כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    3 תגובות   יום שני, 11/11/13, 02:53

    הפעם, אציג רק את הכריכה האחורית של הספר שאני אוחזת בידיי. ספר שנכתב ונערך על ידי בהמשך לפגישות שהתקיימו בין גיבוריו לביני.


    קיבלתי אותו מבית הדפוס לפני שעות אחדות. עדיין מתרגשת, כמו ילדה שקיבלה שוב מתנה. כן. הספרים שאני כותבת הם מתנה עבורי. זו הדרך שלי לתת ולקבל.  


    אני חושבת שמגיע לכם לקרוא את הטקסט בגב הספר. 

     

     

     

    ''


     
    החיים כמסע - סיפורם של שמואל וציפורה יונגר - יצא בהוצאה מצומצמת למשפחה ולמקורבים.

     


    דרג את התוכן:
      15 תגובות   יום חמישי, 31/10/13, 18:24

      צפת 1957

       

      בוקר אחד קם ילד בן שבע וחצי והולך לבית הספר. הוא יושב בכיתה, כיתה ב'. המורה צילה מלמדת את השיר "פרח עציץ" שכתב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

      "מִן הַחַלּוֹן פֶּרַח עָצִיץ כָּל-הַיּוֹם הַגַּנָּה יָצִיץ.  כָּל חֲבֵרָיו – שָׁם בַּגָּן, הוּא לְבַדּוֹ עוֹמֵד כָּאן."

      הילד חוזר על המילים ומשנן. הוא זוכר אותן בעל-פה.

      כשמריוס השמש מצלצל בפעמון שועטים כל הילדים מפתח הכיתה אל המסדרון הפתוח לחצר ורצים הביתה. גם הילד הזה ביניהם. הוא ידקלם לאמו את השיר שלמד היום. הוא מתרגש. הוא מדלג במדרגות, פותח את דלת הבית וצועק: "אמא, למדנו שיר של חיים נחמן".

      אמו אמורה להיות במטבח, כמו בכל יום. ליד הכיור או ליד הפתילייה לבושה בחלוק הפרחוני הדק, היא אמורה לפנות אליו עכשיו ולחייך, "בנוש, חזרת?"

      הבית שרוי באפלולית ובשקט מוזר. הכול כרגיל ובכל זאת שונה. התריסים מוגפים, האור מעומעם,  ערביים בצהריים.

      הוא סוגר את דלת הכניסה, חוצה את ההול ונכנס לחדר. יוצא , נכנס לשני. יוצא.

      "אמא?"

      הוא חוזר אל ההול ועומד בכניסה למטבח. מבטו מתעכב על הרצפה. אמו יושבת כמעט שרועה על הרצפה. סכין גדולה נעוצה בבטנה ושלולית אדומה של דם סביבה.

      הילד פוסע צעד. הוא מתקרב אל אמו. ועוד צעד אחד. הוא רואה אותה בבירור. פניה לבנות, עיניה עצומות למחצה, פיה פעור, שערה סתור, הפרחים הקטנים על חלוקה מאדימים לנגד עיניו, ידיה פשוטות לצדי גופה, רגליה פשוקות. הוא גוהר מעל גופה ומושך את הסכין בידיו הקטנות. הוא מניח את הסכין על הרצפה.

      הוא לא יודע אם כל זה קורה באמת או בחלום. פתאום כמו התעורר ויצא במרוצה מהבית. הוא רץ לבית הספר, הוא רץ מהר כל כך, כמעט מרחף, מדלג מעל מעקה הבטון, נופל, מתרומם ועף. הוא פותח את הדלת של כיתה ו' בתנופה וצועק, "שושנה, שושנה, בואי הביתה!" כל המבטים מופנים אליו, המורה יצחק מבקש: "בנימין, תצא מיד", אבל הוא לא שומע ולא רואה.

      "שושנה!"

      "היה לך מבט משונה בעיניים". תאמר כעבור שנים, "מבט מפחיד. חשבתי שהשתגעת". 

       

      -----------------------

       

      קטע מתוך הספר: צפת פרנקפורט וחזרה

      מאת: בנימין מושקוביץ

      עריכה: ניצה צמרת

      הוצאת אופיר

       

      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום ראשון, 27/10/13, 19:53

        מי שמגיע לגיל מאה הגיע ל"גיל פסגות". אברם זכה והגיע, הוא בן מאה וחמישה חודשים; במיוחד למענו המצאתי את המינוח הזה: "גיל פסגות".

        איש יקר, אלוף ברידג', לב ענק, אנרגיות בלתי נדלות וידע עצום.

        אני קוראת לו "מר אינציקלופדיה".

         

        אז במוצ"ש התכנסנו להשקת הספר שלו. גם באירוע הצנוע היה לו מה להגיד וכולנו - משפחה וחברים נטפנו חיוכים - כי הוא מצחיק. בזמנו ישבנו יחד ואברם סיפר וסיפר ואני כתבתי וערכתי.

        מה אומר, היתה זו חוויה מיוחדת במינה. איש עם תאוות חיים ובעל עקרונות וחוכמת חיים, צלול כבדולח ונוסף על כל זה, בדחן מלידה.

         

        התוצאה היא ספר ביוגרפיה מרתק.

        לפעמים אני מצטערת שספרים מסוג זה לא מגיעים לידי הציבור הרחב. כך במקרה הזה.


        מתוך הספר: 

         "...אברם הוא תופעת טבע מהלכת. תעודת הלידה שלו מסגירה את גילו הכרונולוגי, אך רוחו הצעירה מהתלת בסובבים אותו ומעוררת פליאה והשתאות...

         

        "אברם הוא בעל כישרון נדיר לספר סיפורים. העברית שבפיו רהוטה ומתובלת בשיבושי לשון מקוריים ומצחיקים...

         

        "סיפור חייו של אברם הוא סיפור עלילה במלוא מובן המילה. זהו סיפורו של גיבור יחיד שחייו החלו בשנת 1913 בפולין..."

         

         

         

         

        ''


        דרג את התוכן:
          4 תגובות   יום שישי , 4/10/13, 23:24


          חדש על המדף

           

          צפת פרנקפורט וחזרה / מושקובץ בנימין 

           

          עריכה: ניצה צמרת

           


          "היא היתה לוקחת את הביצים מהלול ומכינה חביתה גדולה עם לחם. והאשכוליות? היא קילפה כל יום אשכולית אחת, וחילקה אותה לפלחים, לכם ולי. ומהקליפות הכינה לנו ריבה. אתה זוכר? וגם באותו בוקר, אחרי שהיא אספה את הביצים, היא הלכה לצרכנייה וביקשה טובה, וגברת פרלמוטר יימח שמה וזכרה, סירבה לתת לה לחם". הבטתי בו חסר אונים. שתקתי כאבן שאין בכוחה לזעוק גם אם ינפצוה בגרזן ויכתשוה לעפר דק. ואחר כך שאלתי בנומך קול, כמעט בלחישה: "ואתה לא ידעת?" "איך יכולתי לדעת?! אני הייתי בעבודה. אחרי שהיא גירשה את אמא, אמא הלכה לבכות לסבתא וחזרה הביתה, לקחה את הסכין ועשתה סוף..." הוא שוב געה בבכי. "רק אחרי שהיא, פרלמוטר, מתה, סבתא סיפרה לי מה היה באותו בוקר". "היו המון סיפורים על ההתאבדות של אמא", אמרתי לו, "כל מיני שמועות שאני מסתובב אתן בבטן כבר שנים". "כן". אמר אבא. "גם אני". ולא פירש. 

           

          ''

          -----------

          צפת פרנקפורט וחזרה הוא רומן שתחילתו בשנת 1949 בעיר צפת. פרקי הרומן מתפרשים על פני מדינת ישראל של שנות ה-60-50 ומגיעים בשנות ה-70 לפרנקפורט. גיבור הסיפור הוא הסופר, שמסכת חייו לוטה בצל מתמיד לאחר טראומה שחווה בהיותו בן שבע וחצי. הוא מקים את חייו מחדש דווקא בגרמניה המערבית, ונקלע לסייע לשירותי הביטחון הישראליים לאחר טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. חייו האישיים רצופי טלטלות ואירועים, אהבות נכזבות ומשברים עד הגיעו אל עוגן המנוחה והנחלה בארץ הולדתו.

          זהו ספר הביכורים של בנימין מושקוביץ היוצא לאור בהוצאת "אופיר ביכורים".

          דרג את התוכן:
            10 תגובות   יום שישי , 4/10/13, 05:32

            לפני מספר חודשים נערך מפגש מחזור של בני כיתתי מאבן יהודה. לא השתתפתי מכיוון שיומיים קודם חזרתי מארצות הברית והייתי סחוטה, המומה, עייפה ועצבנית.

            חלפו הרבה שנים מאז שסיימנו את כיתה ח' בבית הספר היסודי. היינו בני ארבע עשרה והיום אנחנו בני שישים.

             

            בימים ההם של ילדותי היתה זו מושבת פרדסים ולולים, ריח ההדרים נכבש לא אחת בסרחון של זבל העופות, ולהקות הזבובים שחגו ממעל במעגלי ניצחון השחירו את השמים. זכורים לי כבישי אספלט, שבילי חול טובעניים ודרכי כורכר מהוהות. המושבה שלנו היתה די "חור" בתקופה שרכבים פרטיים היו נדירים למדי ותנועת האוטובוסים התנהלה רק על כבישים ראשיים. בתוך הכלום הזה חיו בני אצולה שהגיעו מהרטוב והרבה מאוד ניצולי שואה שהתגלגלו ממעברות סמוכות. שכונת התימנים נקראת עד היום "עין יעקוב" ולעולים החדשים שהגיעו באמצע שנות החמישים, נבנתה שכונת צריפים על שטח שנקרא "תל צור".

             

            כשהוריי קנו את המקרר הראשון שלהם, הפך מוכר הקרח את פניו ולא דיבר איתם תקופה ארוכה. כאשר מוצרי החלב הגיעו לצרכניה, נעשה החלבן שלנו מובטל וצלצול הפעמון שלו נדם. את הקניות עשו הורינו בצרכניה בשיכון או במכולת אצל אדון וגברת גורסקי, ואילו אנחנו קנינו את הממתקים בחצי גרוש או בגרוש וחצי באחד משלושת הקיוסקים - של אלטמן ליד בית הספר, של אולו ליד המועצה ושל גרינשפן מעבר לכביש שמול המועצה. החיים היו מאוד מעניינים אף שלא היה בהם שום עניין. כלומר, שמענו רדיו, לחלק מהמשפחות היה אפילו פטיפון, ההורים שלנו נפגשו עם חברים בבית הכנסת או במשחקי קלפים באחד הבתים. הנשים נפגשו אצל השוחט והגברים במגרש הכדורגל. הילדים נפגשו בחולות ובשבילים בין הפרדסים. אחת החוויות השמורות עמי היתה ההסעה בימי חמישי אחר הצהריים לים במשאית של ויגלמן. חוויה טובה לכשעצמה, אבל פעם אחת טבעתי ופעם אחרת איבדתי בים את סנדליי האדומים החדשים. ניצלתי, הנה אני כאן כותבת, קנו לי סנדלים חדשים ויותר לא זכור לי, גם לא צבעם. 

             

            אני חושבת שהתחלתי לבקר בספרייה כבר בכיתה ב', והיה זה אך טבעי בימים ההם, כשבבתים לא היו מדפי ספרים בעברית, כל שכן בבית שלנו. אל הצופים הצטרפתי בכיתה ג' או ד'. אין לי עד היום מושג למה לא הצטרפתי ל"נוער העובד". היו רק שתי תנועות נוער ובחרתי באחת. היו לנו פעולות וא"שי לילה, יצאנו למחנות ולטיולים ובאופן אישי - אהבתי את הפעילות הזאת יותר מאשר את הלימודים בבית הספר. בשעות אחר הצהריים של ימי שישי  אפשר היה ללכת לקבלת שבת בבגדים יפים ולא במדי התנועה. זו היתה הזדמנות פז להתגנדר, עם זאת היתה לי מלתחה כה עלובה, אבל זה מה שהיה ולא עלה על דעתי להתלונן או לקטר. נקודת ציון נוספת שקשורה בהבלי תרבות, היא בית הקולנוע של טוכנדלר. פעם בשבוע הוקרן במקום סרט לילדים וכשגדלנו להיות בכיתה ז' כבר היו סרטים שהורשינו לצפות בהם בהקרנה הראשונה במוצאי שבת. אירוע כזה היה אירוע של ממש. 

             

            יש לי הרבה מאוד זיכרונות מהמקום הזה, חלקם מטרידים אותי עד היום, חלקם נעימים לי עד היום. 


            פתחתי את הפוסט באזכור פגישת המחזור שנעדרתי ממנה. בחלוף שבועיים צלצל הטלפון שלי ועל הקו היתה בת כיתה שלי. היא הציגה את עצמה ומיד צצו ועלו בראשי אירועים וחוויות משותפות שעברנו יחד. נדברנו להיפגש וכך היה. לפעמים יש לפגישות כאלה המשך, המקרה הזה, הוא אחד מהם.  

            דרג את התוכן:
              11 תגובות   יום רביעי, 2/10/13, 17:44

              לפני חמישים ושתיים שנים כתבתי את החיבור הראשון שלי. זה היה כנראה בתקופת האביב. החיבור נכתב על צבעונִי השרון. משהו כמו חמש שורות על דפי חצי מחברת. היום קוראים לזה "סטטוס", ובינינו מי יכול להעלות על דעתו גזירת מחברת לחצי? 

              אחותי הגדולה ממני בחמש וחצי שנים בדקה את כתב היד והתלהבה מהכתוב. אבא ואמא לא ידעו לקרוא ולכתוב בעברית ולכן התכנסנו לדקתיים במטבח והקראתי את היצירה שלי בקול.

              "אני אשלח את החיבור הזה לנשיא," הבטיחה אחותי. היה בדבריה סוג של פְּרַס ענק, ולהזכירכם, הנשיא היה יצחק בן צבי שחי בצנעה בצריף עץ והיה אהוב על הבריות.

              האם החיבור נשלח או לא? איני יודעת, והיא, אחותי, אינה זוכרת כלל את המעמד. מכל מקום, אני בטוחה שלא המצאתי אותו. כל שכן, האירוע הזה התווה את דרכי אל נפלאות הכתיבה בהמשך חיי. 

              כתבתי ברכות בספרי זכרונות וכתבתי שירים בחרוזים, כתבתי לעיתון התיכון בו למדתי ובאותה תקופה גם פורסמו שירים שלי ברבעון "קשת". תארו לעצמכם, נערה בתיכון עם הכרה מצדו של העורך אהרון אמיר. איזה עונג היה זה להוריי ולי. כמעט שצמחו לנו נוצות של טווס מרוב גאווה.
              עם גיוסי כתבתי כנח"לאית ל"במחנה נח"ל", פה ושם כתבתי טקסטים לאירועים ואז התברר שלצד כתיבה לשמחות, אני מתבקשת לכתוב גם הספדים.  
              כשהפכתי לאמא, כתבתי לבתי רותם שיר שפורסם ב"פשוש". יותר מאוחר הצטרף למשפחה בני עידן ואז המצאתי את חבורת חצ"ב וכתבתי סיפורי הרפתקאות בהמשכים. היתה לי אכסניה נפלאה ב"פשוש". זו הזדמנות לומר תודה לעמוס בר העורך המיתולוגי של העיתון. 

              שנים חלפו, ערכתי, כתבתי, הגהתי, ראיינתי, ריח הנייר הפך להיות ריח הגוף שלי, ריח הדפוס הפך להיות הבושם המועדף עלי. כך באהבה גדולה למילה הכתובה נעשיתי למה שאני היום - סופרת צללים וכותבת ביוגרפיות.

              לדעתי, לכל איש ואישה יש סיפור ייחודי שראוי להעלות בכתובים ויפה שעה אחת קודם. 

               

               

               

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום שלישי, 24/9/13, 15:42

                כמה עולה טישרט? תלוי איפה.

                אז ככה, בבני ברק-פינת ר"ג שזה מול מכון מור, יש חנות סמרטוטית שאני עוברת לידה בדרך לחנות מכשירי הכתיבה [עט להשכיר, אתם יודעים... יש אנשים שרוצים שירותי השכרה של עט או עיפרון לפי שעות] .

                בקיצור, שבוע שעבר אני רואה מתלה עגול עם טישרטים בשני צבעים: אפור ושחור, ואלה בדיוק הצבעים החביבים עלי מאז שאיבדתי את מפלס המותניים.

                מעל המתלה כתוב: "6 שקל".

                חמושה בצרור עטים בצבעי הקשת, אני ניגשת. מסובבת את המתלה ומגלה שמדובר במידה אמריקאית של אקסטרה-אקסטרה לארג' שמיועדת לאנשים גבוהים ורזים ולא לאנשים רחבים ושמנמגולים.

                לא מתאפקת. שולפת את הארנק של הכסף הקטן וקונה אחת . מתדלקת ניקוטין וחוזרת הביתה עם השלל. מודדת מול המראה, מכניסה את הבטן, מעכסת קצת ימינה וקצת שמאלה ומחליטה שקניתי מציאה. לוקחת מספרים ועושה שניץ בצד אחד. לוקחת חוט ומחט ומעבדת את שולי השניץ. יוצא לא משהו, אבל טוניקה ב-6 שקל, עושה לי שמח בלב.

                לא מתעצלת וחוזרת לפינה, בדרך מאבדת נוזלים, מזיעה ומרזה כ-200 גרם. קונה עוד חמש-שש, [מי סופר?] וחוזרת הביתה באנרגיות מתפרצות של אושר.

                מודדת. הכול בסדר. אפילו הבטן נעלמת מרוב התרגשות. כורכת חגורה ומחליטה לפצוח בקריירה של דוגמנית למידות-על.


                הלאה. יום המחרת, שמרטפייה לעילי. בדיזינגוף 151 בפסאז' ממוקמת התופרת-החופרת דיאנה. נחמדה, אבל מדברת הרבה. מקצועית, אבל טוחנת במוח. הסברתי מה אני רוצה. שניץ בשני הצדדים. בלי סרט אלכסון, בלי אִמרה מצויצת. ככה פשוט - שסעים משני הצדדים. הסכימה.

                לקחה על כל שסע "חמש שקל" ביחד עשרה שקלים לטישרט.

                כלומר: עם החולצה עלתה כל חולצה 16 שקלים.

                עכשיו אני שואלת את מיטיבי הלכת שהגיעו עד כאן:

                בזבזתי 80 ש"ח על 6 טוניקות מגניבות או חסכתי? 

                דרג את התוכן:
                  9 תגובות   יום חמישי, 19/9/13, 03:03

                  אמא הכינה לכבודי עוגת שוקולד ופיזרה על הקרם הלבן סוכריות צבעוניות כמו שביקשתי. בדרך כלל אמא אפתה עוגות שמרים, אבל הילדים בכיתה לא אהבו עוגות שמרים. 
                  לפני שיצאתי מהבית הבטתי בדלת הזכוכית השקופה והצלחתי לראות שאני יפה בשמלה הלבנה עם פרפר הסאטן הוורוד שנכרך לראשי בסרט. 
                  ליד השער עמד אבא נשען על אופניו ודיבר עם השכן. 
                  "תתלבש יפה," ביקשתי.
                  אבא הבטיח.
                  הגעתי לחצר בית הספר למסדר הבוקר והמורה העמידה אותי בראש הטור של הבנות. 
                  אחרי ההפסקה השלישית, לא נראו אבא או אמא בסביבה. נכנסתי אחרונה לכיתה ועל פניי ארשת מודאגת.
                  "הם תיכף יגיעו," הרגיעה המורה מרים, "אל תדאגי."
                  רק אחרי שכולנו שרנו את השיר שכה חיכיתי לשמוע, "היום יומולדת לניצה הקטנה, מה נקנה לה, מה נקנה לה מתנה..." , פתח אחי הגדול, רוני את דלת הכיתה וקרא למורה. הם התלחשו לרגע והוא נכנס לכיתה בעקבותיה. מבטו חיפש אחריי ופניו חייכו ברגע שראה אותי. הוא נופף אליי בידו והתיישב על אחד הכיסאות שהונחו במיוחד לכבוד האורחים. המשכנו לשיר ואחר כך קמו הילדים אחד אחרי השני וברכו אותי, "שתפרחי כשושנה בשרון ותגדלי כארז בלבנון."
                  לא הרימו אותי על כיסא, לא כיביתי נרות ולא חילקתי שקיות. זו הייתה חגיגת יום הולדת מוזרה.

                  כשקיבלתי את אלבום הציורים מילדי הכיתה פרצתי בבכי. רוני קם וחיבק אותי בעודו מסביר לילדים שהעוגה וההפתעות יהיו בפעם אחרת. רחש של אכזבה הדהד בין הכתלים והושתק מיד על-ידי המורה מרים.
                  אני לא יודעת מתי נרגעתי ומתי הצלחתי להקשיב לרוני שאמר לי,  "פרצה שריפה בנגריה של אבא."
                  מילים כמו קצר חשמלי היו נשגבות מבינתה של ילדה בת שמונה, אבל המילה "שריפה" הייתה ברורה ומפחידה. 
                  רוני ואני חזרנו הביתה שותקים. את המתנה אני זוכרת עטופה בנייר חום על השולחן במטבח. אמא אספה אותי בזרועותיה ואמרה, "קרה לנו אסון גדול," ואחר כך ביקשה שלפתיחת המתנה אחכה לאבא. 
                  כששככו הלהבות נסעו הכבאים לדרכם ואבא נכנס הביתה. עיניו היו אדומות ובגדיו שחורים. הוא נכנס להתקלח וכשיצא מהמקלחת נראה אומלל ורעד מבכי. 
                  ישבנו סביב השולחן ואכלנו מעוגת השוקולד בדממה. 
                  "עכשיו תפתחי את המתנה", לחש לי רוני. 
                  קרעתי את העטיפה וגיליתי את הספר "גוזלי". כבר ידעתי לקרוא לאט והייתי מאושרת. באותו ערב לפני השינה, רוני הקריא לי את האגדה על "חליל הפלאים".

                   ---------

                  שרידיה המפויחים של הנגריה שימשו כתפאורה לחצר שלנו במשך תקופה ארוכה. בימים הראשונים אספו אבא ורוני מסמרים שחורים לתוך קופסאות שימורים ריקות, עד שחדלו. אבא התחיל לבנות את הנגריה מחדש, הוא עבד קשה, אבל בעצם היה מחוסר עבודה. בימים ההם השכים והלך לבית הכנסת להתפלל ואמא הלכה כל יום בצהרים לקופת חולים. 

                  "את שוב חולה?" שאלתי אותה.
                  "לא, אני עובדת שם," אמרה.
                  "את אחות?" 
                  "לא, אני עוזרת לאחות."
                  "אז את כמו אחות?"
                  "כן," אמרה לי אמא, "כמו."

                   

                   

                  -------
                  בשבוע הראשון של שנת הלימודים החדשה חגגו לי שוב את יום ההולדת. אבא נעדר ולא שאלתי למה, רוני כבר למד בתיכון ולא יכול היה להגיע ואמא שהגיעה עם העוגה בידיה ועם עגלת הקניות העמוסה בשקיות ההפתעה, מיהרה אחרי הברכות לעבודה בקופת חולים. 
                  הגעתי לבית ריק והחלטתי ללכת לבקר את אימא במרפאה. 
                  השער המוגף לא הפריע לי, נכנסתי דרך פרצה בגדר, עברתי את החצר השוממה והתקרבתי לבניין. מבעד לחלון הזכוכית הגדול ראיתי את דמותה של אימא מתכופפת ומזדקפת חליפות. בידה היה מעין-מקל ארוך .
                  היא לא ראתה אותי. 
                  עמדתי שם והבטתי בה בעודה סוחטת את הסמרטוט ושוטפת את הרצפה. 
                  הידיעה על מעשיה הייתה הלם עבורי. אז עוד לא ידעתי שאין מלאכה שמביישת את בעליה והתביישתי מאוד. חזרתי הביתה לאחר שוטטות ארוכה. השמיים כבר השחירו ופנסי הרחוב טרם נדלקו. אמא עמדה בסמוך לשביל הכורכר המוביל אל הבית וצפתה על הדרך. כשראתה אותי קרבה, צעקה לעברי, "ניצוקה, דראגה [בהונגרית: יקרה] הול וולטאל? [איפה היית].

                  לא עניתי לה. הבושה נכרכה בכעס, והכעס נקשר בדמעות שזלגו על לחיי. 

                   

                  -----------------


                  אתמול בבוקר כרתו את ענפי הסיגלון האחרון שפרח מול חלוני. הגננים הבעירו את הגזם הטרי וריח עשן חריף פשט באוויר והעלה בי את סיפור שריפת הנגריה של אבא ביום ההולדת שלי. 
                  מתברר שריח יכול להזכיר נשכחות.
                  עכשיו אני יושבת על כיסא הנדנדה שלי בסלון ואוחזת בידיי בכרך המרוט של "גוזלי". מנורת ההלוגן מאירה על עמוד 74 ואני קוראת בפעם האלף את האגדה על "חליל הפלאים".

                   

                   

                  "ליד יער עומד בית. קטן הבית אך גדולה המשפחה הגרה בו. אבא אמא וארבעה ילדים. האב היה חוטב עצים ביער. עובד מן הבוקר עד הערב, ובערב בבואו הביתה מביא עמו חוטב העצים כיכר לחם אחת שחורה, לו ולכל המשפחה. זה כל שכרו. 
                  פעם אחת ראו הילדים והנה שלושה זקנים יוצאים מן היער וקרבים לבית.
                  – אבא, אמא, קוראים הילדים – אורחים באים אלינו. 
                  נכנסו הזקנים פנימה.
                  – הנוכל ללון פה הלילה? – שואלים הם – עוד רבה הדרך לפנינו ואנו עייפים מאוד. 
                  – בבקשה אומר חוטב העצים העני – תוכלו ללון פה..."

                  דרג את התוכן:
                    20 תגובות   יום שלישי, 10/9/13, 02:03

                    פעם שרצתי כאן במשך שעות, אהבתי את הרביצה מול הפוסטים של חבריי, ציפיתי בקוצר רוח לתגובות המתעכבות בשל קשיי המערכת, חיכיתי לגשם של כוכבים והענקתי כוכבים לאחרים. תחילת הרומן בלי מירכאות עם דהמארקר-קפה היתה עבורי משב רוח מרענן והיכרות עם תכנים מעניינים, מרתקים ומפוארים, ולא רק. הזדמנו לידיי היכרויות עם חלק מהאנשים שכתבו אותם, ועם חלקם נשארתי בקשרים טובים עד עצם היום הזה.


                    לימים גברה הנטייה של "ככב לי ואככב לך," "הגב לי ואגיב לך." היו כאלה מבין חבריי וכאלה שלא נמנו עליהם ששיגרו לתיבה שלי הזמנות לקריאה. מיום ליום מצאתי את עצמי מוזמנת לעוד ועוד פוסטים, קראתי את כולם עד שיום אחד הבנתי, שאני ספוגה בנהר גועש של מילים, שלאו דווקא הייתי רוצה לקרוא אילו יכולתי לבחור, או להגיב או לככב. אבל אז נכנס הגורם הבלתי רצוני שכה מאפיין אותי, סוג של חולשת אופי קלוקלת  - קוראים לזה: "לא נעים לי."

                    בתור אחת שאוהבת לכתוב ומתפרנסת מכתיבה ועריכה, אחת שאוהבת לקרוא ולהגיב, החל "הקפה" לגזול יותר ויותר זמן בחיי. אם חשבתי שאני אדונית לזמן שלי, התברר לי שבעוד אני כאן, יתרת הזמן שאני מצליחה לפנות לעצמי, לעבודה ולכתיבה מצטמצמת והולכת. או אז פרשתי למספר חודשים. אחר כך הכריעו געגועיי ושבתי לכאן. לצערי גילתי שדבר לא השתנה. הלחץ חודש וההזמנות המשיכו לזרום.

                    אודה על האמת, לא היה דבר מרנין יותר מאשר לפתוח את "הקפה" ולראות בכמה כוכבים זכיתי. אבל אני, בתוכי פנימה, חיפשתי בעיניי את התגובות.

                    לא את אלה האטומטיות של אנשים שלא קראו מילה ממה שכתבתי, לא תגובות כמו "מרגשת", "נהדרת". האבסורד היה כל כך גדול, לפעמים מישהו קרא רק את הכותרת והגיב. מה אומר? התייחסות כזאת היא מתסכלת עבורי.

                     

                    בחלוף הזמן - מספר שנים - החלטתי לשוב לכאן כדי להעלות לעתים חומרים שנשכחו מתחילת הדרך וחומרים חדשים. במהלך השנים הללו, רבים מחבריי עזבו את את המקום הזה, ושוב, לא רק חברים במובן הווירטואלי. אני סבורה שרבים מהם נטשו מסיבות שאינן דומות לסיבות שבגללן אני עזבתי.

                    רבים עזבו ועברו לפייסבוק, יש כאלה שמנהלים מערכת כפולה של תכנים כאן ושם, יש כאלה שעברו למחוזות אחרים - סוערים יותר, דינמיים יותר, שקטים יותר. גם אני נמצאת יותר בפייסבוק, תחת אותו השם: ניצה צמרת עט להשכיר, כך נראה לי הכי נכון לצורך מיתוג.


                    - אז למה אני מספרת לכם את כל זה? כי מתברר שכל אדם שפונה אלי בענייני עבודה, עושה עלי גוגל. זו לא חדשה מרעישה, זו מציאות. גם אני עושה את אותו הדבר. באחרונה פנה אלי מאן דהוא וביקש עבודת עריכה לספר ביכורים.

                    "עשיתי עלייך גוגל," אמר לי, "מצאתי אותך בדהמארקר, איך אני יכול להתרשם ממך לטובה אם בקושי יש לך עשרה כוכבים לפוסט?"

                    ועכשיו לכי תסבירי.

                    תסבירי שלא שיווקת את עצמך בליקוקים ובכוכבים, תסבירי שלא הצפת מעולם תיבות של אחרים בהזמנות, תסבירי שאין לך אחות [דווקא יש לי].

                    לכי תסבירי שהחלטת לכתוב שוב בדהמארקר, לכתוב לשם כתיבה ובלי התחייבויות לקריאה אצל אחרים. לכי תסבירי שבחרת להתנהל אחרת, גם אם זה לא חברִי  וגם אם החוקים הלא-כתובים של רשת חברתית מתבססים בראש ובראשונה יחסי גומלין.  


                    ובכן, מי שמכיר אותי יודע, שלא הסברתי מאומה ולא התנצלתי על כלום. מי שחפץ בשירותיי הטובים - בכתיבת ביוגרפיות, עריכה או ספרות צללים - יצטרך להאמין בי למרות השמיים האפלים בבלוג הזה.      

                    דרג את התוכן:
                      14 תגובות   יום שבת, 17/8/13, 03:52

                      בדיוק השבוע הובטח למיקי גולדנברג פיצוי כספי על זה שהלב של אחיו ואולי כמה אברים נוספים, הושארו בפורמלין וזכו לקבורה מאוחרת, ואני על הלב המיוחד  הזה רוצה לכתוב.

                      הכרתי אותו תקופה קצרה יחסית. זה התחיל בגינה הציבורית בנאות אפקה. הוא עבר שם בדרך לאן שהוא וגם אני. הבטתי בהליכה המשונה שלו והבחנתי בכרס הכדורית הקטנה שצימח. הוא הקדים לומר לי שלום וחייך, ואני צחקתי משום שהיה בשלום שלו משהו מביך, כאילו, "היי את יודעת מי אני ותודה שאת מביטה בי בהתפעלות." אחר כך ראיתי אותו בקפה השכונתי (קפה ג'ו) ותמיד היו סביבו אנשים. באחת הפעמים היתה איתו גם בחורה שהכרתי וניגשתי לומר שלום. היא אמרה לו: "תכיר, זו ניצה והיא מטפלת בחסד." הוא שאל אם יש לי כרטיס ביקור, ואחרי יומיים מישהי התקשרה. היא הציגה את עצמה כמזכירתו והזמינה אותי לטפל בו. ככה בעצם התחילה ההיכרות שלנו. הגעתי מלאת חששות. לא בגללו. בגללי. טיפלתי באנשים בקליניקה שלי על מיטה מוגבהת ואצלו בחדר היה רק שטיח. הייתי צריכה לאלתר קצת ולהתגמש יותר מכפי יכולותיי. דודו היה נדיב. הוא שילם לי פי שניים ועוד. הבטחתי להתקשר ביום המחרת ולשאול מה שלומו. כך נהגתי עם כל המטופלים שלי. כשהתקשרתי הוא בירך אותי כמו מכרה ותיקה וביקש שאגיע שוב. אחרי כמה פעמים ביקשתי שיגיע אלי והסברתי שהגב שלי נשבר ככה. הכנתי אותו מראש - קומה רביעית [48 מדרגות]. הוא בא ונשאר לשתות ולדבר אחרי הטיפול. הוא הסביר לי שקומה רביעית זה לא לעניין מבחינתו והוא רוצה לקנות מיטת טיפולים כדי שאטפל בו אצלו בבית. המלצתי לו על מקום ביפו שמייצר את המיטות ונפרדנו.

                      אחרי שעה הוא התקשר, "למה שלא תשכרי מקום בקומת קרקע או עם מעלית? אני אמליץ עלייך לכל החברים שלי והקליניקה שלך תשגשג."

                      הסכמתי וחשבתי שזה מאוד הגיוני - להציע לי משהו לטובת העסק שלי. אחרי כמה רגעים הוא צלצל שוב ואמר שהוא מוכן לעזור לי לעשות את הצעד הזה. וכבר חשבתי שזה מאוד יפה מצידו והבטחתי לחשוב על ההצעה שלו.

                      הקשר המקצועי-טיפולי שלנו המשיך... ופעם אחת כשקבענו וברגע האחרון הוא לא יכול היה להיפגש, הוא השאיר לי את התשלום במעטפה והתעקש שאבוא לקחת אותה מיד מתיבת הדואר שלו. היה בו משהו בסיסי של מנטש, משהו מאוד נדיר.

                      היו לנו שיחות מעניינות אחרי הטיפולים, אני לא יכולה לומר שהיינו חברים, אבל היה דו-שיח שגלש להרבה דברים אישיים. הייתי יוצאת מהבית שלו ברחוב לאה ועושה את הדרך הקצרה לביתי ברחוב גליקסברג וחושבת על כמה הוא אומלל ועל כמה הוא מתאמץ לשחק אותה מלך העולם.

                      הייתי מוטרדת בגללו ולא רק בגלל הנפילה בערוץ 10 אלא גם בגלל ההשלכות הפיזיולוגיות ההרסניות של מחלת הסוכרת על חייו כגבר וכל מי שמבין, מבין. ועכשיו תחשבו על השילוב הקטלני של כל זה עם הנעורים שחלפו והשפעותיה של המחלה עם התרופות הפסיכיאטריות שנטל ותבינו שהאיש שהיה פעם דודו טופז לטוב ולרע פשוט יצא מאיזון. הוא היה מספיק מפוכח בשביל לתרום לנזקקים ובאותה מידה לרצות לנקום בכל מי שעושה למישהו עוול, על-פי תפיסתו וכולל לו עצמו. אבל מי שעשה את מה שהוא עשה, לא היה הוא. הרוח הרעה הזאת שכילתה בו כל חלקה טובה היתה תוצאה של נזק תרופתי שנגרם לו. הוא היה מודע לעצמו ולא מודע כאחת. אני זוכרת שכשאמרתי לו, "דודו, אתה נורא מדאיג אותי,"  הוא תלה בי עיני סימן שאלה ואחרי רגע נדלק בהן זיק של שיגעון שהפחיד אותי וגרם לי להתקפל מביתו במהירות.

                      באותו יום לא היה לו כסף מזומן וסיכמנו שהוא ישלם לי בפעם הבאה. חזרתי הביתה ברגשות מעורבים, דאגתי לו באמת, אבל לא ידעתי מה לעשות, מאידך לא אהבתי את תחושת הפחד שחוויתי והחלטתי לא לטפל בו יותר. התלבטתי אם לטלפן אליו ולהודיע לו על החלטתי. ודחיתי. חלפו יומיים או שלושה ובתיבת הדואר שלי היתה מעטפה עם התשלום במזומן וכמו תמיד כפול ועוד. בין השטרות היה פתק קטן מקופל שבו כתב לי:

                      "החלטתי להפסיק את הטיפולים שלך, את מטפלת 'מחורבנת'"

                      ובשורה מתחת "באהבה"

                      ובשורה שמתחת לה חתם "דודו טופז."

                      פתק קטן בכתב יד מסודר עם נטייה חדה כלפי מטה.

                      יש מי שיאמר שהשורות הנופלות הללו הביעו סוג של הידרדרות. אבל מעבר לגרפולוגיה בגרוש, היתה כאן אינטואיציה חזקה מצדו וצורך להיות זה שאומר את המילה האחרונה.

                       

                      ראיתי אותו מאז שוב ושוב חולף בגינה הציבורית ויושב בקפה השכונתי, והייתי זו אני שהקדמתי לו שלום במילה או בניד ראש, אבל היינו כזרים זה לזו.

                      לפני שעברתי דירה התקשרתי אליו. הוא שמח לשמוע את קולי כמו ילד שזכה בפרס, הוא פטפט אתי כאילו נפגשנו זה עתה ואנחנו ממשיכים בטלפון שיחה שנקטעה. לא הצלחתי להשחיל כמעט מילה. הוא הוציא לאור בדיוק אז ספר ילדים והבטיח לתת לי עותק עם הקדשה.


                      אחרי כמה ימים במהלך האריזה יצאתי לסוּפר לאסוף ארגזים ריקים. כמו משמיים נקבע שבאותו יום אראה אותו יושב על הדשא וסביבו ילדים ומצלמות. הוא היה שקוע בהקראה לאוזניהם ואני עמדתי והבטתי בו רגע ארוך. לפתע הרים את עיניו ודיבר עם אחד הילדים, קולו היה רך. ניתקתי את עצמי מהמקום בחיוך, הייתי בטוחה שחזר לעצמו.


                      את הספר לא קיבלתי. עברתי דירה ולא ראיתי אותו מאז.

                      היום כשקראתי את הטור של שלמה ארצי, חזרו אלי דמותו הרכונה שם על הדשא וקולו הרך.

                       

                       


                       

                      ''

                       

                       

                       

                       

                       

                       

                      * הכותרת נגנבה משירו של חיים חפר לזכרו של דודו אחר, דוד צ'רקסקי לוחם פלמ"ח אגדי. ואין בכך משום זילות או כוונה לפגוע בזכרו של הנ"ל.  

                      דרג את התוכן:
                        5 תגובות   יום שישי , 2/8/13, 03:44

                        "פחות מאמת אין טעם לכתוב." זהו אחד המשפטים היפים בעיניי שכתבה המשוררת שולמית אפפל. משפט טהור. משפט מדויק.

                        ואולם, לא פעם אני חושבת שלכתוב אמת, זה בלתי אפשרי, מפני שהאמת אינה אפשרית. האמת אינה נוחה ואינה מפרגנת, האמת קשה.

                        מהמקום הזה, אני אוהבת את עבודתי כסופרת צללים.

                        ---------

                        זה קורה בדרך כלל בבוקר רגיל בהחלט.

                        איש נוקש בדלת.

                        יש לו סיפור בראש והוא רוצה לכתוב אותו. רוצה ולא יודע איך. אחרי חמש דקות אני שואלת: "זה הסיפור שלך? " ולא מפרשת. במאה אחוז מהמקרים, האיש אומר, "כן. זה הסיפור שלי." 

                        "אתה יודע שפחות מאמת אין טעם לכתוב?" אני שואלת.

                        -----------

                        הוא רוצה לספר, הוא רוצה לספר מיד ואני מקשיבה, רושמת. שואלת. כותבת. ברגעים האלה נוצרת בינינו ברית לא כתובה. הוא מדבר על חייו או על רעיון שעלה בראשו. הוא מבקש חיזוקים. אני מנדבת בשפע.

                        הזמן חולף מהר מדי. אנחנו קובעים פגישה נוספת. ועוד אחת. ועוד אחת ועוד.

                        אחרי שמונה - עשר פגישות מתעבר ספרו ברחם המחשב וכעבור מספר חודשים של היריון מתרחשת לידתו. 

                        -----------

                        היום קיבלתי בדואר שני עותקים של עוד ספר כזה שכתבתי. הבטתי במילים שלי מטיילות על הנייר כמו נחיל נמלים שחורות ועיניי התלחלחו משמחה. 

                        שמי מופיע במקום צנוע כעורכת. כבוד.

                        שוב תרמתי מדמי לכתיבת האמת של אדם אחר. שוב פעם לבו של מישהו אחר בלבי. 

                        ובהקדשה כתב לי האיש: "מתברר שאפשר לכתוב אמת..."

                         

                        דרג את התוכן:
                          9 תגובות   יום שישי , 26/7/13, 13:15

                          ''

                           

                           

                           

                          היה זה בבוקר אחד בתחילת חודש פברואר האחרון ואחרי ליל שימורים מייגע ועמוס במחשבות. הגשם נקש על התריס המוגף למחצה, הווילון נע לאטו ברוח הקלילה והנה בעד לחלון המוצלל הביטה בי דמות של גבר. 

                          "נתן? זה אתה, נתן?" שמעתי את קולי הומה מתוך לבי.

                          המילים שלא הצליחו להבליח מגרוני עוררו את געגועיי ובעקבותיהם נבעו דמעותיי. 

                          התכרבלתי בשמיכה הרכה וליטפתי בתנועות מעגליות את דמותו שהתקרבה והתרחקה והתקרבה. 

                          "אתה זוכר אותי?" שאלתי בלי קול. 

                          נתן הושיט את ידיו הגדולות לעברי, תנועותיו הגמלוניות דמו לכנפי עופרת של אלבטרוס, הוא גמע באבחת רגע את המרחק הקצר מן החלון אל מיטתי, ליטף את פניי בכפותיו ועצם את עיניי. 

                          "אהובה שלי, מאריאן שלי," לחש לאוזניי. 

                          פקחתי את עיניי. בחדר הריק  נותר שובל עצמתי של בושם שהותיר בי תחושה של נוכחות שאינה ניתנת להפרכה. 
                          ---
                          בשבוע שעבר חזרתי משיקום ארוך ב"מעונות מכבי". ריסקתי את קרסולי השמאלי במהלך ביקור במוזיאון על שם הנדיב הידוע בזיכרון יעקב. אחרי תלאות רבות וסבל, כאבים נוראיים ובניית קרסול חדש, קיוויתי לחזור לשגרה המבורכת בביתי הקטן. אמנם לא עלה על דעתי להתחיל לרקוד במצבי, אבל גם לא עלה על דעתי לשבת באפס מעשה. אך כמו קללת שטן היו לילותיי נטולי שינה ובמשך היום לא ידעתי מנוחה. והנה בא הבוקר הזה בו הופיע נתן בעד החלון והשיב את נפשי בריח פריחת הדרים והחיה בבשרי את הצימאון למגע.

                          רק לעתים נדירות מופיעה תמונה מוחשית כל כך שממוענת לכבודי. הייתי רוצה לשוב ולמולל בזיכרוני את הרגע הזה וגם רגעים נדירים אחרים, למולל את השק הטעון בהם לחוטים ולתפור אותו מחדש למילים שחורות על דף נייר לבן. לכתוב על חיי לפני שהכול קרה וגם על אחריתם. הייתי רוצה לעשות זאת כי הסיפור שלי צריך להיכתב ומיד. 
                           

                          ---

                          הצלחתי לקום ממיטתי ומזגתי לעצמי כוס מים. על שולחן האוכל ניצבה קערת הקריסטל עם הפרות המרקיבים מסוף השבוע, לצדה על מגש הפלסטיק עמדו כזקיפים נאמנים זוג פמוטי כסף מבהיקים שנטיפי חלב לבן דבקו בצווארם, בקצה השולחן נחה ערימת פתקים וחשבונות שלא הספקתי למיין, ומעל הכול ריחפו חרקים חמקניים שריחם המבאיש של הפרות זימן לביתי. 

                          הבטתי בכל זה במבט מרפרף אדיש למדי וחיפשתי בעיניי את עט הגלובוס הזהוב ואת מחברת השורות העבה שהסתתרה מתחת למקומון. 

                          השורות הראשונות שנכתבו במחברת היו תולדה של השבוע האחרון שהעברתי בביתי. מילים מגובבות בצפיפות וללא סימני פיסוק. עברתי עליהן בהיסח דעת ופתחתי עמוד חדש עליו כתבתי באותיות גדולות:

                           


                          10.2.2013  – התחלה

                          דרג את התוכן: