לפני כחמש שנים הזדמן לי לפגוש מרחוק את משולם ריקליס, היה לו שיער אדמוני בגוון חלודה, והאמת היא שהוא נראה צעיר לגילו. באירוע המדובר התלקקו סביבו כל מיני חשובים וחשובות שניסו לגייס אותו לתרום למטרה נעלה. במעגל השני צקצקו כמה רכלניות שסיפרו עליו סיפורים, בין השאר, שהוא מתרווק ומתהולל. אני הייתי במעגל השלישי שסיקר את האירוע – כתבתי, צילמתי, כריתי אוזן לפטפטת ונשנשתי חטיפים.

------------

מצב הדייטים בתקופה ההיא, היה בכי רע. פגשתי אנשים חביבים שהתבררו כאיומים, נשואים שהתחזו לגרושים, קמצנים שהתחזו לחסכנים, זקנים שצבעו את דבלולית כרבולתם והתיימרו להצעיר את גילם הביולוגי, שמנים שסיפרו על ניסוי מהפכני כושל במטבוליזם שגרם להם לתפוח, שקרנים שסגרו אמש עסקת סטארט אפ בהיקף של מיליונים ועוד מיני טיפוסים, לא עליכן בנות יקרות.

-------------

כמה ימים לאחר האירוע העברתי את הכתבה עם הצילומים, ובערב, שוב יצאתי לדייט מבטיח שהסתיים כעבור שעה עם בחילה והחלטה של לא עוד.

שוב סגרתי את הכרטיס באתר ומחקתי כל זכר לקיומי בעולם הפו"פ.

באותו לילה הלכתי לישון בתחושה נהדרת, ובבוקר התייצבתי בגרפיקה עם חיוך טהור של בתולה זכה וטיפלתי בהעמדת הטקסט והתמונות.

את התמונות העודפות הכנסתי למעטפה וחזרתי הביתה.

באחת התמונות נראה משולם החלוד מחייך אל המצלמה שלי והבנתי מיד שהחיוך שלו נועד לי ולא במקרה. היו לי שלוש סיבות להאמין שזה יכול לקרות, הייתי צעירה יותר, יפה יותר והייתי בדרך לתפוח הגדול. 

-----------

השענתי את התמונה על צווארה המתכתי של מנורת הלילה שליד מיטתי בין הספרים והשעון המעורר. הלכתי לישון לצידה והדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עיניי, היה משולם.

מבעד לחיוך שלו יכולתי לדמיין את הנשמה הענקית שלו ואת הלב הרחב שהוא מחזיק בחזה, יכולתי לתאר לעצמי שאני מגיעה אליו לניו יורק ומוסרת לו את התמונה במו ידיי, באותו רגע החלטתי שצריכה להיות כתבת המשך לאירוע ההתרמה, אלא שהפעם עלי להגיע אל המעגל הראשון שיתחכך בו.

מצאתי את עצמי מתאמנת בחיוכי דובשנית מול המראה, מעפעפת בריסים מעלה-מטה, ומושיטה יד ענוגה ומטופחת לקראת דמותי הנשקפת אלי.

אחרי יום או יומיים כבר דיברתי איתו באנגלית ישראלית וקראתי לו בשמות חיבה מתוקים; כמו "בובי," "מומי "ו"ריקי." 

אולי לא תאמינו אבל

התחלתי להתאהב באפשרות שאני הולכת לצוד את הטייקון ולשחק אותה, אבל כשהבטתי בעצמי במבט בוחן, נאלצתי להודות שאיני חטובה ובטח שלא ממוצקת.

נו, אז שקעתי בדיכאון קל, שנפתר חיש כשנרשמתי למכון כושר לשלושה חודשים.

-----

ערב אחד בדרך למכון, עלה בדעתי שאני ממש לא נהנית להזיע על מכונת ההליכה המטופשת מול מסך הטלוויזיה ועדיף לי ללכת ברגל ברחוב.

---------

עברתי על פני הכניסה למכון והמשכתי הלאה. כשהגעתי למתחם הבורסה עשיתי אחורה פנה.

הרוח הקרה נשבה בפני וטיפות גשם גדולות וכבדות צנחו על ראשי. מיהרתי לחזור הביתה, אבל הגעתי רטובה ואפילו המקלחת החמה לא הצליחה למנוע את השפעת האיומה שחטפתי.

יומיים- שלושה קדחתי והזיתי עד שהצלחתי להתאושש ולפקוח עיניים.

- מה ראיתי דבר ראשון ?

תמונה של איש מבוגר מחייך עם שיער אדמוני.

לא היה לי מושג מי האיש הזה ולמה הוא מביט בי.

בהתחלה חשבתי שאני מכירה אותו ואולי נפגשנו באיזה דייט או במסגרת עבודה, אבל לא הצלחתי להיזכר והשלכתי את התמונה לפח.

----------

בסוף החודש כשהגיע אלי עותק של כתב העת עם הכתבה שלי, מצאתי בה שלוש שגיאות הגהה מעצבנות ואת התמונות של האורחים באירוע, כולל כתוביות. רק אז נזכרתי שזרקתי לפח את התמונה של האיש שיכול היה להתאהב בי, כי הייתי צעירה, (יותר) יפה  (יותר) ומטומטמת.

----------

במקום לנסוע לניו-יורק נרשמתי שוב לאתר הכרויות ובדיוק אז נפתחה הרשת החברתית של קפה דהמארקר, בימים ההם היה צריך אישור מיוחד כדי להתקבל לכאן.

הפעלתי כמה קשרים משפחתיים ואחרי שחברותי אושרה התחלתי לכתוב על הדייטים שלי.

מאותו יום הפך הסיוט לנושא לפוסט ועוד פוסט ועוד אחד ועוד רבים, עד שיום אחד הגיע פ' ומאז הכול היסטוריה.    

-----------------------------

כל הזכויות שמורות לניצה צמרת עט להשכיר  

עילי בן חודש.

בחשבון פשוט חלפו 30 ימים.

ראיתי אותו במצבים הכי אינטימיים שלו, אתם כבר יודעים....

אגב, מאז שהוא נולד, השיחות עם הבת שלי (אמא'שלו) אחרות;

עיקרן נסב על שאלות שלי :

"אכל? כמה? עשה? גיפרץ? חירבן? ישן? כמה?......

"ואת מותק," אני נזכרת לשאול, "מה איתך? אכלת? ישנת?...." 

--------

אתמול קיבלתי תמונה שלו, לא יכולתי להימנע מלחשוב - שהפספוס הזה ברח מהספר של חיה שנהב.

מי שציירה  את פיט פט וטו, היא נורית צרפתי המקסימה. 

הנה קבלו את עילי ואת כריכת הספר ומִצאו את ההבדלים..............

-------------------

* כל הזכויות שמורות לספתא ניצה

אני מכירה אישה אחת שהייתה לה מכונית סובארו עתיקה.

שלא תחשבו שהיא הייתה אספנית או משהו כזה, היא הייתה חסרת אמצעים והמכונית שירתה אותה בעבודתה כסוכנת שיווק של כלים חד-פעמיים. פעם סיפרה לי, שעיקר לקוחותיה הם בעלי חנויות לכלי בית מהמגזר החרדי בירושלים ובבני-ברק.

כשנשמות טובות שאלו אותה, "למה את לא מחליפה את הטרנטה?" היא הייתה משיבה, "כי אני מאוד אוהבת את 'הדודה הזקנה שלי'". כן. כך כינתה בחיבה המכונית שלה.

כשכולם התקינו מזגנים ברכב, גם היא רצתה להתקין מזגן, ומשנה לשנה בימי חום יולי-אוגוסט, תכננה לעשות זאת. אבל בדיוק בחודשים האלה, היא ידעה שיש לה דברים יותר חשובים להוציא עליהם כסף, כמו ספרי לימוד לילדים ותשלומי הורים לבית הספר, ומי יודע, איזה הפתעות נוספות מצפות לה; הרי הקטן נזקק לתגבור בחשבון והגדול באנגלית, וגם מעילי החורף התרפטו ונעלי הספורט התבלו וקטנו, ובינתיים הרבנית מקרית צאנז מעכבת תשלומים...

ובכן, כולם מסביבה נסעו ממוזגים וטובי לב ורק היא התבדרה ברוח החמה והזיעה בפקקים. כל זה לא היה נורא לולא הבושה שחשה עמוק בלבה, כי אין לך דבר קשה יותר להתמודדות מאשר בושה.

ואז היא התחילה לסגור את חלונות הרכב ונסעה בסאונה פרטית, העיקר שתהיה מראית עין ולא יחשדו בה שהיא נטולת מזגן.

היא אמנם הזיעה יותר ונקודת הרתיחה ברכב הסגור הרקיעה שחקים, אבל ההצגה השתלמה והיא הפסיקה להתבייש.

--------

חשבתי עליה היום, וחשבתי למה אנחנו כל כך משתדלים להיות כמו אחרים ולעשות מה שאחרים מצפים מאתנו?

חשבתי שאני מכירה עוד מישהי שמזכירה אותה במובנים מסוימים.

גם אתם מכירים אותה.

היא לא רק קוראת כאן, היא גם כותבת לפעמים, עד לא מזמן היא כתבה לעתים תכופות, ומראשית ימי הקפה היה לה דיבור כן עם חלק מהאנשים.

היא מעולם לא חשבה שהיא יכולה להיות "אחרת" בווירטואלי, רק כדי למצוא חן בעיני אדם זה או אחר. היא מתפרנסת מכתיבה בכל מיני נושאים ובעיקר כסופרת צללים, ולמען האמת חלק גדול מימיה ולילותיה היא חיה חיים של אחרים. גם ברגעי החופש שלה כשהמקלדת רחוקה ממנה, היא חושבת על האנשים שהניחו את חייהם בידיה ומדמיינת תיקון או שניים שהייתה שמחה להכניס לחייהם.

למשל?

תוספת שמחה ופחות עצב, יותר חיוכים ופחות דמעות, קורטוב של משובה והפחתת כבדות ורצינות. אבל בשום פנים ואופן היא לא מעזה לומר להם זאת או חלילה מנסה לשנות אותם. כי עם כל הכבוד, יש לה הרבה כבוד לחיים האמיתיים שלהם.

עם זאת היא מוכנה להודות, שבעבר, גם היא כמו אותה סוכנת נטולת מזגן שעליה סופר כאן, נאלצה להציג מראית עין רק כדי לרצות אחרים.

למשל?

להסתיר את הפגמים המולדים באופי שלה, לכבות את התשוקה המבעבעת מתוכה, להתנהל על-פי קודים של מבוגרים, להמציא את עצמה מחדש פוליטית או למקם את עצמה בתבנית מרובעת ולעגל את זוויות קוציה המשוננים.

----------

באחד הימים לפני כך וכך שנים, אחרי צבירת קילוגרמים עודפים של זיוף עצמי מגובים בנאותות ציבורית וחברתית, נמאס לה מהפליזריות שהשתלטה עליה והיא כמעט הקיאה את עצמה לדעת. וכך, ברגע נדיר של כנות עצמית, היא הבינה שהיא לא שחקנית.

ומה אז?

האיפור הכבד הוסר באחת, המחלצות נזרקו לפח, האיפוק והקרירות נשלחו בדואר אקספרס לאלסקה, והקהל קיבל הודעה על ביטול המופע לאלתר.

לא תאמינו מה קרה לה מאז, ולמען האמת, גם אני לא האמנתי.

קרו הרבה דברים, חלקם משמחים וחלקם מדאיגים. על המדאיגים נדלג ברשותכם, ועל המשמחים נכתוב בפעם אחרת, אבל נגלה דבר אחד וזה הדבר הכי חשוב שקרה, מאז היא מאוד אוהבת את עצמה כמו שהיא, ויש עוד כמה אנשים שאוהבים אותה מאוד.

אני מכירה את האישה הזו היטב, היא יושבת וכותבת את הפוסט הזה ומקווה שתקראו אותו למען עצמכם. 

-------------

כל הזכויות שמורות לניצה צמרת עט להשכיר

מי שמתעצל לקרוא את ההקדמה יכול להתחיל לקרוא אחרי הקווקו..............

באחרונה אני מקבלת הודעות שאמורות לעזור לי לשמור על בריאותי. יום אחד, על כמות הביצים שעלי לאכול, יום אחר, על מתי לאכול פירות, כמה עלי לשתות ולמה עלי לצעוד או לשחות, ועד כמה חשוב לעשות סקס גם אם אני ממוטטת, חוצמזה אני מקבלת הנחיות ברורות בעניין הכפתור הזה שמפעיל חשיבה חיובית ועוד כהנה וכהנה רעיונות להתמרה אישית ובין אישית.

העניין שבגללו אני משתפת אתכם בעניין, הוא העניין. כלומר, האם גם אתם מקבלים הודעות כאלה ומה אתם עושים עם כל המידע החשוב הזה שאתם מקבלים. כי הרי ידוע, שלא חובה לקרוא הכול, וגם לא חובה להאמין, ואפשר תמיד לבדוק באתר של "רלוונטי" ולקבל ממנו (מחנן כהן) התייחסות.

בקיצור ולעניין באותו עניין, אמש קיבלתי את המייל הזה, אין לי מושג מי המוכשר שכתב אותו, אבל כמוני – כמוכם, בהנחה שיש לכולנו איזה בדל של כבוד לזולת ורצון לשיתוף, מצאתי לנכון להעביר לכם את החומר הזה, ואני בטוחה שהוא יתרום לכם יותר מאשר יזיק. אני גם צחקתי.

מוזמנים בכיף, ושוב, תודה לאלמוני שכתב.  

יאללה מתחילים, ואין לי בעיה שתתחילו לקרוא מכאן.

---------------------------------------------------------------------

כל יום צריך לשתות 2 ליטר מים.

כן.

ולהשתין אותם.

זה לוקח פי שניים מהזמן שלקח לשתות אותם.

■

כל יום צריך לשתות אקטימל כדי שיהיה לך "L.   Cassei Defensis "  

שקוראים לזה חיידקיים ידידותיים, אבל אף אחד לא יודע מה זה, מכל מקום, אם אין לך מיליון וחצי כאלה ליום, אתה לא רואה ממוקד.

■

כל יום לקחת אספירין כדי למנוע התקף לב וגם כוס יין אדום - לאותה מטרה.

וכוס יין לבן - בשביל מערכת העצבים, וכוס בירה - לא זוכר בשביל מה.

אם תשתה הכול ביחד אולי תחטוף שבץ, אבל לפחות לא תרגיש כלום.

■

צריך לאכול כל יום הרבה סיבים, ממש הרבה סיבים......בסוף תחרבן איזה בגד נחמד.

■

צריך לאכול בין 4 ל- 6  ארוחות ביום, קלילות.

לא לשכוח ללעוס 100 פעם כל ביס.

– נעשה עכשיו חישוב קצר, רק על אוכל הלכו כבר חמש שעות יומיות.

ואחרי כל ארוחה צריך לצחצח שיניים.

זאת אומרת: אקטימל - שיניים, תפוח - שיניים, בננה - שיניים.

וכך כל עוד יש לך שיניים.

צריך גם חוט דנטאלי, צריך לעשות מסאז' לחניכיים ולשטוף עם מי פה.

■

עדיף להכניס את הרדיו לחדר האמבטיה.

כי בין המים שאתה שותה, הסיבים שאתה אוכל והשיניים, תבלה שם הרבה שעות.

■

צריך לישון שמונה שעות ולעבוד עוד שמונה.

תוסיף את חמש השעות של האוכל - הגעת כבר ל- 21.

נשארו לך שלוש.

– לפי הסטטיסטיקה, אנו רואים שלוש שעות טלוויזיה ביום.

זהו.

נגמר היום.

■

אבל צריך ללכת לפחות חצי שעה (יש לי ניסיון: אחרי 15 דקות, תתחיל לחזור. אם לא, ייקח לך שעה...)

וצריך לטפח את הקשרים. כי חברות זה כמו עציץ: צריך להשקות לעיתים קרובות. כן, גם כשאתה יוצא לחופשה.

וצריך להיות בעניינים.

כך שכדאי לקרוא עיתונים. לפחות שניים. כדי להשוות גרסאות.

■

מין.

חייבים.

כל יום.

אבל בלי להיכנס לשגרה. שגרה הורגת. אז חייבים לחדש, להפתיע. נכון, זה לוקח זמן. אבל אין ברירה.

ועוד לא דיברנו על מין אוראלי.

אני מזכיר: צריך לצחצח שיניים אחרי ששמים משהו בפה.

■

צריך למצוא זמן לטאטא, לכבס, לעשות כלים.

ואם יש לך כלב, או חיות אחרות, או אפילו ילדים....

טוב, לפי החישובים שלי, הגענו לפחות ל- 29 שעות ביממה.

■

הדרך היחידה להצליח היא לעשות כמה דברים בו זמנית.

לדוגמה:

תתקלח במים קרים, עם פה פתוח.

כך תשתה מים, תעשה פיפי, תצחצח שיניים וגם מין אוראלי.

בינתיים בן הזוג שלך יכול לראות חדשות בטלוויזיה, לספר לך מה קורה ואולי לטאטא את השטיח.

אבל נשארה לך יד פנויה!

תתקשר לחברים.

ולהוריך.

ותשתה כוס יין (תצטרך אחרי השיחה עם ההורים).

את האקטיביה עם התפוח תיתן לבן הזוג בזמן שאתה אוכל בננה עם אקטימל.

מחר תתחלפו.

וטוב שגדלנו.

אם לא, היינו צריכים גם "גמדים עם תוספת סידן" כל יום.

נשארו לך כמה דקות פנויות?

אז תשלח את המייל לחבר בזמן שאתה נהנה מהברנפלקס שעושה לך כל כך טוב.

--------

זהו. שלחתי.

כרגיל, משתפת חברים גם אם הם וירטואליים. 

פרשתי לפני את כף ידו המגוידת, התפיחה הקטנה ליד האגודל נראתה תמימה לחלוטין, "אני לא רואה כלום," אמרתי, אבל הוא יצא מגדרו, "אני משתגע עוד רגע," אמר.

ידעתי שהוא לא מפונק מטבעו וראיתי עד כמה הוא סובל.

לקחתי מעט שמן זית והתחלתי לעסות את האזור, עצמתי עיניים ודימיתי לראות מה מסתתר שם מתחת לעור הקשה הזה. 

"כואב לך?" שאלתי.

"לא. זה מגרד נורא, אני לא יכול יותר."

"אולי זה קוץ? אני חושבת שיש לך קוץ," אמרתי, והבאתי מחט ופינצטה .

התחלתי לנקר עם המחט בעור, לאט-לאט חפרתי ונזהרתי לא להכאיב לו. אחרי כמה דקות נתקלו עיניי בנקודה בהירה, לקחתי את הפינצטה והצלחתי ללכוד את ראשה של הנקודה המבצבצת, משכתי אותה בזהירות רבה ושלפתי קוץ מוארך שהתחיל לשגשג ולהצמיח שורשונים קטנים לכל אורכו.

"תראה," אמרתי, "צמח לך עץ קטן בכף היד."

הספגתי את המקום הפצוע באלכוהול וחבשתי לו את היד.

עקבות ההשתרגות נעלמו במשך הזמן, אך החפירה שלי הותירה צלקת שנחתמה בכף ידו עד יום מותו.

-------------

כשהלכנו לקבוע את המצבה על קברו, הופתעתי לגלות את כמות הצמחייה שעטפה את תלולית האדמה. הסתכלתי סביבי וראיתי שעל פני הקברים האחרים, נבטו אך צמחים מועטים.

אני זוכרת שחשבתי על הקוץ המשתרג ההוא, ועל האפשרות שהיו בגופו עוד הרבה קוצים שנבטו מגופו לתפארת. הוא היה נגר, וזו הייתה הסתברות הגיונית.

פניתי לסתת האבן ואמרתי, 'אני מבקשת שתכתוב על המצבה, "כי האדם עץ השדה"' . 

------------

בערך שנה אחרי שהוא מת נגמרו לי המתנות שהחבאתי למעלה בארון הגדול. פעם בחודש הייתי שולפת משם משהו, ואומרת לבן הקטן שלי, "סבא שלח לך מתנה."

לתומי חשבתי, שיהיה לילד יותר קל להתגעגע מאשר להתמודד עם הידיעה שסבא שלו מת. אבל, הידיעה שאני משקרת, לא הקלה עלי ושני הגדולים שאלו, "כמה פעמים עוד תגידי, סבא מאוד מתגעגע אליך, הוא יחזור כשהטיול יסתיים."

? 

לכשעצמי, כבר לא כל כך זכרתי את פניו הטובים, אז תליתי תמונה שלו מעל שולחן העבודה שלי והייתי מתבוננת בה. בכל פעם גיליתי אצלו משהו חדש. דברים קטנים וטיפשיים, כמו שערה נוספת בגבה או קמט שנחרץ על מצחו.

בלילה אחד שהיה ככל הלילות קרה משהו מוזר.  

התבוננתי בתמונה ודיברתי אליו בהונגרית, פתאום יצאו פניו מתוך מסגרת העץ החומה והפכו מוחשיים לגמרי, יכולתי לחוש בנשימתו ממש לידי.

"מה שלומך אפוקה?" שאלתי, "אני שוברת את הראש, מה היית רוצה לתת לילדים לחנוכה, מתנה או כסף?"

הוא חייך אלי. צללתי לתוך פניו ושקעתי בערפל סמיך. הייתי עייפה, ראשי צנח לאטו על השולחן.

כשהתעוררתי הייתי צמאה מאוד. הושטתי יד אל כוס המים המונחת דרך קבע על המדף מעל שידת המגירות והכוס נשמטה מיידי. המים נשפכו על גג השידה ולתוך המגירות הפתוחות ונזלו על פינת השולחן.

הוצאתי את שלושת המגירות והנחתי אותן על הרצפה, הלכתי להביא מגבת קטנה והספגתי לתוכה את המים. עיניי חזרו אל התמונה. אבא היה שם, הוא הביט אלי מתוך המסגרת וצפה במעשי.  

כשהכנסתי את המגירה האחרונה למסילתה, היא נתקעה בתחתית השידה והתחככה במשהו. הוצאתי אותה והבטתי פנימה לתוך התא הריק. בקצה המרוחק ממני ראיתי מעטפה אפורה. הצלחתי להוציא אותה בעזרת סרגל המתכת הארוך, המעטפה הייתה סגורה ועל פניה לא היה רשום דבר.

פתחתי אותה. בתוך המעטפה היו שלושה שטרות מקופלים של 100 ₪ ואליהם מוצמד בסיכה אישור מבנק הפועלים באבן יהודה על פדיון כסף מזומן  מה-9 בחודש דצמבר 1994, על שם אלכסנדר גליק.

זה היה שמו של אבא שלי.

הוא נפטר פחות מחודש אחר כך ב -5 בינואר 1995 .

--------------

צעירים ויפים - אבא ואימא

 כל הזכויות שמורות לניצה צמרת עט להשכיר

אבא שלי בן 105, אתם קולטים? מאה שנים ועוד חמש. חתיכת זמן ענקית לכל הדעות.

אני לא בטוחה שהייתי רוצה להגיע לגיל הזה עם כל הטרראם של ניצול מלאי החמצן האוזל במקומותינו ועם חוסר הסובלנות של הנוער לזקנים, אבל הוא לא התרגש מדברים כאלה אף פעם.

-------------- 

אבא שלי ממש עתיק הוא נולד ב- 1906, השנה שבה נוסדה רולס רויס, ואלפרד דרייפוס זוכה מבגידה, בשנה הזאת היו כמה אסונות טבע גדולים, הווזוב התפרץ באיטליה, סאן פרנציסקו נחרבה ברעידת אדמה, וכאילו לא די בזה, טייפון וצונאמי כילו שטחים ענקיים והרגו אלפי אנשים בהונג קונג.

אבל הדבר שהכי העיק עליו ברמה האישית הוא, שאדולף אייכמן נולד באותו היום ה- 19.3. אמנם אבא שלי נולד בסלובקיה ואייכמן נולד בגרמניה, אבל זה מאוד הרגיז את אבא,  ועל זה, לא היה יכול לסלוח לאמא של אייכמן.

--------

לאבא שלי קראו "אלכסנדר", "שָנִיי", "ׁׁשָנְדוֹר", "יָאנוֹש" ו"מר גליק". אני קראתי לו "אָפּוּקָה" שזה בהונגרית כינוי חיבה, כמו אבא'לה.

התברר שהוא היה ילד מאוד שובב ונזרק מבית הספר כי צנצנת דיו שהשליך "במקרה" מהחלון, נחתה על ראשו של המנהל, ואמא שלו לא הצליחה לשכנע את ירום הודו לסלוח. אחרי המהתלה הזו שלחו אותו ללמוד ב"חידר" תורה ומעשים טובים.

בינתיים אבא של אבא שלי נסע לאמריקה עם בנו הבכור,יוזף, כדי לנסות להתאקלם בארץ ההבטחות הגדולות ולהכין את הקרקע לבואה של המשפחה. מדי חודש בחודשו שלח חלק ממשכורתו למשפחתו שנשארה באירופה. המשלוח פסק בשלב מסוים ואיש לא הבין מדוע, עד שהגיעה הודעה שהאבא נפל מפיגום גבוה ונהרג במקום. יוזף הבן, שראה את אביו צונח אל מותו לנגד עיניו, נשאר שם והיה נתון לחסדי קהילת ברוקלין, הוא עבד במלצרות למחייתו ולמד בתלמוד תורה.

המצב בבית המשפחה בעיר קושיצה בסלובקיה הפך קשה, סבתא שלי וילדיה הקטנים נזקקו לפרנסה. היא התגייסה ומלֹא כלום פתחה חנות סדקית קטנה, הכינה כעכים ומכרה גם אותם, ואבא שלי, שהיה ילד בן אחת עשרה, יצא לעבוד כשוליה של נגר ולמד מקצוע לחיים.

ככל שהכרתי יותר את עבודתו, למדתי לדעת שהוא היה נגר אומן אמיתי.

בזכות האומנות הזאת, הוא שרד את מחנות העבודה של הנאצים כי תמיד נזקקו לשירותיו.

------------

הוא סיפר לי, שהתאהב באמא שלי אחרי שטעם ממרק השעועית שלה, והיא החכמה, שידעה כי הדרך ללבו של הגבר עוברת דרך קיבתו, הפליאה בייצור מטעמים לאיש שאהבה.

 --------

היה לו שפם קטן שחור גזוז בקפידה מעל השפה העליונה ועיניים צוחקות כחולות.

הוא היה עליז ובדחן ודיבר בעברית קלוקלת עם כולם, כי לאולפן אף פעם לא היה לו זמן.

היו לו אמרי שפר משובשים שהפכו למטבע לשון בקרב המשפחה שלנו עוד בחייו והם נכס צאן ברזל בסלנג המשפחתי גם היום, 16 שנים לאחר מותו.

במושבה שלנו ידעו כולם מיהו והעריכו את עבודתו. הוא היה מה שקרוי  "מוסד" הנגרות של המושבה. לא היה בית או בניין ציבורי, ללא מגע ידו - אם בתיקונים, אם בבניית רהיטים, או בבניית התשתית לגגות הרעפים. לכל מקום נסע על האופניים שלו כשכלי עבודתו נישאים בתיק גדול ולוחות עץ קשורים אל הסבל עם סרט אדום כרוך לזנבם.

------------ 

אחד הדברים שגרמו לי לכתוב עליו היום, הוא שנולד לו נין והוא לא יזכה להכירו. והדבר השני קשור בגלידה וירטואלית שמישהו שלח לי במקום זר פרחים, ובעיניי זו מחווה מאוד מיוחדת, שהזכירה לי מעשה שהיה בילדותי וקשור לאבא שלי ולגלידה, ועליו רציתי לספר.

-----------

פעם אחת לפני הרבה שנים אבא נסע לנתניה לעשות עבודה לאחד הקליינטים, למי שלא יודע, פעם זו הייתה מילה שגורה הרבה יותר מהמילה לקוחות. בדרכו  נתקל בדוכן של "גלידה ניצה" (על שם העיר ניס בצרפת, לא על שמי) שנפתח ליד קולנוע "שרון" האגדי.

הוא היה מאוד נרגש לראות כדורי גלידה צבעוניים מתנוססים ברום גביע ואפל קטן, ומיד החליט לפנק את אחותי ואותי וקנה שני גביעים. משם אץ רץ ה"אפוקה" שלי לתחנת האוטובוס ונסע הביתה. כל הדרך הוא ליקק וליקק את השוליים הנוטפים, נגס פה ונגס שם, כדי לא ללכלך ולהתלכלך, וכשהגיע הביתה נותרו בידיו שני זנבות של חרוטי ואפל זעירים עם גלידה כזית. ועל זה אפשר לומר, שהעיקר הכוונה.

------------ 

אולי אתם לא יודעים אבל נגרים הם עם מאוד מיוחד, תשאלו את גולדה מאיר, גם אבא שלה היה נגר. אחד המאפיינים האישיותיים של עם הנגרים, הוא הדחיינות. הם מבטיחים לסיים עבודה "ליום שני", אבל הם לא אומרים על איזה חודש מדובר.

למה יום שני?, שאלתי אותו פעם, "כי זה אחרי ראשון והרבה לפני שישי", ענה לי.

כך קרה שבאופן הכי טבעי הגיעו לבית שלנו קליינטים תמימים שחיפשו אותו, כן, ניחשתם נכון, ביום שני.

ביום הזה הוא בילה רוב הזמן בין ענפי עץ האגוז בגינה או מתחת למיטה בחדר השינה.

לאור העובדה שהוא פשוט נעלם, הייתה אמא שלי יוצאת מדעתה מרוב דאגה וחיפושים אחריו, ורק אני ידעתי איפה הוא מסתתר והייתי מדווחת לו בשריקה מוסכמת, שהסכנה חלפה ואפשר לצאת מהמחבוא.

---------

לקראת יום העצמאות, הוא היה המלך הבלתי מעורער שלי, מפני שהמועצה המקומית הזמינה אצלו במות ותפאורות, ובינתיים עד שיצא להרכיב אותן במרכז המושבה, יכולתי להופיע עליהן בחצר עם רפרטואר השירים של להקת התרנגולים כשהתרנגולות בלול של השכנים מקרקרות למעני ברקע כתזמורת.

לקראת ל"ג בעומר, הפכתי אני לילדה הכי פופולרית בקרב ילדי השכונה שצבאו על פתח הנגרייה, כולם התחננו לקבל ממני שאריות קרשים תמורת "פרסים" או גולות, ולפעמים תמורת הבטחות שנמוגו די מהר במקביל לעשן המדורות.

----------

היום דיברתי עם בתי שהפכה להיות אמא בעצמה, וזו הסיבה השלישית שקשורה לסיבה הראשונה, שבגללה אני כותבת עליו. היא אמרה שהיא מתגעגעת אל סבא שנדור ושמעתי את צלילי הגעגועים מהדהדים בקולה. שתינו דמענו. אחזתי בידיי את הגוזל שנולד לפני חמישה ימים וסיפרתי לו על הסבא-רבא האלמותי שלו, שלתחושתי, בכלל לא מת והוא כל הזמן איתי.

--------

לקראת חצות, השארתי את הנכד שלי בידי אבא ואמא שלו (אגב, לשניהם קוראים רותם) וחזרתי הביתה. פתחתי את המחשב וגיליתי לתדהמתי בתיבת הדואר פנייה של עיתונאי מידיעות אחרונות, שקרא את הפוסט הזה במתכונתו הראשונית שנכתבה בשנת 2007 כשאבא שלי היה בן 101 וכתבתי לכבודו פוסט.

העיתונאי ביקש לראיין אותו. מפאת כבודו של המבקש, לא אכביר מילים, אבל על חוסר הרצינות המקצועית הזאת, אני לגמרי בטוחה שאבא שלי לא היה סולח.

------------------------

מאחלת לכולכם שנה נהדרת, בריאות ושמחה, אושר ושלווה ומצרפת תמונה של עילַי נכדי הבכור שצולמה בהיותו בן 10 דקות.   

----------------------------

כל הזכויות שמורות לניצה צמרת - עט להשכיר

www.words4u.co.il

פירסמתי ביום חמישי- שישי, בינתיים ניסיתי גם אני לעשות שימוש  במידע שהפצתי. כרגע ללא הצלחה. בתי העבירה את המידע לגלובס. אני מקווה שכתב הבריאות שלהם יברר את הנושא לעומק, באופן  מקצועי ויסודי - מה שאני לא בדיוק עשיתי. לו יהי .... והנטייה שלי לקבל דברים כלשונם ולפרסמם למען הכלל, לא תהפוך לבדיחה מטופשת שהבאתי על עצמי וגרמה לכם עוגמת נפש.... אעדכן בהמשך.  

והנה העדכון: 

בחודש יולי 2008 הגיש משרדנו תובענה ייצוגית כנגד הסתדרות העובדים הכללית החדשה (ת.צ. 5270-07-08 סוסתיאל ואח' נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה), במסגרתה נטען, כי במשך שנים גבתה ההסתדרות דמי חבר אותם לא הייתה רשאית לגבות ממאות אלפי עובדים.

לאחר הגשת התובענה נוהל משא ומתן ממושך מול ב"כ ההסתדרות, אשר בסופו גובש הסכם פשרה חסר תקדים בסוגו ובהיקפו.

במסגרת הסכם הפשרה הוסכם, בין היתר, כי ההסתדרות תשיב כספים לעובדים אשר נגבו מהם דמי חבר ואשר אינם חבריה.

במסגרת חוות דעת בודק אשר נערכה על ידי רו"ח אהוד רצאבי נמצא, כי מספר העובדים מהם יכול ונגבו דמי חבר אף שלא היו חברים, עומד על כחצי מיליון בקירוב והיקף הגביה הכולל עומד על כ-65 מיליוני ש"ח.

ביום 23.12.10 אושר הסכם הפשרה וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי מרכז, כבוד השופטת א. שטמר (פסק הדין תוקן לבקשת הצדדים ביום 19.1.11).

לצורך בירור הזכאות להשבה, הקימה ההסתדרות מוקד טלפוני במספר טלפון חינמי: 1-800-800-290. המוקד פעיל בימים א'-ה' בשעות 08:30 - 16:00.

כל אדם אשר לא הצטרף להסתדרות כחבר וסבור, כי נגבו ממנו דמי חבר, מוזמן ליצור קשר עם המוקד הטלפוני, למסור את שמו ומספר ת.ז. (במידה ואין מענה אנושי, ניתן להשאיר פרטים במענה הקולי וייצרו עמכם קשר).

ההסתדרות תבצע בדיקת זכאות להשבה בתוך 120 ימים. במידה ויימצא, כי בוצעה גביית דמי חבר שלא כדין, יושבו הכספים ישירות לעובד ממנו נגבו.

המוקד נפתח לפעילות ביום 15.3.11 ועד כה נרשמו פניות של כ-10,000 איש ונמצאה זכאות כספית כוללת של כ-5 מיליון ש"ח.

כלומר, אף שהמספרים נראים מרשימים, מדובר באחוזים בודדים מתוך פוטנציאל ההשבה הכולל.

המוקד יסיים את פעילותו ביום 15.7.11, כך שכל מי שלא יפנה עד למועד זה יאבד את זכאותו להשבת כספים ולא יוכל לקבלם בחזרה.

אם מעולם לא הצטרפתם לחברות בהסתדרות, פנו בהקדם, ממשו את זכותכם לבדוק האם גם מכם נגבו דמי חבר שלא כדין ויש סיכוי סביר שבתוך מספר חודשים תקבלו הביתה צ'ק.

לנוחותכם, מצורפים למטה פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וכן פרסום לדוגמא אודות פסק הדין מתוך "ידיעות אחרונות".

למידע נוסף פנו למשרדנו: פירט, וילנסקי, מזרחי, כנעני - עורכי דין

בכתובת  http://www.fwmk-law.co.il/

טלפון: 03-6070800, פקס: 03-6097797

--------------------------------------

זה נכון אבל לא מדוייק..............

http://www.mishpati.co.il/Article.aspx?articleId=982  

מספר הטלפון נכון וניתן להגיע אליהם בימים א-ה בין השעות 8:30- 16:00 .

חשוב לעשות את זה עוד החודש כי מ1.9 הכל הולך לקופת המדינה .

--------------------------------------------------------------------------------

ותודה לחמי הרפז שהפנה את לבי לעניין.

עשיתי היום כמה דברים:

קמתי, התקלחתי, התלבשתי. נשקלתי. קיללתי בלב (את המשקל). התאפרתי, הסתרקתי, הזעתי. דיברתי בטלפון בפעם המאה עם מוקד ההודעות של הביטוח הלאומי. דיברתי. שלחתי את המדפסת שלי לעזאזל (אני ממש שונאת אותה). אחר כך שלחתי פקסים לכמה אושיות עתיקות שחיות עדיין בעידן האבן. שתיתי די הרבה מים. הגעתי למסקנה שהקמטים לא נעלמים, ואילו השירותים עובדים נון-סטופ. התקשרתי לשתי חברות לשאול מה שלומן. ככה סתם. נסעתי ברכבת להרצליה והתפללתי. רצתי את כל הדרך מהקניון לתחנת הרכבת והספקתי. שוב התפללתי. פניתי לנהג האוטובוס וביקשתי שיפסיק לדבר בסלולרי. איבדתי עגיל. (אל המוצא הישר: אני פונה ללב שלך -  אבן טורקיז ופנינה לבנה שזורים על חוט זהב דקיק.) ניגשתי לאישה רעשנית שלא סתמה את הפה בבית הקפה וביקשתי שתנמיך ווליום.

ראיינתי אישה מקסימה. היה עצוב. לא הייתי מגיעה אליה לולא הייתה אם שכולה. 

בכיתי איתה.

החזרתי את הסלט למטבח של ארומה כי העגבניות היו רקובות וביקשתי זיכוי כספי. קיללתי בקול רם מישהו  בגלל שגרף מי טינופת ממפתן חנותו אל המדרכה. עשיתי ביטוח בריאות בסיסי לחו"ל.  (אולי מחר אשנה את החבילה, אני תמיד מפחדת מעין רעה). נתתי לאביחי קמחי את הכוכב האלף שלו באהבה רבה. אישרתי לשירה יגיל המתוקה חברות (בשמחה). הכנתי לפ' ולי סלט ענקי עם קוטג' וטונה בלי שמן. שטפתי כלים (אין לי מדיח רחמנא). דיברתי בטלפון עם פ' רק ארבע פעמים או חמש או שש. עישנתי יותר ממה שהתחייבתי לעשן . כתבתי מכתב תלונה ליוניסל (על שגבו ממני מלא כסף על הודעות שלא פתחתי). עשיתי הגהות ראשונות על תשעה קבצים שערכתי. ספרתי - 42 אלף מילים. עשיתי תיקונים. הותשתי. שלחתי שתי הצעות מחיר,  בעזרת השם, מי יודע, אולי. הסתכלתי על הדלגית (חבל קפיצה). לא קפצתי, לא ניתרתי ולא דילגתי. (לדלגית שלום). השקתי את העציצים שצרחו מרוב צמא. ליקקתי כאן בסרקזם למשוררת חסודה שלא אהבתי את תגובתה כלפֵּי תגובה מאוד תמימה שלי. הורדתי כביסה (אין לי מייבש). קראתי את שירה של נעמי שמר על "הכריש והסרדין". (השיר בעל קונוטציה ימנית ברורה.)  חשבתי לפרסם את השיר כאן... אז חשבתי...

ולפני אחרון, גם זה קרה היום -

ניסחתי לכם הודעת פרידה קצרה:

יצאתי . 

אשוב. לא יודעת מתי.

 
למתגעגעים - אפשר לשלוח לי הודעה בכתובת הבאה:

 
nitzazameret@gmail.com
 

או להתקשר במילים אל:

כתיבת ביוגרפיות

 (המצאת החיוג המילולי כבר כאן!) 

---------------------------------

ואחרון:

כתבתי לכם את כל זה .

----------------------------------------

הסיפור על המכלית הסוררת של משפחת עופר, הזכיר לי את הסיפורים שלא סופרו על המטוס הפרטי של אייזנברג ועוד משהו ... כמה  מעצבנת זכות ההתכחשות של המדינה לשלוחיה לעומת חובת שתיקתם כלפיה.

---------- 

לפני שלוש שנים עברתי על מודעות האבל של יום שישי וגיליתי שעומד להיערך טקס גילוי מצבה למישהו שכתבתי את סיפור חייו.

המודעה הכתה אותי בהלם. ידעתי כה רבות על חייו ולא ידעתי על מותו.

הבטתי באותיות השחורות ולא האמנתי.

התלבטתי ובסופו של יום החלטתי להיעדר מהטקס.

איש לא ידע שכתבתי עבורו, הכול היה בינו לביני, בסודיות ובדיסקרטיות.

את הספר הדפסנו אצלו על המחשב, היה זה עותק אחד ויחיד, אין לו טיוטות ואין לו זכר.

אירועים, אנשים ומקומות לעולם לא יוכלו לדעת על תיעודם בכתובים. 

אחרי מספר ימים חשבתי שמן הראוי לשלוח לבני משפחתו מכתב תנחומים. לא הכרתי אותם ולא ידעתי כיצד יתייחסו למכתב. חודשים חלפו. לא קיבלתי מענה ולא פעם שאלתי את עצמי האם המכתב הגיע ליעדו או אבד בדרך.

 ------------------

בחודשים שחלפו מאז חשבתי עליו פעמים רבות, זכרתי את כוסות הקפה ובדלי הסיגריות שהפכו לתפאורה הקבועה שלנו. שִחזרתי בעיני רוחי את סיפוריו ובעיקר את פניו המחייכות מול עיניי המשתאות.

חלפה שנה ובתיבת הדואר שלי חיכתה הזמנה לטקס אזכרה ממלכתי שייערך לכבודו.

הגעתי מוקדם ונכנסתי לאולם.

מספר אנשים שלא הכרתי שוחחו בעמידה באחת הפינות ושני סדרנים טרחו על הבמה בהצבת תמונתו על כן.

לא יכולתי להתאפק ועליתי לראותו מקרוב.

לא יכולתי להתאפק והייתי מוכרחה לגעת.

ירדתי מהבמה והתיישבתי ליד המעבר בשורה האחרונה. הבטתי סביבי והמתנתי בסקרנות לבואם של האורחים.

קבוצת האנשים שהתגודדה בפינת האולם התפזרה וברקע נשמעו צלילי פסנתר. קולה של אסתר עופרים התנגן בשיר האהוב עליו, "התדעו את הצריף הרעוע הניצב על החוף כה בודד, התדעו חבריא לספר בגלל מה כה עצוב ועזוב הוא עומד..."

רק זה היה חסר לי.

הדמעות החצופות בצבצו מעיניי, התכופפתי להוציא ממחטת נייר.

"את ניצה?" שמעתי קול של אישה ויד רכה נגעה  בכתפי.

פניתי להביט בה ואמרתי, "כן."

"אני שלחתי לך את ההזמנה, אני חושבת שהגיע הזמן שנכיר, אני רוצה לחבק אותך," אמרה האישה.

קמתי וככה עמדנו חבוקות ושותקות דקות ארוכות.

--------------------

בדרך הביתה צימחתי כנפיים ועפתי אליו לשמים.

סיפרתי לו מה אמרו עליו חבריו ופיקודיו והזכרתי לו שאני מחכה בסבלנות ליום בו נוכל לספר את סיפורו.

וכמו בחייו, גם עכשיו, הוא אמר: "יש סיפורים שהשתיקה יפה להם. אולי פעם בעתיד הרחוק, אפשר יהיה לשחרר את הסיפורים האלה, אבל  אני כבר לא אהיה בחיים, ואת, גברתי הצעירה, את, תטוסי להוליווד לתת ייעוץ לסרט שסטיבן שפילברג יביים על אודותי."

ועד אז, אם בכלל, זכות ההתכחשות וחובת הנאמנות ידורו בכפיפה אחת.

-------------------------------

ניצה צמרת עט להשכיר

כתיבת ביוגרפיות וסיפורים אישיים

nitzazameret@gmail.com

אין דבר שיכול לשמח אותי יותר מהנחת ענב בשל בין שפתי ושאיבתו אל תוך פי. 

אולי זה לא נשמע מוסרי ליהנות מגניחת הפצפוץ והתרסיס המתנפץ אל חיכי, אבל התחושה משגעת.

אין דבר שיכול לשמח אותי יותר מגלעין אפרסק שנבקע ולבו מזמין לשליפה, ואז המגע הראשוני של הדונג באצבעותי, ואחר כך עלעול השקד על לשוני לפני הנגיסה.

אולי זה לא נשמע תקני, אבל הפריכות מטריפה.

אין דבר שיכול לשמח אותי יותר ממיץ ורוד של אבטיח שנשאר בקערה אחרי החיתוך, ואז כשאף אחד לא מביט בי אני גוהרת ויונקת בשקיקה את הצוף.

אולי זה לא נשמע  חינוכי, אבל המתיקות כובשת.

אין דבר שיכול לשמח אותי יותר ממלון עם טעם של מלפלפון שהצלחתי לתקן. כבעלת ניסיון אני טועמת ואחרי הביס הראשון חותכת קוביות קטנות לקערה, מוסיפה מיץ לימון, כף סוכר וקורט מלח. מכסה ומכניסה למקרר. את המוצר הסופי אני טורפת בלילה לפני שמישהו אחר יחשוק בו.

אולי זה לא נשמע  טוב, אבל המרקם החדש מעלף.

-----------------

ואחרי שחשפתי את אהבתי - תאוותי ברבים, מישהו מוכן לקנות לי קילו ענבים, קילו אפרסקים, אבטיח אחד בגודל בינוני ומלון קטן?

כי אין דבר שיכול להעציב אותי יותר ממחירי הפירות בקיץ.

ואל תגידו אין דבר, כי הכול נורא יקר.  

----------------- 

ניצה צמרת עט להשכיר

כתיבת ביוגרפיות וספרים אישיים

nitzazameret@gmail.com

הפעם הראשונה בה שמעתי על אנשים שנרצחו בארץ ישראל הייתה כשהייתי בת שלוש וקצת.

אמא נכנסה הביתה בסערה עם בקבוק החלב בידה ואמרה שהרגו את פיינרו ורצאבי בפרדס. אמרו שפליישר הצליח לברוח ורעד במשך יומיים מרוב פחד, ועוד אמרו, שאביגדור בנו של רצאבי נמלט גם הוא מיריות הפאדיונים. אביגדור היה בסך הכול גדול ממני בשנה ותמר אחותו הייתה איתי בגן. שנים אחר כך אביגדור גמגם וכולם אמרו שזה בגלל הטראומה.

באותם לילות ייבבה להקת תנים בפרדסים הסמוכים, וגם ככה היה די מפחיד בחושך ובמיוחד כשאבא היה יוצא עם צוות סיור חמוש במקלות מטאטא ועשה פטרולים סביב השכונה שלנו. עד שנרדמתי, לא ידעתי אם "השאקלים" יטרפו אותו או הפאדיונים יהרגו אותו, ובכל מקרה, היה לי ברור שעומד להתרגש עלי אסון נורא כי פרצה גם מלחמה.

"יחזור או לא יחזור?" שאלה שכל ילד ישראלי שאל את עצמו מאז שהבין שאבא שלו הולך למלחמה.

את הדברים האלה אני כותבת אחרי יותר מחמישים שנה ולדעתי הם ערבוביה של פחדים מאז ומחשבות מאחר כך.

 ----------------------------

ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים ושוב כל המושבה התאבלה.

הבן של דב ופרידה האחות, שמעון גלר, קצין שריון, מפקד טנק, נפל בקרב ליד ביר גפגפה. אני זוכרת אותו גבוה רזה עם עיניים בהירות ושיער שַטֵנִי מקורזל שתחם את גדת מצחו, ואת העובדה שהוא היה האח האהוב של החברה הכי טובה של אחותי.

ביומה הראשון של המלחמה נשלחנו הביתה להתחפר בשוחות החול שליד הבית. ביום זה חליתי בחיידק אלים שפשט בגופי. עברתי ניתוחים וטיפולים קשים ונעשיתי שלד עצמות וכמעט שהחזרתי את נשמתי לבורא. זה לא קרה וזכיתי להיות נוכחת בטקס הנחת אבן הפינה של מועדון הנוער שנבנה לזכרו של שמעון. במשך שנים הבטתי בתמונתו התלויה על אחד הקירות במועדון ואיני יודעת נכון להיום, האם אני באמת זוכרת אותו או שתמונתו היא זיכרונו.

 -------------------------

כשהתגייסתי לנח"ל ונשלחתי לבקעת הירדן עם חברי הגרעין שלי, הצטייר בעיניי המונח "ארץ המרדפים" כהרואי.

אנחנו הגענו להר אחרי שאדמת הבקעה רוותה את דמם של חיילים ומפקדים בכירים כמו הצל"שניק מפעולת כארמה סרן גדי מנלה, אל"מ אריק רגב שהיה מח"ט הבקעה, סא"ל צביקה עופר מפקד יחידת חרוב, סא"ל משה פלס מפקד גדוד 50, רס"ן חנן סמסון, סמל בועז ששון ואחרים ששמם מתנוסס באותיות שדופות מרוּח על לוח השיש הגדול ב"אנדרטת הבקעה".

--------------------------

בתוך שנתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים.

נשארנו לשמור על ההר, קומץ נשים ושניים שלושה "כף למדים" עם מאות חיילים שהתנחלו סביבנו. כבר הייתי נשואה וחיים חדשים נבטו ברחמי. הידיעות על הנעשה בשטח זרמו דרך הרדיו והיו לי הרבה דאגות לבני משפחה ולחברים, ומעל כולם לבעלי שהיה עם גדוד השריון של אורי אור ברמת הגולן.

מה שהיה הוא שהיה, לא דמיון, לא מחשבות, כך היה. בשעת ערב מוקדמת ישבתי במזכירות − צריף אסבסט אפור − כשמכשירי הקשר מטרטרים ברקע ויצאתי  לשירותים. בשובי ראיתי גיפ' וממנו ירדו קצין שעון על מקל הליכה וקצינה. הליכתם הייתה איטית וכל צעד שעשו על שביל העפר גרם לאיבר אחר בגופי לקפוא עד שהפכתי כולי לנציב קרח. ההודעה על מותו של פיני רון הגיעה לפני ההודעה על מותו של עזרא קצב. עזרא היה במוצב "אורקל" ועברו כמה ימים עד שנודע שנספה שם עם חבריו.

המוות הכה באוויר הצלול של ההר שלנו פעמיים.

מתוך 20 גברים נפלו שניים.

מי יכול היה להעלות על הדעת שמספר ימים אחר כך יגיע שוב ג'יפ צבאי וירדו ממנו שני גברים שיבקשו לראות אותי.

הם נשאו בידיהם את התרמיל הקטן של בעלי והביאו אותו אלי בחרדת קודש.

פתחתי את התרמיל ופיזרתי את תכולתו על המיטה, היו שם שעון ומגבת, חולצה ומכנסי ג'ינס, תיק כלי רחצה וספר תנ"ך. הבטתי בחפצים. השעון עמד מלכת ואיני זוכרת את השעה, אך את פניהם של השניים האלה לעולם לא אשכח.

באותו ערב הרגשתי לראשונה ברטט שהפיח גלים נעימים בגופי. התינוקת שהייתה עתידה להיוולד מספר חודשים לאחר מכן אמרה את דברה, ואני ידעתי באבחת הרגע שהמבשרים שגו ולילדה שלי יהיה אבא. איני יודעת למי עוד נמסרה ההודעה על בעלי הנעדר, אבל אני סירבתי להאמין וסירבתי לעזוב את ההר.

כעבור שלושה ימים העירו אותי בבהילות לפנות בוקר וקראו לי לטלפון. רותי חברתי מקיבוץ גדות הייתה על הקו וצרחה, "הוא הגיע עם חבר על הגב, הם ברחו מהטנק הבוער. הם עשו את כל הרמה ברגל והגיעו אלינו. הכול טוב, אל תדאגי."

בתי נולדה ב-19 במרץ 1974. אבא שלה חיכה מחוץ לחדר הלידה עם נעליים צבאיות שלא הספיק להחליף, מכנסי חאקי וסוודר צמר ירוק טורקיז מתחת לדובון הקרוע.

 -------------------------- 

בשנה זו, שעות מספר לפני טקס ערב יום הזיכרון שערכנו ליד "אנדרטת המערה" עם לוחמי  גדוד הנח"ל ב- 8 במאי 1974 ניצלתי בנס.

הג'יפ שנסע לפנֵי הקומנדקר שעליו הייתי אני, עלה על מוקש שהוטמן מבעוד יום. מבין נוסעי הג'יפ הכרתי רק את דני פריד שהיה בגרעין של קיבוץ גדות. דני עלה עם חבריו בסערה השמימה, והיה זה יום השחרור שלו מצה"ל שנדחה ביומיים בגלל יום העצמאות.

וכאילו לא די בכך. בסוף חודש יוני, ליתר דיוק ב- 22 בחודש, בדיוק ביום הולדתי נורה יגאל בראשו. מי שהיה אהבת נעורַי נורה בטעות בבסיס בו שירת.

יגאל שכב בתל השומר מלופף בצינורות עם תרבוש גדול על ראשו וחיכה לגזר הדין של ד"ר אשכנזי.

הוא לא זכה לחגוג את יום הולדתו ה-21.

מאז ביכיתי אותו יותר מכל מתַי וחלמתי אותו גם בהקיץ במשך שנים רבות.

אותו אני זוכרת חי לגמרי, צוחק אלי מתוך עיניו הירוקות-כחולות-דִבְשִיוֹת, "גליקי," קרא לי, "את הגליק שלי...."

---------------------- 

איך שלא תסתכלו ותבחנו את חייכם בארץ הזאת, תגלו שחייכם, כמו חיי, שזורים בדם ואש ותמרות עשן.

בשבוע הבא ילכו רבים מאיתנו אל עיר הנוער, יישאו שם תפילה לעילוי נשמת, ובדרכם −דרכי − הביתה נשוב לחזר על הפתחים של דלתות השלום והשלווה.

--------------------------------------------------------------------------

על החיים ועל הזיכרון, על אבא שנח כבר שנים בקריית שאול, על החיים עם דמות האב שבאה לבקר.... על כל אלה ועל עולם היתמות הפרטי שלה כתבה כאן טלי, טושקיה שלנו. אני מזמינה אתכם להתרגש  מול מילותיה :

http://cafe.themarker.com/post/2160839/

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כל הזכויות שמורות לניצה צמרת  -  עט להזכיר

www.words4u.co.il

לחיות בבית של ניצולי שואה, זה אומר לסיים כל מה שיש לך בצלחת. זה אומר, שגם ענבים ותפוח-עץ אוכלים עם לחם. זה אומר, שבמרק טובלים הרבה לחם ושאסור לזרוק לחם. בדיוק בגלל זה, מגדלים ליד הבית שבט שלם של חתולים.  

אבל כלבים בשום אופן לא.  

כלבים, זה סיפור אחר. הם לא רצויים בחצר הבית של ניצולי שואה.

כלב, זו חיה שיכולה להיות מסוכנת בגלל שהיא מזכירה קריעה בבשר החי של החברה הכי טובה של אימא. ואימא שלי זכרה היטב את הכלב הגרמני שקיבל פקודה ואת אולגה החברה הכי טובה שלה שצבעה את השלג בשלולית דם. ואמא שלי הייתה שם גם אחרי הרבה שנים, ובעיקר בלילות כשאולגה צרחה מתוך בשרה הקרוע כתרנגולת שחוטה על שיפוד.

לחיות בבית של ניצולי שואה, זה לרצות להבין ולעולם לא להבין, איך שלוש אחיות שרדו במשך שלושה חורפים מושלגים בטמפרטורה של גיהינום עם שני זוגות נעליים בלבד.

איך ומתי הן החליפו ביניהן 'משמרת נעליים' ומה היו הסימנים והאותות לחילופים. וכמה דקיקות, כחולות ומיובלות היו כפות הרגליים של אימא, של דודה אִירֶן או של דודה לְנְקֵה כשזכו להינעל בתורן בסוליית העור המרוטה.   

כשחיים בבית כזה, לא מכירים מילים כמו "סבא", "סבתא". אבל מקשיבים לסיפורים עליהם ומאמינים שהם היו אנשים נפלאים, יראי שמים וצדיקים גדולים.

כשחיים בבית כזה, מקשיבים בצהרים לרדיו לתוכנית "חיפוש קרובים", כי אולי מישהו, איזה קרוב משפחה שנעלם שם, יצוץ לפתע מתוך הערפל של הגזים ויראה אות חיים.

לחיות בבית של ניצולי שואה, זה למחזר שמות של מתים כשנולד תינוק במשפחה ולהיאחז בגעגועים בתמונות של תינוקות מתים מתוך אלבום קרטון דהוי.  

לחיות בבית כזה, אומר הרבה על מה שנהיה ממך כילד, כבוגר, כאדם.

- האם מותר לך לשמוח בלי סיבה?

- האם מותר לך להיות עצוב?

- האם מותר לך לעשות משהו, שעלול להעציב או להדאיג את ההורים שלך?

אני גדלתי בבית כזה, בית קטן עם רעפים אדומים. כמספר הרעפים היה בערך מספר הסודות שנקברו בבוידם. זו רק מטפורה כמובן, כי בבוידם כידוע לכם הוטמנו כלי הפסח שעלו בעקבות הוריי ל"ארצְיִשְרוּאֵל". 

הייתי כבר די גדולה כשאמא סיפרה לי שבגילי היא הייתה רעבה כל הזמן. 

לא האמנתי לה, כי איך אפשר להבין רעב על בטן מלאה?  

היא אמרה שנשמתה התנתקה מגופה כדי לשְׂבוע. לפעמים אכלה סלט תפוחי אדמה עם גזר כתום ועסיסי ולפעמים חלה טרייה שנאפתה לכבוד שבת.

כשאני קולפת גזרים או תפוחי אדמה מעל הכיור, אני נזכרת בסיפור המופלא של אמא  שידעה כיצד לאכול ולשבוע מפרי הדמיון.  

הייתי כבר די גדולה  כשאבא סיפר לי איך הצליח לצאת מדי לילה מהמחנה אל היער, שם מתחת לעץ ערמונים גדול היה לו סליק גדוש בפצצות וברובים. חמוש בכל אלה, סיפר אבא, הוא התגנב בחזרה אל אזור המפקדה והרג מדי לילה במו ידיו את מפקד המחנה ואת הקצינים ואת החיילים. אבא שלי היה גיבור שהרג גרמנים בחזיונותיו הליליים כדי לשמור על צלם אנוש. 

זכיתי לראות עצי ערמונים חסונים נטועים ברחובות אירופה ולטייל ביערות, אבל תמיד השפלתי את עיניי אל האדמה בה השתרגו שורשיהם וחיפשתי סימנים לבונקר שאבא שלי השאיר אחריו. 

 -------------------

לעתים הזיכרון של הוריי מפעפע בי כזיכרון אישי ולעתים הוא שייך למישהו אחר. יותר ויותר סיפורים של אנשים שאני כותבת את חייהם משתבצים בתצרף כתמונות החיים של הוריי. 

לא מזמן פגשתי במסעות התיעוד שלי איש אחד עם מספר כחול על אמת ידו . מאפלת תהומות העלה בפני סיפור אימים על עגלת המתים שהוא זוכר מהגטו.

הוא ידע לתאר את חריקות אופניה המקרקשים עד היום באוזניו, ואת הר הגופות הסרוחות בערבוביה על הפלטפורמה המתגלגלת. 

"אבל תמיד הצלחתי להסיט את מבטי מהזוועה," אמר לי האיש, "ואז נעשה לי קסם. העגלה הפכה לנגד עיניי לכרכרה מהודרת רתומה לסוסים לבנים ועגלון לבוש בפראק נהג בה, כמו פעם כשהייתי קטן והמיניסטר מהממשלה בא לבקר אצלנו ברדאוץ."

ואישה אחת שפגשתי סיפרה לי על האנשים הנפוחים כבלון שהתהלכו מתנדנדים בסמטאות הגטו.

"הייתי מלבישה אותם בבגדי ליצן שפעם ראיתי בקרקס של ורשה, ולאפם הצמדתי בחוזקה כדור אדום קטן כמו דובדבן, ואז, בחיי,  הם חייכו אלי והצחיקו אותי כשהייתי עצובה נורא."   

---------------- 

פתאום עכשיו כשאני כבר באמת גדולה, אני מתחילה להבין שדמיון הוא דבר שאין לו שיעור.  

------------------------------------------------------------------ 

כל הזכויות שמורות לניצה צמרת - עט להשכיר  

www.words4u.co.il