מדינה דרומית מערבית סביר להניח שלא יהיה מאד קר שם בחורף (big mistake). בקיצור תוכננו חמישה ימים שכללו ביקור במערה ענקית שאליה יורדים במעלית, טיול בכמה עיירות (ארטיסיה ואלמגורדו) לאורך פס הרים מרשים (בתנאי שיהיה מעבר פתוח למרות השלגים) וכן תוכנן לבקר בחולות הלבנים ואולי במערות מגורים אי שם באחד הפארקים הלאומיים.

     

    החלטנו גם להיות "גמישים", מה שנספיק יהיה מצויין. הזמנו בתי מלון שלקראת הכריסמס העלו מחירים וגם הטיסות היו יקרות כי טסנו ממש בערב הכריסמס.

     

    והנה הדונלד, הידוע בשמו כנשיא טראמפ החליט על shutdown שזה סגירת חלקים מהממשל בארה"ב בגלל שהקונגרס מסרב לאשר לו בנית חומה בגבול מכסיקו בעלות של כמה מילארדי דולרים. שלושה ימים לפני הטיסה לניו מכסיקו נשארנו בלי תכנית כי כל הפארקים הלאומיים נסגרו, אז מה נעשה?

     

    כרטיסי הטיסה ניתנו לשינוי אבל שינוי לאדם במחיר של 400 דולר כלומר לששתנו 1600 דולר? טירוף. העיר הגדולה (חוץ מאל פאסו שלמעשה היא חלק ממדינת טקסס בגלל ציור גבולות מודרניסטי מטורלל, שנראית למען האמת כמו מעברה משנות ה-50 שקיבלה ויטמנים לחיזוק והתרחבה על פני עשרות קילומטרים), היא העיר אלבקורקי. 4 וחצי שעות נהיגה? קטן על האמריקאים שבקרבנו אבל לנהוג כך אחרי טיסת RED EYE כלומר קמנו בשלוש כדי להמריא בחמש בבוקר. בעשר נחתנו באל פאסו ועד שלקחנו את הרכב וקנינו משהו לשתות ולאכול, יצאנו בצהרים לנהיגה הארוכה בדרך לאלבקורקי. הזמנו שם מלון דירות את ה- Embassy Suits שהכרנו ממקומות אחרים. מאד נוח שיש חדר שינה ומעין סלון ,בכל חדר יש טלויזיה, יש גם מקרר קטן, מיקרו ומכונת קפה. ארוחת בוקר ענקית כלולה במחיר המאד הוגן של החדרים. החלטנו לנפוש פלוס קצת קולטורה.

     

    כשהגענו הסתבר לנו, לאחר שאחד המשתתפים התחיל להרגיש רע, שניו מכסיקו בכלל חיה בגבהים, אלבקורקי היא כאלף שש מאות מ' גובה (5000 פיט), לא נורא למי שלא סובל ממחלות שונות אבל נורא למי שכן. אלבקורקי משתרעת על שטח של כ-490 קמ"ר עם קרוב ל-600 אלף תושבים, משהו ענקי בכל קנה מידה. יש כמה מוזאונים, יש להם פסיטבל בלונים שמפורסם בכל העולם ולחובבי הסדרה "שובר שורות", הסדרה כמו סדרות וסרטים אחרים, צולמה כולה באלבקורקי. עבורנו המתמכרים היה סיור בעקבות הסדרה אבל מאחר והיינו רק 3 מכורים מתוך ששה וגם הסיור ארך כשלוש שעות, ויתרנו, ויתור מכמיר לב לדעתי.

     

    אז מה שעשינו ומה שצלמנו הנה כאן כמה מהחוויות בתמונות.

     

    תמונות מהדרך 

     

    ''

     

     

    ''

     

    מרכז העיר העתיקה (ככה בדיוק שערתי שיהיה, השפעה מקסיקנית חזקה על צורת המבנים) זו למשל הכנסיה

     

    ''

     

     

    בית מקושט 

     

    ''

     

    ערב כריסמס, כל המדרכות והבתים בעיר העתיקה כוסו בנרות כאלו, המראה היה מקסים

     

    ''

     

    העצים המקושטים, כך זה בכל רחבי ארצות הברית וגם באלבקורקי

     

    ''

     

    המוזאון סגור בימי שני כמו כל המוזאונים אבל היתה תצוגה מרשימה של פסלים

     

     

    ''

     

     

    ''

     

     

    ''

     

    עשינו פאוזה לקפה חם ותה רותח בבית קפה ששמו הציפור השחורה אבל הכל היה על טהרת הכחול כולל כלי התה.

    תמונה של קיר הזכוכית המקסים בקפה

     

    ''

     

    אחרי ששבענו מאלבקורקי החלטנו לחזור לאטנו דרומה ולא לגמוע את כל המרחק בארבע וחצי שעות שבדרך כלל מתמרחות לכיוון ה-6 שעות בגלל עצירות לצילום, לקפה ולהתרוקנות מהקפה. 

     

    בערך במחצית הדרך לאל פאסו ישנה עיירה בשם לאס קרוסס ולידה (55 ק"מ) הפתח לפארק הלאומי White sands שזו תופעת טבע יחודית ומרשימה, כך נכתב ליד הערך בויקיפדיה

    At 1185 meters above sea level, there are approximately 442 square kilometers of dune fields and is known to be the world's largest surface deposit of gypsum. (ליד אגב גם נמצא אחד מבסיסי הטילים האמריקאים שמדי פעם שולח טיל לחלל ואז אי אפשר לבקר בחולות הלבנים). יש שם גם מוזאון חלל וכמובן לא מדי רחוק ישנה רוזוול המפורסמת (כל חובבי מדע בדיוני יודעים למה הכוונה).

     

    החלטנו לנסות את מזלנו ולמרות שידענו שה-White Sands יהיה סגור מאחר והוא פארק לאומי, החלטנו לבדוק האם אפשר להתפלח.תגידו לא מנומס? אגיד נכון, אבל הסתבר שאנחנו לא היחידים. היה מקום שהגדר שקעה לתוך החול ושם כולם חנו וטיפסו וגם אנחנו הצטרפנו לחגיגה. המקום מרשים להפליא, לאן שלא תביטו תראו דיונות של חול לבן, קר למגע ומבריק. 


    ''

     

    ''

     

    ''

     

     

    ראינו, התפעלנו ונסענו ללון בלאס קרוסס משם למחרת עוד סיור במוזאון קטנטן ליד אל פאסו וטיסה הביתה.

     

    חופשה קצרצרה, לא בדיוק כפי שתוכננה, אבל זה מה יש ועם זה הסתפקנו.

    דרג את התוכן:
      20 תגובות   יום שבת, 13/10/18, 12:11

      חול המועד סוכות, חם בארץ, אז מה יותר טוב מקפיצה קטנה לגרמניה (גם שם היה חם)

       

      שוב גרמניה? כן שוב. מקום מוכר, אנחנו מאלה שאוהבים לחזור למקום מוכר. חרשנו את המדינה לאורך ולרוחב, השפה היא שפת אם שלי, יש חברים, אוכל טוב. כל מה שצריך זו החלטה מהירה והופ, נסענו.

       

      זה שנים שאנחנו נוסעים ליער השחור, פעם כזוג צעיר עם ילד קטן וסבתו ולאחר מכן כזוג בוגר אך עדיין לא מבוגר לבסוף התלווינו כסבא וסבתא לבן לרעייתו ושני נכדינו, אבל אנחנו גם נוסעים לבד כזוג זקן שעדיין אוהב לטייל. קודם כל נסענו לעיר הולדתו של אבי ויסבאדן ושם במשך שבוע נפגשנו עם חברים ומכרים שאספנו במשך השנים. בדקנו מסעדות חדשות וחזרנו לישנות, כמו מסעדת ארוחת הבוקר הצרפתית שאת מאכליה צלמתי והיא באמת מעולה. כמובן הזמנו מעל ומעבר למה שקיבותינו יכלו להכיל, אז קיבלנו שקית מתכלה והיתה לנו ארוחת בוקר גם למחרת.

       

       

      ''

       

       

      ''

       

       

      ''

       

       

       

      לאחר ארוחת בוקר כזו חייבים טיול בגינה ליד הקתדרלה ושאר בנייני הציבור בעיר.

       

      ''

       

       

       

      הזמן עבר במהירות והיה ממש כיף. החברים הציעו לטייל לאורך הריין בצד הפחות מתוייר שלו. היעד היה עיירה עתיקה ושמורה, ששמה Bacharach והחלטתי לצלם בעיקר את בתי העץ שנראו שמורים להפליא. מסתבר שזו עיירה שאזרחיה אמידים מאד גם מסחר ביין המצוין שהם מייצרים. הם, יחד עם הרשות המקומית והמדינתית מזרימים כסף לשימור העיר.

       

       

      ''

       

       

      ''

       

      ''

       

      לאחר מכן חשבתי שמגיע לנו קצת מנוחה ואין כמו היער השחור כמקום לנוח בו. מצאתי מלון ספא מפנק בתוך היער אבל לא רחוק מהעיר Pforzheim. המלון היה מקסים גם חדר ענק, גם ארוחת בוקר מעולה. אפשר לאכול שם גם ארוחות צהרים וערב. פעם אחת אכלנו שם ארוחת ערב שהיתה טעימה למדי (האוכל בגרמניה מלוח מדי לטעמנו).

      הצילומים הם מהחדר שלנו (שלמנו עבור חדר גדול עם מרפסת ושימוש בספא למרות שלא השתמשנו בספא בגלל העדר בגדי ים, אבל כן השתמשנו בחלוקים ובשפע המגבות) .

       

      ''

       

      ''

       

      ''

       

       

       הנוף שנשקף מהחדר והמרפסת, עצים, שקט, מים מפכפכים, מקסים.

       

      ''

       

       

      בקיצור החלטנו לערוך טיול בעיירות שוות באזור. יש ביער השחור לא מעט עיירות עם בתים שמורים, העיירה CALW קטנה שמורה ומקסימה. העיירה התפרסמה לא רק בגלל בתי ה-FACHWERK שלה אלא לכל מי שמתעניין בסופר הרמן הסה. יש בעיירה מוזאון על שמו, מוזאון שלמעשה היה בית המגורים שלו. 

       

       

      ''

       

       

      ''

       

       

       משם נסענו לבאד וילבאד BAD WILBAD. לקחנו מחברים הצעות והשארתי אותן בבית לצערי. מסתבר שיש שם מעיינות חמים מפורסמים שמתרחצים בהם בעירום ויש גשר תלוי. מילא, הנה יש לנו עילה לחזור לשם. טיילנו בעיר הלוך וחזור וצלמנו. אכלנו במסעדה נחמדה שאשה מקומית הדריכה אותנו איך למצוא אותה.

       

      ''

       

      יום אחד נסענו לפפורצהיים. מאחר וגרנו בעיירה לא רחוקה. השארנו את הרכב בתחנת הרכבת של העיירה ותמורת 7 יורו לכל כיוון לזוג, נסענו עם הרכבת למרכז העיר ששם ממש קשה לחנות. יש שם המון חנויות, מדרחוב נחמד וגם מוזאון תכשיטים מפורסם מאד אבל לצערי בימי שני סגור. אין צילומים, כי לא מצאתי שום דבר לאוסף שלי של בתי העץ.

       

      ביום שלפני הטיסה הביתה יצאנו מצפון היער השחור לכיוון שדה התעופה ועצרנו בדרך בעיירה בשם GENGENBACH שיש המלצות עליה מכאן ועד להודעה חדשה. ההמלצות תארו אותה כיפה ביותר ביער השחור. אכן היו שם בתים מסגנון ה-FACHWERK, כנסיה עתיקה, שלושה שערים שמורים להפליא. אבל הכי יפה ביער השחור? מסופקני

       

       

      ''

       

       

      ''

       

       

      ''

       

      ''

       

       

      עם מי טסנו? הכי זולים ומדובר לפני סוכות, היו איזיג'ט. טסנו עם איזיג'ט לבאזל. אני תוהה מה הרעיון של מכירת פריורטי צ'ק אין וכמובן כלול במחיר גם בחירת מושב ועוד כמה ס"מ בגודל הטרולי, כאשר בארץ אמנם ניגשים ראשונים לעמדה שממנה כולם ביחד נוסעים באוטובוס אבל כשהאוטובוס נעמד מול המטוס, כל הרץ קדימה מהר יותר, נכנס. בקיצור בלאגן. בחזור זה היה קצת יותר מסודר. את הרכב לקחנו מיורופקאר בשדה בצד הצרפתי. לקחנו רכב חדש (אפריל 2018) אוטומטי, נהדר לזוג, אופל מוקה, כיף היה לנהוג בו.  אף אחד לא בדק את הרכב כשהחזרנו אותו. בחזור, הטיסה בשש בבוקר אמנם די מבאסת אבל הגענו ארצה ב-11:20, כל כך מהר מעולם לא יצאנו מנתב"ג.זה בזכות הטרולי שלקחנו בלי מזוודות נוספות. העלנו את הטרוליז למטוס וירדנו אתן מהמטוס ואני חושבת שזה לקח 15 דקות מהרגע שעברנו ביקורת דרכונים, מעבר דרך המכס ומציאת מונית הביתה.

       

      הנסיעה הבאה? כבר מתוכננת ..

       

       

      דרג את התוכן:
        17 תגובות   יום שלישי, 8/5/18, 20:45

        איפה נמצאת קנזס סיטי זו שאלה שישראלים המבקרים בארה"ב בדרך כלל לא שואלים. מדוע? אם תפתחו את המפה של מדינות ארה"ב תראו שמדינות קנזס ומיזורי הן באמצע החור של הפיילה. מי מגיע לשם? מה יש שם? מסתבר שחיים שם כמה עשרות ישראלים, שעברו לקנזס סיטי והסביבה בעקבות עבודה בחברות כמו אמדוקס ואחרות. לבטח עולה השאלה

        האם יש מה לטייל שם ככה סתם? בהחלט. ניתן לומר שאולי אין באמת הרבה מה לעשות שם כתייר, אבל למי שגר שם ויש עבודה טובה, יש גם בית גדול ונאה, ויש גם חיים מאד נוחים כי הוצאות המחייה זולות מאשר בחוף המזרחי או המערבי.  אני חלילה לא מנסה לשכנע אתכם לעבור לגור שם, אלא סתם לתת מושג על מה מדובר, כי בעצם כשאומרים אני טס לקנזס לראות את דורותי מתברר שזה ממש TOO LATE.

         

         

        קנזס סיטי מלאה במדשאות, גנים ומזרקות. יש 200 מזרקות אם אנני טועה בנויות בסגנונות שונים

         

        ''

         

         

        בקרנו כבר כמה פעמים בקנזס סיטי, ראינו גם ראינו את הדאון טאון, בניינים כאלו ואחרים, יש בעיר מסעדות מצויינות אבל ממש להיות תיירים בקנזס סיטי? לא יצא לנו.  העיר נוסדה ב-1830, ומשתרעת על שתי מדינות בארה"ב, קנזס ומיזורי (למעשה צריך לבטא מיסורי כי זה נכתב באנגלית עם שני S אבל לא כך מבטאים זאת באנגלית). גרים בה קרוב לחצי מיליון אנשים וגודלה של העיר כ-826 ק"מ רבועים. אלו הסטטיסטיקות.

         

        הצילום הראשון הוא של דאון טאון קנזס סיטי. בקדמת התמונה זה היוניון סטיישן.

         

        ''

         

         

         בתחילת המאה ה-20 עלה לגדולה אחד בשם פנדרגאסט PENDERGAST שהשתלט על העיר, נבחר לראשות העיר וניהל אותה יחד עם אנשי עולם תחתון מוכרים יותר או מוכרים פחות והפך אותה, לזמן מה, לאחת הערים המושמצות בארה"ב. אז אחת "המשימות" שלקחנו על עצמנו ביום הבילוי בקנזס סיטי היתה לקחת סיור מאורגן בעיר התחתית ושם הסיור היה GANGSTER TOUR. היה מאד מצחיק לבלות 3 שעות עם חבר'ה שמטרתם היתה להעביר את רוח התקופה ההיא בלשון קלה עם פרטים היסטוריים מעניינים.

         

        לצהרים החלטנו לפנק את עצמנו והלכנו למסעדת בשרים מומלצת ביותר ויקרה עוד יותר. הבשר היה מדהים ואת זאת אני אומרת כאחת שבשר לא ממש מלהיב אותה. התוספות היו עלובות, היחס של המלצר היה מתנשא אבל הבשר היה מעולה. יש בקנזס סיטי כמה מסעדות שמגישות בשר מעולה אבל זה משתנה בכל פעם כי נוספות חדשות, ונסגרות ישנות.

         

        לאחר מכן הרגשנו מאוששים מספיק כדי לבקר במוזאון The Nelson-Atkins Museum of Art מוזאון מרשים. בדיוק נפתחה תערוכה של חלק מיצירות פיקאסו. בהזדמנות זו גם הצצנו לתערוכת אבני ירקן והרגשנו שתרמנו למטען התרבותי של הנכדים שהתלוו אלינו.

         

        הקיסר משולשלת האן עטוף באבני ירקן

        ''

         

        ''

         

         

        השער לגן העדן

        ''

         

        בניינים מרשימים אחרים בעיר הם Kauffman Center for the Performing Arts

         

        ''

         

        לא תנחשו נכון? בנין הספריה הציבורית

         

        ''

         

        בקנזס סיטי יש מוזאון ואנדרטה מרשימים לזכר מלחמת העולם הראשונה

         

        ''

         

        אונסקו הכריזה ב-2018 על קנזס כבירת המוסיקה, אף עיר אחרת בארה"ב לא זכתה בכבוד הזה.

         

        תחנת הרכבת הישנה שופצה ומשמשת כיום מרכז מסעדות ויציאה לטיולים כמו למשל הטראם שנוסע מהיוניון סטיישן לשוק המקורה וחזרה ללא כל עלות.

         

        יש בעיר מקום נהדר לאכול דים סאם. אני מכורה.

        ''

         

        יש חנויות למכביר וגם קניוני ענק סביב העיר. כן, כן, יש לקנזס סיטי מה להציע לתושביה, אבל .....היא באמצע שום מקום. לדעתי כמובן.  כשאני מבקרת בעיר אני שמחה על כל מבנה, שוק מקורה, ופינת חמד שטרם ראיתי, מה עוד צריכה ישראלית שבאה לבקר בארה"ב? (שאלה רטורית).

         


        דרג את התוכן:
          15 תגובות   יום שלישי, 22/8/17, 10:31

           

          כאשר התכניות של הילדים שחיים בארה"ב התגבשו, והוחלט על חופשה בישראל, הם הציעו שבסיום החופשה ניסע יחד לגרמניה לטיול משפחתי: סבא וסבתא, הבן וזוגתו ושני הנכדים האחד בן 14 והקטנה בת 11. התכנון הופקד בידי. המטרה בעיקרה היתה לטייל בגרמניה בעקבות הטיולים הרבים שעשינו לבד במשך השנים, ולשלב את ההסטוריה של משפחת הורי שמוצאה מגרמניה.

           

          הילדים טסו לוינה ומשם הגיעו למינכן ושם נפגשנו. (הצילום משיינברון)

           

          ''

           

          בוינה הם קפאו ונרטבו לעומת זאת במינכן המעלות טפסו ל-32 ואפילו 34 צלזיוס. היה חם בקנה מידה ישראלי. כשבחרתי בתי המלון הזמנתי רק כאלו שהיה כתוב במפורש שיש מזגן. התכנון נעשה קרוב לחצי שנה מראש. בגלל מאורעות בלתי צפויים חשבנו לבטל אולם ברגע האחרון החלטנו להמר ולנסוע יהיה מה שיהיה וזו היתה החלטה מצויינת.

           

          שנים לא בקרתי במינכן אז דבר ראשון בבוקר שלמחרת ההגעה יצאנו לטייל ברחובות ההליכה, רק חלק מהחנויות התחלף אבל הרוב נשאר כשהיה, חלק מהבתים שופץ.

           

          ''

           

          בערב למדנו שיעור שליווה אותנו בכל עשרת ימי הטיול, בתי המלון בחלקם כבר ממוזגים אבל המסעדות? מה פתאום. התחממות העולם לא הגיעה לארופה כנראה וכך ישבנו במסעדות אכלנו, והזענו ועל זה עוד ארחיב.

           

          למחרת לקחנו את הרכב השכור מליד תחנת הרכבת. שכרנו רכב ענק (9 מקומות) שהיה נוח מאד מבחינת מקום לכולנו ולמזוודותינו אבל סיוט בכל הקשור לכניסה לחניונים מקורים. הבן קילל ונהג קילל ונהג. ממינכן יצאנו לדרך לכיוון הבודנזה. אבל קודם כל היה חוב שחבנו לנכד אוהד קבוצות כדורגל לרוב, האיצטדיון המקסים של באיירן מינכן. הוא היה מאד מרוצה וכל החברים קיבלו בווטסאפ מבחר תמונות.

           

          ''

           

          עצרנו בממינגן לקפה בקונדיטוריה הכי טובה בגרמניה. כן אני יודעת שלא תאמינו לי, אבל אני קונסירית ורב אומן בשפיטת עוגות וזה המקום הכי טוב (כבר בקרתי בו פעמיים) לעוגות שמצאתי בגרמניה עד היום. כך שאם יצא לכם לעבור בממינגן, אל תשכחו לבקר אצל מרטין.

           

          ''

           

           

          ממינכן הכוונה היתה להגיע ללינדאו בקצה הצפון מזרחי של הבודנזה, שעליה כתבתי כבר פוסט בקפה. המקום המקסים רתח מחום, אבל זה לא הפריע למאות התיירים למלא רחובות, בתי קפה וחנויות.

           

          ''

           

           

          די מהר ברחנו משם ווהמשכנו בנסיעה לאורך האגם היפיפה עד למסעדה שהזמנו בסינגן. תשאלו מה יש בסינגן? אין שום דבר מיוחד אבל היא קרובה למפלי הריין בשאפהאוזן (עשר דקות נסיעה) וידעתי שבימי ראשון ובעיקר בחופשת הקיץ יהיה עומס בלתי רגיל. הזמנתי באינטרנט מקום מראש ויצא שאכלנו במסעדה נהדרת שמשקיפה על חלקו הצפוני של האגם, האוכל היה מעולה.

           

          ''

           

           

           

          ישנו במלון במרכז סינגן ולמחרת יצאנו מוקדם כדי להגיע ישר לפתיחת המעבר (5 יורו כניסה לאדם) למפלים. בעוונותי לא ממש בקרתי עד כה במפלים. לפני עשרות שנים עברנו שם, הצצנו ונסענו. הפעם ממש נכנסנו, ירדנו ועלינו במעלית ובמדרגות, ונדהמנו מהיופי של המפלים. הילדים לקחו ספינה שהתקרבה למפלים והתמונות, כפי שתראו, יצאו מדהימות. שווה ביקור.

           

          ''

           

           

          ''

           

          כעבור שעתיים כשההמונים ממלאים את האתר כבר היינו בדרכנו ליער השחור. עברנו בנופים המוכרים והמשגעים והגענו לטיטיזה. צריך לשפשף את העיניים כדי להבין מה מוצאים מיליוני אנשים באגם קטנטן בעיירה קטנטונת באמצע היער השחור כאילו שאין עוד אגמים בגרמניה או בעולם. נשגב מבינתי הענין. בקשי מצאנו איזה מלכודת תיירים לאכול משהו בצהרים. טיילנו קצת בעיירה, נדחסנו לחנויות שמציעות את הלחם המיוחד של הטיטי עם פיסות בשר השינקן הדקות,  בלעדי זה מה שווה הטיול? (שאלה רטורית).

           

          ''

           

          ''

           

          הילדים החליטו להשאר באזור (ובחניה הענקית של המקום) ולשכשך במימי פארק המים BADEPARADIS ואנחנו לקחנו רכבת ותוך חצי שעה היינו במלון שלנו בפרייבורג. נחנו וחיכינו לילדים שיחזרו מיום הכיף. בערב הזוג הצעיר הלך למסעדת יוקרה - ללא מזגן כמובן, ואנחנו לקחנו את הטינאג'רים ל-Vapiano רשת אוכל איטלקית שהתפשטה בארופה. היא לא רעה ויחסית זולה.

           

           

          ביום למחרת בבוקר, הצעירים נסעו לעשות את המסלול דרך השעונים (כביש 500) שעשינו בעצמנו לפני שלושה חודשים וכתבתי עליו כבר בפוסט קודם. הם עברו את החנויות, מוזאון השעונים והמוזאון הפתוח וכו' ואנחנו נהננו משיטוט בחנויות הממוזגות בפרייבורג וזלילת גלידה וקפה עם עוגה. אוגוסט היא תקופת סוף העונה ויש דווקא מציאות לא רעות למי שלא מחפש/ת דוקא את פרימרק.

          התמונה היא של גלידה בצורת פרח אבל דוקא משטרסבורג ולא מפרייבורג. אבל גלידה זה גלידה לא כך?

           

          ''

           

          לאחר יומיים של קצת יער שחור יצאנו מפרייבורג לכיוון קולמר. בדרך עצרנו לפיקניק מאולתר. ראינו חנות מצרכים והתחשק לנו לנשנש משהו בחיק הטבע. כרגיל העיניים גדולות מהקיבולת אבל התגברנו על הרוב.

           

          ''

           

          הגענו לקולמר, מצאנו את המלון. החדרים היו קטנטנים והמחיר לא כל כך הצדיק את עצמו

           

          ''

           

          אבל שמנו את המזוודות ויצאנו לטיול אח"צ ראשוני בעיר המקסימה הזו. המלון היה לא רחוק מהחלק שנקרא "ונציה הקטנה" ומצאנו שהמוני אנשים מטיילים, חם? אז מה.

           

          ''

           

          ''

           

          הלכנו מרחוב לרחוב אבל החום הרג אותנו אז החלטנו להיות תיירים מפונקים ועלינו על הרכבת הירוקה הקטנה שעשתה לנו סיור ברחבי העיר ממש סיור כיפי עם אוזניות שמספרות לך בשפה שלך את תולדות העיר. הגיע הערב, לא טרחנו להזמין מסעדה כי כל ה"מכוכבות" היו מלאות אז פשוט נגשנו למסעדה ששולחנותיה היו פרושים ברחוב הראשי (Grand Rue) והחלטנו "להסתכן" בכך ששוב ניפול למלכודת תיירם. אבל זו לא היתה מלכודת, בחביבות רבה סדרו לנו שולחן ל-6, ישבנו אמנם בחוץ בחום אבל זה עדיף מאשר לשבת בפנים ללא מיזוג. האוכל היה מאד טעים.

           

          בבוקר למחרת עשינו סיור חפוז נוסף בעיר ויצאנו לרקוויר  Riquewihr  שעליה אין הרבה מה לספר אלא רק לצפות בתמונות. עיירה תיירותית מקסימה למרות שברור שכך לא נראתה לפני מאות שנים. איך התושבים כיום חיים עם אלפי התיירים המציפים את מעט רחובותיה אני אפילו לא יכולה לשער.

           

          ''

           

          ''

           

           

          ''

           

           

          מריקוויר נסענו לשטרסבורג. המלון היה ממוקם טוב רק היו בעיות חניה לטנק שלנו שלבסוך נפתרו בקשי רב. המלון מוצלח מאד Best Western Metropol, נוח להליכה למרכז העיר, לקתדרלה ולרחובות ההליכה הרבים והמלאים.

           חנויות מלאות כל טוב, גבינות, לחם דבש ושאר דברים מתוקים שאי אפשר לא לטעום מהם

           

          ''

           

          גלידת איטריות

           

          ''

          הפעם הזמנו מסעדה לערב, שהיתה מצויינת, ממש כמו שנכתב בחוות הדעת. ישבנו והזענו בחוץ, שלא תחשבו חלילה שישבנו במיזוג. בטננו התמלאה ונשארנו עם הנכדים במלון (וכולנו נרדמנו) כשהזוג הלכו לראות את פלאי משחקי האורות על הקתדרלה.

          ''

           

          ''

          למחרת בבוקר עשינו סיור בעיר, הפעם לא עם הרכבת הקטנה אלא עם ספינת תיירים. היה ממש ממש נחמד. שטרסבורג מקסימה.

           

          ''

           

          ''

           

          בנין הפרלמנט הארופאי

           

          ''

           

           

          אחרי הסיור חפשנו קפה ליד הקתדרלה ולהפתעתנו המלאה, ראינו קפה קטנטן נכנסנו וטפסנו כמה מדרגות ומצאנו חדר ממוזג (אולי בגלל העוגות הנהדרות שהיו מתקלקלות לולא המיזוג ולא בגללנו) העוגות היו ממש שוות והמיזוג יותר. חיכינו להכנס לקתדרלה בה יש שעון מיוחד במינו עם הסברים. היה מעניין.

           

          ''

           

          לקראת אחר הצהרים יצאנו למקום הלינה הבא שלנו במנהיים. בחרנו מלון ליד פארק חברות ההיטק, שם היתה חניה בשפע וגם כמה מסעדות פתוחות עבור מי שבא לכנסים וכד'. לא טרחנו ללכת למרכז העיר, התעייפנו, המטרה היתה למצוא לינה לפני היעד הבא.

           

          בבוקר נסענו להיידלברג, עיר קטנה עם אוניברסיטה גדולה ומכון מחקר מפורסם לחקר הסרטן. רחוב הליכה מלא חנויות ואנשים. על העיר משקיף מעין מבצר/ארמון שמגיעים אליו עם פוניקולר ומשם יש נוף מקסים.

           

          המבט מהעיר אל המבצר/ארמון  המשקיף על פני היידלברג

          ''

           

           

          המבט מהארמון על פני היידלברג 

          ''

           

          שוב שבת. הגענו לתחנה האחרונה שלנו בטיול המשותף, ויסבדן. כתבתי על ויסבדן מכורתי לא מעט. הפעם רציתי להראות לילדים ולנכדים את מיקום הבית (שנהרס) של סבי, אחיו ומשפחותיהם, והאבנים שנקבעו במדרכה לזכר הקורבנות, חמש מנשות המשפחה שלא זכו לחזור לבית הזה  

           

          ''

           

           

          הסתובבנו בפארק היפה של ויסבדן בערב הלכנו למסעדה גרמנית נהדרת . ישבנו בחצר קטנה, לשם שינוי לא על הכביש הראשי אלא כאילו באמצע הבנין והכל נעשה בנעימות ועם חיוך,אולי כי המגישה היתה בעלת המקום ובעלה היה השף. היה שווה ביותר. ביום האחרון בבוקר נפרדנו מהילדים שנסעו ליומיים לדרך הרומנטית (וירצבורג ועוד כמה עיירות)

           

          ''

           

           

          ואנחנו התרחקנו כחצי שעה מויסבדן ובקרנו בבאד הומבורג. כמה תמונות מהמקום לקינוח

           

          ''

           

          ''

           

          וטסנו הביתה.

           

           

          היה טיול מוצלח מאד, משהו שהשאיר טעם לעוד. מי יודע כמה זמן הנכדים עוד יסכימו לנסוע בהרכב משפחתי מלא בעיקר כי אנחנו הזקנים, התעייפנו. ניסינו לרוץ יחד אתם אם כי הם התחשבו בנו מאד, אבל ישנו פער הגילים וקשה לגשר עליו. אני בכל זאת מקוה שאולי ניסע שוב פעם ביחד, מי יודע, ואולי לא.    

          דרג את התוכן:
            12 תגובות   יום שבת, 13/5/17, 13:29

             

            פרייבורג הו פרייבורג - התאהבתי בך 

            Freiburg im Braisgau


            כבר שנים שאנחנו נוסעים לפרייבורג, שיושבת לה בנחת בפינה הדרום מערבית של גרמניה קרובה לבאזל השוויצרית וקולמר הצרפתית.. המרכז הקומפקטי, רחובות ההליכה, המים הזורמים בתעלות הצרות לשמחת הילדים. כמה חנויות לעשות שופינג, כמה מסעדות טובות, ממש מתאים לחופשה קצרה ומזה שנים שאני לא מוותרת על ביקורים חוזרים למרות עברה הנאצי של העיר. האוניברסיטה של העיר מושכת צעירים רבים מגרמניה עצמה ומהעולם, לכן הרחובות מלאי אנשים צעירים כולל כיום (לעומת העבר) גם נערות מכוסות ראש כמנהג המוסלמיות ובתי הקפה והבארים נראים תמיד מלאים.

             

            ''

             

            בפעם הראשונה שהגענו לפרייבורג הבן שלנו היה בן עשר. מאז עברו שנים רבות והביקורים שלנו עדיין נעשים בקצב של אחת לשלוש או ארבע שנים, ואנחנו עדיין משתכנים באותו מלון קטן ונעים לצד רחוב ההליכה המרכזי. פרייבורג הופצצה קשות במלחמת העולם השניה אבל שיחזור העיר מרשים. 

             

            ''

             

            ''

             

            ''

             

            הפעם באנו לפרייבורג בדרכנו הביתה מביקור אצל הבן בארה"ב. מציריך לקחנו רכב ומאחר וציפינו ליום נאה יצאנו בדרך קצרה על האוטוסטרדה ומשם דרך הכבישים הפתלתלים של היער השחור, נאנחים למראה השדות הפורחים בצהוב, והירוק המכסה את השטחים הנרחבים.

             

            ''

             

            הגענו למלון, והסתכלנו בחדשות כדי להתעדכן בתחזית. התברר לנו שלמחרת יהיה יום מקסים ולאחריו גשם וגשם ועוד גשם. אם זו התחזית, החלטנו שמזמן לא טיילנו ביער השחור (בדרך כלל הסתפקנו בלבלות בפרייבורג במסעדות, שופינג ושיטוט בעיר על שכונותיה) לכן נצא למחרת לכיוון צפון-מרכז היער, יש שם עיירות יפות ושנים שלא בקרנו בהן. נהייה "תיירים אמיתיים" ליום אחד וכך היה. 

             

            היער השחור מפורסם בגלל תעשיית שעוני הקוקיה וקראתי שבעיירה אחת יש את הבית שנראה כמו שעון גדול ויש מוזאון ויש ויש ויש. על הרחוב הראשי (500) ראינו חנויות מלאות שעונים שלא זכרנו שראינו אי פעם. עם הגיל הזכרון הרי.... אז כמובן צלמתי

             

            ''

            זה מבחוץ ומבפנים...

             

            ''

             

            וגם שעונים מפלצתיים בגודלם

             

             

            ''

             

            ולא רק שעונים אלא מאגים לשתיית בירה וגם כאן המבחר לא קטן

             

            ''

             

            אחרי זה חפשנו את בית השעון.  כמובן טעינו בדרך אבל לבסוף מצאנו. עצם זה שלא היינו בתקופה עמוסת תיירים הקלה מאד גם על ביקור בחנויות וגם על ביקור בבית השעון. אפשר להכנס פנימה אחת לחצי שעה לראות את המנגנון העצום. החלטנו שהבפנוכו לא ממש חשוב לנו אז המשכנו.

             

            ''

             

             

            נסענו עוד כמה קילומטרים, המרחקים בין הכפרים והעיירות זניחים אז במהרה הגענו למוזאון פתוח עם בתים מהמאות ה-16, 17 ו-18 שמייצגים קהילות שונות ובעלי מלאכה האופיינים ליער השחור. כנראה שישראלים רבים מגיעים למוזאון כי כששילמנו דמי כניסה נשאלנו מנין אנו וכשאמרנו מישראל קבלנו מפה עם הסברים והכל, בעברית. בהחלט נחמד.

             

            ''

             

            זה אחד מהבתים עם גג הקש המפורסם. היו כמה בתים עם פסלים דתיים למשל כמו זה:

             

            ''

             

            באחד הבתים היתה מחלבה גדולה משכבר הימים, שורת פעמוני הפרות נשארה לתצוגה

             

            ''

             

             

            קצרה רוחנו, גם התעייפנו מרוב שעונים כנראה, לכן עשינו מהר את הדרך חזרה לפרייבורג ושם נכנסנו לקפה ומאפייה נהדרת בעיר התיישבנו שתינו והותרנו 

             

            ''

             

             לפנות ערב החלטנו לאכול במזנון/מסעדה שממוקמת בחנות הכלבו קארשטדט. זו למעשה מסעדה בשרות עצמי .יש מגוון די גדול של סלטים, מרקים ושאר ירקות. יש טבחים שמכינים במקום תבשילי בשר ודגים במחירים ממש סבירים. מה שהכי יפה שזו מסעדה על גג המבנה, משקיפה על ההרים ממול. ביום יפה יושבים בחוץ בשמש ( אנחנו לא יושבים בשמש כמובן, כשונאי שמש מובהקים מארץ השמש הים-תיכונית).

            ''

            כך זה נראה מהחוץ אל הפנים

            ''

            וכך זה נראה לכיוון הרי היער השחור

             

            היומים שנותרו בפרייבורג היו קרים, גשומים ופתיתי שלג התערבבו בדליפה השמיימית. אז הלכנו לאכול נקניקיה חמה עם סלט תפוחי אדמה המסורתי, אבל לא בדוכן בחוץ אלא במרתף הבירה הפרייבורגי.

             

            במסגרת השיטוטים שלנו בעיר, נתקלנו בערוגה החביבה האביבית הזו ואיתה אסיים את הפוסט הזה

             

            ''

             

            הערות, הארות ושאלות? אני כאן, מדי פעם.

            דרג את התוכן:
              19 תגובות   יום שלישי, 28/2/17, 11:15

              נוסעים לאומהה – OMA-HA ככה צחקנו כל הדרך לעירו של ווארן באפט.

               

              OMA זה סבתא בגרמנית, ואותנו כיקים זה הצחיק. זה היה בקייץ לפני כשנתיים. ליווינו את הנכד למחנה כדורגל. היה צריך לנהוג, כמו באמריקה, כמה שעות טובות ולכן הזמנו מלון לשני לילות ועשינו תכניות, הזמנו מסעדות וקראנו על אתרי תיירות. האמת? נסעתי עם ציפיות שטוחות לחלוטין. מה יש לראות באומהה? עוד עיר אמריקאית טיפוסית משעממת, אבל אסור להתלונן. יש הזדמנות לנסוע לראות מקום חדש? אז למה לא בעצם.

               

              מסתבר, שככל שהציפיות יותר נמוכות כך גורם ההפתעה גדול יותר. מה אומר, לא פלא שוורן באפט בחר לגור שם. עיר ממש נחמדה, מושקעת, עם מסעדות טובות, רחובות מלאי אנשים, פארקים ופסלים סביבתיים. במקום לקשקש לכם על מה לראות והאם יש מה לעשות הבאתי מבחר צילומים שצילמתי.

               

              בדאונטאון אומהה בחרו להביע הוקרה לאומץ ולנחישות של כל אלו שנהרו למערב ארה"ב, שמתבטאת בשני פארקים בהם יש כמאה פסלים מברונזה בגודל "טבעי" פסלים שמכסים שטח של כ-6 בלוקים.

               

              Installed in 2005 and 2009, Sculptors Blair Buswell of Highland, Utah, and Ed Fraughton of South Jordan, Utah, created Pioneer Courage with four pioneer families and their covered wagons departing westward from Omaha. Each wagon stands approximately 12' high and more than 40' long when the oxen, horses or mules are placed in their hitches. Individual characters range in height from 3' to 7 1/2'. This site also includes Blair Buswell's Wagon Master that stands at 11' tall and weighs approximately 2,000 pounds. The Wagon Master served as a crucial element to wagon trains, guiding their members west and looking after the families and their supplies. Ed's Hunter Group portrays the constant need to provide additional nourishment and supplement the families' meals with meat.

               

              הנה כמה דוגמאות של הפסלים שהכי משכו את ליבי, נכון שהצילומים שלי לא מקצועיים כמו שאפשר לראות בצילומים שמופצים על ידי ראשי אומהה, אבל זה שלי.

               

               

              ''

               

              ''

               

              ''

               

               

              ''

               

              ''

               

               

              אבל לא רק פסלים יש באומהה, יש גם פארקים מטופחים להנאת התושבים

               

              ''

               

              מסעדות טובות לא חסר, זו בתמונה היא כניסה למסעדה אפלולית ונהדרת באמצע הדאונטאון

               

              ''

               

              אז אני לא אומרת שאומהה היא "בדרך ל..." אבל אם יזדמן לכם לבקר בנברסקה, אני מציעה להתעכב כיומיים באומהה, יש הרבה יותר לראות ממה שחושבים.

               

              ועוד צילום אחרון של פסל סביבתי מקסים

               

              ''

               

              אחרית דבר. 

              אחרי שהתפעלתי כל כך מאומהה טפחה המציאות העצובה על פני בכתבה שהתפרסמה היום 9.3.2017 בעתון הארץ. אומרים שאורח לרגע רואה כל פגע, מסתבר שזה בדיוק הפוך. לא רואים כי זה מוסתר מהתיירים.

              וכך נאמר במאמר :

              ..."כמו ברבות מהערים הגדולות בארה"ב, התשתיות באומהה קורסות. זו בעיה שהחריפה בשל עשרות שנים של הזנחה, אך הפתרון של אומהה הוא קיצוני: לגרוס רחובות סלולים, וכך לחסוך בעלויות אחזקתם.

              "זה לא מוצא חן בעיניי, ובוודאי לא בעיניהם של האנשים שגרים ברחובות האלה", אמרה ראשת העיר הרפובליקאית ג'ין סטות'רט, שתקופת כהונתה הראשונה מתקרבת לקצה. "אנחנו מפגרים ב–50 שנה בערך יחסית למקום שבו היינו אמורים להיות, בכל הנוגע לתיקון ולכיסוי מחדש של הכבישים. אין ביכולתי לחסל בשלוש או ארבע שנים הזנחה של 50 שנה....

              רוב הרחובות הבעייתיים של אומהה נסללו לפני עשרות שנים על ידי יזמים שרצו לחסוך בהוצאות וסללו באספלט במקום בבטון, ולא בנו מדרכות ומערכות ביוב נאותות. אומהה סיפחה שכונות מגורים שנראו כמו פרברים, אך היו בהן כבישים שלא נבנו בהתאם לתקנות העירוניות.

              במשך שנים שררה "הפסקת אש" לא נוחה: צוותים עירוניים מילאו בורות בכבישים וביצעו עבודות תחזוקה, אך דרשו מהתושבים לשלם אם הם רצו שהכבישים ייסללו מחדש.

              כתוצאה מכך אותם כבישים תויגו כ"לא משופרים" והם מהווים כ–6% מכבישי אומהה. כשהעלויות החלו לנסוק, חדלו למלא את הבורות. וברחובות בעייתיים במיוחד הפכה העיר את כבישי האספלט לדרכי עפר — מראה מוזר בשכונות של המעמד הבינוני והגבוה במרכזה של עיר.....

              http://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.3917712

              דרג את התוכן:
                16 תגובות   יום ראשון, 19/6/16, 14:52

                ויסבדן – מכורה שלי

                 

                חיפשתי את פירוש המילה מכורה ומצאתי את שירה של לאה גולדברג וכמה corny שזה נשמע, אהבתי, ומתאים לי לפוסט הזה.

                 

                מכורה שלי, ארץ נוי אביונה - 
                למלכה אין בית, למלך אין כתר. 
                ושבעה ימים אביב בשנה 
                וסגריר וגשמים כל היתר

                 

                בקיצור, אחרי שנודע לי שלא יהיה סדר משפחתי מורחב ואף אחד לא יתמרמר או יבכה אם לא נתייצב (איו הקלה) החלטנו, מה שנקרא מעכשיו לעכשיו, לבקר חברים בגרמניה שכבר מזמן הפצירו בנו לבוא. כמה ימים לפני הסדר המראנו לפרנקפורט, עדיין לא היתה הסתערות על נתב"ג. טסנו בטיסת אחר הצהרים, מנסיון, מאד נוח לא לקום באמצע הלילה ולהגיע טרוטי עיניים מוקדם בבוקר למקום כלשהו בעולם. הזמנתי מלון לשבוע במרכז ויסבדן, זו העיר בה משפחת אבי התגוררה בה מאז סוף המאה ה-18.

                 

                עיר גשומה וחמה בקיץ, ודי קפואה בחורף. יושבת במעין עמק, מוקפת הרי הטאונוס, עיירות וכפרים למכביר. גם יין טוב.

                 

                ''

                 

                 

                בפעם הראשונה שבקרתי בה זה היה כשאבי עוד היה בחיים וטלפנתי אליו משם ואמרתי לו "אני בויסבאדן שלך" והוא, לראשונה בחיי, פרץ בבכי. מאז שנפטר, השתדלתי מדי כמה שנים לבקר בעיר המקסימה הזו השוכנת כ-50 ק"מ מערבית לפרנקפורט וקרובה לריין. עיר עם קזינו ענק, מעיינות חמים, רחובות הליכה מקסימים עם חנויות יוקרה לצד מוכרי שמאטס. עיר תוססת עם חיי לילה ומסעדות ולי היא מזכירה תמיד את אבא, למרות שהבית הגדול שכל המשפחה גרה בו נהרס ונבנה אחר תחתיו,  יש שם כמה אבני מעידה לזכר כמה בנות דוד שנספו בשואה.

                ''

                 

                אבני מעידה במדרכה לפני הבית שהיה באמצע רחובות ההליכה של היום

                 עוד על אבני מעידה (קישור בגרמנית וקישור באנגלית)

                http://www.am-spiegelgasse.de/willkommen-in-der-spiegelgasse/geschichte-und-erinnerung/stolpersteine/

                http://www.stolpersteine.eu/en/

                 

                  

                החברים באו לקחת אותנו מהשדה הענק בפרנקפורט ותוך חצי שעה היינו במלון, שם נתנו לנו חדר אמנם קצת קטן אבל לאחר מספר ימים החליפו לנו לחדר גדול ונאה ומשם יצאנו כל בוקר לחפש לנו ארוחת בוקר שונה.  לעיתים ישבנו בגינה של המלון ונהננו מאוויר קריר ושלווה.

                 

                ''

                 

                גם קונדיטוריה נהדרת ישנה במרכז העיר עם מגוון עוגות מדהים. אכלנו שם בוקר, ואחר הצהרים קנינו מבחר עוגות גם לחברים.

                 

                ''

                 

                בערבים, החברים דואגים שנלך למסעדות החדשות שנפתחו, האוכל אף פעם לא מאכזב משום מה. עשינו גם קצת שופינג, לא שיש מציאות בגרמניה, הכל יקר למרות שהיורו כבר לא יקר בהרבה מהדולר.

                 

                אבל באתי גם למטרה אחרת. יש מוזאון שנקרא גרמנית

                Active Museum in the Spiegelgasse for German-Jewish History in Wiesbaden.

                ומטרתו

                ...to make people aware of the German-Jewish legacy in their common culture. Traces of Jewish life are preserved and displayed. Alternating exhibitions are held at regular intervals in the building located at Spiegelgasse 11. This museum has an extensive specialized library and an archive. The Museum Society also looks after the city's Jewish cemeteries and memorials, such as the memorial of the former synagogue at Michelsberg in the city center.

                http://www.am-spiegelgasse.de/

                 

                 

                הם פנו אלי ושאלו האם יש לי תמונות של הורי ושל ויסבדן מהתקופה ההיא של שנות העשרים לפני עליית הנאצים לשלטון בעיר ב-1933. היו לי לא מעט תמונות, היו לי גם תמונות של מקומות שלא ידעתי לשייך אותן ושם עזרו לי לפענח דברים שכתובים גרמנית וגם לשייך תמונות למקומות. חלק מהתמונות הבאתי איתי והן נעלמו בשלב כלשהו בעת הביקור, לצערי, אבל לא לפני שהן נסרקו, כך שהעבר לא נעלם לגמרי, הוא שמור במכורה של אבי ומשפחתו, ויסבדן.

                ''

                 

                אבא וחבר צועדים להם בנחת באחד הרחובות היפים בויסבאדן.

                 

                עוד שני קישורים על היהודים בויסבאדן

                http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/valley/wiesbaden/nazi_regime.asp

                 

                המוזאון לזכר יהדות ויסבאדן

                http://www.am-spiegelgasse.de/he/history-and-commemoration/

                 

                 

                תמונות של ויסבאדן

                 

                רחובות ההליכה

                 

                ''

                 

                 

                 עירית ויסבאדן

                 

                ''

                 

                בנין המרחצאות

                ''


                יש באר מים שבתחילת המאה ה-20 השתמשו בה האופה והקצב של העיר לצרכיהם, כיום הבאר

                משמשת רק לשתית מים

                 

                ''

                 

                 

                ''

                 

                אני מאד אוהבת לבקר בויסבאדן, העיר שנשארו בה רק מעט מאד יהודים כיום וגם הם לא התושבים היהודיים המקוריים אלא עולים מברית המועצות. אבל מה זה משנה, בשבילי כל ביקור מהול בעצב ושמחה.

                 

                חשבתי לסיים בעוד צילום של העוגות הפנטסטיות או אולי מבנה יפה של העיר אבל אין הרבה דוכני פירות וירקות במרכז העיר והאחד שמצאנו היה מטופח כמו העיר עצמה ואיתו אסיים פוסט זה.

                ''
                 

                דרג את התוכן:
                  9 תגובות   יום ראשון, 4/10/15, 11:37

                  החגים בעיצומם. נמאס כבר לעשות קניות, לבשל, לאכול לשטוף כלים, לארח, להתארח, דיייייי. אז נכון שהטיסות יקרות ולמי שיש סבלנות לסבול עוד כמה ערבי וימי חג, שיחכה ל"אחרי החגים" כי אז הכל נחתך בחצי. אבל לי הסבלנות נגמרה. לצאת ועכשיו זו היתה המטרה. כמה ימים לפני יום כיפור, חיפוש קל באינטרנט נתן מידע על טיסות, השוואת מחירים ויעדים לאן כדאי לטוס כאשר היעד היה לי ברור מלכתחילה.

                   

                  ''

                   

                  לפני כשני עשורים בילינו כמה ימים במיירסבורג Meersburg שלחופי הבודנזה (יש שקוראים לאגם הענק הזה המשותף לשלוש מדינות: אוסטריה, גרמניה ושוויץ, אגם קונסטנץ). זו היתה חופשה קסומה ותמיד רציתי לשוב לשם.

                   

                  ראיתי אז בחטף את לינדאו, מין פנינת תיירות על אי קטנטן בצד המזרחי צפוני של האגם. שאפתי לשוב לשם. אפשרויות הטיסה היו: זלצבורג (דרך וינה), מינכן וציריך. למרות שציריך היא תמיד האופציה הכי יקרה, בחרנו אותה כי לקחנו טיסת אח"צ שמגיעה בסביבות 7:15 בערב ומציריך ללינדאו זה רק 139 ק"מ על אוטוסטרדה שוויצרית ברובה.

                   

                  ''

                   

                  כאן רואים בצד שמאל את המעבר של הרכבת (ושביל ההליכה) מהיבשת שם גרנו עד לאי. 15 דקות מרהיבות של הליכה.

                   

                  אחרי שהזמנתי טיסה היה צריך לחפש מגורים. כבר שנים שאנחנו לא מתאכסנים בבתי מלון אם השהות היא מעל 3 ימים. בדירת נופש יש מרחב מחיה lebensraum אומרים הגרמנים ופתחו במלחמת עולם על העקרון הזה. הפלוס הוא שאפשר להכין לבד ארוחות שהמצרכים אליהן נאספים בצורה אקלקטית מכל מיני סופרמרקטים ושווקים. 

                   

                  זו בהחלט עבודת פרך לחפש דירת נופש. צריך לעבור על כמה אתרים, ושם לחפש בין מאות או עשרות דירות נופש, להבין בין השורות מה חסר ומה לא נאמר, והאם מה שהובטח יקויים ואם לא, עד כמה זה יהיה נורא. היה קצת מאוחר לחפש דירות אבל ספטמבר כבר אינה עונה בוערת. אז באתרים כמו AirBnB או Home Away  ודומיהם, אין מבחר גדול בטח לא לאזורים פחות ידועים או מבוקשים כמו לונדון, פריז ורומא. אז נכנסתי לאתרים גרמנים ושם היה מבחר, אמנם כבר לא גדול אבל עדיין סביר. כתבתי לכ-8 או יותר בעלי דירות להשכרה. לאחר מיון, נשארתי עם דירה אחת. התמונות לא היו ממש ברורות, כורסא אדומה ענקית וטלויזיה בסלון? בקיצור התמונות לא גילו לי הרבה אבל מה שהיה נראה, היה סביר.המחיר לא היה זול, אבל לינדאו יעד תיירותי מאד מבוקש בעיקר תיירות פנים, פחות מחו"ל. הפצצתי את בעלת הדירה באימיילים עם שאלות מרובות כגון: איפה יש סופר בסביבה, כמה עולה הדלק, איפה יש קונדיטוריה מופלאה (אני חובבת עוגות עם קצפת) ועוד ועוד. כבר היו לי מקרים שבעלי דירות התנערו מההסכמה לאחר מטר השאלות שלי אבל לא כאן. האשה היתה אדיבה, ענתה מהר ולענין. זה כבר היה כיף. בחרתי שלא לגור בתוך האי בגלל בעיות חניה ותנועת רכב מוגבלת. הדירה שמצאתי היתה ליד מעבר של הרכבת ושביל הליכה שקישר בין היבשה והאי. 15 דקות מהבית עד למרכז האי לינדאו.

                   

                  ''

                   

                   

                  הגענו לציריך בזמן, קבלנו רכב שכור שלא תאם את ההזמנה, הצלחנו לשרוף את הקלאץ', להחליף רכב, לנהוג שעתיים בחושך ולהגיע סוף סוף לדירה. היינו הרוגים אז לא כל כך הסתכלנו בדירה. בעלת הדירה דאגה לנו ללחמניות, חמאה גבינה וקצת ירקות (על פי בקשתנו) כך שהיתה לנו ארוחת בוקר. איזו דירה מושקעת זו היתה. גודלה כ-90 מ"ר, סלון ענק עם שתי ספות כורסאות וטלויזיה HD ענקית וכמובן תנור לימי חורף קרים. מטבח מאובזר עם פינת אוכל ל-6 אנשים. חדר אמבטיה עם שני כיורים, ג'קוזי, ומקלחת וחדר שינה עם שתי מיטות חדישות. נכון, קומה שלישית בלי מעלית אבל חיש מהר הסתגלנו לעלות ולרדת.

                   

                  ''

                  רחובות ההליכה של לינדאו

                   

                  טיילנו כמעט כל יום לאי ברגל במזג אוויר יחסית לישראל ממש קריר, איזה כיף אחרי קיץ נוראי שטרם נגמר. יש כחמש מאות וששים בתים באי, כולם משופצים או בתהליכי שיפוץ. שומרים על החזות העתיקה. יש מסעדות ובתי קפה וסיורים (רק בגרמנית) עם הסטוריה מעניינית.

                   

                  ''

                  הבנין ההסטורי המצוייר של עירית לינדאו לידו מימין הבנין החדש (אדום כהה)

                   

                  ''

                  רח' מקסימיליאן, רחוב ההליכה הראשי. בית קפה עם מגן דויד, מוזר בהחלט. 

                   

                  ''

                   

                  הנמל הקטן והמקסים של לינדאו.

                   

                  ''

                  גם אגדות האחים גרים קשורות ללינדאו. על רפונזל שמעתן/ם? הצמה שבעזרתה עלתה המכשפה הרעה וגם המחזר הנלהב וכל שאר הקורות הזוועתיות והסוף הטוב, תקראו בעצמכם.

                   

                  אחרי שלושה ימים החלטנו לטייל קצת בסביבה. נסענו למיירסבורג (שהוזכרה למעלה) העיר העתיקה לא השנתה, קסם של מקום.

                   

                  ''

                  מיירסבורג

                   

                  יום לאחר מכן נסענו לפרידריכסהאפן Friedrichshafen העיר נראית כלא מעניינת אבל טיול במרכז העיר הניב שלל תמונות של פסלים ונסיון של ראשי העיר לתת לעיר צביון יותר תיירותי.

                   

                  ''

                    פסל ליד רחבת העיריה של פרידריכסהאפן

                   

                  ''

                  פסל האווזים? מוטיב חוזר בערים רבות. ליד רחבת עירית פרידריכסהאפן.

                   

                  יום אחר נסענו לממינגן Memmingen עוד עיר שמורה. חלק מהערים הופצצו קשות במלחמת העולם השניה ושוחזרו די בהצלחה (אומרת זאת כמי שלא מבינה הרבה בשיחזורים אבל המראה הכללי היה מוצלח).

                   

                  ''

                   

                  בית עם פרחים בממינגן

                   

                  ''

                  רחוב עם תעלת מים בממינגן

                   

                  ''

                  חמישה שערים יש לעיר הזו והמגדל הזה בממינגן.

                   

                  היינו בראבנסבורג Ravensburg  אבל למטרות ביקור בבית חולים ולא היתה לנו סבלנות לטייל למרות שגם בעיר הזו יש הסטוריה ובתים משופצים. בכל מקום עשיתי טעימה של עוגת קצפת עם שתיה חמה כלשהי. ההבדלים בטיב היו גדולים, ככה זה.

                   

                   

                  ''

                   ולסיום הנה פסל סביבתי? קיבלתי הסבר על הפסל אבל האמת? לא הצלחתי ממש להבין. זה אמור להראות את התוצרת או התעשיה או העיסוקים של לינדאו בעבר, שיכר מתפוח ואגס (פסל של תפוח ופסל של אגס) ועוד שלושה פסלים שמצביעים על תעשיה מקומית בהסטוריה של לינדאו. אי מקסים, חוויה מעניינת לכל חובבי ההסטוריה מחד וטבע מאידך. ובשיטוטי באינטרנט מצאתי את ההסבר לפסל שנקרא באר הטפשים Narren Brunnen . (ההסבר לא תאם בדיוק למה שהוסבר לי אבל שיהיה) הפסל הוא  Michael Veit  הפסל משנת 1989:


                  There were five interesting figures, which are carnival figures, each wearing masks worn by Lindau's guild of carnival fools 

                  The five figures are 
                  . Binsengeist 

                   Pflasterbutz                  

                                                    (Moschtkopf (Apfel 

                  .Kornköffler 
                  (Moschtkopf (Birne 
                  all who symbolize the Swabian-Alemannic carnival, which is celebrated in Lindau. Every year, the fools take over the government of their towns and villages between Fat Thursday and Ash Wednesday. Many processions with all kinds of characters, make their way through the streets during this time.

                   

                  בדרך לציריך עצרנו עוד בקונסטנץ לכמה שעות.

                   

                  ''

                   

                  ההסטוריה שלה מתחילה בתקופת האבן, דרך הקלטים, הרומאים, בכירי הנצרות קבעו בה מושבם. בשנים 1414 - 1418 התקיימה בקונסטנץ ועידת קונסטנץ, בה דנו בגורל האפיפיורות ובגורלו של יאן הוס, אשר הועלה על המוקד בעיר ב-1415. יש עוד המון מידע למי שמעונין/מעוניינת לבקר שם. היינו שם כמה שעות, רוח קרה

                  דחפה אותנו לחזור לרכב ולהגיע לטיסה שלנו הביתה.

                   

                  8 ימים נטו טיילנו בבאווריה בחלקה הדרומי ומאד נהננו ממזג האוויר, הנוף, ההליכה ליד אגם מים, השקט והשלווה.

                  דרג את התוכן:
                    9 תגובות   יום שלישי, 1/7/14, 18:13

                    אין כמו חיפוש יעדים, לפנטז על מקום שטרם ביקרנו בו, קרקע בתולה יעני, רק עבורנו כמובן. אז איפה עוד לא טיילנו בארה"ב? הילדים טיילו כבר ברוב המקומות השווים פרט לאלסקה ושם דווקא היינו. פתחנו מפה, בדקנו את המדינות שטרם בקרנו בהן, מה יש לראות שם ובעיקר מה אפשר לראות כאשר מזג האוויר עדיין לא לגמרי יציב בחלק מהמקומות (סוף מאי) ו"גילינו" את מיין.

                     

                    ''

                     

                    המפה מראה חוף בעל אלפי מפרצונים, עיירות קטנות מנקדות את הכבישים, המרחק מבוסטון לא גדול מדי (כי לשם התכוונו לטוס). למזלי היה לי מכר שגר במיין כבר עשרות שנים ומכיר את המדינה על בוריה. במשך מספר שבועות הוא כתב לי הצעות מפורטות לטיול, מה לראות, איפה, כמה זמן להקדיש וכד'. אכזבתי אותו קשות כשאמרתי שכל הטיול מתוכנן לשבוע ומתוכו יומיים ירדו לטובת בוסטון. למעשה הוא היה די מזועזע. לא היתה לי כל דרך לפייס אותו.

                     

                    ''

                     


                    מה אורזים? קר? מאד קר? אולי גם יהיה חם? בקיצור ארזנו, כרגיל, מעל ומעבר, העיקר שנהיה מוכנים. טסנו לבוסטון והגענו קרוב ל 5 אח"צ. לקחנו את הרכב (המהמם שקבלנו בשדה, טויוטה סיינה חדשה לגמרי) ויצאנו לדרך. לא קל לצאת מבוסטון אבל הג'י.פי.אס שלנו לא איכזב וכעבור שעה עצרנו על הדרך לאכול ארוחת ערב והמשכנו עוד שעה וחצי ועצרנו ללינה במלון שהזמנו מראש בעיר ששמה ברונסוויק. התארגנו במלון וחפשנו משהו לנשנש והתברר שיש בעיר ג'לטריה עם 5 כוכבים (ילפ). לא הססנו וקפצנו לאכול בעשר בלילה גלידה, בחנות שהיתה מפוצצת עד אפס מקום. הגלידה היתה אכן טובה מאד.

                     

                     התמונה כאן אינה של גלידה אלא של חנות עם פופקורן (מתוק) וצבעוני, אמריקאי למהדרין

                    ''

                     

                    למחרת היה יום הזכרון האמריקאי, המכר שלי הציע לא להכנס לאף עיירה בדרך כי בכולן תהיינה תהלוכות לכבוד יום הזכרון. אז עקפנו וטסנו לנו על כביש 95 לא בלי לעצור 4-5 פעמים לשלם מס (Toll) כשהמטרה היא הדזרט אילנד, אי שמחובר עם גשר ליבשה, אי שבתוכו יש פארק יפיפה. אנשים נוהגים לטייל באזור ימים ושבועות אבל אנחנו, טיילים זריזים שכמונו, מאחר והשעה שהגענו היתה יחסית מוקדמת נסענו ישר לאקאדיה פארק, שלמנו כניסה והסתובבנו עם הרכב להנות מהנוף הנהדר של מיין שכולו ים, מפרצים, סירות, ירק ובתים קטנים מטופחים.

                     

                    מבט ממרכז פארק אקאדיה על הנוף

                     

                    ''

                     

                     

                    את הלינה הזמנו מראש. בגלל החג רוב בתי המלון ודירות הנופש היו תפוסים או שהחמירו בתנאים ודרשו לינה של שבוע או שלושה לילות לפחות כשאנחנו רצינו רק שני לילות. מצאנו בית שהתאור עליו היה כמעט אידאלי למעט שהיה רק חדר אמבטיה אחד וזה מעט לשישה מטיילים. כשהגענו לבית חטפנו ג'אננה. היה ריח של עובש נוראי והתלווה לזה ריח של כלבים. צלצלנו לבעל הבית והוא טען שאין שום ריח. סכמנו לדבר בבוקר. אחרי לילה ללא שינה בגלל הריח הנוראי צלצלנו אליו ואמרנו שאנחנו חושבים לעזוב ושיחזיר לנו את הכסף. כמובן שהוא לא החזיר ואנחנו כתבנו חוות דעת נוראית על הבית שלו. נאלצנו להוציא עוד כמה מאות דולרים על לינה במלון שהשקיף על הים והיה מקסים ומפצה על עגמת הנפש.

                     

                    ''

                     

                    טיילנו לכל מפרצון אפשרי, צלמנו את המגדלור שמופיע על הבולים האמריקאים,

                     

                    ''

                     

                     

                    נכנסנו למסעדות מומלצות הן על ידי המכר והן על ידי YELP. ארבעה ימים של עיירות מקסימות מתויירות (הטענה של המיינ'ים היא שיש להם קיץ קצר בן כשלושה חודשים ועליהם לnקסם רווחים). אכלנו המון מאכלי ים, סרטנים, צדפות, שרימפים וכו'

                     

                    לובסטרים

                    ''

                     

                    סקלופס בסלסלה עם הצ'יפס והמיונז טעים טעים.

                     

                    ''

                     

                     

                    והסירות שמביאות לנו את הסרטנים (כלובים שמחוברים להם מצופים צבעוניים להראות היכן הכלוב ולמי הוא שייך).

                     

                    ''

                     

                    נהננו מכל רגע. שתינו קפה בעיירה בשם קמדן, לא חשוב מה היה טעמו של הקפה, הנוף הנוף היה שווה כל דולר

                    ''

                     

                    נקיק הרעם מקבל תשומת לב תיירותית. הגלים מתנפצים לתוך הנקיק אבל לא כשאנחנו בקרנו שם 

                     

                    ''

                     

                    ווביום החמישי של הטיול ירדנו חזרה לבוסטון.

                     

                    נפרדנו ממיין בהרגשה שאולי לא ראינו הכל אבל לפחות טעמנו מהרוב ושזו היתה חוויה מקסימה, למעט בית הנופש המסריח. ביום שישי יצאנו לנו מוקדם יחסית בבוקר לכיוון בוסטון.

                     

                    בוסטון. מה יש לראות בבוסטון? או, שאלה טובה. יש את דרך החירות (Freedom Trail) מסע בעקבות העצמאות האמריקאית. אפשר ללכת לבד עם הסברים מקוצרים, אפשר לשלם למדריך קבוצתי 15 דולר לאיש ולשמוע הסברים מורחבים. הלכנו לבד עם המפה וההסברים לאחר שלוש שעות התעייפנו וטרם הספיקונו לראות הכל. אז המשכנו למחרת.

                     

                    המרפסת ממנה נאמו אנשי המהפכה

                     

                    ''

                     

                     

                     

                    טיילנו באזורים אופנתיים, אכלנו במסעדות טובות עד מעולות והמחירים בהתאם. בסיכום עיר נחמדה בוודאי לא מאסט אבל אם כבר נמצאים בסביבה שווה לעשות סיור של יומיים בעיר. גם בתי המלון יקרים רצח והחניה בכלל זוועתית או שערורייתית מבחינת מחירים. אז תחליטו לבד האם כדאי לכם או לא.

                    כמה תמונות להמחיש את חווית בוסטון:

                     

                    חוויה היסטורית שמוגשת בצורה משובבת נפש, מצחיקה ומבדחת ומשתפת ילדים ומבוגרים והיא ביקור על אניית התה המפורסמת שממנה נזרקו לים חביות התה כהתגרות בבריטים (אתם רוצים לדעת יותר? חפשו מסיבת התה של בוסטון)

                     

                    ''

                    אונית התה

                     

                    גם אנדרטת שואה מרשימה הוקמה בבוסטון והיא נמצאת גם על שביל החירות או דרך החירות.

                     

                    ''

                     

                    לנו באזור של בוסטון שנקרא ברוקליין, מחירי בתי המלון היו טיפה יותר שפויים אבל החניה ללילה? 30 דולר.

                    בקרנו במוזאון המדע, בשווקים, נסענו להארווארד וקיווינו שהנכד יוכל ללמוד שם יום אחד (הכל תלוי בחסכון שיצטבר).

                     

                    היה שבוע גדוש ומלא ומיין שווה ביקור, אני ממליצה (כמו הזותי בטלויזיה).

                    דרג את התוכן:
                      11 תגובות   יום שבת, 2/11/13, 18:26

                      השנה (בניגוד לשנים הקודמות) שוב לא היינו צריכים לשבור את הראש איפה נבלה בחג המולד. הבן החליט על שבתון בסנטה ברברה שבקליפורניה. מאחר ועוד לא היינו שם ומאחר שהוא רצה שנהיה אתם דווקא בספטמבר, שמחתי לנסוע למרות הטיסה האינסופית לשם. לפחות הפעם לא נוסעים בחורף. קליפורניה בספטמבר התאימה לי כמו כפפה ליד. בשעתיים שבילינו על האוטוסטרדה משדה התעופה בלוס אנג'לס עד סנטה ברברה ראינו ים ועוד ים, בתים שמשקיפים על הים, חיכינו בקוצר רוח לראות את סנטה ברברה, עיר שבנויה מהים עד ההרים.

                       

                      ''

                      תמונה מס. 1 מבט מההרים עד הים

                       

                      הבית שהם שכרו היה באחד הרחובות השקטים של העיר. רוב הבתים בני קומה אחת או שתיים. הכל ירוק ומטופח, אבל לא בצורה מוגזמת. הנקיון בכבישים בלט, הצמחיה בעיקר טרופית או כזו שמתאימה למזג האוויר שדומה מאד לישראל רק יותר ממוזג, פחות קיצוניות בטמפרטורות. 

                       

                      ''

                       תמונה מס. 2, קקטוס מוזר גדל לו בחצר הבית הזה.

                       

                      ההרכב של האוכלוסיה בעיני המתבונן מהחוץ הוא שחלק גדול של נותני השירותים הם היספנים. מכוניות יוקרה גומעות את הכבישים, עיר מטופחת, ללא גורדי שחקים, ווילות מדהימות שמשתרעות להן מהים ועד ההרים.

                       

                       

                      ''

                      תמונה מס. 3 היא של מועדון הגולף המקומי

                       

                      חניונים בשפע ליד אזורי הקניות במרכז העיר ללא תשלום (עד 75 דקות).  יש ברחוב הראשי כמה חנויות יוקרתיות כמו סאקס פיפס אווניו ונורדסטרום ובוטיקים עם מיטב האופנה, המון בתי קפה ובתי קולנוע. הלכתי לבדוק סטטיסטיקה האם מראה עיניים מוכיח שצדקתי או שמא יש טעות אופטית. אז למדתי שב-2012  חיו בעיר קרוב ל-90 אלף איש ואישה (במספר שווה) כאשר ההכנסה הממוצעת היתה ב-2011  כ-60,500 דולר לשנה.  54% מהתושבים לבנים 38% היספנים.  התושבים מרויחים יותר מהממוצע בקליפורנה וגרים בבתים ששווים כמעט פי שלושה מהממוצע בקליפורניה.

                       

                      ''

                       תמונה מס. 4 - פינת חמד באחד מרחובות ההליכה.

                       

                      לעיר כשמונה חופים מסודרים עם חניה, דשא, ללא מטקות, טרקטורונים וכלבים שמחרבנים בחול אבל גם ללא סככות נגד שמש, די מפליא עם כל המודעות לסרטן העור.

                       

                      ''

                      תמונה מס. 5 - אחד החופים


                      מבחינה קולינרית יש מבחר מסעדות גדול מאד, מהיקרות ביותר עד לרשתות הזולות. סופרמרקטים מלאים בשפע כל טוב. צריך הרבה כסף כדי לגור שם. השכירות גבוהה, הבתים לקניה יקרים, כאמור, המזון והמסעדות לא זולים אבל יופי של רמת חיים למי שממונו בכיסו.

                       

                      ''

                      תמונה מס. 6 - פינת חמד חצר של בית קפה ועוד כמה חנויות במדרחוב.

                       

                      יש גם כמה משפחות ישראליות בעיר,רובן חיות שם מעל עשור ונהנות מנוחות כלכלית, כמן כן גרים בעיר המון יהודים אמריקאים שממלאים בחגים את שני בתי הכנסת בעיר.

                       

                      אז מה עשינו שם במשך חמשת השבועות? טיילנו בנחת. ראינו את המיסיון שהוקם בסנטה ברברה ב-1786. אנשי המיסיון דאגו לאחד משבטי האינדיאנים שחיו שם, לימדו אותם לארוג נתנו להם אוכל והפכו אותם לנוצרים טובים. ביקור במיסיון, חובה.

                      http://www.santabarbaramission.org/

                       

                       

                      ''

                       תמונה מס. 7 - המיסיון הישן - The Old Mission

                       

                      בקרנו גם במוצב הראשון של הצבא הספרדי שמהווה כיום מוזיאון מקומי במרכז העיר. הלכנו עם הנכד למשחק כדורגל בקרפנטריה, עיירה ליד סנטה ברברה בה התקיים גם פסטיבל אבוקדו. גם בפסטיבל הלימונים היינו. המוני אנשים מצטופפים סביב הבוטק'ס עם האוכל, ומוצרי עבודת יד, וכמובן גם המטרה לשמה באנו כמו אבוקדו או לימונים.

                       

                      ''

                      תמונה מס. 8 -  האבוקדו

                       

                      והשיא היה פסטיבל פירות הים שסנטה ברברה משופעת בהם, הנה קיפוד הים שנחרץ גורלו להאכל על ידי בן זוגי וגם ערמות הקיפודים שניצודים ללא רחם. הטעם? מוזר אבל טעים אומר האיש.

                       

                      ''

                       תמונה מס. 9 - הקיפוד שנאכל

                       

                      ''

                       

                      תמונה מס. 10 - הקיפודים שניצודו 

                       

                      איך הייתי מסכמת את השהות שלנו? הלכנו לים אמנם עם סווטשירט כי היה קריר, אבל היה מקסים.

                       

                      ''

                      תמונה מס. 11 - הים.

                       

                      עשינו קניות, תחזקנו את הבית, השתעשענו עם הנכדים המקסימים וספגנו אותם לתוכנו כדי שיספיק לנו עד שנראה אותם שוב ב-2014. אם ירצה הגורל. 

                       

                      ''

                      תמונה מס. 12 - סתם גינה באמצע הדאונטאון של סנטה ברברה, קסם של מקום.

                      דרג את התוכן:
                        22 תגובות   יום שישי , 8/2/13, 12:30

                         

                        כמו בכל שנה ההתלבטות היתה לאן לנסוע בחופשת חג המולד עם הילדים. כמובן שרצוי מקום חם, עם חוף ים וגם שיהיה מה לעשות כאשר לא נמצאים בים. המחירים של ההפלגות לקריביים מרקיעי שחקים. אפשר לטוס לאחד האיים כאשר ישנם בתי מלון בשיטת הכל כלול, אבל אצלם כמו אצלנו בחגים, המחירים מופקעים. בפלורידה ודרום קרולינה כבר היינו אז החלטנו לנסוע לטקסס אם כי חלק מאתנו כבר היה שם ולא ממש התפעל.

                         

                        טסנו ליוסטון ולקחנו משם רכב ונסענו ישר מהשדה לסן אנטוניו. למה לא טסנו ישר לסן אנטוניו? הרעיון היה לקחת את הרכב ולהחזיר באותו שדה כלומר לעשות סבוב מלא. לאחר מכן התברר שדווקא בחברה בה שכרנו את הרכב אלאמו לא היו מחייבים אותנו על לקיחה בסן אנטוניו והחזרה ביוסטון אבל זה כבר היה מאוחר מדי כי הזמנו בתי מלון והתכנית יצאה לדרך.

                         

                        הגענו לסן אנטוניו למלון המשתייך לאחת הרשתות Springhill Suits מלון שבמחיר נכללה גם ארוחת בוקר ובריכה קטנה. המלון חביב ונמצא ליד האטרקציות המעטות שיש לסן אנטוניו להציע. האטרקציה העיקרית היא מבצר האלאמו כמובן.  אם אתמצת את מה ששמעתי וקראתי בזמן הסיור: 200 איש נהרגו על מבצר שאיש לא רצה או צריך. אבל, זה היה מאבק נגד המקסיקנים ולכן מוקדש למבצע חסר התוחלת הזה אתר הנצחה. התמונות עדיין לא כולן אצלי ולכן תמונה של האנדרטה לזכר....

                         

                        ''

                         

                         

                         

                        בסן אנטוניו יש קניון חביב בנוי על תעלת מים שמקיפה את מרכז העיר. סיור בתעלה על סירה דחוסה בתיירי חג המולד היא בילוי זמן חביב ביותר. רואים בתים, שומעים ספורים, צורת הכרות מזווית שונה. נסענו גם באוטובוס קצת לטייל בעיר אבל אין הרבה מה לראות מעבר למרכז. מה שמאפיין את הערים בטקסס זה שהן פרושות על מרחבים עצומים.

                         

                        הקניון, התעלה והסירה

                         

                        ''

                         

                         

                        מלון מהמאה ה-19 במרכז העיר מציע בימי ראשון  בראנץ' רציני. Colonial Room Restaurant הוא נקרא.  יש גם פסנתרן. המלון ובעיקר חדר האוכל נראה כפי שנראה לפני 100 ומשהו שנים. זו היתה חוויה מאד נעימה לארח שם חברים וליהנות גם מאוכל לא רע וגם מנוסטלגיה היסטורית.  התמונה אינה שלי אלא הועתקה מהאתר של המלון (Menger hotel).

                        http://www.mengerhotel.com/san-antonio-restaurant/index.cfm

                         

                        ''

                         

                        מסן אנטוניו ירדנו לחוף הים. קיווינו שיהיה חם אבל לכבודנו טקסס לבשה חזית קרה. הומלץ לנו לבחור בגאלבסטון כמקום החופשה ליד הים אבל אחרנו קצת בהזמנת בתי מלון לכן הלכנו למקום השני קורפוס כריסטי (גופתו של הצלוב) עיר לא רחוקה מהגבול עם מקסיקו. חוף הים שהוא בעצם רצועת חול בתוך הים (לכו להסתכל במפה על המפרץ Gulf of Mexico)

                        http://tinyurl.com/afvcq58


                        פראי ושומם לחלוטין בגלל הרוחות הקרות שנשבו בימים שהיינו שם אבל מקסים. החוף נשמר כשמורת טבע וזה גם היופי שלו .

                         

                        ''

                        ''

                         

                         

                        אז מה עשינו בקורפוס כריסטי? אין מרכז עיר, יש כמה קניונים כרגיל עם אותן חנויות פחות או יותר. בחופשה הכל מלא אבל טקסס אינה יעד תיירותי כזה שצפוף וצריך להזמין הכל מראש כמו למשל בפלורידה. אז היה לנו מלון מקסים והחדרים שלנו צפו לים.

                        ''

                         

                         

                         

                        התפנקנו בארוחות טובות והילדים השתכשכו בג'קוזי ובבריכה של המלון בכיף.

                         

                        ''

                         

                        בקורפוס כריסטי החליטו לשחזר את שלושת הספינות עליהן שט (אבל לא הגיע עם כולן) קולומבוס. השחזור עם הסברים והנה גם צילום.

                         

                        ''

                         

                         

                        התמונה הבאה היא על אחת הספינות עצמן, כשרואים כמה הספינות קטנות, את התרנים הגבוהים שטיפסו עליהם ממש סכנת נפשות, תנאי המחיה הצפופים, קשה לא להעריך או להעריץ את האנשים שנסעו לגלות עולמות חדשים.

                         

                        ''

                         

                        אחרי שלושה ימים יצאנו ליוסטון. יוסטון עיר ענקית מבחינת שטח. מרכז העיר חביב אבל לא יותר מזה. חנות העוגן כלומר החנות הכי גדולה במרכז העיר זו Macy's. לכן כשהילדים טיילו במרכז החלל ביוסטון חוויה שכבר עברנו אותה, אנחנו טיילנו לנו הלוך ושוב ברחבות הדאונטאון של יוסטון.

                         

                        ''

                         

                         מבנה שהוא כולו מזרקת מים

                         

                        ''

                         

                        יש פארקים, ומוזאונים ישנם במספר לא מבוטל, אנחנו בקרנו במוזאון לאמנות יפה שם צלמנו את היצירה

                        או הפסל המבהיק והמדהים הזה.  וכך נכתב ליד היצירה:

                        Subodh Gupta, "Untitled," India, 2008, stainless steel,


                         

                        ''

                         

                        ואת התמונה המפורסמת The Corn Poppy by Kees van Dongen

                         

                        ''

                         

                        מה אומר ומה אוסיף תשעה ימים בטקסס היו חביבים ולא יותר מזה. לא ראינו שום נופים הכל שטוח ויבש למדי. חוץ מסטייק נהדר שאכלנו ביוסטון באחת ממסעדות הפאפאס המפורסמות האוכל היה סביר ברוב המקומות. גם החופשה לא עלתה הרבה אבל החלטנו שבשנה הבאה, אם הכל יהיה בסדר כמובן, נצא למשהו יותר מסעיר מבחינת נופים, או תרבות או מקומות שטרם ראינו ושווה לראותם.

                         

                        חזרנו מטקסס האמנם קרירה אבל במידה סבירה ישר לשלג

                        ''

                         

                         וזה האגם הקפוא, הילדים ניסו לזרוק אבנים והאבנים לא שקעו, איזה כיף.

                         

                        ''

                         

                         

                        והארץ מלאה ברווזים, אלפים עפים, נוחתים בכל האגמים הנה מקבץ שלהם

                         

                        ''

                        דרג את התוכן:
                          22 תגובות   יום ראשון, 4/11/12, 08:13

                          הכתבה להלן היא בקורת של זהר שביט על ספרה של מריון קפלן, שהתפרסמה במוסף תרבות וספרות של עתון הארץ ב-2.11.12  וכן באתר האינטרנט של העתון. די התרגשתי לקרוא את הכתוב כי בהיותי בת של יקים, כל טפח חדש שמתגלה לי לגבי הרקע של הורי ומדוע פעלו כפי שפעלו, ומשהו על חייהם כיהודים בגרמניה וגם על העבר התרבותי/חברתי המשפחתי שאותו לא הכרתי, מושך אותי ומרגש אותי.

                           

                          איך הומצאה האם היקית 

                          ההיסטוריונית מריון קפלן משחזרת את התפקיד המרכזי שמילאו הנשים ביצירת הוויית החיים של היהדות הגרמנית הבורגנית בגרמניה הקיסרית. על האשה הוטל להנחיל את הערכים הבורגניים החדשים לבני ביתה: סדר וניקיון, מתינות, הליכות ונימוסים טובים

                          מגדר, מעמד ומשפחה: צמיחתה של הבורגנות היהודית בגרמניה הקיסרית, מאת
                          מריון קפלן, תירגמה מאנגלית דבי אילון, הוצאת מכון ליאו בק ומרכז זלמן שזר, 2012, 446 עמודים.

                           

                                                       http://sphotos-a.xx.fbcdn.net/hphotos-snc7/c0.0.300.300/p403x403/391671_489665784401609_49828852_n.jpg

                           

                           

                          התמונה שעל כריכת המהדורה העברית של הספר המצוין והעשיר הזה מספרת בתמציות את הסיפור שהוא בא לספר: סיפור המצאתה והבנייתה של המשפחה היהודית הבורגנית בגרמניה של המאה ה 19 והמקום המרכזי שמילאו בו הנשים.

                           

                          כל הפרטים בתמונה מצטרפים לפאזל של הסיפור מאחוריה: אבי המשפחה המשופם עומד כשהוא נשען בימינו על כיסא. ידו השמאלית מונחת על פסנתר כנף. הוא לבוש בחליפה תפורה היטב, פרווה קלה מכסה את ימינו. מתחת לחליפה חולצה לבנה. הוא ענוב בעניבה בתוך ביתו, וכולו אומר אדנות. מולו, מאחור, יושבות שתי בנותיו; האחת, הצעירה, סרט בשערותיה, הבוגרת עומדת, ידיה מונחות זו על זו - עמידה המפגינה את המשמעת העצמית שרכשה. ליד הפסנתר יושבת ככל הנראה הבת הבכורה, לבושה בשמלת ערב, מנגנת בפסנתר. מהגוני והפסנתר הוא פסנתר כנף. שום פריט בתמונה אינו מרמז על כך שלפנינו משפחה יהודית.

                           

                          קפלן משחזרת לפרטי פרטים את עולמם של ה"יהודים החדשים", שצמחו כקבוצה נבדלת במרחב דובר הגרמנית במאה ה 19. ליתר דיוק היא משחזרת, ובהצלחה רבה, את התפקיד המרכזי שמילאו הנשים ביצירת הוויית החיים של היהדות הגרמנית הבורגנית בגרמניה הקיסרית. היא עושה זאת לא באמצעות דיון בחיבוריהם של אינטלקטואלים ושל סופרים, אלא בדרך חדשנית, קשה ותובענית יותר - באמצעות תיאור מנקודת מבט מגדרית של המציאות היום-יומית של החברה היהודית הבורגנית שצמחה באותם ימים; במלים אחרות, מנקודת המבט של האשה היהודייה הבורגנית.

                           

                          קפלן, כמו קומץ נוסף של חוקרים, מחלצת את הפרק הזה בהיסטוריה היהודית המודרנית מן השדה הרווי לעייפה של הדיונים בהגות היהודית, באידיאלים, במשאלות הלב, וכן מהדיון בקבוצה מצומצמת של "נשות הסלון". היא משרטטת דיוקן של שכבה חברתית חדשה ושל ההיבטים ה"מעשיים" של הופעתה. השפעתה של השכבה הזאת על ההיסטוריה היהודית המודרנית היתה מרחיקת לכת. במידה רבה אפשר לטעון שהדפוסים שנוצקו אז המשיכו לאפיין את מעמד הביניים של החברה היהודית גם מעבר למרחב הדובר גרמנית, ולאחר כן גם את אלה של החברה הארץ-ישראלית והישראלית. 

                           

                          הרבה מאוד דפוסי התנהגות, אורחות חיים וערכים שנחשבים "יהודיים", אומצו מן התרבות הבורגנית הגרמנית. כך לדוגמה, העצמת המשפחה. היא השתלבה היטב בדרישה של המדינה הפרוסית לחיי משפחה ללא דופי, ובנקיטת סנקציות קשות כלפי מי שסטו מכך:עובדי הציבור היו צפויים לפיטורים אם נתפסו מפירים את הנורמה של שמירה על טוהר המשפחה. העמדת חיי המשפחה במרכז, שנתפשה בדרך כלל כתופעה יהודית מובהקת, היתה למעשה דפוס גרמני שאומץ בהתלהבות על ידי הבורגנות היהודית בשל מעמדה המרכזי בקרב הבורגנות הלא-יהודית.

                           

                          הדיון של קפלן בחיי היום יום עוסק גם בשאלות הגדולות, הנוגעות למשבר המסורת, לתהליכי ההשתלבות, מצד אחד, ולתהליכי האקולטורציה, מצד אחר, וכן למעמד האשה ולתפקיד החיוני שמילאה בתהליכים האלה. אין זו רק הוספת ממד לדיון בהיסטוריה החברתית של יהודי גרמניה, או בכתיבת ההיסטוריה של הנשים היהודיות, אלא במבט חדש וחדשני, העושה שימוש מושכל בנתונים סטטיסטיים, בספרי זיכרונות, בספרי קהילה, בביוגרפיות ובאוטוביוגרפיות, בחומר ארכיוני מגוון וגם בחומר לא שיגרתי, כמו ספרי הבישול היהודיים.

                           

                          לכאורה זה מבט מהמטבח, מחדר המיטות ומחדרי הילדים של המשפחה היהודית. אבל דווקא המבט הזה מצליח להציג במלוא המורכבות את היווצרותו של מעמד הביניים היהודי, ומאפשר להכיר את התמורות העמוקות שעברה החברה היהודית משלהי המאה ה 18, תקופה שבה נוצרו המשפחה היהודית החדשה והמסורת הביתית שלה ונקבעו מעמדה בתוך החברה הלא-יהודית ויחסיה עמה.

                           

                          תפקידיה של האם הוגדרו במידה רבה מכוח העדרו של האב. האבות נמצאו מחוץ לבית, גם מבחינה נפשית. הם היו עסוקים בכל מאודם בבניית הקריירות החדשות שנפתחו ליהודים במאה ה 19, וראו את הבית כעוגן שמעניק תוקף ומשמעות להישגיהם בחוץ. ניצנים של קריירות נשיות החלו להופיע כבר אז, אבל כדפוס ממוסד הם נאלצו להמתין לסוף המאה, כפי שאפשר ללמוד מאחד מפרקי הספר המוקדש לשאלה זו. "כל הבית היה מאורגן כדי להעניק לגבר של הבית שלווה ונוחות על מנת שיוכל להמשיך בקריירה שלו ללא הפרעה", כתבה בזיכרונותיה רחל שטראוס, הסטודנטית הראשונה לרפואה בהיידלברג. כל זאת נעשה כדי לאפשר לאב המשפחה להתמסר לקריירה שלו נולדה הקלישאה של האם המושלת בביתה, בלי לערער, ולו במקצת, על מקומו של האב במשפחה ועל סמכותו. פרויד כתב לארוסתו: "אתן לך למשול בבית כרצונך ואת תגמלי לי באהבתך המתוקה ובכך שתתעלי על כל אותן חולשות שבגללן בזים לנשים לעתים קרובות כל כך".

                           

                          בחלוקת התפקידים בתוך התא המשפחתי ניתן לאם המשפחה תפקיד מרכזי בעיצוב פניה של המשפחה ובכינון הטקסים המשפחתיים, שהחליפו את הטקסים הדתיים. ככל שהמסורת הדתית של היהודים התערבבה בסגנון חיים חילוני עירוני ובורגני, נהפכה המשפחה לאבן הפינה של הגירסה החילונית ליהדות. היא הפכה, כותב גיאורג מוסה, "עדות גלויה לעין להתברגנות של הדתיות היהודית. הבורגנות היהודית מיהרה להחרות-להחזיק אחרי הבורגנות הפרוטסטנטית בגרמניה, שהעבירה את הדגש מן המרחב הציבורי למרחב הפרטי. כך, לדוגמה, חג המולד, שהתרכז סביב הכנסייה, החל להתאפיין בהדגשת החגיגה המשפחתית. בתוך ההקשר המשפחתי הזה פנו הגרמנים החילונים לטיפוח תרבות ה"בילדונג" כתחליף לאמונה הדתית.

                           

                          במסגרת החדשה הזאת הוטל על הנשים התפקיד של גיבוש "התרבות" (קולטוס) של חיי בית, שהתנהלו הרחק מעולם העסקים הגברי. האם היהודייה בנתה את המשפחה הבורגנית שלה כמו שמקימים מפעל, שהיו מעורבים בו הרצון לשמור על המשפחה והמורשת היהודית, בצד הרצון להשתלב בחיי החברה הגרמנית הבורגנית. כדי שהרצון הזה יצלח נדרשו לא מעט התאמות וויתורים מצד אחד, וקבלת האמביוולנטיות המובנית מהצד האחר. היהודים ניסו להיראות, לדבר ולהתנהג כיתר הגרמנים. הם השליטו בתוך המשפחה את מנהגי המעמד הבינוני, ובעיקר את הערך של התנהגות נאותה ברשות הרבים וברשות היחיד, שנחשבה בחברה הלא-יהודית כסימן המובהק ביותר להשתייכות המעמדית. המשימה של האם ועקרת הבית היהודייה היתה לשמש מתווכת תרבותית בין המרחב האינטימי של המשפחה לחברה הסובבת. ציפו ממנה לקיים משק בית "גרמני" בכל הנוגע לארגונו ולניקיונו, ובד בבד הוטל עליה להכניס את התרבות הגרמנית לתוך הבית.

                           

                          הנשים היו אחראיות לניהול חיי המשפחה ולגידול הילדים, וגם העשירות ביותר שבהן היו מעורבות מאוד בניהול הבית ובגידול הילדים. "אמא אמרה תמיד שאבא בקושי היה שם לב אילו החליפו את הילדים בני השנתיים והשלוש בילדים אחרים", סיפרה בזיכרונותיה אסתר קלברי. האם לימדה את ילדיה שיעורי פסנתר או בוטניקה וסייעה להם בשיעורי הבית. הנשים היו אלה שהכניסו לבתים את הספרות הגרמנית הקלאסית והעכשווית והתאימו את עיצוב הבית וריהוטו לנורמות שרווחו בחברה הבורגנית הלא-יהודית. אפילו יהודים שחיו בכפרים אימצו את הנורמות האלה: "דבר לא חסר, החל בפסנתר וכלה בסכיני האספרגוס". נשים יהודיות אימצו את הנורמות של תרבות המשפחה, ששלטו בה שתי מלות קוד: משק בית (Haushalt) נוצץ ועקרת בית חרוצה ("tuechtige Hausfrau") ספרי הדרכה יהודיים קבעו כי רווחתה של המשפחה ואושרה תלויים ביעילות של עקרת הבית ושפעו עצות כיצד לשמור על בית נקי. נדני החתונה (trousseaus) כללו מגבותכיסוי, שעליהן נרקם המוטו: "מבהיק, נוצץ ומאורגן כ¬כך צריך מטבחך להיות כל הזמן".

                           

                          הביתיות המטופחת הנוצצת מילאה כמה תפקידים: היא נתנה אישור לעצם היותם יהודים בורגנים גרמנים, וקבעה את הצביון היהודי של משק הבית והמשפחה. בד בד היא בידלה בינם לבין היהודים של מזרח אירופה, שהדימוי השגור קשר אותם עם לכלוך וסירחון. הפרקטיקות של המנהגים המסורתיים קיבלו בתוך המשפחה מעמד מרכזי; בעיקר הנחלה של מסורת החגים, שמירה על הרישות המשפחתי-החברתי ושמירה על ימי השנה האישיים, כמו ימי זיכרון. כל אלה היו לגורם שאירגן את חיי המשפחה ונתן להם צביון יהודי.

                           

                          השמירה על יהדותו של הבית באה לביטוי בשורה של נושאים. הבולט בהם אולי היה השמירה על הכשרות. עױלה של הכשרות היה אמנם כבד, ואולם רבים מיהודי גרמניה הקפידו לשמור, לפחות באופן חלקי, על מטבח כשר. הסיבות לכך היו מגוונות, וכך גם הצידוקים שניתנו להן. גרשם שלום סבר שהעניין נבע מיחס של כבוד לקרובי משפחה, בעיקר בני הדור הקודם, "שאחרת לא היו נוגעים במזון". קפלן טוענת באופן משכנע, כי בכל הנוגע לכשרות היו ל"נאמנויות מורכבות ואינטימיות תפקיד חשוב הרבה יותר". לדעתה, המטבח תיפקד לעתים תכופות כאמת מידה לזהות אתנית ודתית ומילא תפקיד מרכזי בהנחלת המסורת, שכללה את זמני הארוחות, טקסי האכילה, יצירת הלוח השבועי ולוח החגים השנתיים. כלי הבישול, טכניקות הבישול ומצרכי המזון בידלו את המשפחה היהודית מסביבתה הלא-יהודית. חוקי הכשרות הוטמעו בחיי היום יום ונשמרו גם במשפחות לא-דתיות כמעין שריד נוסטלגי למסורת שנזנחה. יהודים שאכלו טריפות נמנעו מאכילת בשר חזיר, ואחרים לא עירבו מוצרי חלב עם בשר. באחד מספרי הזיכרונות מספרת אשה יהודייה גרמנייה בנשימה אחת על פשטידת חג המולד ועל סעודת השבת המסורתית.

                           

                          יהודים בארצות הדוברות גרמנית היו המו"לים הראשונים של ספרי בישול יהודיים שנדפסו במאה ה :19 בין 1815 ל 1910 הופיעו עשרה כותרים, שהיה להם ביקוש רב ונדפסו במהדורות רבות. ספרי הבישול האלה כללו מאות מתכונים, ולפעמים אפילו אלפים, והציעו מאכלים פשוטים וחסכוניים וגם מתכונים לאירועים מפוארים. ניתן ללמוד מהם הרבה על אורחות החיים של היהודים, תהליך ההתברגנות שלהם, והדמיון והשוני בינם לבין החברה הגרמנית הבורגנית. לדוגמה, ההנחיות לבישול השאלט (הגירסה הגרמנית-היהודית של הצ'ולנט). בשנות השבעים של המאה ה 19 עולה מן ההנחיות האלה הקפדה על שמירת השבת, שכן מדובר בזמן בישול ארוך, המחייב את הכנת התבשיל עוד לפני כניסת השבת. ההנחיות של 1900 מרמזות על כך שהאם היהודייה עובדת בשבת במטבח, מפני שמדובר בזמן בישול קצר בהרבה. בשנות העשרים של המאה העשרים כבר דמתה ארוחת שבת בדרום גרמניה לסעודת יום ראשון בבתים לא-יהודיים, אבל החלות המשיכו להבדיל בין הסעודות.

                           

                          השמירה על מנהגים יהודיים שונים, ובהם שאלת הכשרות, היתה לא פעם מוקדלקונפליקטים בין הבעל ואשתו. על זיגמונד פרויד מסופר ששיכנע את מרתה אשתו לזנוח את כל מנהגי הדת, אך עד אחרית ימיהם הם המשיכו להתקוטט בשל רצונה של מרתה להדליק נרות בערב שבת. בבתים רבים נהגו לציין את השבת גם כשנהגו לחגוג את חג המולד. בזיכרונותיה מתארת שרלוטה וולף, ילידת 1910, את ההתרגשות סביב חג המולד ואת סעודת החג החגיגית. הדבר לא מנע ממנה להיזכר בארוחות החגיגיות של ערב שבת, שבהם הניחה האם "שני פמוטות כסף על שולחן הסעודה; האוכל היה מיוחד ובשפע ואחר כך קיבלנו כוסית של יין פורט".

                           

                          גם כאשר נהפך הבית לחילוני, עדיין התנהלה השנה על פי לוח החגים הדתיים. לא מעט עדויות מלמדות כי גם כאשר הילדים לא קיבלו שיעורי דת או הכשרה דתית, היו אלה האם, או הסבתא, שלימדו את הילדים להתפלל מדי ערב. המשקל העצום שהיה לאם ולסבתא בחינוך הילדים בא לביטוי בסיפור (שסופר ממרחק של שישים שנים!) על אודות סבתא שנתנה לנכדה, כשהתקבל לבית ספר לרפואה בשנת 1902, את סידור התפילות שבו קראה מדי יום ביומו בהיותה ילדה קטנה. כשחיפש הנכד הקדשה בספר ולא מצא אותה, השיבה לו הסבתא כי עליו להמשיך לחפש. הוא מצא את ההקדשה ליד תפילת "כל נדרי", וכשביקש הסבר, השיבה סבתו: "אולי מאוחר יותר, כשתהיה בן חמישים בערך, כבר לא תשמור על המנהגים הדתיים בקפדנות כמו היום, אבל תמיד תלך ל'כל נדרי' ול'יזכור'. אז תחשוב עלי, וזו הסיבה שכתבתי את ההקדשה דווקא שם".

                           

                          ספרי הבישול הדריכו את הנשים בנושאים כמו עריכת השולחן, ההגשה, התפריטים, סידורי הישיבה, מספר המשרתים הנדרש ועיטורי השולחן, כמו סידור פרחים ליד הכסא של כל אחת מהאורחות. כמובן שהם כללו הנחיות מפורטות בנוגע לטקס המקודש כמעט של שעת הקפה, שהיה אחד הדפוסים העיקריים של פעילות חברתית בקרב יהודים ולא-יהודים בורגנים, כפי שניתן לראות גם מספרו של רוברט ליברלס, שראה אור לא מכבר. אחד מספרי הבישול המליץ לגברת הבית להכין לא פחות מארבע עד חמש עוגות ושני מגשים של מגוון מיני מאפה למפגש של 24 נשים.

                           

                          ההנחיות המפורשות הללו (לא ברור עד כמה היו בנמצא בשוק ספרי בישול דומים שנועדו ללא-יהודים) הן עדות מיוחדת במינה לתהליך האימוץ של אורחות החיים החדשים של הבורגנות היהודית הגרמנית. נקודת המבט הזאת מאפשרת לראות כיצד נוצר והתגבש בפועל, ברקמת החיים ממש, השילוב בין המודלים, דפוסי ההתנהגות ואורחות החיים, שנשאלו מהחברה הבורגנית הגרמנית הלא-יהודית לדפוסי החיים היהודים המסורתיים. כשחושבים על פריט זניח לכאורה, כמו הסכו"ם על פרטיו הרבים, שנדרש כדי לקיים אורח חיים כזה, אפשר להבין עד כמה היה התהליך הזה מורכב, מדוקדק ותובעני. ספרי הבישול כללו גם הנחיות לבישול כשר, אבל אלה הוסוו בדרך כלל, כמו בציון שרפרפת צרפתית היא מאכל חלבי, ולוו לא אחת בנימוקים מטעמי בריאות. אחד הספרים הפופולריים לווה במאמר שכתב רופא וכותרתו: "נימוקים היגייניים להלכות הכשרות היהודיות", או בעצות פרגמטיות: "לבנות שאין להן הזדמנות להכיר את הנהלים הדתיים הללו בבתי הוריהן ועל כן עלולות לבוא במבוכה אם גברים דתיים ירצו להינשא להן".

                           

                          לצד הדיון במקומו של בית הכנסת, באופן שמירת השבת, ואיך אפשר שלא - בשיעורי הפסנתר, דנה קפלן בחיי הנישואים ובחיי המין של הנשים היהודיות. בין היתר היא מתארת את תהליך הבחירה המושכל בבן הזוג, שהמושג "אהבה" היה זר לו. מסלול חייה של הנערה היהודייה הצעירה היה מכוון לנישואים, מהלך שנחשב רציני מכדי להותירו להחלטת הנוגעים בדבר. כך, לדוגמה, בשעת ארוחת צהריים שאל האב את הנרייטה הרץ בת ה 15 אם תעדיף להינשא לרופא או לרב. היא השיבה שתהיה מרוצה מכל דבר שיוחלט (אבל ממרחק השנים העידה על לבה שהלם בחוזקה). הוריה אירסו אותה לרופא בן שלושים (ד"ר מרקוס הרץ), והיא כתבה על כך: "לא ידעתי הרבה על ארוסי. הוא היה מבוגר ממני ב 15. קטן ומכוער, אך היו לו פנים נבונות".

                           

                          לנוהג של נישואי נוחות מוסדרים התחיל לחדור האידיאל של נישואים רומנטיים המבוססים על רגש, בעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה. התמוטטות החסכונות של המעמד הבינוני איפשרה לצעירים להתאהב ולערער על סמכות הוריהם. אבל כבר לקראת סוף המאה ה 19 שולם לפעמים מס שפתיים למושגים של רגש ואהבה, והסדרי הנישואים לוו בארגון מפגשים מוקדמים בין בני הזוג ובניסיון להסוות את דבר קיומו של ההסדר. השבועון הסאטירי "סימפליסימוס" הלעיג ל"שטויות הרומנטיות", שהתחילו לחלחל לחברה הבורגנית, ותיאר את התגובה לסיפור על הסינים הברברים המוכרים את בנותיהם בשוק קבל עם ועדה: "זה באמת נורא ואיום! מתי הם ילמדו למכור את בנותיהם בחדרי חדרים, כמונו?"

                           

                          המשפחות היהודיות הבורגניות פיתחו את המודל של משפחה בת שני ילדים, גם כדי להתבדל מן המשפחות היהודיות מרובות הילדים במזרח אירופה וגם כדי להבטיח את העתיד הכלכלי של הילדים. מודל כזה של משפחה חייב כמובן, לתכנן את המשפחה ולפתח שיטות למניעת הריון, ששתיים מהן (האחת פוגענית מהאחרת) היו פופולריות במיוחד: משגל נסוג והתנזרות. בזיכרונותיו מספר אדולף ריזנפלד, שנולד בברסלאו ב 1884, כי לפני נישואיו התנתה אשתו את הנישואים בכך שבשנה הראשונה לא יקיימו יחסי מין, מה שנקרא בלשון נקייה "תקופה מוגנת" (Schonjahr). בלית ברירה ובהרבה תסכול הסכים לתנאי הזה. אחרי לידת בתם הבכורה תבעה אשתו תקופה מוגנת של לפחות חמש שנים. כשניסתה להימנע מהריון נוסף והלכה ללא ידיעת בעלה לרופא כדי לקבל אמצעי מניעה, דחה הרופא את בקשתה (ו"בהיגיון רב", כותב ריזנפלד). לא קשה להבחין בתסכול המיני ובכעס העצור העולה מזיכרונותיו וגם לתמוה על כך שלא הסכים שאשתו תשתמש באמצעי מניעה.

                           

                          החשוב מכל היה ה"קינדֶרשטובה" - מושג מפתח של הבורגנות הגרמנית היהודית, המשמש עד היום לציון אדם שזכה לחינוך טוב ו"יודע איך להתנהג". המשימה העיקרית של האם במשפחה יהודית בורגנית היתה ליצור את הרושם של ילדי המשפחה כתוצרים מופתיים של gute Kinderstube. מילולית מיתרגם המושג הזה ל"חדר ילדים טוב", אבל הכוונה לחינוך בורגני נאות. מול הדימוי הסטריאוטיפי של היהודים במזרח אירופה, שקשר את היהודים לרעש, חוסר סדר, היעדר נימוסים והליכות, לשון מעוותת (ז'רגון) ולכלוך, הועמדה המראה ההפוכה. היא כללה סדר וניקיון, שהגיעו לרמה כפייתית, דיוק, הקפדה על סדר יום קבוע וזמני ארוחות שאין לסטות מהם, נעימת דיבור מתונה, הליכות ונימוסים טובים. הנימוס, שהיה לסימן מעמדי בקרב הבורגנות הגרמנית, העיד אצל היהודים על מידת גרמניותם.

                           

                          התנהגות פרחחית נחשבה לתועבה, וילדים נענשו עליה בחומרה. נאסר על הילדים לשאול מה יש לאכול, הם נדרשו לאכול את מה שהוגש להם ונענשו בחומרה אם נטלו אוכל ללא רשות. הם נדרשו להפגין את נימוסיהם הטובים: כשפגשו זרים היו הבנות אמורות לקוד והבנים להשתחוות. כשבאו אורחים לבית לא השתתפו הילדים בארוחות, אלא היו אמורים לבוא לברך את האורחים ולהסתלק בנימוס. בשנות התשעים של המאה ה 19 עדיין נמצאו משפחות שבהן פנו הילדים להוריהם בצורת הנימוס sie.

                           

                          היהדות הבורגנית אימצה מן הבורגנות הגרמנית ערכים שנגעו גם לגוף וגם לנפש. אימהות בעלות השכלה מוסיקלית נתנו לילדים שיעורים בנגינה, ואחרות נהגו לבלות עם ילדיהן בקריאת אגדות עם וקלסיקות גרמניות ובהעלאה בבית של מחזות כמו "דון קרלוס" ו"העלמות מאורליאנס". הקריאה בגתה, שילר ולסינג היתה לסימן היכר של הבורגנות
                          היהודית, וכתביהם במהדורות עור מפוארות היו פריט הכרחי בספריות וסמל מובהק של הזדהות עם התרבות הגרמנית: "ציטוטים מגתה היו חלק מכל ארוחה", העיד גיאורג מוסה.

                           

                          לא רק הקלאסיקונים הגרמנים, שלמדו הנערים בגימנסיה, אלא גם ספרי קריאה של תאודור פונטנה היו פופולריים מאוד. לא פחות מכך תיווכו העיתונות וכתבי העת בין היהודים וערכי הבורגנות הגרמנית. בעוד שהגברים היו מנויים על עיתונים כמו ה"יזראליט",הנשים היו מנויות על עיתונים כמו ה"גרטן לאובה", ששפעו עצות בענייני סגנון ותרבות, וסללו את הדרך לאימוץ מודלים ופרקטיקות מן התרבות הגרמנית. כך לדוגמה, פיתוח תרבות הגוף, שכלל את חישול הגוף וטיולים רגליים בכל מזג אוויר. כשהמודלים האלה התקבעו הם היו למדריך של הנחיות סמויות לכללי ההתנהגות של היהדות הבורגנית.

                           

                          בספר הזה, כמו גם בספר הקודם בעריכתה ("קיום בעידן של תמורות"), שראה גם הוא אור במרכז זלמן שזר, הוכיחה מריון קפלן את עצמה כהיסטוריונית חברתית חשובה ומקורית. אפשר לתמוה מדוע היה צריך לחכות עשרים שנה עד שהספר החשוב הזה יתורגם לעברית, אבל צריך לשמוח על שראה אור ולשבח את המפעל המו"לי הזה, המשותף למכון ליאו בק ולמרכז זלמן שזר. יש לקוות שתימצא הדרך להביא לקורא העברית גם חיבורים נוספים שהתפרסמו בעשור האחרון, ועדיין לא תורגמו לעברית, כמו עבודתו של רוברטס ליברלס על הקפה, או עבודתה רבת ההיקף של סימונה לסינג על צמיחת המעמד הבורגני היהודי. העבודות ההיסטוריות האלה הן בעלות חשיבות שקשה להפריז בערכן ויש לעשות את המאמץ הראוי כדי שיימצאו על מדף הספרים בעברית.

                           

                          http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1852380

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            חכמה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS