כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    9 תגובות   יום חמישי, 19/9/13, 03:03

    אמא הכינה לכבודי עוגת שוקולד ופיזרה על הקרם הלבן סוכריות צבעוניות כמו שביקשתי. בדרך כלל אמא אפתה עוגות שמרים, אבל הילדים בכיתה לא אהבו עוגות שמרים. 
    לפני שיצאתי מהבית הבטתי בדלת הזכוכית השקופה והצלחתי לראות שאני יפה בשמלה הלבנה עם פרפר הסאטן הוורוד שנכרך לראשי בסרט. 
    ליד השער עמד אבא נשען על אופניו ודיבר עם השכן. 
    "תתלבש יפה," ביקשתי.
    אבא הבטיח.
    הגעתי לחצר בית הספר למסדר הבוקר והמורה העמידה אותי בראש הטור של הבנות. 
    אחרי ההפסקה השלישית, לא נראו אבא או אמא בסביבה. נכנסתי אחרונה לכיתה ועל פניי ארשת מודאגת.
    "הם תיכף יגיעו," הרגיעה המורה מרים, "אל תדאגי."
    רק אחרי שכולנו שרנו את השיר שכה חיכיתי לשמוע, "היום יומולדת לניצה הקטנה, מה נקנה לה, מה נקנה לה מתנה..." , פתח אחי הגדול, רוני את דלת הכיתה וקרא למורה. הם התלחשו לרגע והוא נכנס לכיתה בעקבותיה. מבטו חיפש אחריי ופניו חייכו ברגע שראה אותי. הוא נופף אליי בידו והתיישב על אחד הכיסאות שהונחו במיוחד לכבוד האורחים. המשכנו לשיר ואחר כך קמו הילדים אחד אחרי השני וברכו אותי, "שתפרחי כשושנה בשרון ותגדלי כארז בלבנון."
    לא הרימו אותי על כיסא, לא כיביתי נרות ולא חילקתי שקיות. זו הייתה חגיגת יום הולדת מוזרה.

    כשקיבלתי את אלבום הציורים מילדי הכיתה פרצתי בבכי. רוני קם וחיבק אותי בעודו מסביר לילדים שהעוגה וההפתעות יהיו בפעם אחרת. רחש של אכזבה הדהד בין הכתלים והושתק מיד על-ידי המורה מרים.
    אני לא יודעת מתי נרגעתי ומתי הצלחתי להקשיב לרוני שאמר לי,  "פרצה שריפה בנגריה של אבא."
    מילים כמו קצר חשמלי היו נשגבות מבינתה של ילדה בת שמונה, אבל המילה "שריפה" הייתה ברורה ומפחידה. 
    רוני ואני חזרנו הביתה שותקים. את המתנה אני זוכרת עטופה בנייר חום על השולחן במטבח. אמא אספה אותי בזרועותיה ואמרה, "קרה לנו אסון גדול," ואחר כך ביקשה שלפתיחת המתנה אחכה לאבא. 
    כששככו הלהבות נסעו הכבאים לדרכם ואבא נכנס הביתה. עיניו היו אדומות ובגדיו שחורים. הוא נכנס להתקלח וכשיצא מהמקלחת נראה אומלל ורעד מבכי. 
    ישבנו סביב השולחן ואכלנו מעוגת השוקולד בדממה. 
    "עכשיו תפתחי את המתנה", לחש לי רוני. 
    קרעתי את העטיפה וגיליתי את הספר "גוזלי". כבר ידעתי לקרוא לאט והייתי מאושרת. באותו ערב לפני השינה, רוני הקריא לי את האגדה על "חליל הפלאים".

     ---------

    שרידיה המפויחים של הנגריה שימשו כתפאורה לחצר שלנו במשך תקופה ארוכה. בימים הראשונים אספו אבא ורוני מסמרים שחורים לתוך קופסאות שימורים ריקות, עד שחדלו. אבא התחיל לבנות את הנגריה מחדש, הוא עבד קשה, אבל בעצם היה מחוסר עבודה. בימים ההם השכים והלך לבית הכנסת להתפלל ואמא הלכה כל יום בצהרים לקופת חולים. 

    "את שוב חולה?" שאלתי אותה.
    "לא, אני עובדת שם," אמרה.
    "את אחות?" 
    "לא, אני עוזרת לאחות."
    "אז את כמו אחות?"
    "כן," אמרה לי אמא, "כמו."

     

     

    -------
    בשבוע הראשון של שנת הלימודים החדשה חגגו לי שוב את יום ההולדת. אבא נעדר ולא שאלתי למה, רוני כבר למד בתיכון ולא יכול היה להגיע ואמא שהגיעה עם העוגה בידיה ועם עגלת הקניות העמוסה בשקיות ההפתעה, מיהרה אחרי הברכות לעבודה בקופת חולים. 
    הגעתי לבית ריק והחלטתי ללכת לבקר את אימא במרפאה. 
    השער המוגף לא הפריע לי, נכנסתי דרך פרצה בגדר, עברתי את החצר השוממה והתקרבתי לבניין. מבעד לחלון הזכוכית הגדול ראיתי את דמותה של אימא מתכופפת ומזדקפת חליפות. בידה היה מעין-מקל ארוך .
    היא לא ראתה אותי. 
    עמדתי שם והבטתי בה בעודה סוחטת את הסמרטוט ושוטפת את הרצפה. 
    הידיעה על מעשיה הייתה הלם עבורי. אז עוד לא ידעתי שאין מלאכה שמביישת את בעליה והתביישתי מאוד. חזרתי הביתה לאחר שוטטות ארוכה. השמיים כבר השחירו ופנסי הרחוב טרם נדלקו. אמא עמדה בסמוך לשביל הכורכר המוביל אל הבית וצפתה על הדרך. כשראתה אותי קרבה, צעקה לעברי, "ניצוקה, דראגה [בהונגרית: יקרה] הול וולטאל? [איפה היית].

    לא עניתי לה. הבושה נכרכה בכעס, והכעס נקשר בדמעות שזלגו על לחיי. 

     

    -----------------


    אתמול בבוקר כרתו את ענפי הסיגלון האחרון שפרח מול חלוני. הגננים הבעירו את הגזם הטרי וריח עשן חריף פשט באוויר והעלה בי את סיפור שריפת הנגריה של אבא ביום ההולדת שלי. 
    מתברר שריח יכול להזכיר נשכחות.
    עכשיו אני יושבת על כיסא הנדנדה שלי בסלון ואוחזת בידיי בכרך המרוט של "גוזלי". מנורת ההלוגן מאירה על עמוד 74 ואני קוראת בפעם האלף את האגדה על "חליל הפלאים".

     

     

    "ליד יער עומד בית. קטן הבית אך גדולה המשפחה הגרה בו. אבא אמא וארבעה ילדים. האב היה חוטב עצים ביער. עובד מן הבוקר עד הערב, ובערב בבואו הביתה מביא עמו חוטב העצים כיכר לחם אחת שחורה, לו ולכל המשפחה. זה כל שכרו. 
    פעם אחת ראו הילדים והנה שלושה זקנים יוצאים מן היער וקרבים לבית.
    – אבא, אמא, קוראים הילדים – אורחים באים אלינו. 
    נכנסו הזקנים פנימה.
    – הנוכל ללון פה הלילה? – שואלים הם – עוד רבה הדרך לפנינו ואנו עייפים מאוד. 
    – בבקשה אומר חוטב העצים העני – תוכלו ללון פה..."

    דרג את התוכן: