כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    57 תגובות   יום שלישי, 29/5/07, 04:28

    היא ברחה מהבית בפראג כי הגוי שנישאה לו הרביץ לה מכות רצח. היא ברחה הכי רחוק שיכלה עם התינוק שלה.

    על גדות נהר האלבה, סמוך להררי השלג היה מלון קטן, שסיפק לה מזרון קש ושתי ארוחות ביום תמורת קרצוף רצפת העץ ומירוק הקירות. כשאחת החדרניות מתה, היא החליפה במקומה את המצעים בחדרים. לפעמים נשארה עם אחד האורחים הגלמודים וליטפה את גופו בידיה המיובלות. אחר כך פרצה המלחמה, והיא נזכרה שהילד שלה נימול ושהיא יהודייה. מעתה, הסבירה לילד, שאסור לו להיחשף בשום אופן בפומבי ,ואת עצמה הקטינה למימדים זעירים כמעט בלתי נראים.

    קראו לה רוזה מולנר, ולילד שלה קראו יושקה.

    יום אחד הגיעו אנשי הצלב האדום למלון, אחריהם הגיעו פצועי מלחמה מדממים וקטועי גפיים. היא הפכה לחובשת, וכבר היו כאלה שקראו לה "שווסטר רוזה", שזה אחות בגרמנית.

    הילד שלה גרר בצייתנות דליים של שתן וצואה אל בורות האיסוף בחצר המושלגת ותמך בגופו הקטן בחיילים הפולנים והסלובקים לעלות ולרדת בגרם המדרגות. לעתים נכנס עם הרופא לחדרם וסייע  להם להתלבש אחרי הבדיקה. הילד הזה נחשף לקללות, לשירי זימה, לאדי אלכוהול ולמזמוזים שספגה אמו, ולמד, שאפשר לכעוס ולשתוק.

    בלילה סיפר לה בלחש, שהוא כל הזמן מציל אותה בדמיונו הקודח ושהם בורחים אל היער הרחוק ושם אף אחד לא נוגע בה ולא מציק לה יותר.

    כשהמלחמה הסתיימה, העזה לכתוב מכתב לחברת ילדות אחת שאת כתובתה זכרה. היא רצתה לדעת אם הגוי שלה שרד את המלחמה, וקיבלה תשובה שהוא נהרג כבר מזמן בהתפוצצות מוקש.

    "נחכה לאביב," אמרה לילד, "ונחזור לפראג. אראה לך את העיר היפה בעולם, את הבית שבו נולדת ואת שעון התרנגול בכיכר."

    העיר הייתה חבולה ומנותצת. מעט הקרונות שחסכה הספיקו בקושי לקמח ושומן חזיר. רוזה מולנר ניקתה בתי שימוש ציבוריים ורחצה כלים בבתים זרים. יושקה ניקה ארובות והסיע סחורות בתלת-אופן עם עגלה אל השוק. ערב אחד כשחזרה לרובע היהודי נתקלה בדמות מדדה על קביים, היה זה ארווין שפיצר, שזיהה אותה ללא קושי. ארווין איבד את שתי רגליו במלחמה, אבל היא, שהורגלה כבר לראות זוועות כאלה, לא הזדעזעה ממראה הגדמים הנפוחים. היא טיפלה בו, היא חבשה אותו, היא עיסתה אותו והיא אהבה אותו.

    הם הצליחו לעלות לישראל ואחרי מאבקים רבים התפנו ממעברת פרדסייה לשכונת דורה בנתניה. יושקה נשלח לנווה הדסה והיא חיפשה עבודה, אבל לאף אחד לא היה מספיק כסף בשביל להחזיק עוזרת בית, והיא הייתה מוכרחה להאכיל את ארווין שלה ולקנות לו תחבושות.  

    כשאמא שלי באה לבקר אותה, היה על הפתילייה במטבחון סיר שהעלה אדים. אמא שאלה אותה, "מה את מבשלת?" ורוזה בכתה. היא התביישה לספר שבסיר היו מים ושקית תה. בפעם הבאה כשאמא שלי ביקרה בבית שלהם, רוזה לא הייתה בבית. היא הייתה עמוק בעבודה על שפת הים של נתניה ועשתה קריירה מאונס במקצוע הכי עתיק בעולם.

    אמא לא סיפרה על זה לאף אחד וגם אבא שלי לא ידע.

    אחרי שנה או שנתיים ארווין מת. יושקה נשאר בבית למשך ימי השבעה וחזר לפנימייה. אחד הקליינטים של רוזה שאל אותה, מה דעתה להיות סוכנת בית בביתו של הנספח הכלכלי האוסטרי ליד תל אביב, והבטיח לתת לה המלצות. היא קפצה על ההזדמנות וזכתה למיטה חמה ואוכל תמורת עבודה קשה שנמשכה שבעה ימים בשבוע.

    מאז לא ראו אותה בחוף של נתניה וסביר להניח שגם שכחו את פניה היפות.

    באחד הימים הגיע מירושלים איש עסקים חרדי לביקור אצל הנספח. האיש שהתאלמן זה מכבר ראה את רוזה והתאהב בה. הוא החל לחזר אחריה, והציע לה נישואים.  רוזה הנסערת לא ידעה את נפשה.

    איך אפשר להתחתן עם חרדי נצר למשפחה מכובדת עם רזומה של זונה?

    היא הגיעה אלינו במפתיע וישבה עם אמא שלי במטבח. הן דיברו בהונגרית ואותי גרשו החוצה כדי שלא אוכל להקשיב. אחרי כמה שעות ראיתי אותן מתחבקות ליד השער בחצר, ואת אמא מנגבת לה את הדמעות ומנשקת אותה.

    רוזה נסעה לדרכה ואמא הרשתה לי להיכנס הביתה.

    לפני כמעט עשרים ושמונה שנים ראיתי אותה בפעם האחרונה. היא חבשה פאה מהודרת ולבשה חליפה מחויטת, פניה הטובות קרנו והיהלומים שענדה בצבצו מכל אצבע בכפות ידיה העדינות. בעלה נשא בידיו את בני התינוק על כפיו והתבונן במוהל שעשה את עבודתו. אחרי הברית הלכתי לחדר צדדי כדי להניק את תינוקי הצורח מכאב. רוזה הצטרפה אלי וישבה לידי, " אני רוצה שתדעי," אמרה לי כשהיא בוכה אבל גם מחייכת, "אני חייבת את החיים שלי לאמא שלך."

    --------------

    אמא שלי מתה מזמן. אבל היא חיה אתי כל הזמן. ומה קרה לרוזה מאז, לא ידעתי.

    הערב הייתי אורחת באירוע שנערך במלאת 80 שנה לביקורו ההיסטורי של נשיא צ'כוסלובקיה הראשון, טומאש גאריק מאסריק בארץ ישראל. על רקע צלילי הפסנתר שניגן דבוז'אק ראיתי שלושה חרדים עומדים בפינת החדר ומלחשים בינם לבין עצמם.  הם בלטו בשונותם ואני הסטתי את מבטי מהם וסקרתי את התמונות שתעדו את הביקור. באחת מהן ראיתי את פניה של דמות חרדית ואת מאסריק לצדה. בכיתובית היה רשום שמו של רב ידוע. לפי שם המשפחה הבנתי שזהו כנראה אביו או דודו של איש העסקים שנשא לאישה את רוזה מולנר. הוצאתי את הפנקס שלי וכתבתי,

    ב"ה

    סליחה, יש לכם קשר למשפחת  .... ?

    ניגשתי לשלושת החרדים והושטתי להם את הפתק.

    הם הניעו בראשם לאות הן.

    שאלתי, "ואתם מכירים אולי את רוזה מולנר?"

    "ודאי," השיב אחד מהם, "היא הייתה אשתו  היקרה של אבא שלי, וכבר שנים זיכרונם לברכה."

    ----------------- 

       

    כל הזכויות שמורות לניצה צמרת

    כתיבה ועריכה

     www.words4u.co.il

    דרג את התוכן: