כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    61 תגובות   יום ראשון, 5/6/11, 13:24

    הסיפור על המכלית הסוררת של משפחת עופר, הזכיר לי את הסיפורים שלא סופרו על המטוס הפרטי של אייזנברג ועוד משהו ... כמה  מעצבנת זכות ההתכחשות של המדינה לשלוחיה לעומת חובת שתיקתם כלפיה.

    ---------- 

    לפני שלוש שנים עברתי על מודעות האבל של יום שישי וגיליתי שעומד להיערך טקס גילוי מצבה למישהו שכתבתי את סיפור חייו.

    המודעה הכתה אותי בהלם. ידעתי כה רבות על חייו ולא ידעתי על מותו.

    הבטתי באותיות השחורות ולא האמנתי.

    התלבטתי ובסופו של יום החלטתי להיעדר מהטקס.

    איש לא ידע שכתבתי עבורו, הכול היה בינו לביני, בסודיות ובדיסקרטיות.

    את הספר הדפסנו אצלו על המחשב, היה זה עותק אחד ויחיד, אין לו טיוטות ואין לו זכר.

    אירועים, אנשים ומקומות לעולם לא יוכלו לדעת על תיעודם בכתובים. 

    אחרי מספר ימים חשבתי שמן הראוי לשלוח לבני משפחתו מכתב תנחומים. לא הכרתי אותם ולא ידעתי כיצד יתייחסו למכתב. חודשים חלפו. לא קיבלתי מענה ולא פעם שאלתי את עצמי האם המכתב הגיע ליעדו או אבד בדרך.

     ------------------

    בחודשים שחלפו מאז חשבתי עליו פעמים רבות, זכרתי את כוסות הקפה ובדלי הסיגריות שהפכו לתפאורה הקבועה שלנו. שִחזרתי בעיני רוחי את סיפוריו ובעיקר את פניו המחייכות מול עיניי המשתאות.

    חלפה שנה ובתיבת הדואר שלי חיכתה הזמנה לטקס אזכרה ממלכתי שייערך לכבודו.

    הגעתי מוקדם ונכנסתי לאולם.

    מספר אנשים שלא הכרתי שוחחו בעמידה באחת הפינות ושני סדרנים טרחו על הבמה בהצבת תמונתו על כן.

    לא יכולתי להתאפק ועליתי לראותו מקרוב.

    לא יכולתי להתאפק והייתי מוכרחה לגעת.

    ירדתי מהבמה והתיישבתי ליד המעבר בשורה האחרונה. הבטתי סביבי והמתנתי בסקרנות לבואם של האורחים.

    קבוצת האנשים שהתגודדה בפינת האולם התפזרה וברקע נשמעו צלילי פסנתר. קולה של אסתר עופרים התנגן בשיר האהוב עליו, "התדעו את הצריף הרעוע הניצב על החוף כה בודד, התדעו חבריא לספר בגלל מה כה עצוב ועזוב הוא עומד..."

    רק זה היה חסר לי.

    הדמעות החצופות בצבצו מעיניי, התכופפתי להוציא ממחטת נייר.

    "את ניצה?" שמעתי קול של אישה ויד רכה נגעה  בכתפי.

    פניתי להביט בה ואמרתי, "כן."

    "אני שלחתי לך את ההזמנה, אני חושבת שהגיע הזמן שנכיר, אני רוצה לחבק אותך," אמרה האישה.

    קמתי וככה עמדנו חבוקות ושותקות דקות ארוכות.

    --------------------

    בדרך הביתה צימחתי כנפיים ועפתי אליו לשמים.

    סיפרתי לו מה אמרו עליו חבריו ופיקודיו והזכרתי לו שאני מחכה בסבלנות ליום בו נוכל לספר את סיפורו.

    וכמו בחייו, גם עכשיו, הוא אמר: "יש סיפורים שהשתיקה יפה להם. אולי פעם בעתיד הרחוק, אפשר יהיה לשחרר את הסיפורים האלה, אבל  אני כבר לא אהיה בחיים, ואת, גברתי הצעירה, את, תטוסי להוליווד לתת ייעוץ לסרט שסטיבן שפילברג יביים על אודותי."

    ועד אז, אם בכלל, זכות ההתכחשות וחובת הנאמנות ידורו בכפיפה אחת.

     

    -------------------------------

     

    ניצה צמרת עט להשכיר

    כתיבת ביוגרפיות וסיפורים אישיים

    nitzazameret@gmail.com

     

    דרג את התוכן: