כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    80 תגובות   יום חמישי, 5/5/11, 15:37

    הפעם הראשונה בה שמעתי על אנשים שנרצחו בארץ ישראל הייתה כשהייתי בת שלוש וקצת.

    אמא נכנסה הביתה בסערה עם בקבוק החלב בידה ואמרה שהרגו את פיינרו ורצאבי בפרדס. אמרו שפליישר הצליח לברוח ורעד במשך יומיים מרוב פחד, ועוד אמרו, שאביגדור בנו של רצאבי נמלט גם הוא מיריות הפאדיונים. אביגדור היה בסך הכול גדול ממני בשנה ותמר אחותו הייתה איתי בגן. שנים אחר כך אביגדור גמגם וכולם אמרו שזה בגלל הטראומה.

    באותם לילות ייבבה להקת תנים בפרדסים הסמוכים, וגם ככה היה די מפחיד בחושך ובמיוחד כשאבא היה יוצא עם צוות סיור חמוש במקלות מטאטא ועשה פטרולים סביב השכונה שלנו. עד שנרדמתי, לא ידעתי אם "השאקלים" יטרפו אותו או הפאדיונים יהרגו אותו, ובכל מקרה, היה לי ברור שעומד להתרגש עלי אסון נורא כי פרצה גם מלחמה.


    "יחזור או לא יחזור?" שאלה שכל ילד ישראלי שאל את עצמו מאז שהבין שאבא שלו הולך למלחמה.

    את הדברים האלה אני כותבת אחרי יותר מחמישים שנה ולדעתי הם ערבוביה של פחדים מאז ומחשבות מאחר כך.

     ----------------------------

    ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים ושוב כל המושבה התאבלה.

    הבן של דב ופרידה האחות, שמעון גלר, קצין שריון, מפקד טנק, נפל בקרב ליד ביר גפגפה. אני זוכרת אותו גבוה רזה עם עיניים בהירות ושיער שַטֵנִי מקורזל שתחם את גדת מצחו, ואת העובדה שהוא היה האח האהוב של החברה הכי טובה של אחותי.

     

    ביומה הראשון של המלחמה נשלחנו הביתה להתחפר בשוחות החול שליד הבית. ביום זה חליתי בחיידק אלים שפשט בגופי. עברתי ניתוחים וטיפולים קשים ונעשיתי שלד עצמות וכמעט שהחזרתי את נשמתי לבורא. זה לא קרה וזכיתי להיות נוכחת בטקס הנחת אבן הפינה של מועדון הנוער שנבנה לזכרו של שמעון. במשך שנים הבטתי בתמונתו התלויה על אחד הקירות במועדון ואיני יודעת נכון להיום, האם אני באמת זוכרת אותו או שתמונתו היא זיכרונו.

     -------------------------

    כשהתגייסתי לנח"ל ונשלחתי לבקעת הירדן עם חברי הגרעין שלי, הצטייר בעיניי המונח "ארץ המרדפים" כהרואי.

    אנחנו הגענו להר אחרי שאדמת הבקעה רוותה את דמם של חיילים ומפקדים בכירים כמו הצל"שניק מפעולת כארמה סרן גדי מנלה, אל"מ אריק רגב שהיה מח"ט הבקעה, סא"ל צביקה עופר מפקד יחידת חרוב, סא"ל משה פלס מפקד גדוד 50, רס"ן חנן סמסון, סמל בועז ששון ואחרים ששמם מתנוסס באותיות שדופות מרוּח על לוח השיש הגדול ב"אנדרטת הבקעה".

    --------------------------

    בתוך שנתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים.

    נשארנו לשמור על ההר, קומץ נשים ושניים שלושה "כף למדים" עם מאות חיילים שהתנחלו סביבנו. כבר הייתי נשואה וחיים חדשים נבטו ברחמי. הידיעות על הנעשה בשטח זרמו דרך הרדיו והיו לי הרבה דאגות לבני משפחה ולחברים, ומעל כולם לבעלי שהיה עם גדוד השריון של אורי אור ברמת הגולן.


    מה שהיה הוא שהיה, לא דמיון, לא מחשבות, כך היה. בשעת ערב מוקדמת ישבתי במזכירות − צריף אסבסט אפור − כשמכשירי הקשר מטרטרים ברקע ויצאתי  לשירותים. בשובי ראיתי גיפ' וממנו ירדו קצין שעון על מקל הליכה וקצינה. הליכתם הייתה איטית וכל צעד שעשו על שביל העפר גרם לאיבר אחר בגופי לקפוא עד שהפכתי כולי לנציב קרח. ההודעה על מותו של פיני רון הגיעה לפני ההודעה על מותו של עזרא קצב. עזרא היה במוצב "אורקל" ועברו כמה ימים עד שנודע שנספה שם עם חבריו.

    המוות הכה באוויר הצלול של ההר שלנו פעמיים.

    מתוך 20 גברים נפלו שניים.

    מי יכול היה להעלות על הדעת שמספר ימים אחר כך יגיע שוב ג'יפ צבאי וירדו ממנו שני גברים שיבקשו לראות אותי.

    הם נשאו בידיהם את התרמיל הקטן של בעלי והביאו אותו אלי בחרדת קודש.

    פתחתי את התרמיל ופיזרתי את תכולתו על המיטה, היו שם שעון ומגבת, חולצה ומכנסי ג'ינס, תיק כלי רחצה וספר תנ"ך. הבטתי בחפצים. השעון עמד מלכת ואיני זוכרת את השעה, אך את פניהם של השניים האלה לעולם לא אשכח.


    באותו ערב הרגשתי לראשונה ברטט שהפיח גלים נעימים בגופי. התינוקת שהייתה עתידה להיוולד מספר חודשים לאחר מכן אמרה את דברה, ואני ידעתי באבחת הרגע שהמבשרים שגו ולילדה שלי יהיה אבא. איני יודעת למי עוד נמסרה ההודעה על בעלי הנעדר, אבל אני סירבתי להאמין וסירבתי לעזוב את ההר.


    כעבור שלושה ימים העירו אותי בבהילות לפנות בוקר וקראו לי לטלפון. רותי חברתי מקיבוץ גדות הייתה על הקו וצרחה, "הוא הגיע עם חבר על הגב, הם ברחו מהטנק הבוער. הם עשו את כל הרמה ברגל והגיעו אלינו. הכול טוב, אל תדאגי."


    בתי נולדה ב-19 במרץ 1974. אבא שלה חיכה מחוץ לחדר הלידה עם נעליים צבאיות שלא הספיק להחליף, מכנסי חאקי וסוודר צמר ירוק טורקיז מתחת לדובון הקרוע.

     -------------------------- 

    בשנה זו, שעות מספר לפני טקס ערב יום הזיכרון שערכנו ליד "אנדרטת המערה" עם לוחמי  גדוד הנח"ל ב- 8 במאי 1974 ניצלתי בנס.

    הג'יפ שנסע לפנֵי הקומנדקר שעליו הייתי אני, עלה על מוקש שהוטמן מבעוד יום. מבין נוסעי הג'יפ הכרתי רק את דני פריד שהיה בגרעין של קיבוץ גדות. דני עלה עם חבריו בסערה השמימה, והיה זה יום השחרור שלו מצה"ל שנדחה ביומיים בגלל יום העצמאות.


    וכאילו לא די בכך. בסוף חודש יוני, ליתר דיוק ב- 22 בחודש, בדיוק ביום הולדתי נורה יגאל בראשו. מי שהיה אהבת נעורַי נורה בטעות בבסיס בו שירת.

    יגאל שכב בתל השומר מלופף בצינורות עם תרבוש גדול על ראשו וחיכה לגזר הדין של ד"ר אשכנזי.

    הוא לא זכה לחגוג את יום הולדתו ה-21.


    מאז ביכיתי אותו יותר מכל מתַי וחלמתי אותו גם בהקיץ במשך שנים רבות.

    אותו אני זוכרת חי לגמרי, צוחק אלי מתוך עיניו הירוקות-כחולות-דִבְשִיוֹת, "גליקי," קרא לי, "את הגליק שלי...."


    ---------------------- 


    איך שלא תסתכלו ותבחנו את חייכם בארץ הזאת, תגלו שחייכם, כמו חיי, שזורים בדם ואש ותמרות עשן.

    בשבוע הבא ילכו רבים מאיתנו אל עיר הנוער, יישאו שם תפילה לעילוי נשמת, ובדרכם −דרכי − הביתה נשוב לחזר על הפתחים של דלתות השלום והשלווה.


    --------------------------------------------------------------------------

    על החיים ועל הזיכרון, על אבא שנח כבר שנים בקריית שאול, על החיים עם דמות האב שבאה לבקר.... על כל אלה ועל עולם היתמות הפרטי שלה כתבה כאן טלי, טושקיה שלנו. אני מזמינה אתכם להתרגש  מול מילותיה :


    http://cafe.themarker.com/post/2160839/

     

     

    ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

     

    כל הזכויות שמורות לניצה צמרת  -  עט להזכיר

    www.words4u.co.il

     

     

    דרג את התוכן: