בגיל 6 הייתי צועדת לספרייה העירונית, מרחק של כחצי ק"מ מביתי. נכנסת חרש, מתגנבת בצעדים זעירים בין המדפים. מעבירה יד מרחפת על פני הספרים במדפים התחתונים ונושאת עיניים משתוקקות אל המדפים העליונים האוצרים בתוכם סודות גדולים.
ולבסוף בוחרת ספר ויוצאת בדרכי חזרה הביתה כשראשי תחוב בין הדפים, בולעת את המילים.
וכך במשך שנים, באותו מסלול, אחרי מאות רבות של ספרים, אספתי אל חיקי את כל המילים ששקעו בנפשי, פשטו בגופי והפכו לתמונות ומחשבות שהובילו אותי במסעות והרפתקאות לארצות רחוקות.
ויום אחד נותרתי ללא מילים.
לאורך שבילי החיים פיזרתי אלפי מילים בכל האנשים והמקומות שפגשתי, ומתי שהוא באמצע הדרך ביזבזתי את כולן עד האות האחרונה וכעת גיליתי שכולם סביבי נאחזים במילים שלהם, שומרים אותן לעצמם ומסרבים לחלוק עם אחרים ואפילו הספרים חתמו דפיהם בפני..
ושמתי פעמי שוב אל הספרייה העירונית במרחק כחצי ק"מ מביתי ומצאתי שהיא נדחקה לתהומי הנשייה ומגדל דירות ענק מתנשא על חורבנה.
אז אולי יש מישהו שיש לו מילים להשאלה????